כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

להילחם בשבילו- פרק 104

"הנפש שלי לא רגועה וזה מקרין לגוף"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 104: מנגנון הגנה

ככל שהשעות עוברות, אני מגלה שלא קל להילחם בשינה שלי. אני לא יודעת מה יש בתוך הצינורות האלה שמחוברים לי ליד, אבל הסיבה שאני מרגישה כאילו אני עוד רגע נכנסת לתוך עולם לא ידוע ככל הנראה בגללם. אני לא מאמינה שביום אחד, עדיין לא 24 שעות, עברתי כל כך הרבה. עדיין יום ראשון.
"אולי תלכי לישון?" ליאם שואל כשהוא חוזר לחדר. קטנצ'יק עכשיו בתינוקייה, ואמא הלכה הביתה. שנינו לבד עכשיו, כמו שרציתי.
"תישאר איתי." אני מרימה את העיניים אליו כשהוא נשאר לעמוד. "נו, שב," אני ממלמלת בחוסר סובלנות.
"אני די רעב, את יודעת?" הוא מחייך חיוך קטן ומבקש רשות לאסוף ממני חזרה את שעון היד שלו. "אולי אני ארד למסעדות למטה לפני שיסגרו אותן ואקנה לי משהו?"
אני מרגישה איך פחד לא ידוע מחלחל לי לתוך העצמות. אני לא רוצה לצאת אנוכית, אבל גם לא רוצה שהוא ילך. אני לא יודעת אם החשש נובע מכך שאירדם, הרי בסופו של דבר זה יקרה. לפי הסימנים שהגוף שלי מאותת לי, זה יקרה ממש עוד מעט.
"עופרי? את איתי?" ליאם עושה צעד וחצי אל המיטה ועומד בדיוק מעלי. "זה בסדר?"
"כן, בטח." אני שקרנית גרועה, ללא ספק. ליאם מגדיל את החיוך שלו.
"אני אחזור מהר, מבטיח." הוא רוכן, נותן לי נשיקה במצח ואוסף את המעיל שלו מהכיסא. אני כמעט שואלת אותו למה הוא צריך את המעיל אם הוא נשאר בבניין, אבל הוא כבר יוצא החוצה מהחדר.
הווילון המאולתר שבאמצע החדר לא מאפשר לי לראות אם שרון ישנה או ערה. אני לא יודעת אם היא בכלל כאן. ראיתי שהיא מסוגלת ללכת. אולי היא למטה בקומת המסעדות עם המשפחה שלה גם? אם הבנתי את הדברים של הרופאה נכון, יש לנו עוד ימים שלמים לחלוק את החדר הזה ביחד, ויהיה נחמד להכיר אותה כדי לא להרגיש לבד כשליאם לא יהיה כאן. הוא לא יכול להיות כאן לנצח, אני צריכה להבין את זה.
"שרון?"
אף אחד לא עונה. אני מוותרת וקוברת את הראש בכריות מחדש. אם אני לא טועה, אני ישנה על שתיים. אם ליאם יישאר לישון איתי, אני אכוונן את המיטה כך שאצטרך רק אחת ואתן לו את השנייה. הוא יישאר לישון, נכון? מקסימום, כדי שיהיה לו נוח, אני אעשה לו מקום איתי כאן. המיטה שאני עליה פחות רחבה מזו שליאם קיבל כשהיה מאושפז אחרי תאונת הקורקינט, אבל אני בטוחה שנצליח להסתדר.
אני נזכרת שמחר בבוקר תהיה לי פגישה עם העובדת הסוציאלית. הבטן מתחילה לכאוב לי יותר ממה שהיא כואבת, או שאולי זה איבר אחר שסמוך לה, כשהמחשבות רצות בראש. שוב לסמוך על אדם עם דף נקי עלי ולספר לו הכל? שוב לפתוח את כל הפצעים מחדש? אני מקווה שהיא או אולי הוא יהיו נחמדים. אני לא רוצה שישפטו אותי כשיגלו למה אני כאן, למה קטנצ'יק נולד ב-22 לפברואר ולא ב-15 למרץ, כמו שהיה מתוכנן. 22.02 זה דווקא תאריך לידה יפה. מיוחד. יחד עם זאת, גם אני רציתי שקטנצ'יק וליאם יחגגו ביחד יום הולדת. אם כבר ליאם, איפה הוא? אני מחכה לו יותר מדי זמן. אני לא יודעת כמה בדיוק, כי כבר אין לי שעון, רק שאני מרגישה כאילו עבר נצח מאז שהוא יצא מהחדר. אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק. אסור לי להשתגע ולאבד את העשתונות. זה לא בריא לי, בטח שעכשיו הכאבים בגוף קצת נסבלים. דגש על קצת.
אני מושיטה את היד אל השידה הקטנה שיש לצד המיטה וממששת את העץ עד שאמצא את הידית. קשה לי להתרומם לגמרי ועדיף שלא אאמץ את עצמי. הנייד שלי בכלל פה? לא נגעתי בו מאז יום שישי, לדעתי. אני לא מסוגלת לזכור כבר כלום. הכל התערבב לי בראש למעין זיכרון גדול, לא אחיד ובטח שלא מסודר. אני מצליחה במאמץ לפתוח את המגירה הראשונה ומהר מאוד שמה את ידי על הנייד. אני מוציאה אותו ומניחה אותו החזה שלי, או יותר נכון על השמיכה שמעל החזה שלי. היד שלי רועדת כשאני יורדת באנשי הקשר עד לאות ל'. אני מעדיפה לא להיכנס לשיחות יוצאות/נכנסות. הזיכרון מיום שישי יהיה ממשי. אני לא מספיקה להניח את הנייד על האוזן שלי וכבר ליאם נכנס לחדר עם כוס קפה ביד אחת, בעוד על השנייה יש שקית צהובה לא אטומה שתלויה על אצבעותיו.
"חשבתי שתירדמי." הוא מניח את הכוס מיד על השידה ועובר להסתכל עלי. "עופרי, את בסדר?" הוא מלטף את המצח שלי, ואני לא יודעת אם אני זו שחמה או שאולי זה המגע שלו בגלל הכוס.
"תשב." אני דוחפת ליד שלו את הנייד שלי. אני רואה בזווית העין הרבה הודעות קופצות. הן לא מעניינות אותי. רק ליאם.
הוא עדיין עומד מעלי. "נראה לי שחזר לך החום. אולי כדאי שאני אקרא שוב לאחות?"
"לא!" אני מרימה את הקול ומשתעלת מיד. "אל תלך."
כשהוא מתיישב, הוא מוציא מהשקית בגט ארוז בעטיפת נייר לבנה, קופסת פלסטיק שקופה עם סלט ועוד שתי קופסאות זהות קטנות עם רטבים. מהר מאוד אני מריחה בשר טרי. חזה עוף?
"מפריע לך?" הוא שואל תוך כדי שהוא אוחז כבר בנייר העטיפה ומקרב את הבגט אל פיו. "מזל שתפסתי אותם רגע לפני הסגירה."
"בתיאבון." הריח בלתי נסבל, אבל המחשבה שיותר לא נסבלת היא להישאר לבד. אני אתמודד. הנה, אני מקרבת קצוות השיער שלי אל האף וכבר הריח מטשטש הודות לשמפו והמרכך שלי.
"הנה, אני לא הולך," הוא אומר בפה מלא וממשיך, כמעט נחנק, "תישני, טוב? רואים עלייך שאת עייפה."
"אני לא רוצה לישון." כמובן שאני משקרת, וכמובן שהוא עולה על כך מיד. הוא מניח את הבגט שלו על הכיסא הנוסף, אוסף את כוס הקפה ומקרב אותה אל שפתיו.
"אני לא אעזוב אותך." הוא לוגם ממנה ותוך כדי מסתכל עלי. כשאני לא אומרת כלום, או מגיבה, הוא מקרב את הכיסא למיטה עוד יותר ומניח את ידו הפנויה לצד היד שלי. אני מיד משלבת את כף היד שלו בשלי. הוא מסתכל לשבריר שנייה על האצבעות שלי, שממש לוחצות לו על שלו ובסוף מרים את המבט שוב אלי.
"אני מפחדת-"
"אני לא הולך לשום מקום. די, עופרי." אני מזהה בגוון הקול שלו כעס. "אני רואה שאת עייפה. תשני כבר. אל תזיקי לעצמך."
אני מכניסה לעצמי יותר סרטים לראש כשאני אומרת, "קטנצ'יק נראה יותר טוב ממה שחשבתי. אתם תלכו לפניי, נכון?"
ליאם נאנח. "עופרי, די כבר. מה יש לך? אל תחשבי על דברים מלחיצים ואל תוסיפי לעצמך סתם מתח מיותר, טוב?"
"אתה מתחמק כי אמרו לך שישחררו אותו?" אני מרגישה שליאם לא מרגיש בנוח עם המגע הלוחץ שלי ומרפה. למרבה ההפתעה, הוא עדיין משאיר את כף היד שלו משולבת בשלי.
"אפשר להשאיר אותו פה כל עוד את פה. אני די בטוח בכך." הוא מניח את כוס הקפה שלו ובמיומנות מרשימה מצליח לאחוז בבגט מחדש ולקרב אותו אל פיו. "אם לא תנוחי ותעייפי את עצמך, יש מצב גדול שיעכבו את השחרור שלך למלונית. תחשבי על זה ותתמקדי בזה. יהיה לך חדר משלך, אמבטיה הרבה יותר טובה מפה, מיטה הרבה יותר טובה. נוכל לטייל ביחד בחצר, לשבת בלובי אם ירד גשם. זה תלוי רק בך." והוא חוזר לאכול.
"אני מפחדת להירדם," אני ממלמלת.
"מה בדיוק מפחיד?" הוא שואל בפה מלא.
"אולי זה בגלל איך שהתעוררתי. זה היה טראומתי מדי." הראש מתחיל לכאוב לי כשהעיניים שלי רואות לכמה רגעים את הלבן שהקיף אותי, את הראייה המטושטשת שחשפה מציאות שלא רציתי לגלות. "כשאני אתעורר, בטח יהיה אחרת."
"ברור. אני אהיה פה גם." הוא ממשיך לדבר בפה מלא.
"אה, אתה נשאר?"
הוא מתחיל לצחוק ומניח את הבגט לרגע על ברכיו. "די, עופריקי. תשני." הוא גונב מבט מהיר אל כף היד שלי, ששוב לוחצת על שלו. הוא פה לידי.
אני מתמקמת מחדש בתוך הכריות, כמעט מציעה לליאם לקחת אחת ובסוף מרגישה איך הפה שלי ננעל בהתאם לשפתיים. אני נרדמת כשאני מאזינה לו לועס.

בהתחלה אני שומעת זמזומים. מהר מאוד הם מתחברים למשפטים. מהר מאוד אני גם מתחילה לזהות מי אומר כל משפט: אמא וקול נשי ששמעתי כבר בעבר.
"עלה לה החום בלילה."
אני פותחת עיניים כשאני מבינה שאת ליאם אני לא שומעת ומתחילה לחפש אותו. הנה אמא, הנה הרופאה שלי. איפה ליאם? אני מתאמצת, כמעט מרימה את כל הגוף ולא רק את הצוואר. הוא הבטיח לי שיישאר איתי. אני מסתכלת ימינה, שמאלה ואז שוב ימינה לבדוק שלא פספסתי אותו. הוא לא פה. מה, הוא הלך? תשומת הלב של אמא ממוקדת כולה ברופאה, ששכחתי את השם שלה. היא מבחינה שהתעוררתי ובטח לא מבחינה בכך שאני על סף ישיבה. כואב לי. למה אני עושה את זה לעצמי? אה, כי הוא הבטיח שיישאר איתי.
צליל של ברז מים נפתח נשמע מהמקלחת וכעבור מספר שניות ליאם יוצא החוצה. הוא כאן. הוא לא הלך. אני לא מספיקה לומר משהו וכבר המבט שלו ושלי מצטלב. הוא כן רואה שאני ערה ומתקדם במהירות לעברי, כמעט רץ.
"עופרי, התעוררת."
אמא מיד עוברת להסתכל עלי וכמובן שעכשיו היא יכולה לראות את התנוחה הלא בריאה שאני נמצאת בה. ליאם עובר לעמוד ליד הצד השני של המיטה, משום שאמא והרופאה השתלטו על האזור שהוא היה בו אתמול.
"חשבתי שהלכת לישון בבית," אני אומרת וחוזרת לשכב על הכריות אחרי שהוא מסדר לי אותן ובעדינות מרשימה, עם שתי הידיים שלו, עוזר לי לשכב מחדש.
"הוא ישן פה," אמא אומרת ומצביעה על הרצפה שליד הכיסאות. השקית הצהובה מאתמול נמצאת שם עם אריזות הפלסטיק. "ליאם, כשאתה יורד לקנות לעצמך משהו לארוחת בוקר, תיקח את האשפה איתך. יש פחים בכניסה למחלקה ליד המעליות."
"עופרי, את צריכה לישון." ליאם מסתכל על אמא במבט מודאג. אני יודעת למה. שמעתי את מה שאמרה הרופאה. "תנסי, טוב? אני הולך לכמה דקות לקנות קפה וחוזר."
אני רוצה לעצור אותו ולהגיד לו שלא ילך, אבל אני לא יכולה למנוע ממנו דברים כל כך בסיסיים כמו לאכול ולשתות. אני כולי שרויה במתח ואני רוצה לספר לו על כך כשאמא תלך. פתאום אני נזכרת את מי אני עתידה לפגוש היום.
"מתי ה... מתי העובדת הסוציאלית הזו תבוא?" אני נושכת את השפה התחתונה כשהכאבים בבטן מופיעים בלי התראה.
הרופאה כמובן מבינה. "הכאבים חזרו?"
אני מהנהנת.
"היא אמורה לבוא בסביבות 12 בצהריים." היא משלבת את ידיה. "עופרי, את מרגישה שאת בתוך לחץ? יש סיבה שאת כביכול נאבקת בשינה, למשל? יש לשינה יכולת לגרום לגוף להבריא מהר יותר, ואת מונעת אותה מעצמך."
"הנפש שלי לא רגועה וזה מקרין לגוף. אני חייבת לדבר עם ה... עם ה..." אני מסתכלת על ליאם, שיחלץ אותי. הוא גם משלב ידיים עכשיו ולא אומר כלום.
"אני אכין לך משככי כאבים. כאמור, היא תגיע לקראת הצהריים," הרופאה אומרת, מהנהנת לעבר אמא ויוצאת מהחדר.
אני מנצלת את העובדה שליאם מגרד הרגל שלו לשבריר שנייה, חוטפת את היד שלו ומציצה בשעון היד שלו. הוא לרגע לא מבין מה אני עושה. אני בוהה במחוגים וממלמלת באכזבה, "רק שבע וחצי."
"זאת הזדמנות טובה בשבילך לחזור לישון," אמא אומרת ומזכירה לי שהיא כאן. "בינתיים ליאם ירד למטה לקנות לעצמו לאכול ואם צריך הוא גם יחזור לדירה שלכם להתקלח."
"את האמת שזה רעיון טוב," ליאם ממלמל גם. המבט הכחול שלו נראה כאילו הוא מחכה לאישור ממני. הכאב בבטן מתעצם ועובר לכל הגוף כשאני מדמיינת אותו לא לידי. "את רוצה שאני אחכה שתירדמי ואלך?" הוא לא מוריד את העיניים ממני. הוא מנסה לחייך, אבל הקמטים שיש לו ליד העין כשהוא עושה זאת, לא מופיעים. יש מצב גדול שהוא עייף וחסר אנרגיה. בטוח לא נוח לישון על הכיסאות שכאן. אני מציצה לכיוונם, רואה את המעיל שלו זרוק על אחד מהם. הוא בטח השתמש בו כשמיכה.
אני לא יודעת מה להגיד. ליאם ואמא מחליפים הרבה מבטים. אני רוצה שהוא יחלץ אותי והוא רוצה שאמא תחלץ אותו? איזה מוזר. הוא מעביר יד בשיער שלו ואחר כך מקרב את האצבעות אל האף. מה? מה הוא עושה? הוא רומז שהוא צריך להתקלח?
"עופרי, תתני לליאם ללכת." אמא נשמעת חסרת סבלנות וגוררת את הכיסא פנוי רגע לפני שמתיישבת עליו. "אני אשאר איתך."
"זה רק לשעה-שעתיים ואני חוזר." ליאם עושה צעדים קטנים במיוחד כשהוא מקיף את המיטה ומתקדם לכיוון היציאה. "את רוצה שאני אביא לך משהו מהבית?"
אני לא עונה, ואמא מסובבת את הצוואר לכיוונו. "תלך, ליאם. חבל על הזמן שלך. תתרענן, תאכל משהו ותחזור. עופרי לא הולכת לשום מקום."
"גם אני לא," ליאם משיב ואוסף את המעיל שלו.
אני רוצה להגיד לו 'כן, בטח' או משהו בסגנון, אבל הוא כבר יוצא מהחדר. ואם כבר להגיד, אמא מוצאת לנכון לומר לי בטון נוזף שאם לא אלך לישון אני זו שאעכב את ההעברה שלי למלונית. "ככל שתמרדי בגוף שלך, את תסבלי מכך. המשפחה של ליאם מנסה לשריין לך חדר לעוד כמה ימים. מאוד יפה שם, הלכתי עם האבא ללובי. בטח החדרים בהתאם."
"יוסף היה פה?" לתומי, הייתי בטוחה שרק ליאם, אמא, אבא ונועה פה. אה, ושירי, נכון. היא הגיעה לתת לליאם את המטען ואז שמעתי את ששמעתי.
"כולם פה. הם בעיקר עם התינוק. אנחנו מעדיפים שכמה שפחות אנשים ייכנסו אלייך." אמא נשמעת כאילו אני חולה במשהו מדבק. "אם החום לא היה לך עולה בלילה, הייתי מביאה לך אותו. אולי בהמשך."
"את לא היית חולה כשנועה ואני הייתי תינוקות אף פעם?" אני מעדיפה להסתכל על התקרה מאשר עליה. משהו בה מלחיץ אותי יותר.
אמא נשמעת מאוד נחרצת כשמשיבה, "לא כשאתן הייתן בנות בקושי שלושה ימים. המערכת החיסונית שלו גם ככה לא מספיק חזקה להתחשב בכך שהוא נולד לפני הזמן."
"אני מתגעגעת אליו." אני חושבת שאני מתחילה לדמוע כשאני חושבת עליו.
"אז בזמן הזה שאת לא רוצה ללכת לישון תחשבי על שם לתת לו." אמא נשמעת כועסת, כאילו אני לא נרדמת בכוונה. אני רוצה לומר לה שתלך ותשאיר אותי לבד, אבל החרדה משתלטת עלי מחדש. אני עוצמת את העיניים, נושמת הכי עמוק שאני יכולה ומבקשת מהכאבים להפסיק להתחזק. זה לא ממש פשוט. כשאני שומעת שוב זמזומים במקום מילים, אני מבינה שאני על סף הירדמות ומכריחה את עצמי להישאר עם עיניים עצומות. המחשבות שלי מרוכזות בתאריך של היום. אנחנו עדיין בפברואר, וזה אומר שליאם ואני ביחד כבר שנתיים. קטנצ'יק הגיע בחודש המיוחד שלנו ונולד בתאריך מיוחד בפני עצמו- 22 לפברואר. רציתי שהוא יחגוג יום הולדת במרץ, כמו ליאם. הוא אמור היה להיוולד ב-15 למרץ. כבר דמיינתי כמה פעמים את שניהם מכבים ביחד נרות על עוגה שאני אכין (או שליאם. באמת לפני שנתיים בזמן כזה התחלתי להתעניין באפיית עוגות והזנחתי את התחביב. לא התקדמתי בכלל שלא לדבר על השתפרות בנושא) או שליאם יאפה ואני אקשט. אם כבר ליאם, איפה הוא עכשיו? הוא יחזור בקרוב? זה מרגיש כאילו הדקות הן נצח בלעדיו, ואני לא יכולה בלעדיו...

"אני לא יודע עד כמה זה רעיון טוב ללחוץ על זה עכשיו."
"ללחוץ? לבחור שם לתינוק זה דבר מאוד לגיטימי. אוקי, אז הברית תידחה בכמה ימיים ואתם הרווחתם עוד כמה ימי מחשבה. תעלו הילוך. אתה נשאר גם לישון איתה היום, לא?"
ליאם הספיק לחזור, ואמא הספיקה לעלות את נושא השם של קטנצ'יק. אני יודעת שהיא צודקת הפעם, רק שאני גם יודעת שאין לי מושג מאיפה להתחיל. כל השמות שאהבתי לפני כמה חודשים, כבר לא נראים לי נכונים עכשיו.
"ליאם?"
אני פותחת עיניים ומסתכלת ישר לכיוון בו אני חושבת ששמעתי אותו. הוא אכן יושב על הקצה המיטה, המעיל שלו על ברכיו. השיער שלו רטוב, מה שמסגיר שהוא כאן ממש כמה דקות. השאלה כמה דקות או אולי שעות ישנתי.
"אני אחכה לך בחוץ כשהעובדת הסוציאלית תגיע, בסדר?" ליאם מציץ בדיוק בשעונו. "היא צריכה להיות פה בחצי השעה הקרובה."
אני מבינה שליאם הלך ליותר מ"שעה-שעתיים", לדבריו. אני שמחה שהוא כאן איתי חזרה, ולכן לא אומרת כלום. הבטן שלי כן אומרת משהו, ואני חושבת שהיא מקרקרת. גם ליאם שומע את זה. "אה, כן. הרופאה שלך אמרה שיש מצב שתתחילי להרגיש בהדרגה היום תחושת רעב. בצהריים תתחילי ממשהו קל בתקווה שעד מחר בבוקר תאכלי כבר רגיל." הוא מסמן עם העיניים לעבר עמוד העירוי. "את לא תצטרכי את זה כבר עוד מעט."
"אוקי."
אין לי מושג למה דווקא זאת המילה שיוצאת לי מהפה. ואם כבר פה, אני מרגישה את ההבל שלו ורוצה לצחצח שיניים. אמא וליאם עוזרים לי לקום אל השירותים, ואני מצחצחת שיניים בישיבה על הכיסא מאתמול, שהספיק להתייבש. כשאנחנו חזרה בחדר, ואני נראית יותר מסודרת עם צמה חדשה, אמא שואלת את ליאם אם הוא רוצה לאכול איתה צהריים ביחד. אני כמובן מרימה גבה לנוכח ההצעה שלו. "ברצינות?" אני לא יודעת אם אני לא מאמינה או מופתעת. אולי שניהם.
"מה?" אמא לא מבינה לרגע. "יש באור יהודה כל מיני מסעדות בשריות. אני בטוחה שגם ליאם רעב."
"לא אכלת בבית?" אני מסדרת את הכריות שמאחוריי ככה שלא יכאב לי לשבת.
"כריך עם גבינה. לא משהו רציני." ליאם מהנהן ומסתכל על אמא. "כן, דניאלה. אני אשמח לבוא איתך."
אני מזיזה את העיניים מאמא אל ליאם וחזרה. "טוב," אני אומרת ומאריכה את האות ו'. הטון שלי גורם לליאם לחייך, אבל לא להרבה זמן. כמה שניות אחרי הרופאה נכנסת עם אישה נמוכה מאוד וצנומה, עטופה במעיל אדום ומציגה את העובדת הסוציאלית.
"זו קרן דוד. קרן, זו עופרי שהראתה רצון להיפגש איתך," אומרת הרופאה בהנהון קל ומסמנת לאמא וליאם לצאת מהחדר.
"שלום, עופרי." קרן מתיישבת על אחד מהכיסאות ומקרבת אותו מעט. "רוצה לספר לי מה מטריד אותך כל כך שלפי הדברים של הרופאה שלך, גורם לכך שההחלמה שלך תאט?"
אני נושמת עמוק ותוהה מאיפה ומה להתחיל לספר. כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש. אני אתחיל בכלליות? אין לי ממש ברירה. "אני מפחדת," אני עונה תוך כדי שאני נושמת עמוק מאוד. "הכל נחת עלי במכה. זה יותר מדי ליממה אחת. התעוררתי רק אתמול בבוקר וכבר אני יודעת... אני יודעת הרבה."
קרן מהנהנת בקצרה. "תמשיכי."
"אני מפחדת להישאר לבד, לא משנה כמה אמא שלי אומרת לי לשקול להיות בלי ליאם. ליאם הוא האבא של התינוק ו... ו... הבעל שלי. כן, זה קצת מסובך. קצת הרבה." תחושת החנק מטפסת לי במעלי הגרון. "אני עדיין לא מבינה את ההשלכות של כל מה שסיפרו לי."
"יש לך דוגמה להשלכה?" היא מנצלת עצירה קצרה שלי, בעיקר כדי לשאוף אוויר טרי שיעזור לי לחשוב בדרך צלולה יותר.
"נגיד הרחם שלי. הוא נהרס, ככל הנראה. אני לא אוכל להביא עוד ילדים, אם הבנתי נכון. אני אומרת לך את זה עכשיו בסופר קלילות כי אני לא מבינה מה זה אומר בכלל." העיניים שלי מתמלאות דמעות. "זאת אומרת, אני כן. זה פשוט רחוק ממני ואני לא רוצה את ליאם רחוק ממני."
הייתי בטוחה שקרן תשאל אותי מה אני רוצה, אבל היא לא. במקום, היא שואלת אם חל בי שינוי, כל סוג של שינוי, כלפי ליאם.
"אני מתנהגת כאילו לא קרה כלום." אני חוששת לפגוש את המבט שלה, כאילו פשעתי בכנות שלי.
"מנגנון הגנה טיפוסי, רק שלא לאורך זמן," היא מגיבה מיד ומוסיפה אחרי כמה שניות של שקט, "בסוף תצטרכי להתמודד. זה כמובן לא צריך להיות עכשיו, מה שלצערנו את עושה. בשלב זה את צריכה לתת לעצמך להחלים כי יהיה לך מספיק זמן להמשיך עם המחשבות בחיים שלך. אני מבינה שזה מעסיק אותך-"
"זה מטריד אותי."
"את מפחדת מחוסר ודאות לגבי מה? תסתכלי עלי," היא אומרת. כשאני עושה זאת, היא מגיבה סוג של כל הכבוד.
"כל דבר. אם אני אשרוד את הכאבים האלה בכלל. הם יותר חלשים עם המשככים, אבל רף הסבל שלי נמוך."
"את לא חושבת שאת מגזימה?"
התשובה שלה משאירה אותי חסרת מילים לרגע. "אני לא מסוגלת לחשוב כמו שצריך," אני עונה בסוף את מה שנכון.
"והתגובות?" היא גורמת לי להרגיש באיזשהו ראיון. אני לא אוהבת אותה. איזו טעות הייתה לבקש עזרה מקצועית.
"אני צריכה את ליאם לצידי, לא משנה מה הוא עשה. אני מבינה שזה כן משנה, זה ישנה את העתיד. אני לא יודעת מה לעשות."
"לחשוב צעד צעד ולא מיליון זאת נקודת התחלה הגיונית עבורך? תתמקדי בה ואחר כך בצעד הבא והצפוי: מנוחה. מתוכה אמור להגיע רוגע וגם ההחלמה שאת צריכה." היא נשמעת מתפלספת. "השחרור שלך כרגע רחוק, ואת מודעת לכך. את יכולה לקרב אותו, אם תפעלי נכון." היא קמה ואוספת את המעיל שלה. "אני מאמינה שניפגש שוב בקרוב. אני אהיה בקשר עם הרופאה שלך." והיא יוצאת.
אני שוקעת בכריות מחדש, מדוכדכת יותר משהייתי לפני השיחה איתה. איכשהו אני עייפה מדי כדי לבכות בכי שהוא מעבר לדמעות. אני עוצמת עיניים ומכריחה את המחשבות להתמקד רק בקטנצ'יק. אני רוצה לראות אותו בהמשך היום. איכשהו אני נרדמת וכשאני מתעוררת שוב אני מלאת הקלה כי ליאם נמצא שוב לצידי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מושלם!!! אני אוהבת את הסיפור שלך! אני קוראת וקוראת ובא לי עוד ועוד ועוד. אני מקווה שיהיה להם סוף טוב ושהם יצליחו להתגבר על הקשיים שלהם ושליאם באמת יתחיל להשתפר ושעופרי תהיה יותר בריאה ותרגיש טוב. מצד אחד אני מבינה את האמא אבל מצד שני היא לא הכי דואגת ומטפלת בעופרי שזה חבל. בקיצור מקווה לפרק הבא שיגיע מהר ויותר משה מקווה שהוא יהיה משמח ולא יגרום לי לבכות מצער וכאב כי בפרקים האחרונים ובמיוחד בפרק האונס נשברתי ובכיתי כמו ילדה בת שנתיים. תמשיכי בכתיבה המהממת!♡
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה רבה ❤❤
הגב
דווח
guest
אני במתחח! ואני שונאת את ליאם כי היא ככה בגללו והכל התחיל ככה בגללו. אולי היא באמת צריכה להקשיב לאמא שלה ולחיות בלעדיו
הגב
דווח
טען עוד 11 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
סיפורים אחרונים
שמוליק ודינה - פרק 14
שמוליק ודינה - פרק 14
מאת: איש המגבעת
כלום לא כאב
כלום לא כאב
מאת: SH .
התמכרות
התמכרות
מאת: Blue Sunshine
ברנדה
ברנדה
מאת: איש המגבעת
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan