כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

חבקי אותי חזק פרק 9+10

לאנשים כמוני שאוהבים ניקיון זה יכול לקחת ארבע שעות ואפילו יותר. אני מתמידה בניקיון יסודי כל הזמן

לפני הקריאה החלטתי שאמשיך לכתוב כאן, החלטתי בלב שלם גם בשבילכם ובעיקר בשביל עצמי. ימים ולילות שבהם לא האמנתי שאצליח לרתק אנשים אחרים בכתיבתי. על כך מודה לכם על מי שאתם ושאתם תמיד פה, מאחלת לכם שבת נהדרת, מאיה❤

פרק 9:

כשהרגשתי מספיק נעים וכי טמפרטורת הגוף שלי חזרה לעצמה החלטתי לחזור חזרה.
" מה את עושה?" שאל השף, זה שעדיין אינני יודעת את שמו.
" שוטפת כלים"
" מה פתאום! לכי הביתה קחי לך יום חופש מחר"
הייתי בהלם ממילותיו, כל המסעדה יכלה לשמוע את המשפט הזה.
" אבל למה? אני בסדר" עדיין אחזתי בקערת פלסטיק משוכנעת שאני מספיק בסדר.
" את עוד תתקררי לי, לכי הביתה הכל בסדר אנחנו נסתדר. יום שלישי אם תרגישי טוב, תחזרי" הישיר אליי מבט והסתכל עליי.
" טוב" כולם התחילו לדבר עליו, יכולתי לשמוע את הרשרושים על כמה נדיב השף, איזה לב יש לו. חבל שאיש אינו יודע שהוא אשם בכל, לפחות הנחמה שלי היא שאני הולכת הביתה ומחר יש לי חופש.

" את נשמעת לחוצה" אמר לי אור בטלפון בדרכי להורים.
" אני רק רוצה שהארוחה הזאת תסתיים"
" את תהיי בסדר, אני עוד חמש דקות שם. איפה את?" הקול שלו הדהד בכל האוטו.
" גם, נתראה בחנייה"
הוא איחר לשם שינוי, עליתי להורים כאשר אחזתי בבקבוק שמפניה שקניתי בדרך שאולי אצטרך, על אף שאלכוהול לא מדבר אליי. אני עושה דברים משוגעים כשאני שיכורה.
" שלום" אמרתי לאמה שפתחה לי את הדלת.
אבא ישב על הספה בזמן שהשולחן היה ערוך בסלטים כהרגלה.
" איפה אימא?" שאלתי אותם.
" מתלבשת, הבאת משהו טעים?" שאל אליה.
" לא בשבילך"
" תפתחי דופקים" אמה שרבצה על הספה והסתכלה על הטלפון שלה הורתה לי לפתוח.
" שלום" אלו היו ההורים שלו, כמה מביך זה. איפה הילד הזה כשצריך אותו? אימא יצאה לברך אותם לשלום. עזרתי לה לערוך את שאר האוכל יחד עם אמה ואליה הקטן שרצה לעזור, ישבנו. ההורים שלו ישבו מולי והתנצלו על האיחור של בנם.
אמה פתחה את הדלת ומשם הגיח אור יחד עם החבר הזה שלו, תחילה חשבתי שאני הוזה כי ראיתי את פרנקו מולי, לא את לא הוזה נעמי זה אכן הוא. הובכתי קלות, אור התיישב על יד ההורים שלו פרנקו ישב על ידי רק כי זה המקום היחיד שהיה פנוי.
" הבאת חבר, מה שמך?" פרנקו היה נבוך, אסור לך לומר שום דבר המבט שלו עליי כמעט הסגיר אותנו אבל רמזתי לו מתחת לשולחן להיות בסדר.
" פרנקו" אמר וכחכח בגרונו.
" איזה שם מיוחד, במקור מארגנטינה?" שאלה אותו אימא של אור.
" כן, ההורים"
השיחות פסקו כולם היו עסוקים באוכל, לא העזתי להביט בפרנקו זה כאילו להסתכל עליו עירום, על אף שכבר ראיתי אותו במצב הזה עכשיו לא יכולתי.
" אז מה עם חברה אור?"
" אין"
" למה אין?" אימא שלי והשאלות שלה.
" כי אין בנות נחמדות היום"
" הבת שלי לא נחמדה בעיניך?"
" הבת שלך נחמדה אבל אני מחפש מישהי קצת יותר מופנמת" הוא רומז משהו?
" הבת שלי לא מופנמת?"
" תתפלאי"
" מה איתך פרנקו? אתה פנוי?"
" כן.." בעטתי בו מתחת לשולחן.
" זאת אומרת לא... אני לא פנוי"
" חבל אתה נשמע בחור איכותי" אלוהים יודע מה זה איכותי בעיניי אימא שלי, אבא שתק רוב השיחה הוא לא רצה להתערב מה שהיה לי מוזר.
" הבת של חנה התחתנה השבוע, גם הבן של שלמה מהמכולת כולם מתחתנים חוץ מהילדים שלנו, רותי" רציתי להיעלם.
" כל אחד והזמן שלו" אמרה לאימא.
" כן אבל אני מחכה להיות סבתא"
" תחתני את הבכורה קודם" רמזה לה לא לעשות שוב טעות כמו בפעם הקודמת.
" את צודקת, אנחנו מחכים שגיל יציע לרותם"
באמת מתי הוא הולך להציע לה, זה נראה שנים שהם בקשר.
אימא המשיכה להביך אותי, היא סיפרה להם סיפורים על ילדותי שהייתי שובבה מאוד.
" תסלחו לי רגע" גררתי את עצמי לשירותים, הסתכלתי במראה וביקשתי מאלוהים שיעזור לי לצאת מכאן כמה שיותר מהר, העדפתי לעבוד במקום להיות כאן.
כשחזרתי אימא הספיקה לסדר ולשים שולחן מתוקים על השולחן כמו שהיא אוהבת, בין היתר גרעינים, עוגיות, עוגת גבינה ותה שאיננה יכולה בלעדיו.
" שתי דקות תחכה לי בחוץ" סימנתי לפרנקו, פחות התחשק לי לראות את אור רציתי לדבר עם מישהו שלא מכיר אותי.
" אני יוצאת שכחתי לקחת משהו מהאוטו"
" טוב תחזרי מהר" פרנקו יצא אחריי בטענה שרוצה לעשן סיגריה, לא חשבתי שהוא טיפוס שמעשן.
הוא יצא מהדלת גררתי אותו למדרגות של הבניין לקומה תשיעית, לשם אף אחד לא נכנס.
" אני מצטערת על כל הארוחה הזאת"
" לא חשבתי שאת ואור חברים טובים"
" מהחטיבה, הוא שומר עליי ואני עליו"
" זה נראה שאת מסתדרת גם בלעדיו" אמר לי.
" כן, ברוב הפעמים. אני כל כך רוצה שזה ייגמר"
" זה ייגמר, את בטח לא ציפית לראות אותי היום"
" כן, הוא הסתיר אותך טוב במשך כל הזמן הזה"
" אני מצטער אם הייתי יודע שאת מכירה את אור מזמן הייתי מספר לך"
" פרנקו..." שיחקתי בחוט שהיה על החולצה שלי.
" בוא נשאיר את מה שהיה בנינו בסוד, אפילו מאור"
" זה מה שרציתי לבקש ממך, אם הוא ידע יכאב לו" מה זאת אומרת יכאב לו?
" למה אתה מתכוון?"
" את לא יודעת?" הנדתי בראשי.
" הוא מחבב אותך"
" איך אתה יודע אתה הרי אמרת שאתה לא ידעת שאנחנו חברים טובים"
" הוא סיפר לי שיש לו ידידה טובה מהילדות שהוא דלוק עליה" השתמש במילה דלוק שאני כה לא אוהבת.
" אתה בטוח שזו אני?" שאלתי והתיישבתי על גרם המדרגות.
" מאה אחוז" כל כך מבאס.
" אין לך רגשות כלפיו?"
" בעבר היו לי היום אני לא נמשכת אליו ככה, מתי זה התחיל? אתה יודע?"
" הוא סיפר לי שזה קרה קצת לפני שאת והוא..." שיט!
" הייתי שיכורה, לא הייתי צריכה לשכב איתו אני עושה שטויות תחת השפעת אלכוהול" לא חשבתי שהוא יספר את זה למישהו, משהו כה אינטימי שהיה לי.
" הוא חושב שאת לא זוכרת את זה"
" אני זוכרת את הכל, התנהגתי כאילו שכחתי כדי שלא יפתח ציפיות" התחלתי לדמוע בשקט מפני שהרגשתי שאולי אני הולכת לאבד את אור.
" את... את בוכה?" התיישב על ידי.
" כן, מצטערת אני אף פעם לא נשברת ככה בדרך כלל שמי השני הוא רובוט כי רובוט חסר רגשות"
" זה בסדר לא אספר, לכולם מותר לבכות" ניגב את הדמעות שלי מהלחיים.
" למה אתה טוב אליי?"
" אני פשוט יודע להיות נחמד"
" זה נחמד" אמרתי.
" מה?"
" המגע שלך"
" לא מפריע לך?"
" למה שיפריע לי?" שאלתי כלא מבינה.
" שאנחנו לא מספרים לאור את האמת."
" אני אספר לו כשאראה אותו לבד" סיננתי ורציתי שימשיך ללטף את פניי.
" אל תבכי, אני לא אוהב לראות אנשים בוכים " אמר ונשק לשפתיי.
" תקפוץ אליי היום. אני חושבת שאכנס הביתה, תבוא אחרי כמה דקות" הוא הנהן.
" ראית את פרנקו במקרה?"
" כן, הוא מעשן למטה אמר שתיכף מסיים"
" לא מבין מה הקטע שלו פתאום עם סיגריות"
" לך תדע" הוא חייך גם אני על אף שלא באמת רציתי.

הארוחה הסתיימה הייתי בדרכי הביתה וצפיתי לפרנקו, אני חוששת שאהיה תלויה בו. זה משחרר שהוא זר, שהוא מבין אותי ומסכים איתי רק כי לא מכיר אותי כל כך טוב. זה נחמד הרבה יותר מאשר אדם מוכר.
קיוויתי שיגיע, שעה עברה החלטתי להכין עוגיות לצד מוזיקה טובה.
" אני רואה שיש לך מצב רוח" הוא הגיע, אחזתי בתבנית של העוגיות והנחתי על השיש.
" יש ריח טוב"
" עוגיות"
" את לא נורמלית לא הספיקו לך העוגיות של אימא שלך?"
" לא"
ניקיתי את כל עמדת הבישול שלי, הלכתי לצחצח שיניים ולנקות את הלשון שלי רק כי אני אובססיבית לניקיון.
" מה אמרת לאור כשיצאת?"
" שלימור ביקשה לראות אותי" ארוסתו לשעבר.
" ומה תגיד כשלא תחזור הביתה?"
" וואלה לא חשבתי על זה"
" נחשוב על משהו"
" את לא צריכה לקום מחר מוקדם?" הסתכל על שעון היד שלו על השעה.
" לא, אני מתחילה בחמש"
" בטח ראיין נהנה לא לקום מוקדם" " מי זה ראיין?" אמרתי בקול ושמתי את העוגיות בקערה.
" השף שלך"
" קוראים לו ראיין?" הוא הנהן.
" לא חשבתי שיהיה לו שם לועזי" פרנקו צחק.
" אז מה חשבת?" טעם מן העוגיות שלי.
" עידן או משהו..."
" רגע את עובדת איתו ועד עכשיו לא ידעת את השם שלו?"
" לא כל כך עניין אותי"
" בחיי שאת אמיצה"
" אמיצה? ממש לא..
בוא נפסיק לדבר עליו רק לחשוב עליו מעצבן אותי" פרנקו צחק עליי.
" פרנקו, תודה" אמרתי דקה לפני שהלכנו לישון הוא לא הפסיק להתנשף.
" לילה טוב" כיסה אותנו והלך לישון לצדי במיטה.
שעון המעורר שלי היה על שעה שבע בבוקר לא יודעת למה.
" מה השעה?" שאל פרנקו, לרגע שכחתי שהוא העביר אצלי את הלילה.
" שבע"
" אני צריך לקום לעבודה"
" תכין לעצמך קפה לדרך"
" כן.. אכנס להתקלח אם זה בסדר"
" מה שתרצה אני חוזרת לישון"
ישנתי עד אחת עשרה כשקמתי הכל היה שקט, עקבותיו נעלמו ושוב מצאתי את עצמי לבד בדירה הגדולה שלי.

פרק 10:

ניקיתי את הבית, הייתי באובססיה לסדר את הכל. שפשפתי את הכלים, מהכלים עברתי אל הגז מהגז לשאיבת אבק וניקוי אבק, ניקוי הרצפה, סידור ארון בגדים, ניקוי חלונות, החלפת מצעים, ניקוי השירותים, האבנית מהקומקום, לשים כביסה, לייבש כביסה ולקפל אותה גם. על אף שעכשיו כבר שעת צהריים ובעוד רגע אני צריכה לצאת לעבודה, הייתי מרוצה. לאנשים רגילים ניקיון לוקח שעה או שעתיים, לאנשים כמוני שאוהבים ניקיון זה יכול לקחת ארבע שעות ואפילו יותר. אני מתמידה בניקיון יסודי כל הזמן, לאחרונה מהלחץ לא התעסקתי בזה. יצאתי מדירת הגג שלי וראיתי שקיות מונחות בדירת הגג שממול.
" מעניין מי עובר לפה" דיברתי לעצמי והתחלתי להיות מודאגת, רציתי שכנים טובים על אף שזה אנוכי מצידי לבקש זאת מפני שאני לא שכנה ידידותית במיוחד.

הבנים שוב חיכו בחוץ בטענה שהשף עוד לא הגיע הפעם הזאת חיכיתי בסבלנות תחת השמש הקופחת ללא מילים או כל נוע. הוא הגיע בדיוק בחמש, הנהנן בראשו כשלום לכולם ופתח את דלת המסעדה.
" נעמי, אני צריך שתנקי אבק" זרק לעברי סמרטוט שלא ידעתי מהיכן שלף, עמד זקוף מול העמדה שלו ולבש הסינר שהסו שף עומרי עזר לו לקשור מאחור.
" כל השאר לעמדות"
" שף, מה לכתוב בתפריט היום?" שאל שון זה שאחראי כל ערב לכתוב את תפריט היום.
" היום מגיעים אלינו אנשים חשובים, המקום מוזמן אל תכתוב כלום" כלום? ממתי במסעדות שף לא כותבים מה בתפריט?
" הבאתי לכל אחד מכם תלבושות חדשות, חשוב לי שתיראו סוף סוף כמו שפים ולא סתם עובדים." הוא חילק לכולם סינרים חדשים עם השמות של כל אחד.
" נעמי מכיוון שאת חדשה תחכי עם סינר משלך, קחי" הושיט לי תג שם משלי, לפחות זה זייפתי פרצוף וניגשתי לעמדה הכי מבוקשת במסעדה " עמדת הכלים".
" אל תתבאסי, יום אחד יהיה לך סינר משלך ואולי אפילו מסעדה משלך" עודד אותי שון כשראה את הפנים המצוברחות שלי.
" תודה שון, לפעמים אני לא יודעת אם אצליח להגשים את כל זה"
" לפעמים החיים נראים גדולים על כולנו, אבל אם תאמיני תוכלי להיות כל מה שאת רוצה"
תהיתי אם זה נכון, אם כל אדם מגשים את עצמו.
הריחות במסעדה היו שונים, בין לבין טורטרתי למזווה, למקרר הוא אסר עליי ללכת. למזווה השני החמים הייתה לי רשות להיכנס הוא היה עם דלת שניתן לפתוח אותה.
" הינה השמן" סחבתי איתי בקבוק שמן שלושה ליטרים.
הבטתי בבישול שלו, הופנטתי מהצבעוניות, מהריחות שהתערבבו ואהבתי לראות את הידיים הארוכות שלו מתבלנות את המחבת בתבלינים צבעוניים.
" את תסתכלי עוד הרבה? קדימה לעמדה שלך" את הרגע הבלעדי שחלמתי עליו הוא הרס בין רגע.
האנשים החשובים הגיעו, נדמה שהכירו את השף ואף הריעו לו. הוא ניסה למצוא חן בעיניהם כי אם לא חלילה משהו עלול להשתבש.
המלצריות עבדו קשה כל הזמן פינו צלחות שכלל לא הספקתי לנקות. מצאתי את עצמי בסוף היום נשארת אחרונה לשטוף את הכל, השף הסתובב עד לרגע האחרון שכולם הלכו, שיחרר את כל העובדים והסתובב בתוך המסעדה כמו הומלס ללא בית. תהיתי מדוע נשאר, אך התעלמתי והקשבתי לזרם המים שמסייע לי לנקות את הלכלוך השומני על הצלחת.
סיימתי לשטוף את הכלים, סגרתי את הברז, ניקיתי ידיים והורדתי את הסינר שלי. הסתכלתי עליו שוב, הוא הסתכל חזרה ולא אמר כלום הפניתי את מבטי ממנו והלכתי לכיוון הארונית שלי.
" נעמי!" שמעתי אותו צועק לעברי.
" כ... כן שף?" עצרתי במקום.
" מחר אגיע מאוחר יותר, תפתחי את המסעדה סומך עלייך" הניח את המפתחות על השולחן ויצא משם, לא רק שהטריח אותי לחזור אחורה ולקחת את המפתחות על אחת כמה וכמה גם להגיע מוקדם יותר. אין לי מזל בחיים, הנהנתי וצעדתי לכיוון המפתחות.

עשר וחצי בלילה, השכונה שקטה בוססתי ברגליי לעבר המדרגות לדירת הגג שלי. בדירה ממול השקיות נעלמו, הייתה מלונה קטנטנה ואור בתוך הדירה. תהיתי מי גר בפנים, היו לי הרבה מחשבות מי זה יכול להיות אולי בחורה צעירה שחוסכת כסף? אולי בחור צעיר? או זוג מבוגרים שמסתפקים בדירה זולה כמו זו?
הצצתי מהחלון וראיתי דמות גברית יוצאת אל המלונה ומביאה לכלב אוכל, לא יכולתי לראות כמו שצריך הוא היה עם כובע צמר והאור של המנורה לא האיר במיוחד. נחמד מצידו לאהוב חיות, תהיתי אם אי פעם אוכל בעצמי להביא חיה לדירה שלי.
יצאתי החוצה לנקות את הספסל מהגשם, ניקיתי את האיזור עד שהמקום היה נקי ושוב נכנסתי אל תוך הבית.
לפתע נשמעו דפיקות בדלת בדיוק כשרציתי לשבת עם במבה ולצפות בתוכנית טרם אלך לישון.
" נעמי תפתחי" קולה של אימא נשמע ברקע, אלוהים אדירים מדוע היא הגיעה?
" אימא? מה את עושה פה?"
" ככה מקבלים את אימא שלך? הבאתי לך קצת אוכל"
" אני לא רעבה"
" שיהיה לך לימים הקרובים"
" במסעדה מאכילים אותי טוב"
" את והמסעדה הזאת, מתי תמצאי לעצמך עבודה טובה יותר? מתי באמת תלמדי ותעבדי בעבודה שתיתן לך כסף טוב?"
" אימא! אני אוהבת לבשל!"
" זו לא סיבה לרצות לפתוח מסעדה משלך"
" זה החלום שלי"
" אין דבר כזה חלומות ילדתי, עכשיו קחי את הקופסאות ושימי אותן במקרר" היא הסתכלה על הדירה, וודאי פחדה שאני לא חיה מספיק מסודר ובכן לא הבנתי מדוע, הרי היא מכירה אותי אני לא אוכל לחיות תחת אי סדר, הלוא אני חולת ניקיון מושבעת.
" לפחות הבית נקי"
" אני רוצה ללכת לישון" אמרתי כתירוץ לכך שתלך.
" בסדר בסדר הבנתי שאיני רצויה כאן. תשמרי על עצמך ותחשבי על מה שדיברנו" דיברנו? מי בדיוק דיבר? את אמרת אני לא בדיוק הקשבתי דיברתי אל עצמי.

הגשם ירד כל הלילה, דפק בחלוני כמה פעמים. המשטרה הייתה בשכונה, ההבהובים הכחולים של הניידת משכו את תשומת ליבי בשעת לילה מאוחרת במקום להירדם.
גם הבוקר הגשם לא פסק והרעש מבחוץ על אף הגשם היה חזק, ראיתי בחור אותו בחור מאמש שהאכיל את הכלב, הוא עמד עם הגב אליי והורה למובילים היכן להניח את הרהיטים שלו.
" נעמי אני מחוץ לדלת" אור שלח הודעה מיד פתחתי לו.
" מי זה שכן חדש?" הנהנתי עם פנים מסוקרנות.
" למה את ערה כל כך מוקדם?"
היו לי כלים בכיור"
" לזה את קוראת כלים" הרים כפית שטופה, הנהנתי מודה באשמה.
" באמת בגלל כפית קצת מוקדם?"
" אתה יודע שאני לא אוהבת להשאיר כיור מלא כלים"
" אם את קוראת לכפית מלא כלים אז מצבך לא טוב"
" אני יודעת... אני אובססיבית מדי לניקיון"
" חתכתי ירקות על השולחן" ידעתי שכאשר יראה אוכל מיד יישכח לי את הכפית הבודדה שהייתה לא שטופה.
" מישהו עוד מגיע?" שאל מרחוק.
" לא, למה?"
" כי כמות הירקות תספיק לעוד עשרה אנשים. את חותכת אותם כל כך יפה, כמו בתוכניות בישול"
" סבתא שלי לימדה אותי"
" היא הייתה שף?"
" בברית המועצות במסעדה אבל פרשה לטובת הקמת משפחה" סבתא התחתנה מאוחר, כולם ברוסיה הסתכלו עליה בעין רעה הם חשבו שאם היא לא תצא מהקריירה שהייתה לה מעולם לא תקים משפחה. סבתא רק מהפחד וויתרה על החלום שלה חלק מן המתכונים שלה היא לקחה איתה וחלק חשפה בפניי. כאב לה לבשל דברים שהייתה מכינה, לעיתים אפילו חשבתי שהיא שנאה את המשפחה שלה שרק בגללה גרמה לה לוותר על כל מה שבנתה. סבתא אני מצטערת הייתי אומרת לה כל הזמן כשהייתי קטנה החיבוק הרחב שנתנה לי והמשפט שלה ייזכר בי תמיד.
" אני וסבתא שלי מאוד דומות." הראיתי לו את התמונה הקטנה שהייתי על יד המיטה בה סבתא מחייכת, שיערה מתולתל היא הביטה היישר למצלמה עם עיניי ההייזל שלה והושיבה אותי על ברכייה.
" אתן באמת דומות"
" אתה לא בבסיס היום?" שאלתי מתוך סקרנות כי בבקרים אור תמיד ממהר.
" יש לי אישור להגיע מאוחר היום" אמר ובלס מן הירקות החתוכים.
" אני חושבת שאלך לריצה, אתה תישאר כאן?"
" כן, את יודעת כמה אני לא אוהב ספורט" כן יודעת אם היה אוהב לא הייתי רצה לבד.
החלפתי למדי הריצה שלי, אוזניות על אוזניים, נעליים ויצאתי לדרך.
רצתי לפי הקצב, לכן כל כך אהבתי לשמוע ראפ הוא אף פעם לא איטי. אנשים משוגעים כמוני רצו בשביל, אנשים נוספים אחרים טיילו עם החיות שלהם וכמה בניהם רצו עם ילדים קטנים היישר לגנים ולבתי הספר. הדשא היה רטוב, מה שאומר שלא היה צורך להפעיל את הממטרות הרי תפקידן לעשות זאת הוא רק בקיץ, אז כעת הן ישנות להן כמו דוב בחורף את שנת החורף שלהן.
כשחזרתי לחצר דירת הגג ראיתי את הכלב של השכן, הכלב היה מוכר. רגע זה קוקו, הוא צלע ברגל שמאל אבל לא ייתכן חשבתי הוא... אלוהים אדירים שמחתי כל כך.
" קוקו!" הוא התנשף וקפץ לחיקי, חיבקתי אותו אפילו דיברתי אליו על כך שאני שמחה שהוא בחיים.
" אל תהיה חולה! תאכל הרבה ובעיקר תבריא אני מאמינה בך!" דיברתי אליו, חייכתי.
" אני צריכה ללכת תהיה כלב טוב לבעלים שלך, בסדר?" הוא נבח חרישית כאות אישור.

המשך יבוא...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מושלםםםם
מחכה להמשך:)
הגב
דווח
1 אהבתי
Maya B
Maya B
תודה
הגב
דווח
guest
מקסים, היא לא הכירה את אור באינרנט? ואמרה שההורים לא ממש יודעים עליו?
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 6 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
אני אוהב אותך אבל אני מת מפחד
אני אוהב אותך אבל אני מת מפחד
מאת: שיר פיליבה
רק יריות
רק יריות
מאת: מה זה משנה
וזאת הפעם האחרונה שראיתי את סתיו.
וזאת הפעם האחרונה שראיתי את סתיו.
מאת: Yarin Levi
אני אוהב אותך אבל אני מת מפחד
אני אוהב אותך אבל אני מת מפחד
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D