כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 109

"איך שוב שכחת ממני?"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 109: להתעמת עם האמת- חלק א'

בכי עדין מעיר אותי משנת הצהריים שלי ואחריו הצחוק של ליאם, שממלא את החדר.
"זה פשוט לא ייאמן," הוא אומר כשאני משפשפת עיניים ועוברת משכיבה לישיבה. "הבכי של קטנצ'יק מעיר אותך והרעמים החזקים שהיו לא והרעידו את החדר לא."
"אינסטינקט אימהי ראשון." אני מחניקה פיהוק.
ליאם שוכב על המיטה לידי כשמאחורי הראש שלו אין כריות בכלל. שתי הידיים שלו סביב קטנצ'יק כאשר אחת טופחת על הגב שלו בעדינות והשנייה על הישבן, או יותר נכון החיתול שלו. הוא מסובב את הצוואר שלו חזרה אל קטנצ'יק ואז זורק משפט לאוויר שאני ממש לא מוכנה אליו.
"חשבתי שהדבר הראשון שתרצי לעשות אחרי שקמת הוא לפחות להחזיק אותו. עזבי לבדוק למה הוא בוכה. אני חושב שהוא רעב."
"מה?" אני מתעלמת מהסוף של משפט וקטנצ'יק כאילו מבין את זה, כי הבכי שלו מתחזק.
"מה מה? חשבתי שעברת את שלב החששות ביום-יומיים הראשונים. למה את מתחמקת ממנו? הוא שלך כמו שהוא שלי." ובלי שום התראה, ליאם מרים את קטנצ'יק ומניח אותו עלי.
"אני... אני..." למען האמת, אני לא יודעת מה לומר. אני כן יודעת שאני צריכה להאכיל אותו ואני לא בדיוק יכולה כשאני עדיין עם הפיג'מה. "אה, ליאם?" אני כולי מהססת לשים את קטנצ'יק לרגע ברווח שיש ביני לבין אבא שלו.
כמובן שליאם לא עוזר לי. הוא יוצא מהמיטה והולך לכיוון המטבחון בקור רוח מוחלט. אני מבינה שגם אני צריכה להתנהג כמוהו אחרת הבכי של קטנצ'יק לא יפסיק ועושה מה את מה שאני צריכה לעשות. כמה דקות אחר כך, אני עוקבת במבטי אחרי ליאם שמתיישב על הספה עם כוס קפה ביד.
"יש לך פור של יומיים עלי, אל תשכח את זה. עוד לא עבר שבוע בשבילי מאז ש-"
הוא קוטע אותי על ידי גיחוך דרמטי במיוחד. "פור של יומיים את אומרת? כן, בטח. ביומיים האלה הדבר האחרון שהיה לי בראש הוא כל מה שאני עושה עכשיו."
יכולנו בקלות להישאב לנושא השיחה הספציפי הזה רק שהנייד שלי מצלצל. ליאם מבין שאני לא יכולה לענות וקם חזרה אל המטבחון, שם הוא נמצא במטען. הוא מנתק אותו, ואני מניחה שהוא עומד להושיט לי אותו או מקסימום יענה ויגיד למחייג לחכות רגע. רק שזה לא קורה. הוא ממש לוקח את השיחה. אני ממתינה בסבלנות אמנם שיסיים, אבל אני מרגישה איך אני נעשית פקעת עצבים. הוא מתקדם חזרה לכיוון המיטה ונשען על הקיר תוך כדי שהוא מהנהן. כשהשיחה מועילה בטובה להסתיים בלי שליאם אומר יותר מדי, הוא מניח את הנייד שלי על השידה שליד המיטה ומעביר את ידיו אל מאחורי גבו.
אני אפילו לא שואלת מי התקשר. "אולי תפסיק לענות לשיחות שלי?!" איכשהו יוצא שאני נובחת עליו כשאני ממשיכה, "אתה לא האמרגן שלי או הסוכן שלי. מה זה הדבר הזה? גם היום בבוקר עם עדי. מי נתן לך את הרשות לענות בכלל?"
"תנשמי." ליאם לא עונה לי על השאלות שלי. הוא מסתכל על הגרביים שלו ואומר, "קיבלת הפנייה מהמנתח לרופא נשים או משהו? התקשרו עכשיו מהמרפאה פה."
אני אוחזת לקטנצ'יק את כף היד ומקווה שאני לא לוחצת על האצבעות שלו חזק מדי. "מה?"
דממה נוצרת בחדר. אני מוצאת את עצמי בוהה בעיניים המלאכיות של קטנצ'יק, שמסתכלות עלי. הגוון שלהן לא ברור מספיק. הוא איפשהו בין חום לירוק, בדיוק כמו שלי. הוא עוצם לרגע את העיניים, אולי עייף אחרי האוכל, פותח מחדש כשאני משתעלת שיעול חנוק ומפהק את הפיהוק הכי מתוק שראיתי בחיי. אני רוצה לעטוף אותו בחיבוק, אבל אני קופאת. אני עוברת להסתכל על ליאם ורואה שהוא קפוא.
זה שאמר לי לנשום לפני רגע שכח לעשות זאת בעצמו. הנשימות שלו נעשות כבדות כשהוא משחזר את השיחה, "ביום שישי כשיילדת את קטנצ'יק, שיילדו אותו בניתוח בעצם, קרה את מה שקרה לרחם שלך... מי שהתקשר מהמרפאה רוצה שתבואי לרופא נשים פה להתחיל לאמת את מה שהניחו ביום ראשון." הוא כולו מבולבל. המבט שלו לא ממוקד בכלל. "בתשע וחצי בבוקר במרפאות חוץ. אני לא יודע אם זה היה הרופא בשיחה. מי שדיבר איתי רק אמר שתהיי שם עם בגדים נוחים."
האוויר נגמר לי. אני מבקשת מליאם במלמולים שישגיח על קטנצ'יק וקמה לשירותים. אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק ולעבור לחשוב על משהו אחר, רק שכל דבר מאיים עכשיו. על מה אני אחשוב כבר? אפילו החזרה לדירה של ליאם, שעכשיו היא הבית שלי ואני צריכה להפסיק להתחמק ממנה, מפחידה אותי. גם אם אמא תהיה איתנו בהתחלה, זה משום מה לא מרגיע אותי. אני שוטפת פנים בכוח תוך כדי שאני מרגישה את הראייה שלי מטשטשת. אני הופכת את האסלה וממהרת לשבת עליה תוך כדי שאני מעלה את הרגליים שלי מעלה ומחבקת אותם. מהר מאוד אני מרגישה את הברכיים שלי רטובות מהדמעות הזולגות. אני מציצה אל הכיור ומגלה שסגרתי את ברז המים. אני תוהה אם לקום ולפתוח אותו מחדש כדי שליאם לא ישמע שאני בוכה ו... מאוחר מדי.
הלב שלי, שגם ככה פועם מהר, עובר לדהור כשהדלת נפתחת. "עופרי, בואי. אני אחזיר את קטנצ'יק לחדר תינוקות ונדבר, בסדר?" הוא לא נכנס פנימה, כמו שהנחתי שיעשה. כשהדלת נסגרת, הוא פותח אותה מחדש, אבל עדיין נשאר מחוץ לשירותים. אני רואה בקושי את תווי הפנים שלו מרחוק. "תשטפי פנים ותעלי למיטה. את מסוגלת ללכת? רוצה לחכות שאחזור עוד כמה דקות?"
"אל תיקח א-אותו. א-אם נריב בבית, מה ת-תעשה?" אני משתנקת. אני רוצה להקיא, רק שאני מפחדת ליפול מרב שהסחרחורת חזקה אם אקום מהאסלה. הרגליים שלי קפואות. "תשאיר אותו איתנו. אל תיקח אותו."
"בסדר." הוא עדיין אוחז בדלת. "בואי. תשטפי פנים ותצאי החוצה. נדבר על הכל."
אני קמה בהדרגה, תופסת את ידית המקלחון ועוצמת את העיניים כשהאור כאן מסנוור אותי. למזלי, בתוך החדר הוא עמום יותר. עדיין האורות היחידים שדלוקים הם האור במטבחון ומנורת הלילה ליד המיטה שלי. בחוץ חושך. אני חושבת שעדיין יורד גשם. הלוואי שהייתי יכולה עכשיו לצאת לסיבוב בחוץ. זה באמת מה שאני רוצה. לשאוף אוויר טרי. מה שקורה לי עכשיו הוא ההיפך הגמור, כשאני יושבת על קצה המיטה ומרגישה איך הכאבים בגב מכניעים אותי. אני עוברת לשכב כך שהרגליים שלי עדיין על הרצפה ועוצמת את העיניים מחדש.
"הכל בסדר?" ליאם נכנס אל המיטה ומניח את קטנצ'יק במרכזה, בדיוק מעל הראש שלי. הבעיטות שלו לא כואבות לי בכלל. אני מרימה את העיניים אליו לרגע ורואה שטעיתי בהנחה שלי שהוא עייף. הוא ערני מאוד. אולי כשליאם הניח אותו על הכתף שלו כשפתח את דלת השירותים הוא העיר אותו לגמרי. אני מסננת משהו שמזכיר כן וממשיכה להכריח את עצמי לנשום, רק שליאם מחטט עמוק יותר בפצע שגם ככה פתוח לראווה כשלוחץ עם השאלה מחדש, "את בטוחה שהכל בסדר?"
"אתה כבר יודע שלא." אין טעם להעמיד פנים. "אני בהתקף ואני מרגישה כלואה פה בחדר."
הוא שולח את היד שלו אל הכתף שלי ומעסה אותה לכמה שניות. "התקף בגלל השיחה? בגלל התור לרופא יום ראשון? תדברי איתי. אל תאגרי בפנים כלום. שנינו יודעים שזה לא טוב."
אני משתדלת להישמע הכי ברורה שאפשר כשאני אומרת, "שנינו גם יודעים שכל זה קרה בגללך."
"אני לא מכחיש ולוקח אחריות-"
"אחריות?!" אני קמה במכה אחת וכמעט קורסת כשהחדר לא רק מסתובב סביבי, הוא הופך ממש לטורנדו שמושך אותי פנימי.
"וואו. וואו. תירגעי." ליאם אוחז בכוח בזרועות החשופות שלי. אני עדיין לבושה בגופיה הרפויה איתה אני מניקה. קר לי. "עופרי?"
"הכל קרה בגללך." אני מתחילה לבכות מחדש. "אני שוב מגיעה למצב שאני מדחיקה, מכחישה ומתפוצצת עליך. אתה אפילו לא מבין את זה, ליאם. אני סוף סוף מקבלת ביומיים האלה פה את מה שרציתי. רציתי שיבואו לבקר אותי, רציתי לקבל מתנות, רציתי את כל זה." אני מצביעה על התקרה מלאת הבלונים.
ליאם קופא שוב למרות שהזרועות שלו פתוחות, מוכנות ומחכות לקבל אותי לחיבוק. הוא כן ציפה לשיחה הזו, פשוט לא עכשיו. אני יודעת את זה. המהירות בה הוא מגיב רק ממחישות את זה שאני צודקת. "אני יודע שזה מה שחלמת עליו, עופרי. אני יודע. אני רואה גם בהתנהגות שלך, בך, שאת אחרת ממה שהיית כשהיית במחלקה. את מבינה על מה אני מדבר?"
"איך שוב שכחת ממני?" אני יורה ישר. "בגללך אני לא אוכל להרגיש את הימים האלה שוב, אף פעם. היו בהיריון שלי הרבה ימים שמחים וגם היום ואתמול בערב עם כולם היו כאלה. הם לא יהיו יותר. לא יבקרו אותי אחרי לידה ואני לא אהיה בהיריון כי... כי... למען השם, ליאם, שכחת את השיחה שלנו אחרי תאונת הקורקינט שלך-"
"אני לא שכחתי-"
אני לא נותנת לו להמשיך. "די כבר! לא הכל סביבך, אמרתי לך כבר. אני לא רוצה שתיקח כל דבר למקום של רחמים עצמיים כי נמאס לי כבר. איזה אחריות לקחת? מה, מה היה דחוף לך לא לגשת לאוטו או למצוא דרך כלשהי להשיג אותי? לא חשבת עלי? תגיד את זה. תגיד ששוב שכחת... איך שכחת ממני?"
הוא סופג הכל ולא מגיב בהתחלה. אחרי כמה דקות שמרגישות כמו נצח, הוא נזכר שהוא לא פסל ומניח את היד שלו על הבטן של קטנצ'יק שמתחיל לזוז במיטה. קטנצ'יק מניע את הידיים שלו את הרגליים בקצב מסוים, ואם לא האווירה כאן, הייתי עכשיו מתמוגגת ואולי בוכה מאושר. הבכי שלי מתחזק מסיבה הפוכה לגמרי. "תראי, עופרי," הוא אומר לבסוף, "לא משנה אני אגיד עכשיו, כל דבר ישמע רע אחרי שהצגת את שהצגת ואת צודקת ו... הנקודה שלי היא שיש עכשיו מצב שהוא המציאות החדשה, מבינה? אז תוציאי הכל. תוציאי. אני מוכן לשמוע הכל. אחר כך נצטרך לשים את זה מאחורינו ולהתחיל להכניס את עצמנו למצב החדש."
"המצב בו יהיה לך רק ילד אחד." אני מרימה את הגופייה שלי עד לצוואר כדי לנגב את הדמעות שלי ולא אכפת לי שאני עירומה.
"אולי תלכי להתקלח?" ליאם מוריד במכה את הגופייה שלי חזרה. "את תתקררי ככה. יש עדיין את הכיסא במקלחון, תשבי עליו."
"לא קיבלתי תשובה למה שרציתי." אני מורידה את הרגליים מהמיטה בהדרגה. "אתה לא יודע להגיד לי מה היה דחוף יותר ממני ביום שישי? מה יותר דחוף מהאישה שלך שבחודש שמיני כמעט תשיעי ומחכה? ואל תגיד לי שידעת שאני עם ההורים שלי או משהו בסגנון. בשום שלב לא הייתה קיימת בך המחשבה לגשת לאוטו ולהביא את הנייד? להתקשר אלי מהנייד של מאיה או אחד החברים שלך? די, נו, ליאם. תפסיק לשקר לי."
"את אומרת לי להפסיק לדבר על עצמי..." הוא פתאום נעצר ועוקב אחרי במבטו כשאני מקיפה את המיטה לכיוון השידה ונעצרת שם כדי להכין בגדים חדשים. אין לי מושג מי עתיד לבקר אותי כי מר סוכן לא עדכן עדיין בלוח הזמנים של האמנית העסוקה שלו. "עופרי, אם אני אגיד לך עכשיו משהו ממש קשה שעבר לי בראש באותו יום שישי, איך תגיבי?"
"תנסה אותי." אני מוציאה תחתונים נקיים ותוהה אם ללבוש אימונית או טייטס וסריג. אולי אני אוכל לעשות סיבוב למטה לבד, עם כמה שזה לא רעיון טוב כשאני עדיין בהתקף.
"אני מנסה לחסוך ממך משהו שיעשה לך לא טוב לשמוע. משהו שלא תרצי לשמוע, אני בטוח בזה." הוא חוזר לקור הרוח שאפף אותו בהתחלה. באמת מרגיש כאילו הזמן שעבר הוא נצח, למרות שלדעתי עברה בקושי שעה. "את שאלת מה היה יותר דחוף, נכון?"
"נו." אני מאבדת את הסבלנות שלי ודוחפת למגירה בשידה את אחד הסריגים שלא בא לי ללבוש בסוף. "מי היה קרוב אליך יותר ממני ששמת אותי במה שנקרא מצב המתנה?" יכולתי להמשיך ולהגיד גם שהתחרפנתי, אבל אני לא צריכה להוסיף כלום. הוא יודע לבד. אני כאן מסיבה ברורה מאוד ולא בבית עכשיו, מתארגנת למסיבת ברית שאמורה לקרות בשבת כבר. המשפט שליאם אומר פתאום קוטע את המחשבות שלי בבת אחת. לא. לא שוב. חשבתי שעברנו את זה.
"המוות היה הבן אדם הכי יקר וקרוב לי באותם רגעים."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
וואי איזה אגואיסט הוא. סבבה מבינה בכל הלב מבינה את הקושי שבלשון המעטה נקרא לו קושי אבל די חלאס בנאדם!!! עופרי סופגת פה הכי הרבה ורק כשהיא מתחילה להביע קמצוץ ממה שהיא מרגישה הוא ישר מתנתק ומתרחק בתירוץ שזה לטובתה. גם לה קשה ומה לעשוץ לפעמים אתה צריךלסתום את הפה להגיד סליחה שאני מטומטם ולא לדחוף את עצמו לכל מקום.
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תגובה קשוחה
הגב
דווח
guest
רוצה להיות בעדו אבל אני יודעת שאם הייתי במצבה לא הייתי מאושרת במערכת יחסים. זאת מערכת יחסים שלו, הוא קובע מתי, מי, איפה, מה הכל... וכל מה שנותר לה לעשות זה להסכים או לבכות ואז הוא גורם לה להרגיש כאילו היא מוציאה את העניין מפרופורציות.
הגב
דווח
טען עוד 19 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan