כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

בחזרה לחיים - חלק 5

סיפור אישי

טוב, מצאתי את עצמי בשגרה לא שגרה. בבית כל היום. אין לשם מה להתעורר. אין מה ללמוד. אין את מי לפגוש. הקשר היחיד הקרוב שהיה לי בשנים שקדמו לתקופה הזו היה עם חברה מהצבא, וגם עליו לא הצלחתי לשמור, בשל כל המצב הקשה שנוצר לי.

באותה העת התחלתי לקחת את הטיפול התרופתי. היתי אצל פסיכיאטרית פרטית. נפגשנו אחת לחודש בהתחלה ולאחר מכן כל שלושה חודשים. כל פגישה נמשכה כ-40 דקות בערך. היא עזרה לי מאד. היה לי נעים לדבר איתה ולפרוק. תמיד היה לי מה לומר לה. היה שלב שהיא המליצה לי לקחת טיפול פסיכולוגי. גם כדי להחדיר אצלי מודעות למחלה וגם כדי שאוכל לדבר על המצב עם בעל מקצוע בתדירות גבוהה יותר. הקשבתי לה. כל כך רציתי לחזור לסילבי, הפסיכולוגית שהיתה לי בתקופת הפסיכומטרי. היא בעצם האדם הראשון שסיפרתי לו על הנטייה המינית שלי. יצאתי בפניה מהארון. זה היה רגע ממש משחרר ונעים, ולא מובן מאליו בכלל. היא מאותם האנשים האלה שגורמים לי להיפתח ולהרגיש נינוחה. אבל לצערי, היא היתה עמוסה באותה העת ולא יכלה לקבל אותי. "אני זוכרת אותך! אני אוהבת אותך!" אמרה לי, והצטערה שלא יכלה להתפנות אליי. אז התחלתי טיפול עם פסיכולוגית אחרת. הגעתי אליה דרך הפסיכיאטרית. שמעתי שהיא עזרה לרבים לצאת מהתקופות הכי קשות. אבל לא כך היה במקרה שלי. תוך שני טיפולים הפסקתי. זה היה נורא. מסתבר שהיתה לה שיחה עם הפסיכיאטרית שלי לפני. היא בעצם כבר סיפרה לה שאני סכיזופרנית. שהיה לי התקף. אז כשישבתי אצלה בחדר והתחלתי לספר לה מה קרה, היא כבר היתה בדעה נחרצת שאני חושבת שאנשים רוצים לפגוע בי ואמרה לי שבגלל זה אני לא מצליחה לישון בלילה. חח על איזה אנשים היא בדיוק מדברת? איך היא הסיקה שאני חושבת כך? הרי אמרתי לה רק שהקוסמטיקאית שלי ניסתה לפגוע בי ושאחותי צחקה עליי. כך לפחות חשבתי באותה התקופה. זה הרתיח אותי. המחשבה הזו שלה עליי. הסימפטומים שלי באותה העת היו מאד חלשים והמחלה לא "השתלטה" עליי עדיין. אלה היו מחשבות שווא, נכון. אבל מכאן ועד להצהרה שאני חושבת שעדר של אנשים רודפים אחריי ורוצים לפגוע בי, זו כבר הגזמה, וזה רק הרס את הטיפול ואת ההזדמנות שלי להבריא.

במקביל, חזרתי לעשות פעילות גופנית. נרשמתי לחדר כושר בגבעתיים. נסיעה של רבע שעה באוטובוס. לא נורא. הקפדתי על כך במשך חצי שנה כשהיתי עוד בבית. ביקרתי הרבה את דודה שלי, סיגלית לנדו ז"ל. היא כבר היתה בשלבים הסופניים של המחלה. מחלת הסרטן שתקפה אותה לפני כמה שנים ושלצערנו היא לא טיפלה בה בזמן. הסרטן התפשט לה בכל הגוף. באחד הימים היא אמרה לי "את צריכה להוציא ספר". גיחכתי בלב. אני? ספר? אני הרי צרת אופקים, לא קוראת ספרים בעצמי. איזה ספר אני יכולה להוציא?

עברו הימים וכבר לא יכלתי לפגוש את דודה שלי. היא כבר היתה ממש חולה. היא התאשפזה ב"איכילוב". כל המשפחה נרתמה לטפל בה. החברים שלה הגיעו לבקר ולעזור. גם אני ומאי הגענו ל"איכילוב" לבקר אותה. היא היתה צנומה, חיוורת, חלשה מאד. אבל מיד חייכה אלינו חיוך רחב כמו בדרך כלל ואמרה לי "תזמי, תקחי את אמא ומאי לטיול בחו"ל". "טוב" אמרתי לה. למרות שידעתי שזה לא יקרה. אני אארגן כזה טיול? מה פתאום? גדול עליי. יצאנו החוצה לשאוף אוויר. סיגלית היתה בכיסא גלגלים, הקיאה הרבה. באיזה שלב עמדתי לידה והחזקנו ידיים. "נטלי.." היא אמרה, כולה חלשה וחסרת אונים. שחררתי את האחיזה שלה מידי והלכתי. היא כמובן ידעה שזו תקופה ממש גרועה שלי. היתי סגורה מאד, בדיכאון, איבדתי חשק לתקשר.

חזרנו הביתה. השעה היתה כבר מאוחרת והכדור שנטלתי בחצות אמור היה לגרום לי להירדם באחת בלילה. אבל לא נרדמתי. ידעתי שסיגלית סובלת. התעדכנתי מאמא שבכתה עד עמקי נשימתה מהמראה של סיגלית בבית החולים. עברו עוד שעתיים, השעה היתה שלוש לפנות בוקר, יום שבת. בשעה הזו, נרדמתי. התעוררתי בבוקר ואמא ומאי אמרו לי "סיגלית הלכה לעולמה, זה קרה בשלוש לפנות בוקר". בדיוק הזמן שהצלחתי להירדם. הנהנתי. כולי חסרת הבעה, בדיכאון. לא יכלתי לבכות ובטח שלא לרשום לה משהו להלוויה. למחרת הגענו לבית הקברות. היו הרבה אנשים, משפחה, חברים, מכרים. לבשתי חולצה לא קשורה בצבע כחול עם נקודות לבנות. הרגשתי שאני לא מכבדת את המעמד הזה. אבל לא היו לי מספיק בגדים בארון. לא שחור ולא לבן. הסתכלתי על כולם מסביב, מתחבקים עם כולם, מביעים צער, בוכים ובוכים. אני זוכרת במיוחד את הבכי של בן דוד שלי, עידו. שעדיין היה בחטיבה. מסתכל על כולם מסביב, הפה שלו פעור והעיניים מלאות בדמעות. הוא בכה בקול. לא אשכח את המראה הזה.

התכנסנו במקום מסוים. עומדים סביב האלונקה שבה סיגלית היתה, עטופה בבד שחור וגופה הצנום נראה בולט במיוחד. הסתכלתי עליה המומה וגם חסרת הבעה, כמו רובוט חסר רגשות. הדמעות זלגו מעצמן לנוכח כל הבכי שהיה מסביב. הסטתי את מבטי הצידה. ראיתי את איתמר, בעלה, והילדים הקטנים שלהם, זיו ויובל. עומדים כפופים עם חולצות שחורות קרועות. זיו הוא הגדול, הוא כבר ידע מה מתרחש. יובל הקטן בקושי הבין מה קורה ואיפה הוא נמצא עכשיו, ושבעצם אמא איננה, ולא תחזור יותר. הרב אמר את דבריו ואז רינת (דודה שלי ואחותה של סיגלית ושל אמי) וחברה של סיגלית נאמו וקראו את שכתבו לה.

אז זהו. היא איננה. היא היתה אדם עם שמחת חיים גדולה, אהבת אדם בצורה יוצאת דופן, רחבת לב, חכמה מאד. טרם המחלה היא עבדה כאחות וכמיילדת ב"בילינסון" בפתח תקווה. עשתה שם את עבודתה נאמנה ונתנה את כל כולה לחולים. היא הלכה לבית הספר לאחיות באוניברסיטת תל אביב בעקבות הלידה שלי. היתה לידה קשה מאד. לאמא שלי היתה רעלת היריון בחודש השמיני כך שהיו צריכים כבר להוציא אותי. האחיות לא התנהגו אליה יפה. לפי מה שהבנתי. אבל זו באמת היסטוריה.

אם כבר היסטוריה. אני נזכרת שהיא ורינת היו לוקחות אותי ואת מאי ל"לונה פארק" כל קיץ כשהיינו קטנות. זו היתה מן מסורת כזו. יום שלם עם הדודות. אהבתי להיות שם. אהבתי בעיקר להסתכל על הדמויות בכל מתקן. תמיד הן נראו לי מלאות עוצמה, גדולות, עם הבעה מעניינת. למשל, בבלרינה. היתי יושבת על המתקן ותוך כדי התנועה מסתכלת על הפסל הזה של הבלרינה. היא נראתה אצילית, גדולה, עוצמתית ממש. היה מתקן אחד שהינו חוזרות אליו שוב ושוב. המתקן של הקוף. למעשה זה המתקן האהוב עליי מכל. אהבתי את הסיפור מאחורי. שהוא עומד באמצע הרחבה, בידו האחת קליפת הבננה, עיניו מביעות אימה וכעס על שלקחו לו את הבננה. תמיד שמו טראנס כשהפעילו את המתקן הזה. וברקע כרזו "מי לקח לי את הבננה?" זה התנגן ככה שוב ושוב. הכיסאות של המתקן זזו במהירות, מתקרבים אל הקוף, ומתרחקים ממנו, מסתובבים לצדדים ואחר כך עושים רוטציה שלמה. היה אקשן במתקן הזה. היינו מתגלגלות מצחוק ובעיקר מחזיקות חזק נוכח הטלטלות שעברנו כשהיינו על הכיסאות האלה. רכבות ההרים, וכל מתקני הלופים, לא עשו לי את זה. פחדתי, וגם כשניסיתי היתה לי תמיד צמרמורת כזו. טוב, זו טעימה קצרה מהילדות המאושרת שהיתה לי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

נטלי אשכנזי עקוב אחר נטלי
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Blackbird Night
Blackbird Night
כל הכבוד על האומץ לחשוף את עצמך ככה. סיפור מעניין.
הגב
דווח
נטלי אשכנזי
נטלי אשכנזי
תודה רבה על הפידבק! מחמם את הלב :)
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
טעם אישי פרק 22
טעם אישי פרק 22
מאת: Maya B
הג'ינס שלו, טל העלים ודונג העצים
הג'ינס שלו, טל העלים ודונג העצים
מאת: איש המגבעת
דרך חדשה
דרך חדשה
מאת: שירז שירז
שלב הבא
שלב הבא
מאת: Life is a game you win some you lose some
המדורגים ביותר
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה