כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1

חבקי אותי חזק פרק 16+17

מעולם לא אהבתי לשבת מאחור, לא כי יש לי בחילות אני פשוט לא אוהבת אנשים איטיים

פרק 16

" תפתחי אני רוצה לדבר איתך" הוא דפק בדלת שלי, לא פתחתי.
" אין לנו על מה לדבר"
" אני רוצה להסביר את עצמי"
" תחסוך ממני הרי בעצמך אמרת לי לא להתערב בחיים שלך"
" אני רוצה להגיד לך רק משהו אחד ואז אלך, בבקשה" בבקשה שכנע אותי.
" מה?" פתחתי את הדלת בדרמטיות וסגרתי אותה מבחוץ. עיניי ההייזל של שנינו נעצו זה בזה מבט אם הוא לא מדבר אני עלולה לצחוק, זה קורה לי הרבה כאשר מסתכלים עליי.
" זה לא יפה מה שאת אומרת את יודעת את זה"
" זו האמת" פלט אנחה פחדתי שיטרוף אותי אילו היה אריה זה היה קורה.
" תקשיבי את לא מכירה אותי"
" למזלי. אני גם לא רוצה להכיר מעבר ליחסי העבודה שלנו"
" ככה זה בדיוק יהיה"
" ממליצה לך לשנות את הגישה שלך אחרת תהיה לבד כל הזמן"
" אני מעדיף למות לבד מאשר לחיות עם אנשים כמוך את שום דבר, את שומעת אותי?" הסתובבתי ונכנסתי חזרה לדירה בחרטה גדולה שפתחתי את הדלת הזאת. נשענתי עליה והתייפחתי בשקט, מרוב התייפחות אפילו נרדמתי ככה עד עלות השחר. השעה הייתה חמש בבוקר ידעתי שלא אצליח להמשיך לישון הייתי טרודה במחשבות רבות, לבשתי את מדי הספורט שלי ויצאתי לרוץ. מעט אנשים היו, יכולתי לנשום לרווחה הפעם רצתי במסלול הארוך, רציתי שזה לא ייגמר.
" בוקר טוב" הפעלתי את אוזניי הבלוטות שלי והפעלתי את השיחה שלי עם אור שוודאי קם כל כך מוקדם.
" בוקר טוב, אתה לא אמור להיות בחופשה?"
" אל תשאלי אמרו לי לחזור החופשה הסתיימה"
" מה קרה? הכל בסדר?"
" כן כן פשוט צריכים אותי, למה את ערה?"
" קמתי מוקדם ולא יכולתי להירדם... עושה ריצה"
" את חרוצה מצטער אם אני מפריע"
" אתה לא, תגיד אור אפשר לשאול אותך משהו?"
" בטח מה שתרצי" אמר בזמן שעצרתי מעט באמצע הדרך להסדיר את הנשימה.
" כשמישהו אומר לך שאתה שום דבר בחיים אתה חושב שזה נאמר מתוך רוע או כעס?"
" תלוי איך אמרו את זה, מי אמר לך דבר כזה?"
" לא לי... לחברה מהעבודה"
" כנראה שאותו אחד לא בדיוק מחבב אותה"
" הבנתי... אני אמשיך מכאן נדבר, נסיעה טובה"
" תודה נומי" כך היה קורא לי עוד מגיל קטן.
לפעמים הייתי רוצה חברה שאוכל לפטפט איתה על בנים, אני לא בדיוק יודעת לדבר בשפה שלהם, אני תמיד מחפשת דרכי פתרון בדרך עקיפה מאנשים.
סיימתי לרוץ, עליתי במדרגות לעבר הדירה קוקו היה ער. ליטפתי אותו בזריזות ונכנסתי חזרה הביתה שם חיכתה לי אימא שלובת ידיים.
" מה את עושה כאן?" תהיתי כיצד נכנסה.
" אנחנו צריכות לדבר"
" למה זה צריך להיות עכשיו ולא בשעה שהיא שפויה?"
" מה זה משנה לך נעמי את גם ככה ערה"
לפחות בזה היא צדקה.
" איך נכנסת לפה?"
" הדלת הייתה פתוחה" ייתכן שלא סגרתי את הדלת?
" את יודעת שנאור התחתן בשנית? יש לו עכשיו ילדה" ומה אני אעשה במידע הזה? חשבתי לתומי.
" שש בבוקר את באה אליי והדבר שאת מספרת לי הוא על נאור? אותו אחד שמירר לי את החיים"
" הוא עשה את זה בצדק"
" צאי מכאן" אמרתי לה כמעט בוכה.
" מה?" עשתה כאילו לא שמעה.
" אימא צאי מהבית שלי עכשיו" הלכתי " ללוות" אותה.
" את צריכה להתחתן, למצוא לך בחור טוב, להקים משפחה" אמרה לי כאשר היא עם שתי הרגליים בחוץ.
" אני לא רוצה, אני מעדיפה להישאר רווקה ולא להתחתן עם הגברים שאת רוצה שאתחתן איתם. אני לא כמוך, אני לא מתפשרת" היא סטרה לי חזק, הלחי שרפה לי, נכון אולי לא הייתי צריכה לומר זאת אך אין לה שום זכות להרביץ לי.
" א... א... אל תבואי לכאן יותר" אמרתי וטרקתי עליה את הדלת.

....

יום גרוע יותר מזה לא יכול להיות. הייתי בעמדת הכלים, שפשפתי. השף היה מעט משונה לא הפסיק להסתכל עליי כאילו משהו לא בסדר בי, לעיתים חשב שאני לא מסתכלת.
" עוד יומיים אנחנו נצא לערב גיבוש כולם חייבים להגיע" היינו 15 אנשי צוות כולל המלצרים.
" לעזאזל" סיננתי בכעס הדבר האחרון שמתחשק לי עכשיו זה ערב גיבוש.

...

" את יודעת שכל החברים שלי כשהם חוזרים הביתה מחכה להם ארוחה טעימה? למה רק אני צריך לקבל את האוכל המגעיל הזה?" נאור זרק עליי את הצלחת, הכל נשפך. זה לא שהאוכל לא היה טעים, לנאור הייתה בעיה עם כל אוכל. הוא רצה כל הזמן משהו קבוע שדורש ארבע שעות עבודה.
" תאכלי את את החרא שבישלת" היה קם דוחף אותי לאחור והולך לישון.
העבר מהדהד בתוכי כמעט זועק החוצה.
....

הכנסתי את המפתח אל תוך המנעול על מנת שאוכל להיכנס הביתה לאחר יום עבודה עמוס.
" נעמי..." שמעתי את שמי באופן מהוסס, ידעתי מי זה מבלי להסתכל הוא היה מעט שונה הביט למטה התבייש להסתכל עליי.
" יש לך משהו להגיד? עשיתי משהו לא טוב בעבודה? אני צריכה לפתוח את המסעדה מחר?
" מה?" אמרתי בקול רוטן.
" רציתי לשאול... פשוט רציתי לשאול אם את בסדר"
" כאילו שאכפת לך"
" ראיתי את אימא שלך מרביצה לך... את בסדר?" נשכתי את שפתיו והתביישתי, לא חשבתי שמישהו יראה את זה.
" אני לא בסדר" אמרתי חרישית ונכנסתי אל תוך הבית, קיוויתי שלא שמע את מה שאמרתי.
אימא חברה טובה של אימא של נאור, שרה. שרה הייתה מגיעה הרבה בזמנו לבית שלנו כלומר, לבית של נאור ושלי כשהיינו נשואים. היו לה שאלות מוזרות והיא בכוח ניסתה לקחת אותי לאנשים שנותנים ברכה לנשים שלא מצליחות להיכנס להריון, מה שהבינה שעשתה טעות כי אימא סיפרה לה שאני מסרבת לשכב עם בנה. מאז כל הסיוטים שלי התחילו, שרה הייתה מבקרת כל יום, לעיתים הייתה מושכת לי בשיער או נותנת לי סטירה בכדי שאתעשת על עצמי.
" בחור כמו הבן שלי
זה מציאה! את לא תכפישי את המשפחה שלנו" הייתה אומרת. משפחתו באה עם תפיסה שונה משלי, ככה זה אנשים עשירים.
בכל יום זה המשיך היו לי חבורות על הגוף כך שלעיתים בקיץ הייתי לובשת בגדים ארוכים לכסות מפניי הבושה.
נאור לא היה מגן עליי מפנייה במקום זה היה אומר שאולי אימא שלו תלמד אותי איך להיות אישה ראויה.
מאז אני לא סומכת על אף אחד, רק על עצמי וגם זה לא בטוח.

...

מדהים שבבוקר כל המחשבות מתאפסות, הכל פועל שוב מחדש. לעיתים שוב חושבת על אותן המחשבות ולעיתים אחרות צצות משום מקום.
הערב הגשתי אוכל זה מנע ממני להסתכל על השף מרוב כל כך הרבה הזמנות, הייתי עסוקה ולמעשה אהבתי את זה גם אם לא אני זו שבישלה את המנות. לא ידעתי כיצד שוב היו לקוחות רבים בחנות אבל זה שימח אותי, אפילו שראיין לא מתחבב עליי.
" עומרי תחליף אותי דקה" סימן לעומרי בזמן שהיה חייב לענות לטלפון. הוא היה עצבני, מפחיד להתקרב אתמול או להיות לידו.
" את מוכנה למחר?" שאל שון כשתפס אותי מסתכלת על ראיין.
" מה כבר יש להתרגש? סך הכל יום גיבוש"
" כל יום גיבוש אנחנו עושים תחרות המנצחים בוחרים עונש למפסידים"
" נשמע שלא משעמם לכם"
" קחי איתך שק שינה אנחנו ישנים בחוץ" הפעם האחרונה שישנתי באוהל הייתה הפעם ההיא שיצאתי לכינרת למסיבת יום הולדת. האוהל היה מלא אבנים קטנים אך לא קיטרתי ישנתי למרות הכל.
היה שם קצת אלכוהול, בנים, מוסיקה וכן הכינרת עצמה. אני זוכרת כמה אנשים שתו אפילו הרימו כוס או שתיים, ישבתי על המחצלת והבטתי בנוף ביקשתי משאלה, איני זוכרת כבר מה אבל אני זוכרת שביקשתי משהו. תמיד חשבתי שאם אסתכל על המים והשמיים יהיו לי תשובות למה שאני רוצה, יהיה לי טוב ואז כל המחשבות יעלמו.

....

יום הגיבוש הגיע, אוטובוס אסף את כולנו הם היו מצוידים בכובעים, בגדים חמים והרבה ציוד להמשך כמי מים, אוכל וציוד מחנה.
כולם נכחו למעט ראיין שלפתע הגיח מתנשף ומיד התיישב במושב הקדמי מלפני. מעולם לא אהבתי לשבת מאחור, לא כי יש לי בחילות אני פשוט לא אוהבת אנשים איטיים עד שהם יוצאים אני מתעכבת כל הזמן, החלטתי פשוט לשבת במושבים הקדמיים ככה אוכל לצאת מהר יותר.
המקום שנמצאנו היה נחמד, מיקמנו את האוהלים יצא והגורל נתן לי להיות עם דנה וחלי באותו האוהל לא אהבתי לחלוק עם אף אחד, על אחת כמה וכמה מקום באוהל. לכן החלטתי לסרב ולהקים אוהל רק לעצמי, אוהל שסחבתי איתי מהבית. שון עזר לי להרכיב אותו לאחר כל ההתארגנויות ראיין ביקש שנגיע לרחבת הדשא.
" היום באנו ליהנות אז תנצלו את היומיים הבאים כי אחרי זה מחכה לנו עבודה" יופי מר גאון כאילו שלא ידענו. עומרי החל לחלק לכולם בקבוקי בירה.
" נעמי בירה?" שאל.
" לא תודה" סירבתי לא כי אני לא אוהבת בירה, סירבתי כי אם אכניס אלכוהול אעשה שטות שאתחרט עליה.
בקצה ניתן היה לראות את הים במרחק של חמש דקות הליכה, הבטתי בעננים הגדולים שכיסו את השמש. האביב מתקרב ומזג האוויר מתחיל להיות חמים.
" מה אתם אומרים המים קרים עדיין לשחייה?" שאל דורי אותנו, דורי היה אחד הדפים שהתמזל מזלו שהוא מבשל במטבח ולא שוטף כלים כמוני.
" היום זה יום מצוין לשחות" ענה לו עומרי. ראיתי את הבנות לבושות בגדי ים צבעוניים הן הצטרפו לשאר הבנים והלכו לים, נשארתי במחנה שהקמנו ים לא עניין אותי, אמנם כן אני אוהבת להסתכל על המים הם מרגיעים אותי אבל חוץ מזה לא מצאתי משהו מעניין.
" את לא באה?" עצר שון במרחק של כמה מטרים וצעק לעברי.
" לא, אני נשארת כאן"
" אם תרצי תצטרפי" חייך והלך.
המשכתי לשבת על הדשא וחיבקתי את רגליי, אהבתי את השקט הזה עד ששמעתי נביחות מוכרות.
" קוקו?" דיברתי לעצמי וחשבתי שאני הוזה עד שהסתובבתי לאחור.
" אתה באמת כאן!" חייכתי אליו, לקחתי את האלכוג'ל שלי וניקיתי את ידיי.
התעלמתי מראיין שעמד על ידו, ראיתי אותו מחייך אבל העמדתי פנים שאינני רואה.
" מה שלומך חבר? אתה עם מרץ היום, לא ידעתי שאתה אוהב מחנות" ליטפתי אותו תוך כדי דיבור.
" איפה כולם?" שאל ראיין ובאמת תהיתי לאן נעלם כל כך הרבה זמן.
" הלכו לשחות"
" אני מבין" הוא התיישב על ידי במפתיע כאשר קוקו מפריד בין שנינו, לא דיברנו הסתכלנו על השמיים כאשר כל אחד תמוה במחשבות.

פרק 17

צלצול טלפון קטע את מחשבותיי על צג הטלפון שלי ראיתי את המילה אימא, ידעתי שאני צריכה לענות על אף שלא רציתי כי ראיין ישב קרוב.
" הלו?" עניתי בלית ברירה.
" איפה את? אני ליד הבית שלך"
" אמרתי לך לא לבוא יותר"
" איך אני יכולה להזניח את הבת שלי ולא לבקר אותה"
" אני לא צריכה שתבואי לבקר אחרי ש..."
" זה היה כדי שתתעשתי על עצמך"
" אימא אני לא יכולה לדבר עכשיו"
" אין בעיה אנחנו עוד נדבר גם אם את לא רוצה" ניתקתי בלי לומר מילה.
" עוד מעט צהריים" לפתע פלט מפיו, הסתכלתי לעברו הוא עדיין בהה בשמיים.
" כן" אמרתי מבלי לדעת באמת מה לומר.
" למה לא הלכת לשחות עם כולם?" ליטפתי את קוקו והרגשתי לפתע את ידי נוגעת בידו של ראיין, מיד הזזתי אותה בבהלה.
" פחות מתחברת לים"
" רוצה לעזור לי להכין ארוחת צהריים?" חשבתי שהתבלבל, ממתי הוא נחמד או מציע לי לבשל?
" כן" לא אמרתי שום דבר מעבר.
זה היה נחמד, בישלנו כמה מנות שיספיקו לכולם בין לבין נתן לי הוראות לעיתים הגניב לעברי מבטים הרגשתי במעין מבחן.
" הסלט מוכן" הסלט היה המנה האחרונה שנותרה לנו להכין. בדיוק כולם החלו לחזור אל המחנה.
" וואו איזה ריח!" את כל המנות הכין ראיין למעט 2 מנות שהוא נתן לי להכין סלט ומנה נוספת שאני מכינה כל הזמן בבית.
ארוחת הצהריים עברה בשלום, המנות שלי חוסלו יש לכך 2 אפשרויות הראשונה היא שהמנות שלי היו טעימות השנייה היא הם היו רעבים ולא משנה להם מה לאכול.

" תגיעו עוד חמש דקות לרחבת הדשא מתחילים בפעילויות שלנו"
אלוהים אדירים מה כבר דורי תכנן לנו? נדמה שהוא מאושר והתמלא סיפוק מכל מה שהכין ואם מישהו יעיר לו הוא יתאכזב למה שלא ילך להיות מפעיל אירועים ועד מחר עם הסיפור הזה?
" הדבר הראשון הוא כולנו מתחלקים לקבוצות רון, דנה, דורי, אלון, שון, שקד ונעמי קחו פתק מהכובע השם שיצא לכם זה בן הזוג שלכם לאורך כל היום" אוי בחיי בדרך כלל כשמדובר בהגרלות יש לי מזל, אבל הפעם הייתה לי תחושה פחות טובה. כולם שיחקו למעט דורי שהפעיל את הפעילויות, לרגע הרגשתי כמו בקייטנה שבה הייתי בכיתה ה'. הוצאתי פתק מן הכובע התפללתי שיצא לי מישהו נחמד, אני ומזל לא חברים טובים ואין שום סיבה שהגורל יהיה לטובתי, זה גם לא קרה בפעם ההיא בבית הספר כשהייתי צריכה לבחור פתק בכיתה ומכולם בכיתה נבצר עליי להיות השותפה של רועי לעבודה. רועי, החנון של בית הספר שכל מה שהיה לו אכפת זה לגו, משחקי מחשב ומתמטיקה.
" השף ראיין" אוי לא מדוע דווקא הוא?
" קדימה כולם להצטוות" עמדתי ליד ראיין שמעתי את הכחכוח בגרונו מה שרמז את אי הנעימות שחש כאשר הבין שהוא צריך להיות איתי במשך כל היום.
" במשימה הראשונה החבאתי רמזים בכל מקום כל זוג צריך להגיע למקום הסופי, מי שיגיע למקום הראשון יזכה בפרס"
דורי חילק לכל זוג כובע בצבע אחר, אנחנו היינו הזוג הירוק. ירוק זה צבע חיובי, לא כך?
לא ידעתי עד כמה הוא תחרותי או מוכן לעשות את הפעילות, נדמה כי אין לו חשק לשום דבר.
" אתם מוכנים? צאו לדרך" הרגשתי כמו בתוכנית הטלוויזיה הזאת שכולם רצים בשביל כסף.
" אתה בא?" שאלתי בביטחון.
" תתחילי לחפש אני כבר אצטרף" חיפשתי לבד, כעסתי עליו מפניי שכולם מחפשים יחדיו.
כשחזר עמד לידי והקליד בטלפון שלו כלל לא התייחס או שיתף כל פעולה.
" אתה מוכן לעזור לי?"
" למה לי?"
" בשביל לנצח" פשפשתי על יד הכל שעמדנו.
" ניצחון לא חשוב"
" אז מה כן חשוב?"
" את מתאמצת לשווא אני לא משתתף בזה"
לכל מקום שהלכתי לחפש הוא הלך אחריי, אך ללא שום תועלת עמד כמו בול עץ הזמן שהייתי נחושה למצוא את הרמז.
" אני חושבת שמצאתי" הרגשתי בכף ידי נייר משכתי אותו, ראיתי כיצד ראיין מחכה שאוציא את ידי החוצה עשיתי זאת לאט.
זה לא היה הרמז, לאחר חמש דקות שמעתי זוג אחר צועק שהוא מצא. כולנו הלכנו לראות במה הם זכו, היו להם כרטיס זוגי לכל סרט שיבחרו.
" רואה אמרתי לך שלא היה שווה להתאמץ" התרגזתי.
" למשימה הבאה, מוכנים?"
היינו צריכים לקשור את הרגליים שלנו יחדיו ולהגיע לקצה השני.
" קדימה צאו" ראיין לא התייחס בהתחלה.
" אתה מוכן לזוז?"
" את מדברת אליי?" הנהנתי ניסיתי לא להתרגז.
" טוב הינה" זז צעד אחד.
" אתה מתחכם, תראה לא אכפת לי לא לנצח אבל לפחות חשוב לנסות. גם אם אין לך ניצחון" נכנסתי לו עמוק עם מבטי בעיניו.
" בואי ננסה" אמר פתאום הלכנו צעד צעד, לעיתים נפלתי אך הוא החזיק אותי.
" את רוצה שננסה?" הנהנתי.
" תני לי את היד שלך וננסה" לא הבנתי מדוע הוא צריך את ידי, אבל בכל זאת נתתי כי סוף סוף הוא לא היה מרוכז בטלפון אלא במשימה, היד שלי התחילה להזיע ספק מהתרגשות ספק מהלחץ לא ידעתי באיזה ספק לבחור ומיד שכחתי מזה, מה שבטוח לא שיחררתי את היד.
" שמאל, ימין... תספרי עד שלוש ואז עוד צעד" הנהנתי, הצליח לנו ואפילו התחלנו לעקוף זוגות.
" זה מצליח!" התרגשתי, חייכתי. אהבתי תחרויות תמיד הייתי כזאת. לא אהבתי להפסיד אבל יותר מכל לא אהבתי להפסיד כשלא ניסיתי בכלל, זו תחושת הפסד אמיתית כשמוותרים לפני שעוד ניסנו.
" הזוג האדום הגיע ראשון, כל הכבוד" הגענו אמנם רק רביעיים אבל הייתי גאה שדבר אחד הצלחנו לעשות כמו שצריך.
" המשימה הבאה זה מירוץ שליחים" את המשימה הזו עשינו על חוף הים, התחלקנו לשני זוגות היינו עם הקבוצה הלבנה יחד עם שון והילה. התחרינו מול הקבוצה האדומה והסגולה.
" מי ירוץ ראשון?" שאלה הילה.
" אני" הצביע שון.
" מי כאן טוב בריצה?"
ראיין ואני הרמנו יד.
" אוקיי מי רוצה להיות אחרון שירוץ?"
" תרוץ אתה אחרון אני אהיה לפנייך." פחדתי להיות זו שתהווה הפסד לקבוצה במידה וזה יקרה, חמישים אחוז הם מספיק גבוהים בשביל לגרום למפלה לקבוצה שלי.
יצאנו, שון התחיל לרוץ הוא היה בקצב טוב, המקל הגיע להילה לעיתים הייתה מאחור ואז נפלה הקבוצה היריבה הייתה ביתרון בעוד שהילה פיגרה
מאחור.
" קדימה הילה את יכולה" עודדתי אותה משום שעידוד עוזר לאנשים לא לוותר לעצמם.
המקל הגיע אליי. הייתה לי משימה לעקוף את היריב שלי, עקפתי אותו מבלי להסתכל לאחור רצתי לכיוון ראיין. בדיוק כשנתתי לו את המקל נפלתי על החול חזק.
" נעמי!" שון רץ לכיווני, נאנקתי מכאבים הרגל שלי . לא בכיתי, רק רציתי שהכאב יעבור.
" בואו ניסע לבית החולים" הציעה הילה.
התחרות נעצרה, כולנו היו עסוקים בי.
" אני אקח אותך היא בת הזוג שלי במשחק הזה" ראיין התעקש וסחב אותי על גבו עד למכונית.

To be continue...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
אווווו מעניין
הגב
דווח
1 אהבתי
Maya B
Maya B
תודה❤
הגב
דווח
guest
אשמח לדעת מתי ההמשךך
אני במתחחחח
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 8 תגובות
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
בסוף נפגשנו פרק 14
בסוף נפגשנו פרק 14
מאת: יעל יעלי
שנייה לפני שגעון
שנייה לפני שגעון
מאת: קארין .
אבל כל הזמן הזה
אבל כל הזמן הזה
מאת: קארין .
להתאהב במפורסם
להתאהב במפורסם
מאת: דניאל .
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D