כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

טעם אישי פרק 20+21

עושר לא נמדד בכמות הדברים הנוצצים שיש לך בבית

פרק 20

אני לא אוהבת פגישות לפעמים זה כל כך מביך, לא משנה כיצד מסתכלים על זה המבטים הזרים המבוכה החוסר ידיעה היא שמישהו רוצה להכיר אותך זה לא דבר פשוט אבל זה כן אפשרי, פשוט צריך להתחיל סוף סוף היה לי משהו מוצלח בחיים אני מקווה שזה לא עוד טריק שלו לגרום לי להיכנס למיטה אחרת כאן באמת יישבר לי הלב.
הזמנתי את עמליה אליי הביתה, היא הסתכלה על הבית בתדהמה לא כי הוא יפה ויוקרתי, אלא להיפך רגיל כמו לכולם. וודאי הציפיות שלה שאהיה עשירה התנפצו.
" חשבתי שאת עשירה"
" עושר לא נמדד בכמות הדברים הנוצצים שיש לך בבית, בואי אראה לך את החדר שלי" הצעתי לה היא ישבה על המצעים הסגולים שלי ובחנה את החדר.
" למה הזמנת אותי אלייך אם אין פה משהו יוקרתי לראות?" שוב צחקתי, היא לא הבינה מדוע אני מצחחקת.
" רציתי שנדבר כמו אחיות אני חושבת שאת הולכת לאיבוד קצת" הרגשתי אחריות גדולה פתאום.
" אל תדאגי בבית הספר הדברים הסתדרו... באמת!" ראתה שלא האמנתי לה, ההתמהמהות שלה הדאיגה אותי.
" אני אפילו מסתובבת עם המקובלים, את לא מאמינה לי?" זה מגוחך, מי קבע מי מקובל ומי לא? מדוע לנסות להיות חלק מכולם זה הכי טוב? ומי בכלל קבע שאם בן אדם מתלבש בצורה מסויימת אז ככה זה הכי יפה להתלבש וכולם צריכים להתלבש כמוהו? ומי קבע שלעשן זה טוב? ואם לא תנסי אז את לא חלק מהחבורה? זה פסיכי כמה שהחברה תמיד מנסה לגרום לך להיות כמו כולם אבל אף פעם לא כמו עצמך, מתי תהיה לנו חברה שתעשה מה שהיא רוצה ולא מה שאחרים רוצים או חושבים שהם רוצים בשבילנו?
" מה למשל?" רציתי לדעת רק כי הייתה לי תחושה לא טובה.
" נו את יודעת" הרכינה ראשה בבושה.
" לא אני לא יודעת שום דבר"
" הם מציעים לי להסתובב איתם..." התחילה לומר ואז עצרה.
" ואז מה?"
" ב..." גמגמה.
" זה בתמורה למשהו, נכון?" התפרצתי לה כבר בתחילת המשפט, ידעתי שהתחושות שיש לי לא מאכזבות.
" מה כבר יכולתי לעשות? את יודעת כמה כוח יש להם בשכבה? אם לא אעשה מה שהם אומרים כולם ישנאו אותי... כולם קראו לי בעבר ילדה נטושה או יתומה נראה לך שאכפת להם מזה שההורים שלי מתו ושאחי נטש אותי? הם לא מסתכלים על הכאב" הדמעות שלה זלגו.
" אני יודעת כמה כואב לך, אני יודעת שאת פוחדת מהדברים שלא תעשי רק בגלל שאומרים לך לעשות. הייתי שם בעבר, במקום שלך אבל הצלחתי לצאת מזה בסופו של דבר. אני לא אגיד לך להפסיק או לא להיות איתם בסופו של דבר זו בחירה שלך, החיים שלך אני פשוט לא רוצה שיפגעו בך"
" בפעם האחרונה ביום ההולדת של נועם, לא הצלחתי, הרחקתי את עצמי ממנו"
" ממי? מה הוא עשה?"
" מבארי, הוא רצה שנעשה את זה ואני רק בת ארבע עשרה כמעט כולן שם עשו את זה ואני פוחדת אני לא יודעת למה לצפות ואפילו כל פעם שהוא נוגע בי יש לי בחילה"
" עמליה זה נשמע שאת פוחדת ממגע, בגיל שלך צריך ליהנות מהטבע, מאנשים שמהווים השראה, מסרטונים מצחיקים ביוטיוב את צריכה למצוא רק חברה אחת שתעשה איתך את כל הדברים שאת רוצה, שתיצברו חוויות.
לחברים צריכים להיות דברים משותפים יחד."
" אני פוחדת... בא לי למות!" היא אמרה, נתתי לה חיבוק גדול ולא הרפיתי.
" אל תוותרי על עצמך, את שומעת?"

זה המשפט האחרון שאמרתי לה בתום השיחה דקות אחדות לפני שהלכה, ידעתי כיצד היא מרגישה ככה הייתי עד שאגם הגיעה לחיי, מעולם לא אהבתי מסיבות גדולות או רעש מעולם לא ניסיתי להתחבר לאנשים שלא מעניינים אותי תמיד היה לי ראש מבוגר יותר ניתן לומר גם זקן יותר, הרי מי לא אוהב מסיבות? או אנשים? מי לא אוהב לשתות או לעשן? הרי זה בחברה וכולם עושים את זה, אף פעם לא נעניתי למילה כולם מעולם לא נכללתי בה ולמעשה עשיתי מה שאני רוצה, מבלי להתחשב מה יאמרו עליי אחר כך.
לפני שהכרתי את רני בצבא היה בחור אחר שאהב אותי שבוע לפני שהכרתי את יצחק, הוא היה נחמד מעולם לא העז להתקרב יותר מדי, תמיד שמר על מרחק.
" את כל כך תמוהת מחשבות, הכל בסדר?" אימא לבשה את המעיל על המדים שלה תוך כדי ששאלה שאלה.
" כן... זיכרונות מהצבא"
" חומד אבא ישן גם התאומים, אל תשכחי לנעול את הדלת אם את הולכת לישון ואם את יוצאת אז גם אל תשכחי" הנהנתי ותוך כדי חיפשתי את הספר שזרקתי על הספה מרוב הרהורים.
" היי, מה נשמע?" זה היה ניקיטה ששלח לי הודעה.
" בסדר, עייפה קצת מה איתך?"
" יום ארוך... רק עכשיו התיישבתי לנוח, אני לא יודע אם זה מכובד לבקש את זה עכשיו אבל תסכימי לפגוש אותי?"
" עכשיו?"
" כן, מכירה את אייל שני?" הנהנתי לעצמי כשראיתי שזה טיפשי כי הוא ממתין לתשובה ממני.
" כן, למה?" תהיתי כיצד אייל שני קשור לשיחה שלנו.
" הוא מכר של חבר שלי, חשבתי שנלך לשם מחר... לגבי היום את יכולה?"
" למה זה דחוף שאגיע?"
" עכשיו תחשבי שאני סוטה, סתם רציתי שתראי את הכוכבים מהמרפסת שלי יש לי טלסקופ חדש" טלסקופ? מה אתה גלילאו גלילי?
" אל תדאגי אין לי שום אינטרס אחר" זה הדבר הראשון שחשבתי עליו.
" אוותר אני הולכת לישון "
" טוב אני מבין, סליחה אם הייתי בוטה מדי, לילה טוב" התנצל מאי הנעימות ומיד הפסקנו לדבר זה עם זה.

לפנות בוקר שמעתי את הצעדים של אימא כאשר היא חזרה מהעבודה, בשקט על קצות אצבעותיה פרשה למיטתה בחיפזון שקט מבלי שמישהו ישמע, אבל אני שמעתי יש לי שינה חלשה, אני מתעוררת מהר.
" הערתי אותך?" שאלה כשנכנסה לחדר לקחת דבר מה.
" אני מחפשת את הארנק שלי הוא במקרה כאן? לא מצאתי אותו היום" הנדתי בראשי.
" טוב חומד לא אפריע, תחזרי לישון" לישון? כנראה שלא אצליח לחזור לישון כי ככה עובד המוח הלא מובן שלי לעיתים, על אף שהעיניים אומרות לי ללכת לישון הוא עושה מה שהוא רוצה. יצאתי למטבח למזוג לעצמי כוס מים ועקבתי אחר פעולותיה של אימא שהמשיכה לחפש את הארנק שלה בחמש בבוקר במקום ללכת לישון.
אף על פי שחזרתי למיטה לא הצלחתי להירדם אני חושבת ששכבתי במיטה במשך שעתיים מכיוון שהשמש כבר זרחה, והאור מבחוץ הבליח אל תוך חדרי.

פרק 21

היום היה לי יום חופש, לא עבדתי ולמעשה חיפשתי כיצד אוכל להתבטל עד שאימא תבוא. אז קצת ניקיתי, קראתי ספר ואפילו בישלתי אוכל לכולם עד שהתעייפתי ושקעתי לתוך סדרת נטפליקס טובה.
אימא הגיעה סביבות שתיים, בחלוק הסגול שלה ושיערה האסוף ואז התלוננה בפניי על המשמרת שלא נגמרה ופסעה לכיוון המקלחת.

עמדתי ללכת, לא ידעתי לאן אבל אימא עצרה בעדי עם המשפט כדי קבוע שלה " אנחנו צריכות לדבר" השיחות שלנו כללו את הרגשות שלי, מה היא חווה ממני ולמה אני לא מספרת לה שום דבר.
" שבי כמה דקות חומד אני רוצה לשאול משהו"
חזרתי לשבת על הספה וידעתי שאסור לי ללכת עד שהיא לא מסיימת לדבר איתה.
" איך את בזמן האחרון? הכל בסדר?" היא וודאי נזכרה ביום ההוא כשהיינו במסעדה, אותו יום בו פגשתי את רני.
" כן אני בסדר גמור"
" מה קרה באותו יום במסעדה?" הניחה ידייה על ברכיה והרטיבה את שפתיה עם הלשון.
" שום דבר"
" אולי את רוצה לדבר עם דוקטור מנשה?" שוב היא? היא לא עזרה לי בשום דבר, רק דיברה על כך שאני צריכה לפרוק את הרגשות שלי בפניה עד שארגיש טוב יותר.
" לא אני אוותר" סרקתי את המקום וחיכיתי שהיא תסיים את השיחה הזאת.
" היית מאוד מבוהלת כאילו פגשת מישהו מהעבר"
" אימא... את זוכרת שסיפרתי לך על מישהי מהבסיס שלי?"
" את מתכוונת למישהי שרצית להגן עליה ולא עשית זאת?" הנהנתי
" הבחור הזה... היה בחור שראיתי באותו יום במסעדה והוא חלק גדול מהאשמה"
" אל תתייסרי בגלל זה את מותק"
" אומרים שאם לא עושים שום דבר אתה אשם באותה המידה"
" נכון אבל מה כבר יכולת לעשות?"
" להגיד לה שהיא לא אשמה במה שקרה, שהיא בסדר כמו שהיא שאין בה פגם כמו שחושבים" הדמעות, כבר לא החזקתי אותן.
" מתוקה שלי את הילדה הכי טובה שיכולתי לבקש אל תבכי"
" אימא... הבחורה שפגעו בה... זאת הייתה אני, אני אימא אבל לא הצלחתי לצאת מזה עד היום ואז כשפגשתי אותו הכל משתק אותי לא יכולתי להגיד לעצמי את כל מה שאת אומרת עכשיו, שנאתי את עצמי רציתי שיאהבו אותי " סוף סוף סיפרתי לה.
" זו הסיבה שעברת לבסיס אחר?" הנהנתי.
" את לא חייבת לספר מה הוא עשה אבל אם תרגישי צורך אני פה להקשיב"
" אני לא מסוגלת" היא עטפה אותי אליה, היה לה ריח של שמפו נעים.
" תודה שאת לא שופטת אותי"
" את הבת שלי ואני אוהבת אותך הכי בעולם, לא אתן לאף אחד יותר לפגוע בבת שלי... תשתפי אותי בהכל מעתה ואילך שאדע להגן עלייך מותק שלי" היא עדיין חיבקה אותי וטפחה על גבי כמו שהייתה עושה כשהייתי ילדה.
" את לא כועסת?" שאלתי ותוך כדי הסתכלתי עליה.
" על מה? שלא סיפרת לי? שטויות זה וודאי משהו שתמוה בך ואת יודעת שאני מעולם לא אכעס על הבת שלי"
" אימא אני אוהבת אותך" נתתי לה חיבוק.

......

כעבור חודשיים

בגלל רני נאלצתי ללמוד הרבה דברים, למדתי וקיבלתי הרבה דברים. בגלל רני למדתי קרב מגע, בגלל רני נרתעתי ממגע גברי, בגלל רני יש לי יותר סיוטים מחלומות פשוטים, בגלל רני כל זיכרון על הצבא גורם לי לבכות, בגלל רני אני נתקפת חרדה... יש עוד כל כך הרבה דברים שבגללו למדתי והם בעיקרון אוסף גדול של מזוודה מתוסכלת, כן כך אני קוראת לכל החבילה הגדולה הזאת שרני למעשה העניק לי מהרגע שהכרתי אותו, בהתחלה התייצטר כנחמד ולאחר מכן היה כמו כולם. אולי זו הסיבה שאני שונאת ללכת עם העדר ולהיות כמו כולם.
לקראת הערב לקחתי את התאומים לבלות איתי בפארק ושם פגשו בחברה קראו לה הילה. פעם הם נתנו לה עוגיה, אחר כך ליוו אותה עד למגלשה ואז חיכו לה שתרד, לאן נעלמה הגנטלמניות הזו? אני חושבת שלאט לאט עם כל הטכנולוגיה הרומנטיקה הולכת לאיבוד.
" חמודים הם" שמעתי קול מוכר פונה אליי ומדבר על התאומים.
" מאוד" התגאיתי.
" אחים שלי" הסתובבתי כאשר הסתבר לי שמדובר בתומר.
" כן בטח" לא עניתי, זה יעצבן אותו יותר.
" דן, בן בואו לשתות" אימא אמרה שהם חייבים להתמיד בשתיית מים.
" זמן שתייה" הושטתי להם את הבקבוקים ואז הם התחרו בניהם מי שותה יותר.
" טי תגידי לו שעקפתי אותו!"
" זה לא נכון! הינה תראה שתיתי הכל בשלוק אחד!" ניסו להוכיח אחד לשני הרבה יותר מאשר לי.
" בנים, מה אמרתי לכם על תחרות שתייה?"
" על בריאות לא מתחרים וזה לא משנה מי שתה יותר העיקר ששתינו יחד" הם ענו לי בצוותא.
" יופי, אתם יכולים לחזור לשחק" הם שוב התחרו עד לנדנדה.
" הם בכלל לא נראים אחים שלך"
" אתה בכוונה מתגרה בי? מנסה להראות שהצבע שלנו שונה?"
" אני מתכוון באופי"
" תעשה לי טובה מה אתה מבין באחים קטנים?"
" יש לי אחות קטנה, חמודה כזאת אבל היא בטח כבר גדולה עכשיו"
" בת כמה היא עכשיו?"
" אני חושבת שלוש עשרה או ארבע עשרה אני תמיד מתבלבל"
" אז אין לך שום זכות לבקר אותי בצורה הזאת כשאתה אפילו לא זוכר את הגיל שלה"
" אני בסך הכל מנסה לפתח איתך שיחה אבל את כל הזמן מחפשת שאוציא אותך אשם בגלל מי שאת"
" אז לא ניסית להקניט אותי עכשיו?"
" לא, זו הייתה הדרך היחידה שבה תדברי איתי"
" חשבתי אתה שונא אותי"
" אני לא שונא אנשים, לפעמים אני אוהב להציק ואת טיפוס שכייף להציק לו"
" אני לא שק חבטות, תומר"
" אני יודע אני מצטער פשוט פעם קודמת כשננעלנו היה די נחמד לדבר איתך" זה הפתיע אותי, לא ציפיתי שבחור כמוהו יאהב להימצא איתי באותו המקום, על אחת כמה וכמה ליהנות משהותי איתו.
" תגיד, אתה תמיד לובש חליפות? גם כשאתה לא בעבודה?"
" ככה יוצא, לא בחרתי. מתי את לוקחת את אחים שלך הביתה?"
" אתה מנסה לגרש אותם?" הוא חייך ואפילו צחק.
" לא, אני מתכוון מתי את מתפנה?" אה, אמרתי לעצמי במחשבות, למה הוא צריך שאתפנה פתאום?
" עוד עשר דקות לבטן שלהם יש לוח זמנים קבוע" דן ובן לא אוהבים לפספס את ארוחת הערב, במיוחד כאשר אימא מכינה אותה כשאין לה משמרת ערב.

הוא ישב על ידי, שמר מעט מרחק ממני ושתק בזמן שהעברתי לעצמי את הזמן בקריאת ספר.

....

" את לא אוכלת?" שאלה אימא וכבר אירגנה את הכל על השולחן.
" מחכים לי, תאכלו בלעדיי"
" קחי מפתחות"

תומר חיכה לי בחנייה, היו לי הרבה הרהורים מדוע הוא כאן, מדוע הוא רצה לדבר איתי?
" הגעת יופי, האופנוע הסגול שלך מאוד מוכר לי ואני לא מצליח לחשוב מתי ראיתי כזה דומה"
בלעתי את רוקי משום שידעתי מתי הוא נתקל באופנוע לאחרונה.
" יש הרבה אופנועים למה אתה חושב שראית דווקא אחד כזה?"
" לא יודע סתם תחושה" אמר ועדיין הביט באופנוע.
" אז מה רצית להגיד לי?" חיכיתי לתשובה ואפילו הייתי סקרנית.

המשך יבוא...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Maya B
חבקי אותי חזק פרק 38+39
חבקי אותי חזק פרק 38+39
מאת: Maya B
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
מאת: Maya B
חבקי אותי חזק פרק 40 ואחרון!
חבקי אותי חזק פרק 40 ואחרון!
מאת: Maya B
טעם אישי פרק 26
טעם אישי פרק 26
מאת: Maya B
דייטינג
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
את לא מתגעגעת אליו
את לא מתגעגעת אליו
מאת: SH
לא מגיע לך .
לא מגיע לך .
מאת: Anael Sol
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D