כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

להילחם בשבילו- פרק 103

"עדיף לדבר עם סוס מאשר איתך"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 103: SOS זה לא רק כדורים

השקט נקטע בשלוש מילים ששירי מסננת. אוקי, אני עוד פה. לא נרדמתי.
"אתה מגעיל אותי."
אני לא מצליחה להבין מה קורה, מה פספסתי. אם הייתי מחוסרת הכרה רק יום וחצי, איך זה ששירי התהפכה עליו ככה? היא הייתה בדירה, נכון. היא הייתה איתי באמבולנס? אני לא זוכרת. כואב לי הראש כשאני מנסה לשחזר כל פעם מחדש מה קרה בחדר שלנו. הזיכרון היחיד שמהדהד הוא הכאב החד שהרגשתי בבטן בשירותים. הוא כלום ושום דבר לעומת הכאב שאני מרגישה עכשיו שם ובכלל בכל הגוף. עכשיו הוא מעומעם, אבל זה עניין של זמן עד ששוב הבערה תתחיל. אני אעמוד בה?
"ונמאס לי שכולם כבר... ליאם, הם לא מרחמים עליך. תבין. לאמא נמאס. היא הרימה ידיים."
המשפט הזה של שירי גורם למוח שלי להפסיק לפעול מיד. אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק, למרות שהכאב יותר מורגש ככה. מה הספיק לקרות בין שניהם שהיא ככה? אני מחכה שהיא תאמר מילים נוספות, רק ששוב יש שתיקה. אל תפתחי עיניים, עופרי. אל.
"תגיד משהו," היא אומרת לבסוף. הטון שלה מאוד חסר סבלנות ושומעים בו אפילו כעס.
"מה את רוצה שאגיד?" ליאם, לעומתה, נשמע אדיש ואף מנותק.
היא לא יושבת. היא צועדת. אני שומעת את הרגלים שלה זזות בחוסר שקט. "אז אתה מסכים?"
"אמרת יותר ממשהו," ליאם לוחש ומזל שהוא יושב קרוב אלי, אחרת לא הייתי שומעת.
ואז שירי יורה הכל, ואני ממש לא מוכנה לכך כי נושא השיחה הוא... אני.
"אני זוכרת את עופרי של ההתחלה, ליאם. אני זוכרת את הילדה, כן, היא הייתה ילדה ממש באופי, שראינו במסעדה ביום הולדת שלך. כשהיינו אחר כך בדרך הביתה מהמסעדה, אני אמרתי לאמא שהיא חיה בעולם כזה בו הכל מנצנץ ובצבע ורוד. זה היה רק עניין של זמן עד שהשחור שלך יתערבב בשלה. רק שהוא לא התערבב, הוא בלע אותו. היא עשתה כל כך הרבה בשבילך, התקדמה, השתנתה! אנשים שיראו אותה היום לא יאמינו שהאישה שלצידך האמינה פעם במה שיש לה היום: חתונה וילד. עכשיו היא כל כך רצינית וכל זה בשבילך. היא נלחמה בשבילך למרות שהיא הייתה יכולה לקום וללכת, במיוחד לפני חצי שנה." שירי מתנשמת. היא מדברת מהר, אין פלא שהיא צריכה אוויר. "היא הקריבה חיים טובים בהרבה, לא משנה עם מי. גם אם לא עם האקס שלה, אוקי? החיים האלה הם לא להיות פה, בבית חולים. זה קרה בגללך. ואתה? אתה מתנהג ככה. כאילו כלום."
אני שוב שומעת צעדים. אני לא שומעת את שירי. היא הלכה?
"שירי, נו." ליאם בוודאות עדיין יושב. הוא קרוב אלי. איזו מיומנות פיתחתי: להאזין לשיחות תוך כדי העמדת פנים שאני ישנה.
"עדיף לדבר עם סוס מאשר איתך, תאמין לי. אולי הסוס לא יבין, אבל לפחות הוא יקשיב."
צליל של צעדים נוספים נשמע בחדר וקול מוכר מאוד שואל, "אחותך בסדר? ראיתי אותה הרגע במסדרון והיא נראתה נסערת." זאת כמובן אמא.
"לא יודע," ליאם ממלמל. "עופרי ישנה."
"כן, אני רואה." אני מרגישה את המגע של אמא על המצח שלי. "יופי, יורד לה החום. אמא שלך ביררה על המלונית. נקווה שתעבור לשם כמה שיותר מהר ותהיה לה פרטיות."
זה מצחיק שאמא אומרת פרטיות כי גם במלונית אני לא אהיה לבד. זה לא אפשרי להיות לבד כאשר כל פעם המשפחה שלי או של ליאם פה. אני רוצה להיות עם ליאם לבד, למה אף אחד לא מבין את זה? הלוואי שהחדר במלונית יהיה כזה פצפון שרק הוא יוכל להיות איתי שם.
"אני אחכה שעופרי תתעורר ואני אקלח אותה," אמא אומרת.
הוא משיב בטון רגוע, כאילו הדברים של שירי לא נגעו בו בכלל. "יש כיסא במקלחת ראיתי."
"ברור, ליאם. היא לא יכולה לעמוד עדיין, ואני לא חושבת שיש מקום שם לשלושתנו כדי שאתה תייצב אותה ותחזיק אותה, אם חלילה תיפול." אמא שוב נשמעת רחוקה. היא הלכה למקלחת? המשך הדברים שלה עונה לי על השאלה. "אני רואה פה שהמקלחת יחסית מרווחת. אני באמת צריכה לבדוק אם יהיה מקום באמבטיה אצלנו לכיסא, במידה ועוד יכאב לה כשתשתחרר. אני באמת לא יודעת כמה זמן היא תהיה פה באשפוז-"
"מה?" ליאם קוטע את אמא. "מה זה אצלנו בבית? עופרי חוזרת לבית שלה וגם התינוק יגיע לבית שלו."
"התינוק יכול להיות איתך כי באמת בניתם לו שם בחדר. עופרי-"
ליאם שוב נכנס לה לדברים. הפעם, לעומת הדברים של שירי, הם כן נגעו בו. הוא כבר לא אדיש. "עופרי חוזרת לגור איתי, דניאלה." הוא מדבר בטון בטוח. "את לא מחליטה בקטע הזה. עכשיו יש לנו משפחה משלנו עם דירה משלנו. אי אפשר להפריד את עופרי מהתינוק וגם אותי לא, כי הוא הבן שלי. עופרי האישה שלי."
המשפט האחרון שלו מצד אחד מחמם לי את הלב ומצד שני מעצבן אותי מאוד. אני לא יכולה להתעמק בכך כי אמא ממשיכה בהתנגדות שלה.
"לא, ליאם. פגעת בה מספיק והיא צריכה להתאושש. אני לא יכולה לא להתערב יותר. תדע לך, בלי שזה יישמע כאיום, שאם אני אשתף גורמים מבחוץ במצב, הם יפסקו לטובתי."
"בכלל לא נשמע מאיים," ליאם ממלמל בכעס ומיד לאחר מכן מרים את הקול. "זה לא יקרה. היא חוזרת לגור איתי."
"ליאם!" אמא מרימה את הקול חזרה. "אתה אמור לדאוג לה ולא לעצמך. אתה מבין בכלל מה קורה כאן? איך אתה תהיה מסוגל בכלל לדאוג לצרכים שלה, לכאבים שלה כשיהיו, כשאתה בקושי מסוגל לשבת חמש דקות עם התינוק ולהאכיל אותו? ראיתי אותך איתו. אתה כמו... כמו... לא משנה. עופרי צריכה מישהו שיהיה סבלני איתה ועדין איתה ויכיל-"
"דניאלה, למה את חושבת שאני לא אהיה סבלני איתה?"
במקום לענות על השאלה שלו, אמא עונה משהו אחר לגמרי, "אני לא רואה מצב שבו אתה מצליח להיות מרוכז אך ורק בה ובתינוק כשיהיה משהו אחר שיסיח את דעתך. זאת המציאות, ליאם. זאת האמת. אני לא רוצה לאבד את הבת שלי וגם אתה לא רוצה לאבד את האמא של הילד שלך עכשיו. עדיף לך שהיא תהיה בהשגחה איתי ועם אבא שלה עד שהיא תחלים לגמרי לפחות."
"את טועה."
"טועה?" אמא מגחכת בהגזמה. "למה היא פה ליאם? שוב שכחת? הכי נוח לך לשכוח."
"אני פה כי היא רוצה שאני אהיה פה והיא תרצה לבוא איתי אחר כך. את תראי." הוא מאוד משוכנע בדברים שלו. "היא אולי מרגישה יותר בטוחה בבית שלכם, אבל היא לא מרגישה שלמה."
"ליאם, היא לא תגור איתך. חבל על האשליות שאת מכניס את עצמך לתוכן." אמא שוב נשמעת קרוב יותר אלי.
"ומה אם היא לא תרצה? היא לא קטינה. את לא יכולה להכריח אותה."
"היא תדע לחשוב בהיגיון כשיגיע הרגע. עכשיו היא בעיקר מבולבלת." אמא גם משוכנעת בדברים שלה. המשפט הזה שלה מאוד צודק. אני מפחדת לחשוב מה יקרה בעוד שעה. זה לא ייאמן שאני ערה פחות מ-12 שעות. כל כך הרבה קרה.
"אני חושב על להעיר אותה כדי שתניק קצת את התינוק. נראה לי שזה הזמן," ליאם אומר ומוסיף משהו שמפתיע אותי, "מה דעתך על לעבור לגור איתנו בהתחלה?"
בהתחלה אני חושבת שהוא מתבדח. אין מצב שהוא רציני. אני זוכרת איך הוא צעק על אמא שלו כשהגיעה אלינו אז, בספטמבר, כשהתעלפתי באוטובוס. מהר מאוד הוא ממשיך, ואני מבינה שהוא לחלוטין רציני.
"יש מקום בדירה עכשיו. יש בה חדר יותר, ככה שנסתדר. את תשני עם עופרי בחדר שלנו ואני אשאר בחדר עם קטנצ'יק או על הספה בסלון."
אמא מתעלמת מההצעה שלו לגמרי ומחליפה נושא בחדות, "איך היה אצל הפסיכולוגית שלך?"
"מה?" כמובן שליאם לא מבין מאיפה זה בא.
"הייתי בפגישת... איך אתם קוראים לזה? SOS? לא נסעתי עם מיכאל ונועה לאמא של מיכאל. נסעתי לאיבון, זאת שמטפלת בעופרי."
המשפט הזה של אמא גורם לי להילחץ. אני מרגישה את הלב שלי פועם ממש מהר. למה היא הלכה אליה? מה איבון אמרה לה? אני שומעת צפצופים, חושבת שרק אני שומעת אותם ומהר מאוד מבינה שזה המוניטור.
"עופרי?" צליל גרירת כיסא. "עופרי?" אמא נשמעת בתוך התקף.
אני פותחת עיניים ומסתחררת מיד. "למה הלכת אליה?" אני כולי מפוחדת ומרגישה לא בטוחה.
"בואי." אמא מניחה את הידיים שלה על הגב שלי. "לא יצאת מהמיטה היום בכלל. לא יצאת מהמיטה בעצם מיום שישי. את יכולה להזיז את הרגליים? אני אקלח אותך ונדבר. ליאם, אתה תלך לתינוק ותחזור איתו עוד עשרים דקות?"
אני רואה שכף היד של ליאם מונחת על המיטה, די קרוב לשלי. אני מזיזה את אותה עד שאני מגיעה אליו ונותנת לאצבעות שלי ללטף לו אותה. "תלך." אני מגלה שאין לי ממש קול, ולכן אני לוחשת. "אני אחכה לך."
ליאם מהנהן, קם מהכיסא ועוזר לי לעבור למצב ישיבה ולרדת מהמיטה. יש לו הרבה יותר כוח מאשר לאמא. "את בסדר?" הוא שואל כשאני אוחזת לו בזרוע.
אני עוברת לישיבה שפופה, כמעט נוגעת ברצפה אחרי כמה שניות. "כואב."
שתי כפות הידיים של ליאם תופסות את כפות הידיים שלי ועוזרות לי לקום. "עופרי?"
אני מתחילה לבכות, מצביעה על המיטה עם העיניים. "אני לא יכולה. אני לא יכולה. תחזיר אותי לשכב." הכאבים בבטן התחתונה מתחילים להתחזק. אני לוחצת לו על העור ובטח מכאיבה לו. "ליאם, בבקשה."
"יש כיסא במקלחת." הוא לא מקשיב לי. "רגע, דניאלה. תבקשי מהאחות שתנתק אותה מהעירוי. זה אפשרי?"
וכמה שניות אחר כך אני צופה באמא סוגרת את דלת המקלחת המצחינה. שתינו לבד עכשיו, ואני מרגישה חנוקה מתמיד.

"המים קרים מדי?"
אמא מזכירה לי בשאלה הזו את עופרי הילדה בת ה4 שלמדה להתקלח לבד. אני זוכרת היטב את היום הזה. חזרתי מגן השעשועים כשהשיער שלי מלא בפרחים והרגליים מטונפות בבוץ. זה היה קיץ חם במיוחד, והלכתי להתרענן בממטרות שבמדשאות הגינה שבשכונה. אמא הכריחה אותי לשטוף את הרגליים בחדר האשפה שמתחת לבית, אבל הלכלוך לא ירד כל כך. אמא הייתה עסוקה באפיית עוגה ליום ההולדת של דודה שלי, שהייתה באותו הערב. "מה עשית, עופרי?" היא לא ידעה איפה לשים את עצמה ובצדק. איכשהו הצלחתי לשכנע אותה שתיתן לי להתקלח לבד. רציתי להוכיח לה שאני יכולה ואני גדולה. למרות שבהתחלה באמת הסתדרתי לבד, אמא חזרה למקלחת כל כמה דקות ושאלה האם המים קרים מדי. היא כיוונה את הברז כמעט הכי קרוב שאפשר לזרם הקר כדי שלא אכווה. ידעתי כבר שהכחול שעל הברז הוא מים קרים והאדום הוא חמים. זה לא משנה כמה אמרתי לה שאני לא אסובב את הברז לצד האדום, אמא לא האמינה לי. המקלחת הזאת הסתיימה בכך שבסוף אמא נכנעה לפחדים שלה שמשהו יקרה לי, לא סמכה עלי והגיעה לחפוף לי את השיער. כשאני חושבת על הרגע הזה יום, ייתכן שהוא היה מראה לכל החיים שלי. העצמאות הזאת שרציתי, גם ממנה, הגיעה רק כשליאם נכנס לחיים שלי.
"לא." אני נושכת את השפתיים שלי כשהבטן התחתונה מתחילה לכאוב לי מחדש.
"אל תיגעי בתפרים. את תזהמי את המקום." אמא מרחיקה את היד שלי מהעור תוך כדי שעם היד השנייה שלה היא חופפת לי את השיער.
אני לא רק מרגישה סגורה, חנוקה. אני מרגישה מפוחדת. העיניים שלי מתמלאות דמעות במהירות ואני עוצמת אותן כדי שאמא לא תבחין בכך. מזל שהמים הזולגים לי על הפרצוף מתערבבים עם הדמעות.
"היית ערה, נכון?" הקול של אמא חזק יותר מהזרם.
"כ-כן." אני מבחינה שאני רועדת. שוב. זה לא הולך להיפסק? אני מסתכלת על הידיים שלי, שעכשיו מונחות לצידי הגוף. הן ממש זזות, ואני לא מצליחה לצוות עליהן להפסיק. אני מנסה עד כדי כך שכאבים שלא הרגשתי קודם מתעוררים. המבט שלי שם לב שגם הרגליים רועדות. כפות הרגליים שלי לא נוגעות ברצפה משום שהכיסא כאן מעט גבוה, אבל הן בתנועה לא רצונית.
אמא דופקת בכוח על הקיר את ג'ל הרחצה שלי. אני רואה בזווית העין שנשאר בו ממש קצת. היא מורה לי ליישר את הידיים ותוך כדי שהיא מקרצפת לי את בתי השחי, והתחושה ממש לא נעימה, גם היא מבחינה ברעידות. "אוי, עופרי." אמא נאנחת. "מה עשית לעצמך כשבחרת להישאר איתו."
המילים האלו שלה נשארות באוויר עד שהשיניים שלי מתחילות לנקוש זו בזו. "אפ-אפש-אפשר לצאת? אני רוצה להתלב-להתלבש." אם אני בקושי מסוגלת לחבר משפט אחד רצוף, כנראה העמידה שלי לא תהיה יציבה בכלל כשאצטרך לקום. אולי שאמא תקרא לליאם?
"תיכף, עופרי. את לא התקלחת אתמול, והגוף שלך מפריש ריח."
אמא נזהרת על שטף הדם שמתחיל להיווצר באזור המרפק שלי, איפה שבעצם הייתה מחט העירוי. אני מניחה שכשאצא יחברו אותי לשני הצינורות האלה מחדש. זה כאב לי בפעם הראשו... רגע. יש לי הבזקים ממשהו. אור לבן חזק. התחושה הזו של המחט בתוך היד. איפה הייתי? זה היה אמיתי? אני כן הרגשתי כאב. הוא היה חזק מדי כדי להיות בחלום, ואני די בטוחה בכך. אמא לא נותנת לי לשחזר את מה שאני חושבת שקרה, מרימה את הראש שלי ועם יד אחת שלה גורמת לגב שלי להזדקף. הדמעות מתחזקות, אבל הכאב חזק בהרבה. אף פעם לא הרגשתי ככה לפני. הכאב הזה לא רק חוגג עלי, הוא גם מזמין את הפחד להרים איתו כוס יין. אני חושבת שאני עומדת להתעלף מרב כאב כשאמא סוגרת לפתע את הברז והמים פוסקים.
"מה עוד שמעת?" היא לוחצת על איזה בקבוק שגם עומד להתרוקן. חוש הריח שלי מזהה, בקושי רב, את המרכך שלי.
"מה שליאם הציע ל-לך. על המגורים אית-איתנו." אולי עדיף שאקצר במשפטים ואנסה להיות ברורה כמה שאפשר. תמיד הייתי גרועה בתמצות.
האצבעות של אמא חופרות לי בשיער וכשהן מגיעות לקצוות הן פותחות קשרים. מה הספיק לקרות לשיער שלי מיום שישי? אמא מניחה את הבקבוק ליד הרגליים שלי, ואני רואה שהוא ריק. "ומה דעתך על זה?" היא שואלת בטון רציני.
"אנ-אני לא רוצה לעזו-לעזוב אותו." הקור חודר לי ממש אל תוך העצמות. "אמא, אני ל-לא יכולה יו-יותר. ק-ק-קר לי." אני מנסה לחבק את עצמי עם הידיים. הטמפרטורה של המים דווקא חמימה, אבל כנראה הגוף שלי נדפק לגמרי.
"רק שלא עלה לך החום שוב," אמא ממלמלת. "אמרתי לפסיכולוגית הזאת שלך, שום כלים שהיא תיתן לך או לי לא יעזרו. כל פעם התוצאה לדברים מסוימים בחיים שלו הרסנית יותר." הרצינות שלה מתחלפת בכעס שחוזר במלוא עוצמתו.
אני נלחצת מחדש. "מה הכוונה לך? ע-על מה דיב-ברתן?"
"איבון אומרת שעצם זה שאני דוחקת בך לעזוב את ליאם ולעבור לגור איתנו לא עוזר למצב. אני מבינה את נקודת המבט ממנה היא מסתכלת, אבל היא לא חיה אותך יום יום כמוני. שעה בשבוע היא לא חיים שלמים." אמא סוגרת שוב את ברז המים ומתחילה לנגב את השיער שלי עם איזושהי מגבת. "בסופו של דבר, ההחלטה בידיים שלך, עופרי. את אמנם בת 23, אבל אמא בעצמך, זה אומר שעשית החלטה אחת חשובה בחייך."
"מ-מה היא עוד אמרה?" אני מעדיפה לא להסתכל על הידיים שלי, אחרת אלחץ יותר. אני מתמקדת בקיר המכוער ובחלון הסגור שחושף שמיים שחורים. יכול להיות שערב, אבל משום ששעון חורף עדיין- יכול להיות שגם אחרי צהריים מאוחרים.
אמא מתחילה להבריש את השיער שלי, ואני שמחה שהקשרים אינם יותר. "כמובן שהשיחות שלך ושלה תחת חיסיון, אז יותר דיברנו על המצב הכללי. איבון טוענת שלא מערבים הורים מעל גיל 20 בדרך כלל, אבל כאן היא הרגישה חובה להתקשר אלי כששמעה את מה שקרה כי לדבריה אני לוחצת עלייך." הטון של אמא משתנה לכזה שאני לא מצליחה להבין. היא צינית? היא מזלזלת? היא לא מאמינה שהיא אכן כזו? היא מקבלת את המצב או שאולי ההיפך הוא הנכון? "היא התקשרה אלי אתמול בערב, בצאת שבת. הבנתי כבר שיש קשר ישר בינה לבין הפסיכולוגית של ליאם. היא בעצם הפנתה אותך אליה, לא?"
"כן," אני לוחשת.
אמא נכנסת אל תוך המקלחון ואוחזת בשתי הזרועות שלי. "את יכולה לקום?"
אני תופסת את דלת המקלחון ומתיישבת מיד חזרה כשאני מרגישה איך הרעידות גורמות לרגליים שלי להתקפל וכמעט ליפול. "אני מפחדת." אני כבר לא יכולה להסתיר את הבכי. "אני לא רוצה להיכנס לדיכאון, אני לא רוצה לשקוע במחשבות רעות."
אני מרימה את הראש אל אמא כך שהמבט שלנו מצטלב. גם היא בוכה.
אני ממשיכה תוך כדי שאני נותנת לה להלביש לי את כותונת מכוערת זהה למה שהתעוררתי איתה. "אני לא יודעת מה יהיה איתי בעוד שעה. האי ודאות הזו היא... היא..." ואני נחנקת.
"אני אקרא לליאם שירים אותך למיטה." אמא מנגבת את הפנים שלה בשרוול הסריג שלה, שמופשל מעבר למרפקים. "אולי הוא כבר פה."

דלת המקלחת נפתחת מהר משציפיתי. אני מרימה את העיניים מהרגליים אל הכניסה ולא אומרת כלום לליאם שנכנס אל תוך המקלחון.
"אל תבכי." הוא נותן לי נשיקה בשיער. "קטנצ'יק צריך לחקות את החיוך שלך, לא את הבכי. הוא פה בחוץ."
אני משעינה את הראש על הקיר. "הכאבים הורגים אותי."
הוא מצליח לגרום לי להתייצב ולעמוד. אני אמנם רועדת, אבל יש לו מספיק כוח כדי שלא אפול תוך כדי שהוא מלביש לי את התחתונים. הוא מרים אותי עד למיטה ולפני שאני מספיקה לפתוח את העיניים אני שומעת בכי חלש.
"קטנצ'יק," אני ממלמלת ומסתכלת על ליאם שמרים אותו ועומד איתו ליד הקיר. "אני לא יודעת אם יש לי מספיק כוח כדי להניק אותו."
"יש לך. עוד כמה דקות." ליאם מדבר בטון עדין כזה, שאני לא מכירה אצלו. הוא נותן לקטנצ'יק נשיקה במצח, והבכי נרגע.
"אני אלך לקרוא לאחות כדי שיחזירו לך את העירוי וייתנו לך משככי כאבים," אמא אומרת ויוצאת במהירות.
"אני מפחדת, ליאם." אני לא מצליחה לשלוט בבכי. "אני רוצה הביתה. אני לא רוצה להיות פה."
"אני יודע." הוא מעביר את קטנצ'יק לתנוחה כזו כך שהראש שלו על הכתף של ליאם. "אני מקווה שנוכל להעביר אותך למלונית כמה שיותר מהר ולפחות תשני אווירה." הוא טופח לו על הגב הפצפון.
"גם הביתה לא יהיה אותו דבר." אני מתחילה להילחץ כשאני מדמיינת את אמא נמצאת איתנו ממש בבית. היא תיכנס לחדר השינה. לא יהיה לנו אוויר יותר. העצמאות שלי, אם באמת פיתחתי אחת כזו, לא תהיה עוד.
"מה, בגלל אמא שלך?" הוא פוזל אל הדלת. אמא עוד לא באה. "אל תדאגי בקשר לזה. זה הכרחי כרגע. את יודעת את זה." יש משהו בקול שלו שמרגיע אותי. אני מהנהנת.
אחרי הדקירה המחודשת ביד, אמא אומרת שהיא הולכת לאכול משהו בקפטריה ותיכף תבוא. אני שמחה להישאר לבד עם ליאם וקטנצ'יק ומשתפת את ליאם בזיכרון שלי, שאולי הוא חלום. "אתה חושב שאני הוזה? זה נראה לי כל כך אמיתי."
הוא מניח את קטנצ'יק על החזה שלי אחרי שאני מבקשת להחזיק אותו. הריח שלו גורם לי להרגיש כבר יותר טוב.
"אני חושב שאת צריכה לדבר עם מישהו מקצועי," ליאם עונה ברצינות. "אני פשוט לא יודע אם איבון תוכל לבוא לפה."
"אני בספק." אני מצמידה את קטנצ'יק אל אחד מהשדיים שלי ותוך כדי נותנת לו נשיקה בזרוע. הוא משעין את הראש שלו עלי ישר, ואני כורכת סביבו את היד שלי. הוא לא כבד בכלל. מעניין כמה הוא שוקל.
"הרופאה שלך אמרה משהו על עובדת סוציאלית שיש פה. לא ממש הקשבתי, אני מודה. את רוצה שאני אצא רגע לברר?" הוא כבר פונה אל הדלת.
"לא, לא. תעשה את זה כשאמא שלי תבוא." אני עוצרת אותו ומצביעה על הכיסא. "עכשיו תישב פה ותישאר איתי. איתנו."
ליאם מחייך אלי, אכן מתיישב ומכסה עם כף היד הענקית שלו את כף היד שלי, שעל הגוף של קטנצ'יק.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי יהיה פרק חדש ?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
מקווה שהיום. רובו כתוב
הגב
דווח
guest
פרק מקסים, כתבת שהיא משתפת את ליאם בזיכרון שלה שאולי הוא חלום, למה התכוונת?
מתי המשך?
הגב
דווח
טען עוד 16 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
חבקי אותי חזק פרק 32+33
חבקי אותי חזק פרק 32+33
מאת: Maya B
אל תפחד
אל תפחד
מאת: ראובן ראובן
משחקי אש וקרח
משחקי אש וקרח
מאת: קארין .
החייל האלמוני
החייל האלמוני
מאת: סויר .
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer