כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 2

חבקי אותי חזק פרק 38+39

ישבנו באוטובוס במושבים האחוריים אוחזים ידיים בסתר, מחייכים לעיתים אבל בעיקר שותקים.

בפרק הזה יתגלו הרבה דברים חדשים, לכמה מכם זה יגרום לעצב, לכעס ולעוד רגשות זה לא קל. זה עוד לא נגמר...
2 מדליות זהב ואפרסם את הפרק האחרון! כן האחרון, נראה אתכם מנחשים איך הכל ייגמר, עד לפעם הבאה שלכם מאיה❤

פרק 38

חמש הגענו לעבודה, אוחזים ידיים טרם יוצאים מהמכונית.
" אנחנו אמורים לספר להם עלינו?" שאלתי בהיסוס, חששתי מהתגובה שתגיע בעוד רגע.
" בואי נשאיר את זה ככה, עדיין יש לי בלאגן עם יעל"
" טוב" התאכזבתי ראו לי בפנים אבל הפנמתי זאת ויצאנו מהמכונית.
קבלת הפנים הייתה מבורכת, כולם חיבקו אותי נתנו בלונים ובעיקר שאלו איך היה.
" נעמי קיבלה תעודת הצטיינות"
" תותחית!"
" איזה כבוד!" שמעתי כמה תגובות אבל לא הצלחתי להבין מי אמר מה.
" שף אתה חוזר למטבח?" שאל שון התרגש יותר מדי.
" אני כאן אבל לא בתור השף, את המקום שלי יממשיך עומרי והסו שף החדש שלו תהיה נעמי!" כולם היו המומים, הרי לא היה להם אף אחד שהתנדב או מספיק טוב להיות לעזר לשף. מחיאות הכפיים הגיעו פתאום, לא שמחתי משום שרציתי לעבוד עם ראיין, שתקתי, זייפתי חיוך והסתכלתי לצדדים כמו שאני תמיד עושה כשאני רוצה להתחמק.
" מה קרה?" שאל אותי ראיין בהפסקה כאשר ראה אותי מדוכדכת.
" אפשר לחזור הביתה?" היה לי עצוב פתאום.
" למה פתאום?"
" לא מרגישה טוב" שיקרתי.
נסענו הביתה יחד, לא דיברנו יותר מדי הוא היה נראה עייף, אני המשכתי לנהוג בכביש ולהגיע ליעד בשלום.
" את לא נכנסת?"
" אני אלך לדואר לבדוק אותו" דבר די הגיוני לעשות לאחר חודשיים בחו"ל. הוא לא שאל דבר אלא נכנס אל תוך הדירה שלו.
קיבלתי מכתב על הרישיון שלי, הוא מושהה עד שיוחלט מה לעשות לגבי זה.

" לכבוד גברת רוזן הוחלט כי רישיון מספר... הושהה עד להודעה חדשה" זאת אומרת ששללו לי את הרישיון? לא בדיוק הבנתי אבל ידעתי שהמכונית תישאר בחנייה עוד הרבה זמן. נזכרתי, נזכרתי מדוע. ד"ר שפירא אמר לי לשלוח להם עדכון לגבי מצבי הרפואי, מרוב כל כך הרבה דברים על הראש שכחתי מזה, ידעתי שעברו כבר חודשיים מבלי שידעתי אך גם עברו חודשיים ועוד אין תשובה.

למחרת בבוקר לאחר ריצת הבוקר לקחתי אוטובוס לבית החולים לבדיקה, ד"ר שפירא שמח לקבל אותי.
" נעמי! מזמן לא ראיתי אותך. בואי תשבי בבקשה" הקליד על המחשבות שלו ובדק את פעימות הלב.
" איך את מרגישה בימים האחרונים?"
" בסדר"
" לא היו כאבי ראש? חבלות?"
" שום דבר"
" אני רוצה שתגיעי מחר בתשע לבדיקה מעמיקה במידה והכל תקין נוכל להתראות כל חצי שנה, אם יהיו בעיות אז לצערי נתראה לעיתים תכופות יותר"
" בסדר, אגיע מחר" קמתי והלכתי משם.
שוטטתי במסדרונות שוב המון אנשים, ראיתי רופאים משוטטים מפה לשם עד שמבטי התמקד בדמות מוכרת, זה היה ראיין כמעט הייתי בטוחה עד שראיתי מטושטש. לעזאזל העיניים האלו! תמיד מאכזבות אותי.
" ר.. איין" אמרתי, אבל הוא לא הסתובב. הייתי בטוחה שהוא לובש את מדי בית החולים אבל כבר לא יכולתי לראות שום דבר, לא ידעתי למה.
תהיתי למה הוא נמצא פה, האם קרה משהו? התחלתי לדאוג.
נשענתי על קיר וניסיתי לנשום, שמעתי אותו שואל את הרופא לגבי תרופה מסוימת שלא שמעתי עליה מעולם עד שנפלתי ארצה.
" ילדונת, קומי! יש כאן רופא?" זה כל מה ששמעתי.
הרופא לא חיכה למחר ואישפז אותי ליממה הקרובה, התעוררתי וכל מיני אלקטרודות היו מחוברות לראשי, תהיתי מה קורה.
מנגד לא חשבתי על עצמי, התרכזתי בראיין.
" נעמי?" ד"ר שפירא ניגש אליי מהוסס, מחזיק בקלסר שלו הולך בהיסוס לעברי.
" פשוט תגיד את זה" ציפיתי לנורא מכל.
" אני לא יודע איך להגיד לך את זה"
" כמה זמן נשאר?" ככה פתאום, זה לא שלא היו לי מחשבות על כך.
" לכל היותר חודשיים, אני מצטער" עד שהגשמתי את חלומי, עד שבאמת עשיתי משהו שאני אוהבת זה הולך לפח. מי חשב שגורלי יהיה כשל קוקו המסכן.
לא בכיתי, איכשהו עיכלתי את המידע והעדפתי להתעסק פחות בעצמי. לאחר שכל החוטים האלו עזבו אותי טיילתי במחלקת האונקולוגיה שאליה העבירו אותי.
ראיין היה שם, עדיין עם במדי בית החולים, ידעתי שגם הוא חולה אבל רק הצצתי.
לאחר שניות אחדות ראיתי אותו מסתכל עליי, לא דיברנו פשוט הבטנו זה בזה מבלי להזיז איבר בגוף. הוא נשם בכבדות, היה לו צינור המחובר לאפו והוא הביט בי עם האינפוזיה ביד. ככה שנינו בשקט.

פרק 39

" ראיין..." הצלחתי ללחוש, ונגעתי לו בלחי הוא הזיז אותי ממנו.
" זו הסיבה שאתה מתרחק ככה מכולם?" שאלתי אבל הוא שתק.
" זה עדיף ככה יהיה לך יותר קל לשכוח אותי" לא סיפרתי לו על עצמי, העדפתי להסתיר.
" מה את עושה כאן?"
" יש לי בדיקות שגרתיות" שיקרתי.
" כמה זמן?" שאלתי אותו עוד כמה זמן נשאר לו.
" אני לא יודע כל כך... יש לי בקשה אל תספרי על זה לאף אחד"
" אני לא" חייכתי חיוך מזויף רציתי לבכות על גורלנו המר.
" למה לא עשית טיפולים?"
" טיפולים? בגלל כל השאלות שהיו שואלים אותי בתקשורת"
" אתה לא מתחרט על כך?" שאלתי בזמן שהלכנו והתיישבנו על הספסל.
" בדיעבד כן. אני מתאר לעצמי איך זה למות לפעמים"
" אל תדבר שטויות, תנצל כל רגע"
" אני לא יכול... אני מאבד ריכוז או הידיים רועדות... אני מקיא דם"
" למה שלא תלך להוספיס?"
" שיסתכלו על ראיין המסכן? אם זה יצא לתקשורת אני גמור, אני מעדיף למות בבית שלי" הייתי עצובה כי יכולתי להבין אותו בעצמי.
" אני יכולה להבין"
" לא את לא, אני זה שעומד למות" עצרתי את עצמי מלומר עוד משהו, בהיתי בשמיים הכחולים, ביום כל כך יפה לקבל 2 בשורות זה כבר יותר מדי אפילו בשבילי.
" אם היה לך זמן היית רוצה ילדים?" שאלתי שאלה שתמיד חשבתי עליה, כל הזמן חשבתי על להיות אימא על אף שאינני מסוגלת לנהל את עצמי לפעמים.
" פעם אחת עברה לי המחשבה, אבל אני לא אהיה אז מה זה משנה" שמתי את ידי על ידו שהייתה מונחת על הספסל.
" את מאמינה באלוהים?" שאל פתאום.
" אם אני מאמינה? משתדלת להאמין שיש מישהו שמקשיב לי" למרות שלפעמים אני בספק, אם הוא קיים למה לגרום לראיין סבל? למה הוא גורם לו לסבול כל כך... כואב לי עליו.
" אתה יודע מה יפה ביום הזה?" שאלתי והזזתי את רגליי מעלה מטה רק כי לא הגעתי לרצפה.
" מה?"
" הריח שאחרי גשם של אביב" אמרתי והרחתי אותו אולי בפעם האחרונה בחיי.
" את אף פעם לא בוכה?" שאל
" אני מעדיפה שלא"
" אני חייב לחזור" קם ממקומו ואמר לי לבוא אחריו. הגענו לחדר שלו, חדר עצום ויחיד עם טלוויזיה, מזגן, שמיכה עבה ואפילו שני שומרים שעמדו בכניסה.
" היא איתי" שכבנו על המיטה צמודים אחד לשני והתחלנו לדמיין מה כל אחד היה מכין לשני.
" חשבתי את לא אוהבת קישואים" קטע אותי באמצע.
" רק במרק"
" טוב אז אשים במרק" צחקנו עד שהרופא אמר לי ללכת.
לא הלכתי לעבודה, למעשה חשבתי להתפטר רק בשל מצבי אבל זה יחשיד את כל המצב אז לא עשיתי את זה.
רופא אחר נכנס אמר שהסרטן התפשט כמעט בכל הגוף והצטער כמה פעמים על כך שלא גילו זאת לפני. לא האמנתי בצירוף המקרים הזה... ששנינו ככה חולים, אמנם כעסתי אבל התחלתי להשלים עם זה, עם העובדה שאני הולכת למות, להיעלם מהעולם הזה צעירה, להיעלם מבלי שהספקתי להשאיר חותם בעולם, להיעלם מבלי שעשיתי משהו בשביל עצמי.... להיעלם מבלי שיזכרו אותי.
פתאום הזלתי דמעות, דמעות שקטות מבלי שבכלל התכוונתי כאב לי על עצמי, על ראיין ועל עוד אנשים שצריכים להתמודד עם המוות כמוני. להתמודד ולחיות עד שהוא יגיע זה כמו לחכות אל הלא נודע.
כל פעם אחות אחרת הגיעה לבדוק אותי כאילו שכל הציוד שלהם יבריא אותי בשניות, הלוואי וכך היה הדבר, חשבתי בתמימות.
" אני משתחרר מחר" קיבלתי הודעה.
" מתי משחררים אותך?"
" מחר" כתבתי לו.
" מעולה, ניפגש בשכונה" חשבתי הוא לא רוצה לדבר איתי או כל קשר אליי.

.....

יום למחרת התעוררתי, הופתעתי שהתעוררתי והדבר הראשון שעלה בראשי הוא לבדוק את אותו הדבר לגבי ראיין שענה לי באופן מיידי ובכמעט תזמון די מושלם.
" אני מתקרבת לתחנת האוטובוס"
" אני שם מחכה"
ישבנו באוטובוס במושבים האחוריים אוחזים ידיים בסתר, מחייכים לעיתים אבל בעיקר שותקים.
השתיקה הזאת שיתקה אותי, רציתי לספר לו אבל שתקתי.
" חשבתי על זה ואני רוצה להוריש לך את הכל אחרי שאלך לעולם הבא" אמר לי בשקט שהאישה מאחורינו לא תשמע.
" אין צורך" אמרתי את האמת.
" אל תהיי צנועה אני מתעקש"
" ראיין... אני בסדר עם מה שיש לי, באמת" זו הייתה האמת, גם אם הוא היה מוריש לי אילו הייתי בריאה, לחלוטין זה היה מעציב אותי לגור במקום שבו הוא גר, וודאי הייתי מתייפחת כל יום מהאובדן.
" נדבר על זה בהזדמנות" השאיר את הנושא בלום מאחור, שתקנו עד שהגענו לשכונה המוכרת שלנו.
" תגיד... השלמת עם המוות?" שאלתי כשהגענו לספסל שלי.
" אני מנסה, לא בא לי למות. תמיד חשבתי שאהיה עד שאהיה זקן ואזדקן עם האישה שתהיה לי ושנהיה מוקפים במשפחה טובה... הכל התחרבש" לא התרגלתי לשפה שבה הוא דיבר.
" אני מנסה להשלים, זה לא קל להשלים עם משהו שאתה לא יודע מתי הוא יגיע ודוחה את הקץ שלו" הסכמתי עם כל מילה.
" נעמי... בואי נדבר על דברים טובים... הייתי רוצה לבקש ממך משהו מבלי להישמע גס"
" פשוט תגיד את זה"
" כבר כמה זמן רציתי להגיד לך עוד מאז שנסעת אני אוהב אותך... אוהב את האישיות שלך, את היופי שלך ואת האדם שאת ... אוהב ורוצה להכיר כל חלק בגוף שלך, לפני שאמות עכשיו אני נשמע כמו סוטה אבל אני נשבע בחיי, טוב נו לא בחיי גם ככה הם קצרים במנות שלי שאני פשוט רוצה לילה לצידך. אבל יודע שזה אנוכי מצדי לנצל את החולי שלי ולהשתמש בך" צחקתי, הוא לא הבין.
" גם אני רוצה לילה במחיצתך" הופתעתי שאמר כי הוא אוהב אותי, אף פעם לא שמעתי מישהו אומר את זה בכזו נחרצות.
נכנסנו אל הדירה שלו, היא מרווחת ויפה יותר משלי. שכבנו על הספה והתחלנו להתנשק, ידעתי שכנראה זו הפעם האחרונה שאי פעם אהיה עם גבר וזו בהחלט גם הפעם האחרונה שלו, לכן רציתי שזה יהיה רגע שמעולם לא נשכח. הוא הרעיף עליי נשיקות שוב ושוב, בין לבין נשם " את בסדר?" שאל
" כן" פשטנו את הבגדים והבטנו זה בזה כשהחושך השתלט לחלוטין על החדר.
" את הבחורה הכי טובה שהכרתי"
" אתה אומר את זה לכל הבנות" אמרתי ולא הפסקתי להסתכל עליו בזמן שהוא מביט אל תוך עיניי.
" אין לי אף אחת, את האחרונה שאני אוהב" התעצבתי תוך כדי.
" אל תגיד את זה"
" זו האמת"
" ראיין... אני אוהבת אותך, תזכור את זה נכון?" הוא הנהן וכלל לא הבין את הרמז שהשחלתי במשפט, כי קרוב לוודאי שהוא יחיה יותר ממני.
העברנו את הלילה יחד, אהבנו אחד את השני ונרדמנו יחדיו. לעיתים קמתי לראות אם הוא נושם, הבטתי בבטן שלו לראות אם היא עולה או יורדת שוב ושוב.
אני צריכה לספר לו, המחשבות סירבו להיעלם בזמן שרציתי לחזור ולהירדם בשנית.
" לא לא עדיין לא" דיברתי אל עצמי והסתובבתי לצד השני.
יגיע יום שאספר, זה פחות יכאב לי, לו, לשנינו.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
נתי דניאל
נתי דניאל
טוב שזה רק סיפור. ושישאר סיפור.
אהבתי איך שתיארת את האהבה בינהם
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
מתי עוד פרק כברר
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
שתהייה עוד מדליה זהב
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 14 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Maya B
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
מאת: Maya B
חבקי אותי חזק פרק 40 ואחרון!
חבקי אותי חזק פרק 40 ואחרון!
מאת: Maya B
טעם אישי פרק 26
טעם אישי פרק 26
מאת: Maya B
אפשר גם אחרת פרק 12
אפשר גם אחרת פרק 12
מאת: Maya B
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
״הלילות הקסומים״
״הלילות הקסומים״
מאת: gali the first
וידוי קצר
וידוי קצר
מאת: David Godelli
אני, אתה ומה שבינינו.
אני, אתה ומה שבינינו.
מאת: ITS OR
איליי וגלי - פרק 10
איליי וגלי - פרק 10
מאת: שרון עפרון
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer