כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 105

ליאם של פעם

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110

פרק 105: ליאם של פעם

הנייד המצלצל של ליאם מעיר אותי. למה הוא לא עונה? לפחות הוא עוד איתי פה. זה סימן. אני יכולה לנסות לחזור לישון. אני שומעת פתאום שקט מאוד חזק ולאחר מכן מרגישה כאילו מושכים לי ביד.
"איי."
אני פותחת עיניים ישר לכיוון הזרוע ומגלה שאחות אחרת, שאני לא מכירה, אוחזת בצינורות שהיו מחוברים לי ליד עד לפני רגע.
"הגיע הזמן שתתחילי לאכול. את כבר יכולה," היא אומרת בטון רציני, אבל עם חצי חיוך. "להביא לך מעדנים? סלט? גבינה?" היא עוברת להסתכל על ליאם, שכמובן שמעודד אותה.
"שתתחיל במעדן שוקולד, לא?" ליאם מסתכל עלי ולא עליה.
אני עושה פרצוף. "אני לא ממש רעבה." השיחה עם קרן, העובדת הסוציאלית, עולה לי לראש וכתוצאה מכך הבטן שלי נאטמת מיד.
"בסדר." ליאם מהנהן ועובר לדבר עלי בגוף שלישי עם האחות, "נתחיל בזה שהיא תאכל מעדן."
"אני אביא למצב ביטחון גם גביע גבינה לבנה אישי וקצת סלט קצוץ ירוק." האחות עדיין מחייכת לליאם, והוא כתגובה משחק עם טבעת הנישואין שלו כך שהוא סוג של מסובב אותה כל רגע על האצבע שלו. הוא מעלה אותה למצב שהיא מאוד משוחררת ומוריד כך שהיא נראית לוחצת שוב ושוב תוך כדי. האחות יוצאת, וליאם מרים את העיניים שלו חזרה אלי.
"נראה לי היא נדלקה עליך," אני מסננת.
תוך רגע הוא פורץ בצחוק ומציץ מעבר לכתפו לראות שהאחות הלכה. "לא נראה לי."
אני מושיטה את היד החופשית שלי עכשיו ומצליחה להעביר אותה על שרוול ז'קט העור השחור שלו. "בטח שכן. אתה כולך יפה ככה עם הלבוש הזה. מה, קר בחוץ?"
"יורד גשם עדיין." ליאם מסובב אלי את השעון. "כבר כמעט חמש. ישנת טוב היום, לא?"
"אני חושבת." אני עוברת לתנוחה של חצי ישיבה חצי שכיבה, והוא קם ועוזר לי לסדר את הכריות. "אתה יכול להביא את קטנצ'יק? אני מתגעגעת אליו."
הוא מניח את היד שלו על המצח שלי. "תיכף, טוב? תאכלי ואז אני אגיד לאחות שנמדוד לך חום. אנחנו לא רוצים שקטנצ'יק יהיה חולה גם, נכון?"
"הבנתי שהוא מרגיש יותר טוב. אז משחררים אותו?" העיניים שלי מתמלאות דמעות בלי שום התראה. "אני גם רוצה להשתחרר."
"אני יודע." הוא מלטף לי את השיער ונשאר לעמוד. "בינתיים יש אישור שהוא יישאר כאן כל עוד את כאן. אל תחשבי על זה, טוב? תתרכזי בהחלמה שלך." הוא נשמע כמו קרן וכשהוא מנסה בעדינות לגשש איך הייתה הפגישה איתה, אני מבינה שהוא רוצה לדעת על השיחה עצמה.
אני מספרת לו הכי בכלליות על הפחדים מלהיות אמא, משמיטה את העובדה שרב השיחה הייתה עליו ובעיקר שאני לא רוצה שיעזוב אותי.
"את רוצה שקטנצ'יק יהיה עלי אולי?" הוא עדיין על הרגליים. "אני אלך להביא אותו. תאכלי, ימדדו לך חום ואז נראה מה הלאה. אני בטוח שתרגישי טוב יותר אם הוא יהיה איתנו פה."
"כן." אני יודעת שאשאב אנרגיה מלראות אותו עוד. "אבל תבוא מהר, טוב?"
"ואת בינתיים תאכלי." ליאם זז לכיוון הקיר כשהאחות בדיוק נכנסת עם מגש בצבע תכלת דהוי עם כתמים צהובים. אני לא רעבה בכלל ולמרות זאת ממלמלת תודה לאחות ואוכלת את המעדן לאט לאט. אני מעבירה את העיניים כל רגע מהפלסטיק עמוס השוקולד שמסרב להתרוקן אל הדלת. אחרי זמן מה, שמרגיש לי כמו נצח, ליאם מופיע עם קטנצ'יק, ואני נושמת לרווחה.

"הנה אמא." ליאם משעין את קטנצ'יק על הבטן שלו ואוחז בו עם זרועו כשהוא מתיישב במרחק מסוים ממני. "אנחנו עכשיו לא נפריע לה לאכול כי היא חייבת."
"המעדן לא משהו," אני ממלמלת ומניחה את הכפית בצד. "אכלתי."
"אז תאכלי מהגבינה והסלט." ליאם נשמע כאילו הוא לא הולך לוותר לי.
אני רוצה להרחיק את המגש ממני כשאני מרגישה תחושת גועל מהגבינה. לא ייאמן איך תוך שלושה ימים אהבתי לאוכל השתנתה. כעת אני מרגישה בעיקר בחילה מכך שאני לועסת בכוח את הסלט. אני מסתכלת על קטנצ'יק כדי שהטעם בפה יהיה פחות נורא. לפתע אני מבחינה בכך שזאת הפעם הראשונה שאני ממש רואה אותו עם עיניים פתוחות. אני קופצת ישר. "יו, אין לו עיניים כחולות."
"אה, כן." ליאם מותח את שפתיו עד שחיוך מגיע. "שמתי לב לזה גם. אמרתי לך עוד כשהיית בהיריון שזה לא באמת חשוב. העיקר שהוא בריא."
"זה מאכזב, לא?" אני יודעת שאני נשמעת מטומטמת לחלוטין. ברור שהכי חשוב שהוא בריא.
"אולי אותך. תווי הפנים שלו עדיין לא ברורים." הוא נותן לו נשיקה במצח. "אל תפנטזי שצבע העיניים שלו יתבהר או ישתנה, כן? אמא שלי אמרה שזה סיכוי די אפסי."
אני כמעט עושה פרצוף עצוב, אבל מתחרטת אחרי מחשבה קצרה. אני מרחיקה ממני את המגש כמה שאפשר ומנגבת עם שרוול לא רק את הפה. ליאם מבחין בכך מיד.
"מה, את בוכה?"
"אני רוצה להחזיק אותו גם." אני מתחילה להתייפח. "אני לא רוצה להיות פה. זה לא מה שחלמתי בכלל. זה לא לידה כמו בטלוויזיה, כמו "בייבי בום". אתה לא החזקת לי את היד, לא צרחתי, אחר כך לא בכיתי כשקטנצ'יק יצא לי מהגוף או אפילו אם היה ניתוח קיסרי... עכשיו אני לא יכולה להחזיק אותו אפילו. זה לא מה שרציתי."
העיניים של ליאם הופכות להיות מבריקות במהירות. "זה בגללי," הוא אומר ונושם עמוק מאוד כך שהנחיריים שלו מתרחבים. הוא מזיז את ראשו כשהוא משתעל ולבסוף קם ומניח את קטנצ'יק בעגלה השקופה. "עופרי, זה לא משנה מה יקרה ומה יהיה-"
"ליאם, בבקשה. אני מתחננת. אני לא רוצה נאומים שאולי יובילו לכך שתלך ותעזוב אותי מהמחשבה שאתה לא טוב בשבילי או משהו-"
"-אני באמת לא." הוא לא מסוגל להסתכל לי בעיניים. הוא אוחז בקצוות הקופסה הזו שקטנצ'יק בתוכה ומזיז אותה בעדינות כשהוא מתחיל לבכות. כשהבכי מתחזק, ליאם פשוט מוותר ומרים אותו מחדש.
"אולי הוא רעב." אני כמעט ולא רואה דרך הדמעות. "אני אקרא לאחות שתמדוד לי חום ואני אניק אותו, בסדר?"
"את אלופה בלשנות נושא, אה?" הוא מגחך באופן לא טבעי בעליל.
"אני בסך העליתי את זה כי גם אני רוצה להחזיק את התינוק שלי. אני אמא שלו בקושי יומיים ולא יצא לי להיות איתו הרבה." אני מצליחה ללחוץ על הכפתור שמאחורי המיטה, והאחות מופיעה בחדר מהר מאוד. כמה דקות אחר כך, קטנצ'יק שעון עלי וליאם עדיין עומד.
"תשב," אני אומרת בטון מעט עצבני. "ותכתוב לאמא שלי שירד לי החום ואני בסדר."
"הלוואי שהיית בסדר." הוא מקליד בזריזות הודעה, אני מקווה לאמא, ודוחף את הנייד חזרה לכיס הג'ינס שלו. "את לא מבינה איך את נראית ממבט חוץ, עופרי. את לא מבינה איך זה להבין שכל זה קרה בגללי. כל שעה עוד חתיכה מהאמת נופלת עלי. כשאני אומר אמת אני מתכוון להתנהגות שלי לפני כמה? שלושה ימים רק. הייתי כל כך שקוע בעצמי שזה הכי הפוך ממה שהבטחתי לך-"
אני עוצרת אותו. "תרגיש יותר טוב אם אבקש שתפסיק לדבר על עצמך?"
הוא נראה המום לרגע. המבט שלנו מצטלב. הוא מועיל בטובו להתיישב ואוסף את בקבוק המים שלו מהשידה שלידי. "אני לא שולט בזה. אני מתנצל," הוא ממלמל. "את... את... את רוצה שאני אביא לך משהו? לעשות משהו?"
"לא. הכל בסדר." אני מורידה את העיניים אל קטנצ'יק וקולטת שהעיניים שלו עצומות והוא כבר לא יונק יותר. "תשים אותו עליך, טוב? אני יודעת שרק התיישבת."
"אויש, נו." הוא שוב על הרגליים ומניח על השידה את הנייד שלו אחרי מבט חטוף במסך. "אמא שלך אמרה שהיא תבוא מחר אחרי העבודה."
"יופי. אני שמחה שהיא חוזרת לעבוד." אני מצליחה לשנות תנוחה כך שהרגליים שלי עכשיו מחוץ למיטה ואני לא שעונה על כלום. "מתחיל לכאוב לי לשבת."
"הבעיה שגם כואב לך לעמוד," ליאם אומר משהו שנכון. "אני חושב שאצא לרוץ, אקפוץ לדירה להתקלח ואחזור לישון איתך. זה בסדר?" הוא מהסס. מספיק הנהון שלי כדי שהוא יניח את קטנצ'יק חזרה בעגלה, ייתן לי נשיקה במצח ויצא מהחדר עם ההבטחה שהוא יחזור הכי מהר שהוא יכול.
אני חוזרת לשכב, מכסה את עצמי בשמיכה וחושבת מה לעשות חוץ מעוד בהייה בתקרה כאשר "פססס" מעבר לווילון ההפרדה נשמע.
"את ערה?" זה הקול של שרון.
"כן." אני מסובבת את הגוף לכיוונה כשהיא מופיעה ומסמנת עם היד סוג של סירוב לשוקולד שהיא מציעה לי. "לא, תודה."
"את ובעלך מאוד דרמטיים, את יודעת? אני שומעת את השיחות שלכם. אני לא רוצה להתערב, אבל בלי להכיר אתכם ורק מלשמוע את השיחות- אתם מאוהבים. צעירים מאוהבים. ברור שיש עליות, ירידות ועוד כל מיני דברים. נולד לכם ילד ראשון. זה טבעי מאוד מה שאת מרגישה או שאולי שניכם מרגישים. אל תהרסי את זה." היא מניחה על קצה המיטה שלי את הבונבוניירה האדומה והולכת לכיוון השירותים.
"איזה לא נעים," אני ממלמלת. לא התכוונתי שהיא תשמע דברים מסוימים, אבל יש מצב שהטון של ליאם ושלי היה גבוה מדי כמה פעמים.
"מה לא נעים? אתם בני אדם עם רגשות. שתהיי בריאה, עופרי. את באמת צריכה בריאות." היא נכנסת פנימה ובמקום להפסיק לדבר, היא דווקא ממשיכה. "איך קוראים לבעלך? לי? הוא פה כל הזמן. תאמיני לי, כל אחת הייתה רוצה בעל כזה."
אני כמעט ממלמלת ממש, אבל נושכת את הלשון.
היא ממשיכה לדבר, "כשהוא עוזב אותך לכמה שעות, הוא לא עושה את זה בלב שלם. שומעים בקול שלו. בסדר, להתקלח זה בסיסי. הלוואי שגם אני הייתי יכולה לא להתקלח כאן. שמעתי שאת תעברי למלונית בהמשך, לא?" צליל של מים זורמים נשמע ולאחר מכן הדלת נפתחת ושרון חזרה בחדר. "זה חלום של כל יולדת פה לדעתי."
"החלום שלי זה לחזור הביתה." העיניים שלי שוב מתמלאות דמעות.
"אל תבכי, חמודה." היא מתקרבת אלי ומלטפת לי את השיער. "בת כמה את?"
"ביוני אהיה בת 24." אני מנסה לא ליילל. זה קשה מדי.
היא מחייכת אלי. "שמעתי את השיחה שלכם על "בייבי בום". מתוקה שכמוך. הלוואי שזה היה כמו בטלוויזיה. אם זה היה ככה, גם אני לא הייתי פה. את חושבת שלי לא כואב? אני פשוט רואה שאם אשקע בדיכאון כי הלידה לא הלכה כמו שצריך, יכאב לי יותר. לשתינו יש תינוק בריא. זה מה שחשוב."
"זה נכון." אני מתפלאת על עצמי שלמרות הבכי אני מסוגלת לדבר.
"אני אתן לך להירגע." היא מקיפה את המיטה ונעצרת ליד הדלת. "את רוצה משהו לאכול? משהו מתוק אולי? אני יורדת לחנויות למטה לפני שיסגרו אותן."
אני מנידה את הראש וזה מספיק כדי ששרון תצא החוצה ואכן תשאיר אותי לבד. אני מצליחה לסדר לעצמי תנוחה נוחה ועוצמת את העיניים. אני מרגישה אצבעות בשיער שלי בשלב מסוים ומגלה שנרדמתי. השעמום כאן מרדים אותי. בהתחלה אני חושבת שזו שרון, אבל הריח המוכר מסגיר שזה ליאם לפני שהוא מדבר.
"מוקדם לישון, לא?" הוא שואל וחושף שהשעה שמונה וחצי.
"איך הייתה הריצה?" אני משיבה בשאלה.
"מזג אוויר טוב. נקי כזה." הוא מתיישב על הכיסא שקרוב למיטה. "רוצה שנתחיל לדבר על השם של קטנצ'יק? אמרת שיש לך רשימה, לא? כמה רעיונות."
אני מושיטה יד לכיוון השידה, רק שליאם מקדים אותי וקורא את המהלך שלי. הוא נותן לי בקבוק מים חדש וקר. "שום דבר ממה שחשבתי לא מתאים לו. פתאום ראיתי אותו והבנתי שהוא צריך שם אחר." הלב שלי מתחיל לפעום מהר כשליאם אומר שיש לו רעיון. רק לא יונתן.
למרבה ההפתעה, השם יונתן לא מוזכר בשיחה בכלל. אני פוסלת את השם טל גם אם באמת יש בחוץ טל ומטר. הוא מציע גם את השם שיר, ואני מעקמת את האף מיד. "זה לא מתאים לו."
"אז מה כן?" ליאם מראה לי את הצג הנייד שלו, בו יש רשימה קצרה של השמות שחשבתי עליהם מראש, וכעת אני לא אוהבת אותם.
אני נאנחת. "לא חשבתי שבחירת שם תהפוך למשימה קשה כל כך."
"איתי זה נחמד. גם דניאל. פחות התחברתי למאור." הוא מחניק פיהוק. "אם אני צריך לבחור מבין השלושה הייתי הולך על איתי."
"אני דווקא על דניאל." ואני מנסה לדמיין את השם על קטנצ'יק ולא מצליחה. "לא. בעצם לא. אני לא שלמה עם אף אחד מהשמות וחייבים להיות שלמים בקטע הזה."
"אני לא לוחץ, ואת יודעת את זה. לעומתי, ההורים שלך ושלי-"
אני קוטעת אותו בפעם המי יודע כמה היום. "אנחנו נעשה את זה בקצב שלנו."
ליאם ואני ממשיכים לעלות שמות. כששרון חוזרת, היא זורקת לאוויר גם כמה לפני שנעלמת "במחיצה" שלה. שום דבר לא מוצא חן בעיניי ומסתבר שגם לא בעיניו. כשאני מרגישה עייפה ומוכנה ללכת לישון, אני מתבדחת ואומרת שבטח השם של קטנצ'יק יגיע לי בחלום. רק שבאותו לילה אני לא חולמת על שום שם חוץ מיונתן, וכשאני מתעוררת עם זיעה קרה ומחפשת את ליאם- אני מגלה שהוא לא לידי.

אני מוציאה את הנייד שלי מהמגירה ומקווה שהוא לא ימות. רק שני אחוזים נותרו בו. אני מחייגת לליאם ומתחילה להיכנס להתקף חרדה כשהוא לא עונה. לא שוב. לאן הוא הלך?
"ליאם?" אני מצליחה לקרוא בשמו. אולי הוא בשירותים?
"הוא יצא מקודם," שרון עונה. "ממש לפני כמה דקות."
אני מופתעת שאני מצליחה לקום לבד מהמיטה למרות הכאבים והולכת לשירותים. גם אם לרגע הייתה לי מחשבה שליאם שם למרות הדברים של שרון, היא הייתה לשווא. אני מדליקה את האור ומפחדת להסתכל על הבבואה שלי. המראה כאן בחדר לא רק לא מחמיאה, אלא גורמת לי להיראות כמו גרסה מאוד מבוגרת של עצמי. אני מקווה שזאת לא המציאות. אני מצחצחת שיניים על האסלה ההפוכה, משאירה את השיער שלי פזור ובדיוק כשאני עומדת לשקוע במחשבות, אני שומעת את הקול של שרון.
"הנה, הוא פה."
הלוואי שהייתי יכולה לזנק מהאסלה, אבל אני לא. אני נתמכת בכיור תוך כדי שאני פותחת את הדלת והולכת לאט חזרה לכיוון המיטה, הראש שלי מוטה אל הרצפה. אני רואה את הנעליים של ליאם ועוד משהו. זה כיסא גלגלים. אני מתיישבת על אחד מהכיסאות, וליאם ישר קופץ.
"לא, לא. תשבי פה. אנחנו הולכים לטייל קצת בחוץ היום. יש יום יפה. קיבלתי אישור לקחת אותך לחצר." הפנים שלו קורנות.
"אני לא רוצה." אני קמה ומושיטה לו את היד כדי שיעזור לי לטפס על המיטה. "תביא את קטנצ'יק, טוב?"
"אנחנו נלך אליו עכשיו. ביחד." הוא מושך אותי לכיוון כיסא הגלגלים ומושיב אותי די בכוח עליו. "זה יעשה לך טוב למצב הרוח, אני מבטיח לך. זה רק שנינו לבד בחוץ עם אוויר טרי שבאמת ישפר את התחושות שלך. לא יצאת מיום שישי, אנחנו כבר ביום שלישי."
הרבה דברים שאני יכולה לפלוט בלי כוונה רצים לי בראש. לא יצאתי מיום שישי בגללו, הרי. אני מכריחה את עצמי לסלק את כל הדברים האלה כשליאם מסובב את כיסא הגלגלים במיומנות ומוציא אותי החוצה מהחדר אל המסדרון. עכשיו אני רואה אותו בפעם הראשונה. הוא די עמוס למרות שבוקר והמבקרים אמורים לעבוד. יש אחיות בכניסה לחדרים וגם שתי נשים בדלפק שמברכות את ליאם בבוקר טוב. אה, הוא כבר הספיק להכיר אותן?
התינוקייה נראית בדיוק כמו שדמיינתי אותה. ליאם שם אותי באחת הפינות ומצווה עלי לא לקום. הוא חוזר עם קטנצ'יק כמה דקות אחר כך ומניח אותו על החזה שלי. אני כורכת את הידיים סביבו ומנשקת לו את הראש.
"אני עדיין לא מאמינה," אני אומרת כשהמבט שלי ושל ליאם נפגש.
"גם אני לא," הוא משיב. "שמתי את הנייד שלך בטעינה. אמא שלך התקשרה לפני איזה שעה ככה. אמרתי לה שאני פה ושלא תמהר לצאת מהעבודה. מקווה שהיא תלך הביתה גם לנוח. לא יקרה כלום אם היא תחזור לקראת אחרי הצהריים."
"ומה איתך?" אני לא רוצה שהוא ילך, אבל גם יודעת שהוא צריך לבקר בבית מדי פעם.
"אני אלך כשתשני צהריים או משהו. כמו אתמול: ארוץ, אתקלח, אוכל משהו בקטנה ואחזור. אני לא יכול להרשות לעצמי לאכול פה הרבה." הוא מניח את ידו על הבטן שלו ומצחקק. "השניצל הזה היה טעים. את יכולה לנחש לבד כמה קלוריות יש בכל מה שטעים."
"לא בהכרח." אני מרגישה את הבטן שלי מקרקרת וגם ליאם שומע אותה.
"את למשל לא היית מתנגדת למשהו טעים עכשיו," הוא מגיב לכך וממשש לרגע את כיס מכנסיי הטרנינג שלו. "יופי. הארנק עלי. נסיים פה ונעצור בקומת המסעדות בדרך."
"אה, כבר הבנת שהאוכל לא טעים לי אתמול?" אני מתחילה לשקוע בעיניים של קטנצ'יק ומאבדת קשר עין עם ליאם. רק שלא אשכח איך לדבר.
"אני גם קצת הרבה יודע על אוכל של בתי חולים," הוא ממלמל ומוסיף, "אני מקווה שבמלונית האוכל יהיה טעים יותר. יכול מאוד להיות שבסוף השבוע כבר תהיי שם."
"שישי?" אני מעבירה את האצבעות שלי על השיער החום בהיר של קטנצ'יק. אין לו הרבה שיערות, אבל המעט שיש מאוד נעימות ורכות.
"אולי אפילו חמישי בערב," הוא חושף. "הרופאה שלך אמרה לי בבוקר שהיא לא רואה סיבה למנוע ממך את המעבר כל עוד חזרת לאכול. גם היא מאמינה שאולי בחדר במלונית תרגישי יותר טוב נפשית."
אני לא עונה לו. אני גם לא מדברת כשאני מתחילה להניק את קטנצ'יק ולא כשליאם מניח אותו אחר כך על הכתף שלו וצועד איתו הלוך ושוב על כמה בלטות צמודות לאיפה שאני נמצאת. כשהוא בוכה, הוא שואל את האחות שמגיעה משהו על מוצץ כשיגיע הרגע לקחת אותו הביתה. רק שיגיע...
כשאנחנו יורדים לקומת הכניסה והמסעדות, ליאם חושב שאני עגלת סופר. הוא קונה לי שוקו חם, מבקש ממני לאחוז בכוס, מניח על הברכיים שלי שני בקבוקי מים ומקנח בבקשה שביד השנייה אחזיק את כוס הקפה שלו כשהוא משלם. הוא מחפש מקום בין הרגליים שלי לשקית עם סלט ולחם זיתים, לא מוצא כזה ותולה אותה על אחת מהידיות של כיסא הגלגלים. אנחנו יוצאים החוצה מהבניין ותוך שניות ריח של אחרי גשם, מעין טריות כזו, חודר לי לנחיריים. אני נושמת אותו בהנאה. קצב ההליכה של ליאם די מהיר, ואני מעירה לו שיאט אחרת אשמוט את הכוסות וגם הבקבוקים ייפלו. הוא מקבל את ההערה.
"אני פשוט מחפש איזה ספסל פנוי. אה, הנה. שם."
בהתחלה אני לא מבינה על מה הוא מדבר, כי כל קבוצת הספסלים שיש כאן תפוסה. מהר מאוד אני רואה מאחורי עץ גבוה במיוחד שני ספסלים פנויים. לי זה לי לא משנה אם הם רטובים או לא. ליאם מניח את כף היד שלו על אחד מהם, בודק כל מקום בו ולבסוף מתיישב על הקצה תוך כדי שהוא מסובב את כיסא הגלגלים כך שאני בדיוק מולו.
"העץ הזה מטפטף." אני מרימה את הראש ורואה עוד כמה טיפות בדרכן אל האדמה. אני סוגרת את העיניים כשאחת בדיוק נוחתת על החיבור שבין העיניים שלי.
"תשתי." ליאם לוקח ממני את הכוס שלו ואת שני בקבוקי המים הוא מניח לצידו על הספסל. היד הארוכה שלו משחררת את השקית, והוא מוציא ממנה את אריזת הפלסטיק השקופה ושקית קרטון עם הלחם. "אני גווע גם. לקחתי סלט גדול וכיכר לחם שלמה לשנינו ביחד."
"תודה." אני מקרבת את כוס הקלקר אל פי ומרחיקה אותה אחרי לגימה. אני נושמת עמוק ולא משנה כמה האוויר כאן בחוץ באמת טרי וטוב, התיאבון שלי נאטם. "הלחצים האלה קמים איתי שוב. גם הבוקר. אני לא יודעת מה לעשות."
"להבין שהם שם ולהכיל אותם. זאת ההתחלה." הוא לוקח חתיכה מהלחם. "אה, יופי. פרסו לי אותו בלי שביקשתי."
"טעים?" אני שואלת ואיכשהו שנינו מחייכים.
"ואני מאמין שגם לא משמין במיוחד," הוא עונה בפה מלא.
"אמרת התחלות, נכון? יש הרבה התחלות. גם קרן דיברה איתי על זה." אני מנסה לקרב מחדש את הכוס לפה שלי כשאני מרגישה איך הבטן נדבקת לי לגב. זה לא טוב, אני יודעת.
"זה צריך לבוא ממך יותר מאשר מקרן, איבון, סהר או כל גורם כזה או אחר." הוא פותח את אריזת הסלט ושולף מזלג אחד מתוך כמה ששמו לב באריזת קרטון נוספת. "אני מתכוון הדרך של ההתמודדות עם הלחצים. את יכולה להיכנע להם ויכולה גם להיאבק בהם. את יכולה גם לנסות להתעלם מהם עד שתגיע איזו מחשבה שתדליק אותם."
"אתה באמת ישן איתם וקם איתם כל פעם מחדש, אה?" המתוק על הלשון של השוקו גורם לי להמשיך לשתות אותו, גם אם משהו בראש אומר לעצור.
ליאם מהנהן. "בדיוק ככה. הכדורים מנמיכים את העוצמה של התגובה. המוח מפריש כל מיני חומרים אחרת. אני לא באמת חקרתי את זה. יודע שלריצה יש אפקט טוב על החומרים האלה והפחתת הלחץ. המחשבות עצמן? הלוואי שאפשר היה לשים אותן על השתקה."
"יש לי שאלה מוזרה לשאול אותך." ריח הלחם הטרי מצליח לגרות אותי. אני לוקחת חתיכה, וליאם מתלהב מכך ומקרב את הלחם לכיוון שלי. כשהוא ממשיך ללעוס, אני ממשיכה בשאלה שלי תוך כדי חתיכת הלחם עם היד לגודל קטן יותר. "ליאם שלפני הצבא, ליאם של התיכון, נגיד. היו לו חלומות?"
העיניים הכחולות שלו נעלמות כל כמה שניות על ידי מצמוץ מהיר. הפתעתי אותו. הוא בולע את האוכל ומניח את המזלג לרגע בסלט.
"היו לו חלומות כמו כל ילד שמתבגר להיות נער ורואה את הדברים אחרת. מכיתה י"א נגיד כבר ראיתי את עצמי קרבי. התאמנתי לגיבושים, היה לי מאמן כושר גם עם עוד כמה חבר'ה מהשכבה-"
אני עוצרת אותו. "לא, לא. לא ליאם של הצבא או זה שבדרך לשם. היו לך חלומות שרצית להגשים בחיים שאחרי? איך גדלת בכלל? היית בחוגים?"
משב רוח חזק מופיע משום מקום ומקפיא לי את העצמות. אני לא מאמינה שיצאתי בלי מעיל. גם ליאם מבחין בכך, מסיר את הז'קט שלו ומכסה אותי איתו כמו שמיכה. אני מוציאה רק יד אחת החוצה ולועסת בשקט, מחכה שיענה.
"גדלתי לבית בו פחות או יותר ראיתי הורים מאוד מצליחים כלכלית ורציתי לחקות אותם שאגדל. ראיתי גם את יאיר פונה לכיוון עולם המחשבים וההייטק ומתקדם כל פעם צעד צעד להיות כמוהם. ראיתי את ענבר מצטיינת כמעט, לא כמעט בעצם, בכל מה שהיא עושה. שאלת על חלומות? עד התיכון הייתי בחוג כדורסל וגם שיחקתי עם החבר'ה אחרי הצהריים. בשלב מסוים הבנתי שזה לא בשבילי. בלימודים עצמם נהניתי מאוד משיעורי אנגלית. אהבתי לגלות שפה חדשה שפשוט היו ימים שהייתי שוקע בה עם עצמי. הייתי היחיד מכל השכבה שהוציא 100 במגן. בבגרות קיבלתי 98 אז כן, יש לי ציון סופי 99. בהיסטוריה דווקא כמעט נכשלתי. עברתי בנס, בשתי נקודות. קיבלו אותי ללימודים למרות זאת כי גם הפסיכומטרי שלי יצא גבוה." הוא עובר להסתכל על הלחם והסלט ומכין לעצמו עוד פרוסה, רק שהפעם הסלט בתוכה ולא בנפרד. "לא יודע אם היו חלומות ממש. ידעתי שאני רוצה להיות מצליח כמו ההורים שלי, כמו שאמרתי."
"לא ראית את עצמך עורך דין לפני?"
מוזר לי שלא דיברנו על כל זה אף פעם, על הילדות שלו. אני בעצם שומעת עכשיו על דברים שהם חלק ממנו לראשונה. שנתיים שלמות דיברנו רק על הילדות שלי ועל עופרי של פעם. כשזה הגיע לליאם? הוא קיים רק מגיל 20 בערך, מהצבא.
"וואו. את לא מבינה." הוא מניח את כף ידו על פיו ומסיים ללעוס מהר. הוא כצפוי מרגיש מחנק, לוגם מהכוס הקפה שלו וכשמבין שהיא נגמרה, פותח בקבוק מים אחד, מושיט לי וכשאני מסרבת לוגם ממנו ישר.
"עכשיו אני במתח," אני אומרת.
הוא עובר להישען על הספסל. "נכון בחופש הגדול בשלב מסוים את מתה משעמום? אבא שלי לקח אותי לעבוד אצלו במשרד כמזכיר האישי שלו. יותר נכון, גורס הניירות האישי שלו והדוור הפרטי. הייתי הולך כל היום להסתובב ברחובות תל אביב בתירוץ שיש תורים בדואר. לא התעניינתי באמת בעולם המשפטים עד שלקראת סוף הקיץ מצאתי את עצמי, שוב, גורס עשרות דפים. קראתי על איזו גברת שרוצה להוריש לבת של שכנה חלק מהכספים שלה. היא רואה בה כפוטנציאל להצליח וכשהילדים שלה לא באים לבקר, הבת של השכנה נמצאת שם בשבילה והיא יושבת איתה הרבה והן הולכות ביחד לסרטים ו... בקיצור, ממש נשאבתי לתיק הזה. אני ממש זוכר שהלכתי לחדר של אבא שלי ושאלתי אותו מה נסגר עם התיק הזה. הוא אמר שיש לי יותר מזל משכל, מה שהתברר כנכון אז, וכעבור שבועיים לקח אותי איתו לבית קפה באזור המשרדים. זה היה ממש בימים הראשונים של ספטמבר, והוא בא לקחת אותי מהתיכון. למדתי על גישור. לא היה בכלל בית משפט. זאת הייתה הגברת והבן הבכור שלה, שהתנגד לצוואה של אמא שלו. לא היו בכלל צעקות. זאת הייתה שיחה נעימה בה כל אחד הציג את טיעוניו. הבנתי שאני בעצם עתיד להיות המתווך ההגיוני, אם לקרוא לזה ככה. נדלקתי על זה. אחר כך אבא לקח אותי איתו לכל מיני פגישות ובסוף הגיע גם בית משפט, במקרים רציניים יותר."
"אז עד סוף י"ב ידעת שתהיה עורך דין?" אני לוקחת מעט מהסלט. הוא באמת לא נורא.
ליאם מעודד אותי לאכול יותר. "נו, חבל שייזרק. קניתי באמת את הכי גדול." הוא מעמיס על המזלג שלו עוד, מה שמסגיר שהוא מאוד רעב. יכול להיות שהרצון שלי שהוא יישאר איתי פה גוזל ממנו את התזונה הטבעית שלו? זה יגרום לי להרגיש רע אם אדע שכן. "ולא, לא באמת ידעתי. פשוט זה היה נראה לי הכי טבעי וקל להיכנס לעולם שגם ככה אני מחובר אליו מלידה. לא באמת כיוונתי לשם, אבל את יודעת מה אומרים."
אני רוצה לשאול אותו מה אומרים כשהנייד שלו בדיוק מצלצל. הוא עונה לאמא, ואני לא מבינה למה היא שוב מתקשרת אם אמרה שתגיע רק אחרי העבודה. עוד לא 12 בצהריים. אני רוצה להישאר עם ליאם עוד לבד. ההיכרות הזאת מחדש איתו עושה לי טוב בגוף, באמת.
"מה קרה?" אני לוחשת כשהוא ממשיך לדבר עם אמא ותוך כדי סוגר את אריזת הסלט ומכניס בו זמנית את הלחם לשקית, כך שהנייד שלו בין האוזן שלו לכתף.
אני מתחילה לאבד את הסבלנות כשהוא מועיל בטובו לנתק את השיחה ולקום על הרגליים. הוא תולה את השקית מחדש על הידית, מניח שוב את בקבוקי המים בין הרגליים שלי וזורק לפח הקרוב את הכוסות שלנו.
"נו, ליאם." אני עצבנית. מה הבעיה שלו לדבר?
"בואי, צריך לחזור," הוא אומר את שברור ומתחיל לרוץ עד שאני מעירה לו מחדש שיאט. "הרופאה שלך רוצה לבדוק מה עם התפרים."
"היה לי כל כך כיף," אני ממלמלת בעצבות ומרגישה את הדמעות זולגות. "וגם את זה לוקחים ממני פה."
"מה, את בוכה?" הוא עוצר ומקיף את הכיסא כך שעומד מולי. "נו, באמת. עופרי, אנחנו נרד כל יום לחצר, בסדר? מצידי שנרד עוד שעה גם. יש דברים שלא תלויים בי."
"אני יודעת. סליחה." אני מושכת את האף שלי.
ליאם חוזר לגרור אותי לא לפני שהוא מקיף את הכתפיים שלי בחיבוק מוחץ ומוסיף נשיקה בלחי. "את גם יודעת שאני אעשה הכל כדי שתהיי שמחה שוב, נכון?"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 13 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
https://youtu.be/Ex4cI62TuF4
סליחה על השאלה-פוסט טראומה צבאית
מעניין לראות ונשבר הלב
הגב
דווח
M A
M A
מהמהם , השמח לתגובה לכתיבה שלי
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
ואווווו ואווו ואווו, קודם אני אתחיל בזה!!
לצערי בפרקים האחרונים לא עקבתי כל כך אחרי העלילה עקב תקופה קשה בחיים שלי, אני חייבת להגיד שבכל התקופה הזאת להיכנס ולראות פרק של הסיפור שלך העלה לי חיוך למרות שקראתי הכל לא מזמן ❤️
אני מאוד שמחה על השינוי שליאם מתחיל בעצמו, יש לו עוד דרך ארוכה מאוד וקשה! עצם העובדה שהוא מפסיק את השגרה שלו לגמרי כדאי להיות עם עופרי רואים כמה הוא אוהב אותה! רק חבל שאין מישהו ששים עין על עניין הכדורים כי הדוב עלול לתקוף שוב. לגבי עופרי היא חייבת להתחיל להכיל את המצב שלה, היא בסוג של אופריה עדיין לגבי המצב שלה, וברגע שזה יקרה הוא יהיה קשה. אני מאוד שמחתי לגלות צד חדש על ליאם זה מאוד כיף לגלות תמיד דברים חדשים, בקשר לקטנציק אני מקווה שבקרוב כבר יהיה לו שם וסוף סוף המשפחה הקטנה הזאת תתאחד כמו שמגיע לה.
אסיים בזה שאת כותבת מדהים באמת!!!! את מוכשרת ברמות!!!❤️
הגב
דווח
טען עוד 34 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 50
יש לי הכל- פרק 50
מאת: שלכת כותבת מהלב
חלומות
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
לא מגיע לך .
לא מגיע לך .
מאת: Anael Sol
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
גיל 22
גיל 22
מאת: השם שלי הוא ..
לך לעזאזל..
לך לעזאזל..
מאת: הבחורה הראשונה
רגע של געגוע
רגע של געגוע
מאת: R. Jenkins
מאוהבת
מאוהבת
מאת: רויטל טויטו