כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

להילחם בשבילו- פרק 107

"אני אומרת לה את האמת"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 107: הצד שלו

ליאם נכנס לחדר באווירה קופצנית ושמחה. "אמא שלך כבר סיפרה לך, נכון?" הוא נותן לי נשיקה במצח ובניגוד לכל הפעמים כשחזר לחדר, לא מוריד את המעיל שלו. "תתקלחי כבר שם. בואי נארוז את הדברים שלך ונלך."
כשאני יורדת מהמיטה, אני רואה שתי שקיות רב פעמיות. ליאם כבר מתכופף ומכניס לתוך אחת מהן את הדברים שלי שהצטברו בשידה בשבוע הזה. פחות משבוע.
"לא היית הרבה לבד, נכון?" הוא מסתכל עלי לשבריר שנייה ולאחר מכן ממשיך פשוט לדחוף פנימה כל מה שהוא רואה ויכול.
"לא ממש. בקושי רבע שעה. אולי עשר." אני מקווה שאני לא נשמעת חסרת ביטחון לגמרי. "אתה רוצה שאני אביא את השמפו, המרכך והמסרק מהמקלחת? גם מברשת השיניים שלי שם." אני עכשיו על הרצפה וכבר עושה צעד לכיוון המקלחת והשירותים. ליאם כמובן עוצר אותי.
"אני אעשה את זה." הוא אוחז במיטה ומתרומם. "לא נשאר פה הרבה. פשוט תכניסי הכל." הוא לוקח את השקית השנייה, נכנס למקלחת וסוגר אחריו את הדלת. אני מניחה שהוא צריך להשתמש בשירותים, ולכן מנצלת את הדקות האלו לבד ומתקדמת לכיוון המקום בו שרון נמצאת בחדר. אני מסיטה את הווילון המאולתר בתקווה לא להפר את הפרטיות שלה. היא מרימה את העיניים אלי ישר מאיזושהי חוברת ובו זמנית מנתקת את עצמה מאוזניות.
"קרה משהו?" היא מניחה את החוברת לצד המיטה ומסמנת לי לשבת לידה.
"אני עוברת למלונית." אני לא מאמינה שאני אומרת את המילים האלו.
"מתוקה." שרון פותחת זרועותיה לחיבוק, ואני כמובן מתקדמת אליה. "אני מאחלת לך הרבה בריאות ואושר. הכי חשוב. את תראי שדברים יסתדרו ואת והחתיך שלך תהיו משפחה קטנה עם התינוק החדש." היא מדביקה לי נשיקה עם צליל בלחי. ואם כבר צליל, ליאם בדיוק קורא לי.
"תודה על הכל." אני כבר עם היד על הווילון מחדש. "מקווה גם בשבילך את מה שאיחלת לי ואולי גם שותפה יותר שקטה ועם פחות דרמות משפחתיות." וכשהחיוך שלה מופיע, אני מבינה שזה סימן להיפרד.

"לא ידעתי שיורד גשם." אני מכסה את הגוף שלי, שעדיין לבוש בכותונת בית החולים המכוערת, במעיל של ליאם. הוא בדיוק פותח את המטרייה הענקית שהביא בשביל שנינו ומהנהן. "אנחנו הולכים ברגל למלונית?"
הוא שולף עם ידו הפנויה את מפתחות הרכב. אני מניחה שיגיד שנוסעים באוטו, אבל אני טועה. "תחכי כאן רגע," הוא אומר, מניח את שתי השקיות על הרצפה לידי ומתקדם לכיוון החנייה כשהמטרייה עדיין אצלו.
אני עומדת בכניסה כשבחוץ חשוך לגמרי. אני לא רואה את המדשאות או את הספסלים, פנסי הרחוב לא חזקים מספיק. הגשם עצמו לא חזק גם, אבל אם אנחנו לא רוצים שאתקרר כדאי שאהיה תחת קורת גג חמימה שוב. מה ליאם שכח באוטו? התשובה מגיעה אחרי כמה דקות בהן אני ממלמלת "נו" עצבני: מטען הנייד שלו.
"סליחה, סליחה. אני פשוט נזכרתי שאני הולך לישון איתך במלונית הרי וכדאי שיהיה לי מטען בלילה." הוא דוחף מחדש את מפתחות הרכב לכיס הז'קט שלו וממקם את המטרייה גם מעלי. "בואי."
לא דמיינתי שהמשפט של ליאם "הולך לישון איתך" יבוא לידי ביטוי במיטה זוגית רחבה. ברור שהוא יכול לישון כאן וגם קטנצ'יק יכול להיות באמצע. ליאם פוסל את האופציה הזו מיד.
"יש חדר תינוקות דקה הליכה מכאן, והוא יהיה שם. את צריכה לנוח, את שוכחת את זה." הוא משעין את שתי השקיות על קיר הכניסה וסוגר אחריו את הדלת. "אמא שלי תיכף תביא אותו עם אחת האחיות, את אל תדאגי. חדר יפה, לא?" הוא מתקדם פנימה ובכך עובר אותי.
"מאוד." אני מתיישבת על קצה המיטה אחרי שאני מרגישה, איך לא, את הרגליים שלי מתעייפות. "המיטה הזו ממש מזמינה לישון."
"לא עכשיו. עוד מוקדם." הוא חוזר אל הכניסה, מרים את שתי השקיות ומניח אותן על הספה הזוגית שנמצאת בגב החלון. החלון עצמו מאוד מאוד גדול. הוא מהרצפה עד התקרה וכרגע הוא סגור בווילון אטום. אני אפילו לא שמתי לב באיזו קומה מיקמו אותי. אני חולצת את נעלי הספורט שלי ומחפשת מקום על רצפת הפרקט בהן אוכל להניח אותן. אין כאן ארון, אלא רק שידת החתלה עם מגירות. יש מראה תלויה צמודה אליה, ואני לא יודעת כמה זה רעיון טוב במצב שלי להיות צמודה לאחת כזו. אני מרגישה יותר חסרת ביטחון מתמיד.
"מה קרה? על מה את חושבת?" ליאם נמצא ליד המטבחון ומוציא מהערכה שיש כאן קפה. "רוצה תה?"
"לא, תודה." אני מצביעה על מתקן המים. "מים כן."
"יש פה מיקרוגל." ליאם נוקש על המכשיר המוכר. "בישלתי היום בשבילך. קצת תחושה של אוכל ביתי לא תזיק. תאכלי ארוחת ערב פה אם לא תרצי לצאת לחדר אוכל וממחר כבר תאכלי שם. יש אחת בשקיות את הקופסה עם האורז והקציצות."
"אני חושבת שאני קודם רוצה להתקלח." אני לא מרגישה רעב וגם תחושת הצמא נעלמת אחרי שתי לגימות. אני הולכת לכיוון הדלת הנוספת בחדר ופותחת אותה. תאורת שירותים צהובה ועוצמתית מקבלת אותי וגם ההשתקפות שלי במראה נוספת. אני משפילה את המבט מיד ומעבירה אותו לאט אל המקלחון. הוא גדול מאוד, כנראה נגיש לכיסא גלגלים. יש בתוכו כיסא פלסטיק שמונח בדיוק במרכז. הכיור עצמו רחב ואוכל לשים בו את כל כלי הרחצה שלי בלי להרגיש לא נעים כי השתלטתי על מקום שלא רק שלי. פתאום הריח של חומר הניקוי המרענן גורם לי באמת לחוש בבית מלון ולא בבית חולים.
"שמו כיסא בפנים כמו שביקשתי?" הראש של ליאם מציץ מהדלת.
"כן, כן." אני יוצאת חזרה לחדר כשליאם בדיוק מתיישב על הספה, נושף על הכוס שלו ומדליק את הטלוויזיה שמול המיטה. הוא מסמן לי לשבת עליה, כי השקיות השתלטו על הספה.
"תיכף אנחנו נסדר פה הכל." הוא לוגם מהכוס שלו כשבדיוק רעם נשמע בחוץ. "אומרים שתהיה סערה בסוף השבוע. יש פה מספיק מקום למבקרים שיבואו ומקסימום נרד למטה ללובי. ראית את הלובי."
"כן." אמנם עברנו שם בקושי לדקה, אבל הספקתי להבחין בכך שיש הרבה ספות לשבת, במידה ושתי המשפחות יגיעו ביחד. אני מניחה שזה יקרה ואולי עוד הלילה. נקישה בדלת בדיוק נשמעת, והסנונית הראשונה לביקור המשפחות מגיעה- מירי.
"אמא." ליאם הוא זה שקם לפתוח את הדלת. "הקדמת קצת."
"אני הולכת עכשיו להעביר את התינוק. אמרתי רק קודם אקפוץ לבדוק שהכל בסדר עם החדר. אני שמחה שהתפנה אחד מהר משצפינו. החדר באמת יפה." היא מהנהנת אחרי סריקה מהירה שלו. "תנוחי, עופרי. זה הזמן."
"זה הזמן?" אני מרימה את העיניים אליה כשהיא מתקדמת לכיוון הדלת חזרה.
"אמא, אל תלחיצי אותה." ליאם שופך את סוף הקפה שלו בכיור המטבחון ומסתובב אלינו. "גם אני אמרתי לה על המנוחה, אבל לא ככה."
"אני אומרת לה את האמת." מירי כבר אוחזת בידית הדלת. "אני אחזור עוד חצי שעה ככה עם התינוק. ענבר ושירי יבואו בהמשך. הן יקפצו קודם לדירה שלכם בשביל להביא לעופרי את הפיג'מה שלה."
"כן, אמרתי להן." ליאם מאשר משהו שלא ידעתי עליו בכלל. כשמירי יוצאת הוא חוזר אל הספה ומוציא מאחת השקיות קפוצ'ון ומכנסיי טייטס. "שכחתי שאת עכשיו יכולה לישון עם הפיג'מה שלך. את צמיד היולדות את צריכה להשאיר, כמובן."
אני קמה אל הספה ומוציאה מהשקית את מה שאני צריכה לקחת למקלחת. ליאם סוג של חוטף את הדברים ממני ומצביע על הנעליים שלי. "מה, אני אשים אותם באחת המגירות בשידה?"
"כל עוד קטנצ'יק נמצא בחדר תינוקות והוא יהיה שם, רב השידה שלך. תשמרי קצת לחיתולים שלו ולבגדים שבטח האמהות שלנו יביאו. את קנית לו גם בגדים, לא?" הוא דוחף את דלת המקלחת, שהספיקה להיסגר מחדש, עם הרגל שלו. התאורה שבה נותנת לחדר יותר אור. אני מסתכלת על התקרה ורואה שהמנורה שמעל המיטה לא פועלת. בעצם כרגע יש את מנורת הלילה שבין הספה למיטה ואת המנורה שבמטבחון. "בואי," ליאם אומר תוך כדי שהוא מסדר את הדברים שלי במקלחת. אני יכולה לשמוע אותו ממש מניח את השמפו והמרכך במקום המיועד להם.
אני לא משתפת אותו בתחושות שלי בנוגע למראה שבחדר. מראות. יש שתיים בעצם. אני מתפשטת ומתיישבת על הכיסא תוך כדי שליאם מפשיל את שרוולי הסווצ'ר שלו ומכוון את המים.
"תגידי." הוא לוקח ממני את גומיית השיער שלי, מניח אותה על הכיור ומתקדם חזרה אל עמידה ממש מעלי. "מה דעתך על השם רוי?"
"רוי?" אני מרימה גבה וסוגרת את העיניים מיד כשזרם המים נוגע לי בפנים. אני כמעט בולעת את המים כשאני ממשיכה, "אתה באמת אוהב את השם הזה?"
"קצת. שואל את דעתך." הוא מזיז את השיער שלי אל הגב ומסתכל על הבטן שלי. "כואב לך איפה שהיו התפרים?"
"נסבל." הכאבים באמת הפכו לכאלה. אולי בקרוב לא אצטרך את המשככים יותר? מעניין מתי זה בקרוב. אני מרגישה כאילו אני נמצאת בתוך בית החולים נצח ועוד לא חלף שבוע.
"כמובן שאם את לא אוהבת, נחפש שם אחר." הוא מחזיר אותי אל הנושא שהוא מפתח. "אני פשוט מסתכל גם באתרים תוך כדי לראות אם יש איזושהי תגובה אחרת אצלי כשאני הוגה שם מסוים, הבנת?"
"בערך." אני עוצמת את העיניים שוב כשהוא חופף לי את השיער. "באמת ששום שם לא עולה לי בראש. אני אנסה שוב כשאניק את קטנצ'יק לבדוק אם משהו עולה לי בראש כשאני רואה אותו. היה עוד שם שראית ואהבת?"
"לא." הוא פותח בשנית את ברז המים. "יש את השם בן, אבל-"
"לא."
"כן, ככה הנחתי."
כמה דקות אחר כך, אני כבר בתוך המיטה. ליאם מסדר בחדר את הדברים שנשארו בשקיות תוך כדי שאני מסרקת ומסדרת את השיער שלי. הוא הביא לעצמו את מכנסי הטרנינג שאני מכירה ואני מניחה שהוא יישאר גם בשינה עם הסווצ'ר שהוא לובש עכשיו. יותר נכון לומר לבש. הוא מוריד אותו לטובת טי שירט לבנה חלקה, ואני מבינה שהוא ככל הנראה נחנק עם המיזוג. לי נעים. הוא לא אומר כלום. הוא מכניס למקלחת את מברשת השיניים שלו וכשהוא יוצא משם, הוא חולץ נעליים ומוציא מהשקית את הקופסה עם האוכל עליה דיבר. התאורה העמומה בחדר גורמת לו להיראות אחרת.
"רעבה?" הוא כבר מכניס אותה למיקרוגל.
"לא ממש." אני כנה איתו. "אני אוכל בשביל הכדורים."
"מומלץ." הוא לא מרחיב במילים ונשען על השיש. הנייד שלו משמיע צליל הודעה נכנסת, והוא בודק אותו מיד. "ענבר ושירי אצלנו בדירה. את רוצה עוד משהו חוץ מהפיג'מה עכשיו?"
"לא נראה לי." שום דבר שאני צריכה ולא נמצא כאן לא עולה לי בראש כרגע.
"הן הולכות להביא תיק עם הדברים שקנית לקטנצ'יק. אמרתי להן איפה הכל בחדר שלו." הוא עוצר את המיקרוגל. "עופרי, בכל שלב שאת מרגישה שאת רוצה להיות לבד- את אומרת לי. אין שום סיבה שתתביישי או משהו, מובן? גם אם מדובר בהורים שלך, בהורים שלי, באחיות שלי או נועה. כשאת רוצה לנוח או שקט, פשוט תסמני לי."
"אוקי." אני טומנת את הראש בתוך שתי הכריות שבצד שלי ועוצמת את העיניים. מהר מאוד ריח האוכל המוכר מתפשט בחדר. "אני אבוא עוד כמה דקות לאכול, בסדר?"
"קחי את הזמן." ליאם נשמע קרוב אלי פתאום. אני לא צריכה לפתוח את העיניים כדי להבין שהוא לידי כי המיטה זזה והשפתיים שלו מרפרפות לי על המצח. "אל תתני לשום דבר לערער אותך גם. אמא שלי העירה בחוסר רגישות את הקטע עם הזמן."
"היא צודקת," אני מלמלת.
"בסדר. יש דרך לומר את הדברים האלה ולא ככה, בטון הזה." הוא משלב את כף היד שלו בשלי ומניח אותה על הבטן שלו. "את רוצה לישון?"
"עוד מוקדם ואני לא אשן טוב בלילה." אני מרשה לעצמי להניח את הראש על החזה שלו. "אנחנו נסתדר, נכון? לא רק כהורים."
"מאיפה הבאת את זה?" הוא נשמע לחוץ בין רגע.
"אני לא יודעת-"
"ברור שנסתדר. די, עופרי. תפסיקי כבר להוסיף לעצמך מתחים ולחצים מיותרים. בואי, קומי לאכול. נבלע כדורים ביחד הערב." אני לא יודעת אם אני מזהה נכון, אבל ייתכן שאת סוף המשפט הרציני הזה הוא אמר בטון משועשע.

אני מסתכלת בפעם המי יודע כמה על תקרת החדר, שעכשיו יש עליה שישה בלונים שונים שקשורים ללידה וללידת בן בפרט. "באמת שלא הייתן צריכות." אני עומדת בין שירי לענבר כאשר שתיהן מחבקות אותי ביחד.
"חיכינו לרגע הזה, מה יש לך?" ענבר נותנת לי נשיקה קולנית על הלחי.
שירי עושה את אותו הדבר, רק בצד השני של הפנים שלי. "כשאמא שלי אמרה שאת עוברת למלונית, ישר אמרתי לענבר שזאת ההזדמנות."
"קניתן יותר מדי." אני כן שמחה שהחדר מעט התקשט. הבלונים הצבעוניים, ולא רק בגווני כחול, מוסיפים לו שמחה שלא הייתה בחדרים הקודמים בהם הייתי בכלל. זה מתחיל להזכיר את הלידה שרציתי גם אם במעט.
מירי עוזבת לשבריר את השנייה את המבט שלה, שעל ליאם. ליאם עצמו עומד ליד המטבחון עם קטנצ'יק על הכתף שלו וטופח לו הגב. הנקתי אותו וכצפוי, לא מצאתי רעיון לשם. אפילו לא קמצוץ. אני לא רואה לנכון להתייעץ עם אף אחד מהמשפחה על כך. בעיניי, זה משהו שרק שלי ושל ליאם. כמו קטנצ'יק.
"את מעכלת שאת אמא?" ענבר מתיישבת על הספה אחרי שהיא מניחה את המעיל שלה על השידה.
"לא ממש. יש רגעים שכן ויש כאלה שפחות." אני מתיישבת על הקצה המיטה כדי לתת לשירי את המקום הנוסף לידה, רק ששירי משום מה מתיישבת לידי.
היא מתופפת על קופסה ארוזה עם לוגו מוכר. "הבאנו לך גם מתנה. ערכת טיפוח כזו שתרגישי טוב פה."
אני מובכת וחוזרת על עצמי, "באמת לא הייתן צריכות."
"למה לא? מותר לך גם לקבל מתנות." ליאם נותן לקטנצ'יק נשיקה על כף היד. "הוא כזה בונבון." צליל הודעה נכנסת מתקבל בנייד שלו, והוא מצליח לפזול אליו.
"אני אכתוב להם שלא עכשיו. אם ההורים של עופרי יבואו, נהיה כאן יותר מדי." מירי כבר לוקחת את הנייד של ליאם וממהרת להסביר, "זה יאיר. הוא רוצה לבוא עם שליו ויעל. עכשיו כשאת כבר במלונית ולא בבית חולים עצמו, בטוח יותר גם לשליו להגיע ולא צריך סידור בשבילו."
אני לא ממש ששה לדעת שיעל תבוא לכאן גם, אבל אני לא יכולה לעשות כלום. קטנצ'יק הוא האחיין הראשון של הבעל שלה. אני יכולה לקוות שהביקור שלהם יהיה מהיר כי שליו יצטרך לישון, ואולי חבל שהם לא באים עכשיו, כשכבר מאוחר.
שירי משחררת את הסרט שעוטף את הקופסה ופותחת אותה. "יש פה קצף כזה לגוף בריח מרשמלו, קרם גוף, קרם לשיער, דאודורנט, שמן גוף בריח פרחוני ממש טוב ונר מפיץ ריח. תריחי." היא מסיימת להצביע על התכולה שבקופסה, מרימה את הנר ודוחפת לי אותו לאף.
"ריח טוב," אני אומרת ישר, אם כי אני מרגישה מעט חנוקה לכמה רגעים, עד שהריח חולף לגמרי.
"רציתי לקנות לך פיג'מה חדשה, אבל ליאם אמר שאת אוהבת את שלך." ענבר מבקשת מליאם להחזיק את קטנצ'יק ומסמנת שיתקרב אל הספה. ליאם אכן עושה זאת ומתיישב במקום הפנוי לידה. אני כמעט אומרת שליאם צודק, רק שהנייד של מירי מצלצל.
"אני באה. תחכה ליד המעליות," היא אומרת אחרי שעונה במהירות. "ילדים, אבא פה. ליאם, אני אצטרך שאחר כך תקפיץ אותו לרכב כי הוא לא מצא חנייה באזור ויורד גשם ממש חזק בחוץ."
ליאם מסיט את הווילון לרגע. "וואי, כן. בסדר."
"יהיה מקום לכולם?" אני קמה ובטבעיות מתיישבת לליאם על הברכיים. הוא כורך את היד שלו סביב הבטן שלי.
"מה את דואגת?" הוא מצביע עם היד הפנויה שלו על שולחן הזכוכית הקטן שליד המטבחון. "אפשר להישען גם עליו ובמצב הכי גרוע להשתמש בכיסא שבמקלחת. ננגב אותו עם נייר סופג או משהו."
"איך שמו שולחן ולא כיסאות?" ענבר שואלת תוך כדי שהיא מלטפת לקטנצ'יק את הגב. "אוי, אתה כזה מתוק. מתאים לו הכינוי הזה, שתדעו."
"הוא צריך שם, כמה זמן אפשר לקרוא לו קטנצ'יק?" שירי מניחה את המארז באמצע המיטה ועוברת לשבת על קצה הספה בצד של ענבר. "לא קיבל עיניים כחולות, אה? כמוך, ענבר. אתה רואה מה זה, תינוקי? יש משהו משותף לך ולדודה שלך ואתה עוד לא בן שבוע."
"גם לאמא שלו אין עיניים כחולות, זה לא אומר כלום. די עם השטחיות הזו." ליאם נשמע עצבני.
אני מוצאת את עצמי פורצת בצחוק. "אז גם אני הייתי שטחית במחשבה הראשונית שלי כשביקשת ממני סודה אז בברית של שליו?"
"מה?" הוא כמובן לא מבין.
"זאת הייתה המחשבה הראשונה שלי, בחיי. נדלקתי על צבע העיניים שלך וכמעט בלעתי את הלשון כשדיברת איתי." אני ממש זוכרת את התחושות שלי באותן השניות. "נשבעת לך, ליאם."
הוא כמובן לא מאמין לי. "די, נו."
"למה שהיא תשקר לך?" שירי מעבירה שתי אצבעות שלה על הלחי של קטנצ'יק. "העור שלו כזה רך ונעים."
ליאם לא מספיק לענות משום שדפיקה חסרת סבלנות נשמעת בדלת. "אמא ואבא פה," הוא אומר את מה שברור ומוריד את היד שלו מהגוף שלי. "תני לי שנייה ללכת לפתוח להם."
אז כמובן שהערב הזה לא לוקח שנייה, אלא מעל שעתיים. נושא שיחה אחד נבלע באחר ולמזלי, אף אחד יותר לא מעלה יותר את העובדה שלקטנצ'יק עדיין אין שם. המשפחה של ליאם עוזבת כמה דקות לשעה תשע, והוא מלווה אותם לרכבים מפני שהגשם עדיין לא פסק. יום שישי אנחנו מתחילים את חודש מרץ, ולכן מזג האוויר הזה מפתיע אותי. אני שוכבת במיטה כשקטנצ'יק צמוד אלי וקולטת שלראשונה אני בעצם במצב הזה. אני במיטה אמיתית, לא של בית חולים, כמו שזו שיש לנו בדירה.
"אתה ישן?" אני נותנת לו נשיקה במצח הפצפון שלו ומעבירה את היד על השיער שלו. הוא כזה רך ונעים, כמו ששירי אמרה על עור הפנים שלו. הוא מזיז את היד שלו ועוצר אחרי כמה שניות כשהיא נשארת על החזה שלי. "היי, אתה בסדר?" אני נותנת לו נשיקה נוספת על האף הזעיר הזה. אני חושבת שעניין האמהות מתחיל לחלחל לתוכי ככל שהימים עוברים. אני כמובן עדיין חוששת מהמעבר לבית, אבל מאמצת את הדברים של אבא מהשיחה שלנו היום: לקחת במינון הכל.
דפיקה בדלת נשמעת וגורמת לי לסובב את הראש אל הכניסה לחדר. ליאם שכח את המפתח שלו? אני יוצאת מהמיטה כשקטצנ'יק על הכתף שלי וכשעוד דפיקה בדלת נשמעת. "רגע," אני ממלמלת ופותחת את הדלת. אני מצפה לראות את ליאם ומופתעת לראות את אמא, אבא ונועה. חשבתי שהם כבר לא יגיעו.
"לא ציפיתי שתבואו." אני נותנת להם לחלוף על פניי ולהיכנס לחדר כשליאם בדיוק מופיע במסדרון, רטוב כולו.
"ראיתי את הגב של ההורים שלך בדיוק כשהגעתי חזרה למעלית." הוא הולך במהירות אל החדר וסוגר את הדלת כשנכנס אחרון. "לא שמעתם אותי כשקראתי בשמכם."
"יש לנו יותר מזל משכל שלא שמו לב שנכנסנו. כבר מאוחר." אמא מניחה את המעיל שלה על שולחן הזכוכית. "יופי, אני רואה שסידרתם כבר הכל. החדר באמת יפה, ליאם. אמרתי לאמא ואבא שלך תודה על הכל."
"אה, את לבושה בפיג'מה שלך," נועה אומרת ומתיישבת על הספה לידי. "אני יכולה להחזיק אותו?"
"בטח, רק תהיי עדינה." אני שמה אותו בין הידיים שלה. "זה מזכיר לי שאני החזקתי אותך כשנולדת. הייתי יותר גדולה ממך עוד."
"זה לא הורגש." אמא כמובן חייבת לעקוץ אותי ומצביעה על התקרה. עכשיו אני רואה שיש שם עוד שלושה בלונים נוספים. "נועה רצתה להביא לך גם, עכשיו כשאת במקום אחר והאווירה השתנתה."
"ללא ספק." אני נותנת לנועה נשיקה על הלחי. "תודה על הבלונים."
"קנינו לך גם בושם." אבא מניח על הקופסה ששירי וענבר קנו, שליאם העביר לשיש, שקית לבנה מבריקה. "חיכינו לעיתוי המתאים להביא לך אותו."
"תודה." אני קמה לחבק אותם ומרגישה לפתע את החדר מסתובב סביבי. ליאם מבחין בכך מיד ושואל אם אני בסדר. "אולי עייפות, לא יודעת." אני אוחזת בו.
"תעלי למיטה." הוא מרים את הפוך כשאני נכנסת לתוכה. "באמת היה לך יום ארוך."
"כמה דקות ונלך, רק רצינו לקפוץ לראות שהכל בסדר." אמא תופסת את המקום שלי ליד נועה. "התינוק אכל?"
"כן." אני חצי שוכבת חצי יושבת ומכסה את עצמי עם הפוך כמה שאני יכולה. מתחיל להיות לי קר, אבל ליאם חזר לחולצה הקצרה, מה שאומר שלו לא.
"אני מרגישה יותר רגועה עכשיו שלליאם יש ממש מקום לישון איתך. מסכן, עברת עינוי בחדר הקודם על כיסאות הפלסטיק." אני לא מאמינה שאמא מרחמת על ליאם. הם שניהם מדברים על כך שמחר אתחיל לאכול בחדר האוכל שיש פה, והוא עוד מבטיח לה שישגיח עלי. אני לא אוהבת שמדברים עלי כאילו אני לא נוכחת, אבל אני מבינה שכולם דואגים לי.
"בואי, דניאלה. בואו נלך. עופרי עוד שנייה נרדמת," אבא אומר משהו שנכון.
"נחזיר את קטנצ'יק לחדר תינוקות, אני אלווה את ההורים שלך ואחזור, בסדר?" ליאם לוקח אותו מנועה כשקמה עם פרצוף עצוב. "אל תדאגי, נועה. את יכולה לבוא גם מחר."
"רציתי להיות איתו עוד," היא אומרת ומסתכלת על אמא במבט זהה לפרצוף שלה.
"מחר אחרי בית הספר, בסדר?" אמא מרצה את אחותי, שמהנהנת ושולחת לי נשיקה באוויר.
"כמה דקות אני חוזר," ליאם אומר ויוצא ראשון מהדלת. ההורים נפרדים ממני בלילה טוב תוך כדי שאבא אומר לנועה שהוא ייקח אותה מהלימודים לכאן. אני נזכרת במה שליאם אמר לי מוקדם יותר בנוגע לרצון שלי להיות לבד. איך אפשר להגיד לאנשים ללכת, כשהם כאן מהתעניינות בשלומי והרצון לבקר אותי?
אני עוצמת את העיניים ומנסה להירדם, רק שהגוף שלי רועד ולא מאפשר לי. לבקש מליאם להדליק את המיזוג כשיחזור? אולי אני ככה כי הוא הלך? את התשובה לשאלה האחרונה אני מקבלת כשהוא נכנס למיטה איתי ישר כשמופיע שוב בחדר. הוא נותן לי להישען עליו, וכמו קסם- אני נרדמת מיד.

שנה טובה :)

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
דוד קורסונסקי
דוד קורסונסקי
https://www.youtube.com/watch?v=Qt1pnV9xnVY
הגב
דווח
guest
מקסיםםםם
גם אני רוצה כזה בחור
ליאם חזר לעצמווו
הגב
דווח
guest
הוא שם לב עכשיו לדקויות הקטנות ולדברים הקטנים
ככ יפה לראותת
הגב
דווח
טען עוד 12 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
שתי ידיים ואבטיח
שתי ידיים ואבטיח
מאת: Maya Tzur
עבר, הווה, עתיד
עבר, הווה, עתיד
מאת: גבריאל מיכאלי
זונת בכפר 18++ פרק ד
זונת בכפר 18++ פרק ד
מאת: שבע סישולדי
אין יותר מועדונים
אין יותר מועדונים
מאת: קארין .
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D