כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

עיניים של לוחם- פרק 8

ילדות שנשכחה

עברו כמה שעות ולא קיבלתי שום שיחה או הודעה מאמא. אני לא יכולתי לומר אם זה טוב או רע. מצד אחד אני לא צריכה להתווכח איתה שוב פעם, אך מצד שני, זה יכול לומר שהיא סופר כועסת. ולא רק זה- עברו כבר שעתיים מאז שמיכאל הלך. אמור להיות לו חופש לשבוע. הוא לא אמור לעבוד בזמן הזה. אני יכולה להבין שאולי צץ איזה משהו דחוף, אבל הוא עובד בחברת היי טק. לא במודיעין. אין משהו שאני יכולה להדליף. חוץ מזה, הוא לא מסתיר ממני דברים, חוץ מאת החברות שלו. זה לא הרגיש נכון בכלל. חשבתי להתקשר לדוד אבל אני די בטוחה שאין לו זמן לזה. והתאומים... אני באמת הייתי צריכה להתחיל לתכנן לה איזו מתנה. אבל החלטתי לחשוב על זה רק אחרי שאקח הליכה. הראש שלי היה עמוס ביותר מדי מחשבות והייתי צריכה לנקות אותו קצת.

ישבתי על אחד הספסלים בפארק טדי. נזכרתי בפעמים שהיינו באים לכאן, כל המשפחה, בבגד ים וצורחים כשהמזרקות פעלו. עידו היה אז בן שתיים, אני הייתי בת שבע, התאומים בני שמונה ומיכאל ודוד היו כבר בני נוער. הושטתי יד לכיס שלי כדי לקחת את הטלפון, ואז נזכרתי שלא לקחתי אותו איתי. תכננתי להישאר בחוץ רק לכמה דקות ואז לחזור לדירה שלי, אך נשארתי בחוץ כבר חצי שעה ואפילו יותר. יכולתי לנחש שהשעה הייתה בסביבות ארבע וחצי לפחות. יצאתי מהבית ברבע לארבע. לקחתי נשימה עמוקה ונעמדתי. זה דווקא היה ממש מרגיע לא לעשות כלום ופשוט לשבת בחוץ. אבל כמעט נרדמתי פעמיים אז נראה לי שבפעם הבאה אני פשוט אקח איתי טלפון ואוזניות. התחלתי ללכת לאורך השביל כשמתי לב שמישהו רק לכיווני. בהתחלה חשבתי שאולי זה סתם איזה אחד משוגע שהחליט לרוץ, אבל אז שמתי לב שהדמות הזו, בחורה אפילו, הייתה לבושה בשמלה וסנדלים.
זה לא היה משהו שמישהו היה רוצה לרוץ בו. ואני אומרת את זה מתוך ניסיון. עד היום יש לי צלקת ברגל מהסנדל הזה.
"אלי!" הדמות צעקה. הקול היה מוכר, אך לא יכולתי לזכור מאיפה שמעתי אותו. כעת, הנערה הייתה במרחק של כמה צעדים ממני. ידיה היו פרוסות, ככל הנראה כדי לחבק אותי, וחיוך ענק היה פרוס על פניה המאופרות. שנייה לפני שהתקרבה מספיק בכדי ליצור מגע פיזי בייננו, הרמתי את ידי ועצרתי אותה בשנייה האחרונה. היא נעצרה. היא הורידה את ידיה ואני הורדתי את ידי. היא נראתה עצובה ופגועה, למרות שלא הבנתי למה. ואם לומר את האמת, היא הייתה נראית כמו כלב עזוב שאני רציתי לחבק אותה. אבל לא היה שום סיכוי שאני הולכת לחבק מישהו זר.
"אלי! זו אני! את לא זוכרת?" היא שאלה. גם הקול שלה היה נשמע עצוב.
מה לעזאזל קורה כאן?
"מצטערת, אבל... לא ממש... ?" זה יצא לי יותר כשאלה מאשר תשובה. היא נראתה מוכרת, אך לא ידעתי, או זכרתי, מי היא.
"זו אני! לידיה! לידי?" זה היה נשמע ממש מוכר. לקחו לי כמה שניות להיזכר בילדה השמנמנה שהכרתי עד לפני שמונה שנים. חזרתי להביט בפניה של הנערה שעמדה מולי. היא הייתה בגילי, או לפחות גדולה ממני בשנה בערך. תווי הפנים שלה היו רכים אך חדים יותר משל הילדה בת העשר שהכרתי אז. מי שעמדה מולי הייתה ממש רזה. יותר מידי, אפילו.
"לידיה ברנובסקי?" שאלתי. החיוך חזר מיד אל פניה והיא הנהנה במהירות מספר פעמים.
"כן!" היא קפצה עליי וחיבקה אותי חזק. אני נשבעת שלא יכולתי לנשום לכמה שניות. היא שחררה אותי לאחר דקה בערך. היא קיפצה על רגליה והייתי בטוחה שאם החיוך שלה יגדל, הוא יקרע את הפרצוף שלה.
"אלוהים! עברו איזה עשר שנים! רק עכשיו אני מבינה כמה התגעגעתי אלייך!" היא משכה בידי לכיוון שאליו בדיוק רציתי ללכת. אך ניחשתי שהיא לא תניח לי לחזור הביתה.
לא רציתי להיות מגעילה אבל באמת שלא היה לי כוח לאנשים. רציתי לחזור הביתה, לתפוס איזו תנומה קצרה ואז להשלים לפחות אחוז אחד מהשיעורים שיש לי לעשות. שזה לא הרבה, אבל זו כן התחלה.
"האמהות שלי מה זה ישמחו לראות אותך. רגע, אתם גרים באותו המקום, נכון?" הנהנתי. "זה מצוין! הן תכננו לבקר אתכם מהרגע שחזרנו. חזרנו לפני כמה ימים, אגב. את יודעת ש...." הפסקתי להקשיב לה בשלב די מוקדם. פשוט חייכתי והנהנתי כל כמה דקות.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת איתה בבית קפה בממילא, מקשיבה לכל הדברים שהיא אמרה בחצי אוזן. תהיתי לעצמי איך היא השתנתה כל כך.
אתם רואים, אני ולידיה הכרנו מאז שהיינו בחיתולים. היא הייתה כמו אחות גדולה בשבילי וראינו אחת את השנייה כמעט כל יום במשך כמעט עשר שנים. אבל לפני שמונה שנים, האימהות שלה החליטו שהן רוצות לטוס לאמריקה לכמה זמן. חשבנו שנישאר בקשר אבל לאט לא הקשר התנתק. זה היה מוזר לראות אותה ככה. היא הייתה שונה. בלי קשר לעובדה שהיא הרזתה ברמות, היא נראית... פתוחה יותר. כשהיינו קטנות היא כמעט ולא דיברה. היא הייתה השקטה מבינינו. אני בדרך כלל הייתה זו שמדברת יותר. עכשיו התפקידים היו הפוכים- אני זו שישבה בשקט ומקשיבה לה, בזמן שהיא לא סותמת את הפה לשנייה.
לא בקטע רע, כן? אבל לא ידעתי שלשמוע מישהו מדבר במשך כמעט חצי שעה יכול להיות כזה מתיש.
"אז, איך הלך לך במשך השנים האחרונות?" היא שאלה לבסוף. כבר גמרתי את הקפה שלי וכמעט את העוגה שהזמנתי עד שהיא שאלה את השאלה הזו.
"לא הרבה," חייכתי. "עברתי לגור לבד ונשרתי מבית הספר." עיניה היו פעורות, בדומה לפיה, וזה היה כאילו היא קפאה.
"מה?!" הטון הרם שלה הרוויח נו כמה מבטים מאנשים זרים שישבו בשולחנות לידנו. משכתי בכתפיי ולקחתי את הביס האחרון מהעוגה.
"לא התאימה לי המסגרת. בכיתה י' נשרתי והשלמתי את הבגרויות השנה. יש לי עוד כמה שאני צריכה לקחת בשנה הבאה אבל בסך הכל, הכל טוב." היא עדיין הייתה בשוק ממה שאמרתי. לא ידעתי אם מה שעשיתי היה כזה נוראי בעיניה או אם היא פשוט נהפכה לפסל.
"אבל... את בת נוער! ויש לך רק עוד שנה אחת ללימודים! -"
"כן, עכשיו. אז היו לי שנתיים וחצי ולא היה שום סיכוי שהייתי הולכת לסבול את הגיהנום הזה." קטעתי אותה. היא נתנה לי מבט לא מורשם במיוחד והמשיכה בדבריה.
"בכל מקרה, אני לא חושבת שזה היה צעד חכם. שימי את הלימודים בצד, זה גם ככה לא מעניין אף אחד. אבל את צריכה לחוות את כל מה שבן נוער בגילך עובר! מסיבות, חברים חדשים, חברות, זוגיות, לב שבור... את לא יכולה לוותר על כל זה רק בגלל כמה מבחנים!"
"אוקיי. דבר ראשון, אני מאמינה שאני אוכל להסתדר ללא לב שבור בחיים שלי, תודה רבה. דבר שני, אני יכולה לחוות את החיים בצורה שונה ועדיין לקבל את ההשכלה שאני צריכה. אפילו יותר. למדתי כל כך הרבה דברים בשנתיים האחרונות שאני די בטוחה שלא מלמדים אותם בבית הספר. היה לי גם יותר זמן להתמקד בדברים שאני רוצה לעשות בהם כשאהיה גדולה. גמרתי את הספר שלי, את יודעת." אמרתי בחיוך. היא נאנחה. יכולתי לראות על הפנים שלה שהיא לא הייתה מרוצה מהתשובה שלי. ואני יכולה להבין את זה, אבל אני ברצינות לא חושבת שלשבת מול מורה בכיתה של איזה שלושים וחמש תלמידים יכול לקדם אותי לאנשהו.
"אני עדיין חושבת שזו הייתה טעות-"
"זו לא הייתה טעות, זו הייתה בחירה שאני מאוד גאה בה."
"כמו שאמרתי," היא אמרה בגלגול עיניים. "אני עדיין חושבת שזו הייתה טעות אבל זה מאוחר מדי להחזיר את הגלגל אחורה. ואני מניחה שמה שחשוב זה אם את שמחה או לא." והייתי שמחה. אתם לא יכולים להבין איזו הקלה זו לא לראות את הפרצוף של המורה לי למתמטיקה כל יום שני בבוקר.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

N M עקוב אחר N
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
נעורים
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
אל תהיה כמוני
אל תהיה כמוני
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D