כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

חבקי אותי חזק פרק 24+25

לפעמים אנשים פוחדים להתמודד עם הפחדים שלהם, תמיד ביקרתי אנשים שלא מנסים בגלל שהם פוחדים להתמודד עם דברים.

פרק 24

" איפה אני?" הזזתי את ראשי למשעי וראיתי את ראיין קם אל מולי לפתע.
" או נעמי! קמת!"
" איפה אני?"
" את בבית החולים" הוא קרא לרופאים שלא הפסיקו לבדוק אותי יחד איתם הגיע שוטר.
" ש... שוטר?" שאלתי והסתכלתי על ראיין.
" הם חושבים שאני פגעתי בך, תדברי איתם אני מחכה בחוץ"
סיפרתי להם על המקרה עם שרה, לא היה לי אכפת שיקרה לה משהו.
" החמות שלך?" השוטר הביט בי בפליאה.
" לשעבר, כן היא אישה חזקה וחכמה. ראיין מצא אותי מעולפת זה כל מה שאני זוכרת"
" למה שהיא תעשה את זה?"
נדמה כי הוא היה בעדה יותר מאשר בעדי.
" היא רוצה שאחזור לבן שלה"
" אני מבין, שחר תשחרר את הבחור הצעיר"
" את בטוחה שאת אומרת את האמת?"
" כן אדוני אין לי סיבה לשקר, אפילו שאני לא מחבבת כל כך את ראיין הוא הגן עליי, הוא לא אוהב אלימות"

" אני לא מאמין עלייך" זה היה נאור שהגיע נסער על כך שהמשטרה לקחה את אימא שלו למעצר.
" אתה יכול להצטרף אליה אם אתה רוצה" אמרתי והורדתי את הטבעת מהיד שלי.
" קח" הושטתי לו.
" מה? למה?"
" אתה באמת חושב שאחזיק מעמד עם האימא המשוגעת שלך? אני מעדיפה לחיות בג'ונגל עם נמרים מאשר להתחתן איתך" אמרתי בלחש, קיוויתי ששמע כל מילה.
" אתה לא לוקח את הטבעת? אז אני זורקת אותה"
" לא אל תזרקי היא הייתה של סבתא שלי" של סבתא שלך? יופי זה זמן טוב לשחק איתו.
" אז תן לי את הצמיד שלי ואני אחזיר לך את הטבעת" פתאום הוא הוציא את הצמיד.
" זרוק אותו אליי" הוא זרק, תפסתי אותו והסתכלתי שזה באמת הצמיד.
" קח את הטבעת שלך ואל תבוא לכאן אחרת תתחרט על זה" שמחתי שכל זה מאחורי, כמה ימים שאני לבדי איש לא בא לבקר. אימא וודאי מהבושה לא העזה לבוא לבקר, אפילו לא אליה שכל כך התגעגעתי אליו. היה לי עצוב, רציתי להיאחז במישהו. סבתא אני מתגעגעת אלייך אמרתי לעצמי בשקט ומיששתי את הצמיד.
" איך את?" ראיין תמיד הוא צץ בלי שום סיבה.
" אני בסדר"
" מתי משחררים אותך?"
" מניחה שמחר"
" יופי, מי זאת האישה שהייתה איתך?"
" אישה משוגעת" הוא צחק.
" הטבעת שלך... זאת אומרת את בלי טבעת"
" איך שמת לב שהייתה לי טבעת?" הרי ענדתי אותה רק שבוע.
" ראיתי אותה עלייך ביום ששתית."
" אין יותר טבעת" הוא חייך כאילו היה מרוצה, לא ידעתי ממה.
" הבאתי לך משהו אל תעשי מזה עניין פשוט האוכל כאן על הפנים" הניח שקית אוכל קרוב למיטתי.
" תודה לא היית צריך"
" אגב שון מוסר לך ד"ש הוא רצה לבוא אבל הוא לקח את התפקיד שלך על עצמו תוך כדי" חייכתי, נחמד מצידו.
" תמסור לו תודה"
" בסדר"

....

חזרתי הביתה החלפתי צילינדר כדי שהאימא המשוגעת שלי לא תוכל להיכנס לכאן. היה לי שקט במשך יומיים שלמים, גם בעבודה כולם דאגו לשלומי טוב נו לא כולם רק אלו שהיה להם טיפת אנושיות לשאול לשלומי.
" מה דעתך שנצא היום לאכול ארוחת ערב ביחד? " אמרתי לשון כשהפתעתי אותו בעמדת הכלים שלי.
" נעמי! אני מדמיין או שאת פה?"
" אני פה! תודה שמילאת את מקומי"
" שטויות"
" אז תרצה שנשב לאכול היום? בתור חבר ובתור תודה על כך שעבדת במקומי כל כך קשה"
" ט... טוב, את מזמינה?"
" כן, אני מזמינה כאות תודה"
" אם כך מי אני שאסרב לאוכל, תקני לי גם שתייה?"
" מה שתרצה"

פרק 25

שון היה נחמד, הוא לא הפסיק לאכול בשר מסתבר שזה משהו שהוא אוהב אני לעומתו אין לי אוכל מועדף למעשה אני יכולה לאכול הכל מא' ועד ת' כל עוד זה כשר. אצלנו בבית לא שמרו על כשרות, מודה שגם אני לא שמרתי. מאז שאני גרה לבד יש לי את הזכות לבחור, נכון שלא תמיד הבחירות שלי טובות ולפעמים המחשבה שאלוהים בוחן אותי כל זמן מפריעה לי, עושה נו נו נו כזה כל הזמן על הבחירות שאני עושה בחיי. חוץ מזה גם בקשר לכשרות לעיתים עוברות לי מחשבות זדוניות על המבורגר עם גבינת צ'דר מעל נימוחה כזאת, לאט לאט הגבינה וההמבורגר מאחורי התאפסתי קלות. שון לא הפסיק לדבר על אוכל תוך כדי אכילה הוא שתה גם בירה ולראות את שון שתוי זה כמו חתול חמוד ששבע ומתנהג בטיפשות.
" אנחנו צריכים לצאת ככה לפעמים בשביל האווירה" הוא רק הנהן בזמן שצחקתי עליו.

אור חזר בדיוק השבוע הוא תירץ שעיכבו אותו בעוד שבוע, שהם לא יכלו לתת לו לחזור כך לפחות זה מה שהוא אמר, בחיי שאני לא ממציאה.
" עושה רושם שלא התגעגעת אליי"
" מצטערת לא היה לי זמן להתגעגע לאף אחד" זה בפועל מה שאמרתי, על אף שלא חשבתי כך. הוא היה חסר לי, הבחור היחיד שמצליח להצחיק אותי לא היה שם.
" אני רואה לך בעיניים שקרה משהו... גם השיער שלך, זה מזכיר לי את התקופה הנוראית שלך"
" אור..." פלטתי אנחה ועצרתי, הוא לא כעס שקטעתי אותו או לא התייחסתי למה שאמר.
" מה?" השיב לי באותו טון.
" אתה זוכר את שרה?" הבטתי בחלון במקום להסתכל עליו.
" אימא של נאור?" הנהנתי בלי לדבר.
" מה איתה? תספרי לי היא שוב הציקה לך?"
" היא בכלא"
" בכלא?"
" קרה די הרבה מאז שלא היית כאן" סיפרתי לו את כל הסיפור גם את מה שקרה עם השיער שלי.
" ככה את מגיבה לכל מה שקרה? "
" איך אתה רוצה שאגיב?"
" כמו כל בן אדם אחר, תבכי זה בסדר לבכות. אני מציע אפילו את הכתף שלי בתור משענת" ניסיתי לחייך בין כל האמירות שלו אבל לא הצלחתי.
" אני לא בוכה, אני שמחה שיצאתי מזה"
" בחיי שאני לא מבין אותך לפעמים."
" לא צריך להבין" סיננתי.
" אני מצטער שעברת את כל זה לבד, לפחות היית מתקשרת"
" מה זה היה עוזר?"
" לא יודע אולי קצת"
" זה מתוק מצידך, תודה" הראיתי פרצוף מסופק ומודה מספיק על מנת לסגור את הנושא הזה ולא לדבר יותר.
" מה את עושה?" שאל כשראה שאני מחטטת במקרר.
" בא לי לשתות"
" בטח יש לך איזו קולה במקרר"
" אני מתכוונת לאלכוהול" סיננתי.
" את לא יכולה" הכריז בכל הדירה.
" מה? למה לא?"
" כי זה לא פתרון!"
" אז מה כן? לבכות? אני לא אבכה, אני לא בוכה לא עכשיו ולא בעתיד!" כעסתי.
" לא אמרתי לך שלבכות זה הפתרון, אני פשוט רוצה שתפתרי את הבעיות שלך בדרך אחרת"
" אתה גם לא מאמין?"
" אני לא מבין על מה את מדברת. פעם אחת נתתי לך להשתכר וזה הספיק לי לשמור עלייך"
" אז תשמור עליי גם עכשיו"
" לא רוצה, אני לא רוצה את האחריות הזאת. את לא שותה"
לא שתיתי, בסופו של דבר ישבנו עם קולה על הספה כשבחוץ ירד גשם.
מחשבותיי נדדו וחשבו על ראיין, לא ידעתי למה אני בכלל חושבת עליו. אור לא הפסיק להסתכל עליי וזה הרגיש לא נעים אבל לא אמרתי שום דבר.
" מה שלום פרנקו?"
" באמת הפסקת להיפגש איתו מאז שדיברנו?" הנהנתי.
" הוא בסדר, מצא עבודה ודירה לעצמו."
" איזה יופי" אמרתי ובהיתי בגשם.
המשאית שבחוץ הרעישה כך שאפילו הגשם לא הצליח להשתיק את הרעש שלה, אור נרדם בקצה הספה בזמן שנדדתי במחשבותיי. שמעתי רעשים בדלת כאילו שמישהו מנסה לפתוח אותה, לא זזתי ידעתי שזו אימא מנסה להתפרץ ככה גם לאחר מה שעברתי, להטיף לי מוסר.
" מה מי זה שם?" אור פתאום התעורר ושאל אותי.
" ששש.... תהיה בשקט רגע" אטמתי לו את הפה עם היד. הוא הנהן בפחד.
" זאת אימא שלי, פשוט תהיה בשקט עד שהיא תלך"

" את יודעת שזה לא פתרון לתת לה ללכת ככה" אמר כשלא היה אף אחד בדלת.
" אני יודעת"
" ולמה בכל זאת את עושה את זה?"
" לפעמים אנשים פוחדים להתמודד עם הפחדים שלהם, תמיד ביקרתי אנשים שלא מנסים בגלל שהם פוחדים להתמודד עם דברים. תמיד ידעתי שגם אם פוחדים צריך להתמודד עם הדבר שפוחדים ממנו. הפסקתי ליישם את זה על עצמי" הרבה דברים שקרו לי השמטתי אותם מאור, זאת אומרת לא סיפרתי לו.
" אני מקווה שתצליחי יום אחד"
" גם אני מקווה" חייכתי הוא נעל את נעליו בדק שאין איש ואמר שחייב ללכת.
" פעם הבאה שתבוא אכין לך משהו טעים"
" מבטיחה?" שאל, הנהנתי. ישבתי על הספסל והבטתי לשמיים הם נראים כל כך שלווים אפילו שהם שמיים אפורים. אילו העולם היה יכול לדבר וודאי היה אומר לנו לשמור עליו, למחזר, לא לזהם, לשמור על סביבה נקייה וגם לחייך מדי פעם ולא להיות זעופים כי ככה הוא גם שמח.

בוקר יום ראשון נסעתי לבית החולים לבדיקה, הרופא שמטפל בי מעט מצחיק, יש לו זקן ופרצוף שאומר " מכריחים אותי לעבוד" הרגשה מוכרת, הרי כולנו עובדים בשביל כסף ומי שאומר שלא משקר לכם בפרצוף, בחיי.
" אין לך חבלה או זעזוע מוח, נראה שהגוף שלך החלים ואת יכולה להמשיך לחיות רגיל כל עוד את לא נופלת שוב על הראש" תהיתי מה יקרה אם אפול שוב על הראש, האם אמות ואז ירשמו על הקבר שלי ' נפטרה מנפילה מגושמת על הראש' בחיי זה יכול לקרות לי. אם לא אמות אז אהיה משותקת וודאי במקום מסוים בגוף ואז יסתכלו עליי בצורה משונה, אני יודעת בצורה מתמסכנת של ' תראו היא נכה' אף פעם לא חשבתי שאחשוב על דברים כאלה. למעשה כל חיי אני אומרת שאחיה טוב, ברוגע, שלי זה לא יקרה. והופ תראו גם אני נופלת בחיים האלו לתסבוכת ובעיקר לאנשים פחות טובים. שמתי לב שהרופא בוהה בי עם המשקפיים הגדולים שלו ומזיז את ראשו מעלה מטה ואז מגיע להנהון או הסכמה מצדי, נזכרתי לעשות זאת ויצאתי מבית החולים. מחוץ לבית החולים השמיים היו בהירים יותר, כמה אנשים עמדו בתחנת האוטובוס וילדה קטנה לפתע החלה לרוץ אל תוך הכביש.
" נועה! תעצרי!" שמעתי קול עוצר בעדה אך לא מספיק. הייתי די קרובה אליה, הנחתי ידי על כתפה מה שגרם לה להסתובב.
" את נועה?"
" כן, מי את?" ענתה לי ילדה בת שמונה עם חוצפה ישראלית.
" נעמי, יש לך שם יפה"
" אני יודעת את זה" היא החלה לרוץ.
" חכי שניה אל תרוצי!" רצתי אחריה כמו מטורפת מבלי לדעת את הסיבה לכך.
" בבקשה ממך תעצרי!" נשמתי כמו משוגעת לא היה לי אוויר, הילדה עצרה נדמה לי שהבהלתי אותה.
" גברת את בסדר?" גברת? התעלמתי מפני שהרגשתי סחרחורת קטנה.
" בבקשה ממך" אחזתי בידה.
" אימא שלך אוהבת אותך היא לא רוצה שתברחי או שתמותי על כביש כל כך מסוכן... אני יודעת שאימהות הן קשות ולפעמים חושבות על עצמן... בבקשה תעשי... מאמץ בשביל הבריאות שלך" היא הביטה בי בעיניה החומות ובמבט מבולבל ביותר בזמן שראיתי אותה פעמיים.
" אימא שלי לא אוהבת אותי היא רוצה שאעשה ניתוח ואז לא אוכל אף פעם לרקוד!"
" לרקוד? זה החלום שלך? אני יודעת מה זה שרוצים למנוע ממך חלום, אימא שלי רצתה שאתחתן במקום שאהיה שפית מצליחה. אם לא תתנתחי לא תוכלי לא לרקוד ולא לחיות זה מה שאת רוצה?" היא הנידה בראשה.
" אימא שלך אוהבת אותך ורוצה את הטוב בשבילך, נועה"
" את חושבת שהיא לא תכעס עליי שברחתי ככה?"
" אני חושבת שהיא מודאגת יותר מאשר כועסת הינה תסתכלי" בחיי לא ידעתי כיצד אני עוד ממשיכה לדבר איתה.
" את צודקת התנהגתי כמו תינוקת כמו מרים אחותי הקטנה. תודה לך גברת"
" את יכולה לקרוא לי נעמי" אמרתי ונדמה לי שנפלתי אחורה.

....

פקחתי עיניים הייתי לבד, אמרו לי שאישה אחת תפסה אותי שנפלתי והראש שלי ניצל ממכה חזקה.
התעוררת" אמרה האחות וראיתי את העירוי מזין את גופי.
" העלמה רוזן שוב אנו נפגשים את לא רוצה לוותר עליי אני רואה" ניגש דוקטור שפירא או בקיצור גיא הרופא החתיך.
" אל תשאל כל כך חיכיתי להתעלף בשביל לראות אותך" הצלחתי להשיב לו במכה על אף שהראש שלי כאב.
" ממה שאני רואה את חווה הרבה כאבי ראש"
" כן" אישרתי את הדברים.
" זה נובע מחוסר מזון לגוף את לא אוכלת"
" לא אוכלת? יכול להיות שפספסתי כמה ארוחות לאחרונה"
" את חייבת להקפיד אחרת תבלי בבתי חולים תקופה ארוכה"
" כן דוקטור"
" אשחרר אותך אחר הצהריים אבל קחי מנוחה מכל עבודה" הנהנתי וכבר ראיתי את עצמי שולחת הודעה לראיין על אי הגעתי לעבודה, הוא בוודאי יכעס.
" מה הראש שלי עטוף ב..." קטע אותי.
" היה לך דימום חיצוני, טיפלנו בזה ואת בסדר עכשיו, בעוד יום תגיעי הינה ונסיר לך את התחבושת"

...

ישבתי על הספסל הקבוע שלי מול הדירה והבטתי אל השמיים, עוד מעט יתחיל להחשיך וזה מפתיע שלא אהיה בעבודה אני רגילה לעלטה שמתקרבת ואל הנוף שאני מביטה מהעבודה ששונה כל כך מהנוף הביתי.
" נעמי" ראיתי את ראיין נועל את הדלת שלו ופוסע לכיווני.
" איך את?"
" אני בעצמי לא יודעת"
" מה זאת אומרת לא יודעת?"
" אני לא יודעת, אני לא רופאה וכל הזמן הראש כואב לי דופק כמו פטיש... אני לא יודעת" שוב ראיתי מטושטש.
" את רואה אותי טוב?" התקרב אליי.
" מה?"
" שאלתי אם את רואה אותי כמו שצריך" מוזר עד לפני רגע ראיתי את השמיים בצורה חלקה.
" לא"
הוא לקח משהו מהכיס שעשה אור על העיניים שלי וביקש שאעקוב אחרי האור, ממש כמו האור לפני שמתים שצריך לעקוב אחריו.
" את שו... ת או... תי טו.. ב?"
" מה?" צעקתי לו כי התחלתי לשמוע צפצופים בראש שמנעו ממני לשמוע.
" תדבר חזק!" דיברתי אליו.
הוא מדבר ואני רואה את השפתיים שלו זזות אבל לא מצליחה לשמוע דבר.
אני יודעת שהוא שואל שוב ושוב " נעמי את שומעת אותי?" אבל לעזאזל לא הצלחתי לשמוע שום דבר, דפקתי על האוזניים הארורות שלי שוב ושוב הוא ניסה למנוע ממני להרביץ לעצמי.
" אני... למה אתה מדבר חלש? למה אני לא שומעת אותך!" צעקתי שוב ושוב.
ראיתי את המבט המודאג שהיה לו על הפנים, הוא עזר לי לקום לקח צעד קדימה לעברי, מאוד קרוב והרים אותי עם הידיים החסונות שלו על הגב שלו בדרך לבית החולים, לפחות כך יכולתי לשער.

במשך יבוא...
מה אתם אומרים נעמי עשתה נכון לגבי נאור? לילה טוב❤

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מקסיםםם
מחכה להמשךךךך :)
הגב
דווח
Ravit Shpilman
Ravit Shpilman
אני גאה בנעמי
הגב
דווח
guest
אמאלההה איזה מתחחחחח
וואו וואו וואוו
נעמי עשתה הכי נכון שיששש
כל הכבוד לההה
וראיין מקסים כהרגלו מופיע כל פעם ברגע הנכוןן
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
Maya B
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
מאת: Maya B
חבקי אותי חזק פרק 29+30
חבקי אותי חזק פרק 29+30
מאת: Maya B
צרות של עשירים פרק 50 ואחרון!!!
צרות של עשירים פרק 50 ואחרון!!!
מאת: Maya B
צרות של עשירים פרק 45
צרות של עשירים פרק 45
מאת: Maya B
סיפורים אחרונים
הסיפור שלא נגמר כמו באגדות
הסיפור שלא נגמר כמו באגדות
מאת: דניאל .
הסיפור שלא נגמר כמו באגדות
הסיפור שלא נגמר כמו באגדות
מאת: דניאל .
בחור אחד חשב שאת שלו..
בחור אחד חשב שאת שלו..
מאת: Natali Beso
עשיתי טעויות
עשיתי טעויות
מאת: הדר אביטן
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D