כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

פוקקי פרד וכוכבים

אי אפשר להישאר אליו אדשים וגם למה להישאר אדישים כשאפשר להתפעל.

פרק ח
התחלנו תנועה לכיוון האגמים בן מור טאפקו ופוקקי. דור מאוד התלהב מהשם פוקקי שמצליח להכיל בתוכו גם פוק וגם קקי. אכן מרשים. אזור אגמי מרכז האי הוא יפייפה. המים בצבע תכלת או טורקיז תלוי על איזה אגם מסתכלים ואיזה הורה לימד אותך צבעים כשהיית קטן. בשעות מסוימות המראה פה מרהיב ככה שאי אפשר להישאר אליו אדישים וגם למה להישאר אדישים כשאפשר להתפעל. התפעלנו, נחנו, ירדנו למרגלות אגם פוקקי ולמרות שהוא מאוד מתויר ובצדק, עדיין לא קשה למצוא חלקת אדם פרטית. התמקמנו בין הסלעים. חם ממש והשמש לא הולכת לישון עד תשע בערב. אם כבר פוקקי... החור באוזן מעל ניו זילנד שנוצר מהפוקים של הכבשים, מגביר את הקרינה והופך אותה לקטלנית הרבה יותר מהרגיל. חבשנו כובעים ונמרחנו ואפילו שרנו "חכם בשמש ראש גדול" דור הסביר שהראש של עלמה קטן ורום אילתר צילייה מהכסוי תיק שלנו וחיבר אותו לשיחים ככה שכשאנחנו בישיבה עם רגל אחת מקופלת באוויר וידיים משולבות יש עלינו צל. בלי לשים לב בילינו באגם את כל היום. אנחנו רוב הזמן לא יודעים מה השעה ויש ימים שאנחנו לא יודעים איזה יום היום...
הלכנו בנחישות לכיוון המים והייתי מאוד גאה ברום שהכניס את הבוהן למים. שם זה נעצר. הוא המציא כל פעם תירוץ ככה שלא יצטרך להכניס עוד אצבע למים הקרים שמכאיבים לטענתו. מה קורה עם סף הכאב של גברים? בינתיים עלמה טבלה רגליים וחיתול, דור ואני טבלנו עד הפופיק ואני גם ראש. אחרי שדור הפציר באבא להיכנס ואני השתמשתי בקלף - דוגמה אישית לילדים. רום קפץ מהסלע וצלל כולו בבת אחת למים. כשהראש שלו יצא מהם נשמעו קולות יבוב קצת חזקות מהרגיל. מסתבר שחוץ מהקור המים לא היו עמוקים מספיק לקפיצה והרגל שלו גילתה את זה בנחיתה.

לקראת הערב חיפשנו מקום להחנות את הבית שלנו ולישון. בדרך ראינו מהכביש אגם מוקף בירוק שבשלב הזה היה מראה שונה כי לרוב בעונה הזו הצבעים השולטים במרכז האי הם גוונים של כחול מהמים בשילוב של צהוב וחום מהאדמה והעשבים. צבעים חזקים של קיץ. עברנו את אגם פוקקי שהיה נראה לא אמיתי כולו מנצנץ ושליו, מים צלולים בצבע מדהים ומעליהם שמים תכלת עם עננים לבנים כמו בסרט מצויר. האגם היה מראה מושלמת וכמעט שלא היה ניתן להבדיל באיזה צד השמים. החננו את הקראוון לצד הדרך והחלטנו לנסות להגיע אל האגם המובדד מצידו השני של הכביש. הדרך לשם לא הייתה ברורה ומאוד קופצנית, דור נרדם תוך כדי דיבור ועלמה תוך כדי אכילה. כשהגענו ראינו שמעל האגם יש סכר ענק עם שלטי אזהרה ואין אף אחד שמשכשך בו. בגלל שהאגם בקו ישיר לסכר ככה שאם יפתח הוא יציף את האזור כולו, ואנחנו אנשים אחראים... לא נכנסנו לאגם הזה!
ביחד. אחד נכנס ואחד עמד על המשמר ככה שאם הסכר יפתח תשמע צעקה ומי שבמים ידע שזה הזמן לנוס החוצה. מה שגרם לחוויה רגועה של טבילה באגם להפוך לחוויה מלחיצה שדורשת ערנות וחישוב צעדים וזמני יציאה מהמים למקום גבוה מספיק במקרה של הצפה. כשסיימנו עם חווית האקסטרים נסענו חזרה ובדרך למעלה ראינו שלט קטן. על השלט רשומים שעות ותאריכים בהם הסכר יפתח ככה שבין לבין אפשר לטבול בנחת.
המשכנו נסיעה ומצאנו חורש על גדות האגם עם מלא מרחב וצל. שטח מבודד, במצב טוב וללא דמי תיווך מה שסגר אותנו על הקרקע מיד. החננו את הקראוון ואיזנו את הגבהים שלו ככה שלא יהיה בשיפוע מוחלט. ככול שאפשר לאזן אותו בזמן שעלמה ודור קופצים על הספות שלו כמו קנגרו על ספידים.
התחלנו להכין ארוחת ערב שעוד לא נסגרנו על מה היא. במטבח הקראוון רואים מהחלון את האגם, את הציפורים, את דור עובד על בניית מחנה מענפים. עלמה מתרגלת הליכת "פרי סטייל" על אצטרובלים ואוספת אבנים. תחביב חדש. גם ההליכה וגם האיסוף אבנים.
משאר החלונות הגדולים של הקראוון רואים ירוק. ככה חלון צריך להגיע מראש... עם ירוק. מסביב עצים ועוד עצים ואני חושבת על כמה תעלה פיסת טבע בארץ שלנו. אני מחשיכה את הקארוון עם התריסים ואת החריצים בבדים כדי שהילדים יצליחו לישון. ממש כמו שעושים לתוקי. אם הם יראו חריץ לאור מיד ימצאו סיבה למסיבה.
כשהילדים ישנים יש לי נחת. לא רק מהסיבה הברורה שהם בשקט. גם כי יש מין תחושה שהם מקבלים את מה שהם צריכים. שהם רגועים ובריאים ובטוחים במיטות שלהם, לא קר להם ולא חם והם שלווים ומסופקים. נראה לי זה קטע כזה של אמהות. שניה אחר כך מגיעה צביטה בלב שלכל ההורים מגיע להרגיש ככה ולכל הילדים מגיע בית חם ומישהו שיאמין בהם ויגן עליהם. המחשבה נודדת לסבל ולכאב שבעולם לתינוקות וילדים שאין להם אהבה. מצרך בסיסי זול בכסף ויקר בערך שאין מי שיעניק להם. השמן נשרף וכל הקראוון מתמלא ריח שיקח לי שבוע להוציא ממנו. אני פותחת את כל החלונות והדלתות ועל כל משב רוח נכנס גם יתוש ואני לא יודעת אם לסגור או לפתוח.
רום כבר שבוע מבקש להראות לי את השמים בלילה כי הם משוגעים. הכוכבים נראים קרובים כאילו אפשר לתפוס אותם ביד. כל לילה אני אומרת לו מחר.. מבטיחה מחר.. הילדים ישנים. השעה אחת עשרה בלילה ואנחנו סוגרים את האור החיצוני של הקראוון שיהיה חושך מוחלט. השמים מדהימים ומאירים כמו אין ספור פנסים בהופעה של שלמה ארצי.
"רום! איך לא הראת לי עד עכשיו?!"
"אני.. את.. אמרתי לך כל לילה לצאת לראות!"
"כן אבל אתה ידעת מה אני מפספסת אני לא.. היית צריך ללחוץ יותר"
"אני.. את.. וואי.."
בלתי. אני מנסה לשגע אותו ולא מצליחה. איך הוא שורד אותי כבר 16 שנה? לא ברור.. הייתי משתגעת מעצמי מזמן.
עכשיו שאין תחרות ילדים על הגב שלו, הוא עושה לי שק קמח חזרה לקראוון ואני מנסה לכוון אותו דרך משיכות באוזניים הגמישות שלו כתוצאה מאימוני הכוונה רבים.

למחרת הגענו לאזור אגם בן מור למרות היום החם היו רוחות ככה שהאגם היה סוער ופחות מרשים. חשבנו להכנס לעומק שלו עם סירה אבל לא היו סירות להשכרה. התקרבנו לגשר סלעים שנכנס לתוך המים והתישבנו על הסלע לפיקניק. הגיעו זוג גברים בני שישים לערך אחד ניו זילנדי ואחד אוסטרלי. הם התעניינו בישראל ואיך זה לטייל עם ילדים קטנים. רוברט הניזילנדי ביקש להחזיק את עלמה מה שהיא במפתיע איפשרה, ודור התאמן על לתת כיפים שהיו נראים יותר כאפות ליד של פרד האוסטרלי. פרדי גרוש בפעם השלישית עם ילד מכל אישה וטוען שפשוט אין לו מזל עם נשים. פרד הוא הבחור הכי מתוק שראיתי בחיי. כל פרצוף שלו הוא מתיקות ותמימות והוא מפיץ רק טוב ואהבה. לא מובן לי איך אפשר לוותר על גבר כזה. אבל עם צד אחד של המטבע אני לעולם לא אדע. רוברט ופרד הציעו לנו להיצטרף אליהם. יש להם סירה והם בדרך למסע אל מעמקי האגם לדוג . הם הבטיחו לנו מראות ייחודיים ופינות קסומות שרק המקומיים מכירים. כמובן שכבר אחרי המילה להצטרף חיפשנו את הדרך לסירה. אפילו היה להם אפוד הצלה לגודל של עלמה. התחלנו את השייט במהירות מטורפת, הכובע שלי עף והמשימה לדוג אותו מהמים עברה בהצלחה. הגענו ללב האגם בין הרים מדהימים. אני בוהה בהם וחושבת על זה שקיבלנו בדיוק מה שדמיינו להיום ועל פניו לא היה נראה שיש דרך שזה יתממש. עלמה נלחמת להתאמן על הליכה בסירה למרות הרוח ודור תפש את מקומו מאחורי ההגה. המים משפריצים על כולנו ואנחנו מתכרבלים עם השמיכה של רוברט בזמן שהם מספרים לנו איך המקום היה לפני עשרים שנה ומה השתנה בו. אחרי עשרים דקות שהיינו שקועים בשיחה פרד קורא לרוברט בבהלה, אנחנו מתרוממים ורואים שדור נוהג את הסירה מצוין! לתוך צוק שכרגע כבר ממש ממש קרוב אלינו.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Rachel r.sh עקוב אחר Rachel
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Rachel r.sh
לא מאלה שנולדו  להיות אמהות
לא מאלה שנולדו להיות אמהות
מאת: Rachel r.sh
מה הפעם?
מה הפעם?
מאת: Rachel r.sh
עד מתי? טיסה 2020
עד מתי? טיסה 2020
מאת: Rachel r.sh
מוציא ממני את הרע
מוציא ממני את הרע
מאת: Rachel r.sh
קומדיה
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
מאת: Eltchin's Emotions
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
מאת: Nizan Zarotski
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
מאת: C Y
סיפורים אחרונים
לייק בפייסבוק בכמעט 2 בלילה
לייק בפייסבוק בכמעט 2 בלילה
מאת: L'Etranger surréaliste
נועה
נועה
מאת: Magic World
עתה הכנות נלקחה מאיתנו
עתה הכנות נלקחה מאיתנו
מאת: כותב למגירה
אין לי השראה.
אין לי השראה.
מאת: Lili lav
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema