כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק ו

אופניים ומזל

לא כל אחד יכול להרשות לעצמו ספינת חלל.

טאבול, למשל, נאלץ להסתפק באופניים.

הוא רכב לו בחושך המוחלט, מדווש במהירות ובחוזקה. יש לו עד שלושים ושבעה שנות עסקים להגיע אל היעד שלו, והוא לא מתכוון לאחר. לא הפעם. כבר קרה לו שהוא איחר. לא מעט, למעשה. הבוס שלו אמר לו שאם הוא רוצה להיות שליח מן המניין הוא חייב לתפוס את עצמו בידיים.

"כל פעם מחדש, טאבול!" רגז עליו המנהל של חברת המשלוחים בפעם האחרונה שאיחר ללקוח. היה לו עיכוב קל, ממש קל- הוא רק היה צריך לעצור ליד איזה אסטרואיד ולבדוק אם יש שם שירותים. זה היה דחוף! לרוע מזלו הסתבר שהאסטרואיד היה בתוך תא זמן כלשהו (משהו שקשור לאיכות הסביבה, או משהו כזה). טאבול איחר בטעות בשבעים ושלוש שנים, והלקוח שלו נפטר לפני שהספיק לספק לו את הסחורה. "בשלב מסוים הם יתבעו אותנו! אם תמשיך כמו שאתה עכשיו, ניאלץ לפטר אותך."

טאבול רטן לעצמו, ממשיך לדווש. מאז ומתמיד היה לו מזל, איך לומר, פחות טוב משל אחרים. הוא היה מסתבך בצרות לעתים קרובות, ודברים היו נשברים, נעלמים, מתפוצצים או נופלים בסביבתו די בקביעות. זה פגע מאוד בניסיונות שלו להחזיק בעבודה אחת יותר משנה, הוא היה מוצא את עצמו מפוטר פעם אחרי פעם. הפעם, הוא חשב, הוא מצא את העבודה המושלמת. פשוט לקחת משהו אחד, ולהביא אותו למקום אחר. לא מסובך. סיכויים קלושים שמשהו ישתבש. הוא בהחלט צריך לקחת את עצמו בידיים- הוא עדיין צעיר, בן שלוש מאות ושבע, ולא כדאי לו לפגוע בסיכויים שלו להתקדם בעבודה הזאת, כמו שרצה. הוא רק קיווה שהמזל שלו לא יפריע לו גם כאן.

יש דרך למדוד מזל. הפרופסור טראבי מכוכב סבאבלא 7 גילה את השיטה בחד ההמתנה, והמשוואה שבאמצעותה ניתן להרכיב מכונה שמודדת את כמות המזל של אנשים נמצאת במחברת מספר חמש, בערך בתחילת המחברת. יש כמה מכונות כאלה ברחבי הגלקסיה, וגם בפלנטה ממנה מגיע טאבול. זאת הייתה מין אטרקציה כזאת, לבוא ולמדוד את המזל שלך. כמובן, זה היה גם חובה, משום שיש במדידת המזל עניין רפואי. יש דרגות מסוימות של מזל שיכול להיות לאנשים. הסולם הוא, בדרך כלל, מאפס עד עשר. יש מקרים קיצוניים, לכאן או לכאן, שבהם כמות המזל גדולה מדי או קטנה מדי. כמו שהוכיח הפרופסור, אין דבר כזה "מזל רע", אלא רק היעדר מזל, כך שבמקרה שהמזל מוגדר כ"סופני", אם הוא מעל לעשר או מתחת לאפס, יש תרופות וכדורים שמטרתם להפחית או להעלות מזל. טאבול עצמו הכיר אחד, חבר שלו לכיתה, שהיה לו מזל סופני. בסך הכל הוא חי עם זה די כרגיל, חוץ מימים שבהם שכח ליטול את התרופות, מה שגרם לשרשרת של אסונות שמשום מה, בלי שהרופאים הצליחו להסביר למה, השאירו אותו בכל פעם בלי מכנסיים.

אמנם טאבול לא הוגדר כסופני, אבל המזל שלו היה, בפעם האחרונה שבדק, 2.17. זה לא הרבה בכלל, וזה הסביר המון דברים. הוא לא היה צריך לקחת תרופות, אבל המזל לא האיר לו פנים בצורה כזאת שהרופא שלו טען שזה כנראה משהו אישי. בעצם לא היה לו מה לדאוג. הוא היה שייך לאחד משלושה גזעים שחיו בכוכב שלו, והוא היה שייך לגזע הסוסארי, שהיו בני אלמוות מדרגה 3. (יש שלוש דרגות אלמוות, ודרגה 3 היא הדרגה הנמוכה ביותר שאומרת שהגזע המסוים הוא, רוב הסיכויים, אלמותי, פשוט אי אפשר לדעת משום שאף אחד לא ניסה להוכיח אם אפשרי למות. ) בתור בן אלמוות לא נשקפת לו סכנת חיים ממשית בתור חסר-מזל, אבל זה בהחלט לא נעים.

מערכת כוכבים קטנה חלפה כמה אלפי קילומטרים לידו ביעף. הוא נאנח, והגביר את קצב הדיווש שלו, אבל התברר לו מהר מאוד שיש גבול למהירות שאליה אפשר להגיע עם אופניים. המדחף הישן והמקרטע שהיה מותקן מאחורי האופניים השתעל. טאבול קיווה שהמדחף לא יתקלקל לו. לא עוד פעם. הוא שנא להיות תקוע סתם ככה בחלל ולחקות עד שהשליח הבא יעבור- בטח עם חללית מפוארת ונוצצת, הוא חשב בזעם. וחוץ מזה, אם זה יקרה- הבוס שלו בטוח יפטר אותו. זאת אומרת- שלוש פעמים בשבוע זה עוד בסדר, אבל אם זה יקרה בפעם הרביעית-

המדחף חרחר, פלט עשן, ונדם בין רגע.

טאבול הוציא מכיסו את המילון הרשמי של השמרטמים מסופלאק 7, והתחיל להקריא עמודים שלמים בקול רם, עד שהוא התעייף, ונמאס לו. הוא נשען לאחור וטמן את פניו בכפות ידיו, נאנח בתסכול.

הוא הביט סביבו. שום כוכב לא נראה ברקע, שום מערכת כוכבים מזורגגת אחת. הוא החזיר את המילון לכיסו, ושלף מהתרמיל שהיה מאחוריו ספר קטן. הוא פתח אותו בעמוד אקראי והתחיל לקרוא, עד שבשלב מסוים השתעמם. הוא הביט לאחור, כעבור כמה שעות, והביט בחבילה שלו. זאת הייתה תיבת עץ גבוהה, עם מדבקה אדומה שכתוב עליה "שביר", ומתחתיה מדבקה אדומה נוספת שנכתב בה "מאוד". היו עוד בערך עשרים מדבקות כאלה על פני כל הקופסה.

הוא התלבט בינו לבין עצמו. הרי בכל מקרה סביר להניח שזמן רב יעבור עד שחללית של שליח נוסף תעבור. וממילא לא נראה לו שיפריע ללקוח שלו אם הוא רק יציץ לרגע. סתם, מתוך סקרנות. הוא ניגש אל מנעול של התיבה ושיחק במעט עם אצבעותיו בחור המנעול. תוך חצי דקה נפתח המנעול, וטאבול משך את דלת התיבה הארוכה. הוא הביט במה שהיה בפנים, ומצמץ בבלבול.

בפנים ישב איש זקן, עם שיער וזקן פרועים וסתורים, בגדים בלויים ומצהיבים, והוא הביט בריכוז מוחלט בלוח שח מט שישב מולו, ועליו כל חיילי השח מט מסודרים למופת.

"אממ.." טאבול ניסה לקרוא לו כשראה שהאיש לא מגיב לכך שדלת התיבה נפתחה. "שלום... ?"

האיש לא ענה. תשומת ליבו הופנתה כולה אל לוח השח מט. נשימותיו בקושי נשמעו או נראו. הוא לא היה דמוי אדם לחלוטין- טאבול שם לב שצווארו מעט יותר ארוך מהמקובל, ולמרות שיער הפנים הרב שהיה לו, הוא הצליח לראות שגוון עורו מעט ירקרק. בנוסף, היו לו שני אפים, אבל טאבול לא ידע את זה משום שאפו השני של האיש שישב שם לא היה ממוקם על פניו, ולא במקום שהאיש נהג להציג לראווה.

שתי דקות וחצי עברו עד שהאיש פתח את פיו ואמר: "טוב, אני נכנע." הוא סגר את לוח השח מט, והחיילים התפזרו לכל עבר. "אין לי מושג איך משחקים במשחק הזה."

הוא הישיר מבט אל טאבול, ונבהל קלות, כאילו הרגע שם לב שהוא עומד מולו. "אה, שלום." הוא אמר. "כבר הגעתי? חשבתי שאין חיים במקום שאליו נשלחתי..."

"אני... כלומר... מי..."

האיש נאנח, נשען לאחור, וחיטט באוזנו. "אתה חייב לעבוד על כישורי השיחה שלך, בחור." הוא אמר. "אגיד לך מה- למה שלא תבחר מה להגיד, כמשפט שלם, מההתחלה עד הסוף, ואז- ואני מקווה שאני לא מקשה עליך יותר מדי- פשוט תגיד את זה."

"מי אתה?"

"או," האיש חייך חיוך נינוח, "זאת שאלה לעניין."

הוא המשיך לחייך במשך כמה זמן, ולא הסיר את מבטו של טאבול, שגם כן לא הסיר את עיניו ממנו. בשלב מסויים טאבול הרגיש מאוד לא בנוח, ולכן אמר: "נו.. ?"

חיוכו של האיש נעלם והוחלף במבט מופתע. "אה, רצית שאענה לך על השאלה?"

טאבול הנהן, מבולבל כמעט כמוהו- אולי אפילו יותר.

"אם כן, למה לא אמרת?" האיש זעף.

"חשבתי שזה ברור..." מלמל טאבול.

האיש הצביע על טאבול בתוכחה. "אתה, אתה יודע מה הבעיה שלך? אתה לא מובן, זאת הבעיה שלך. אגואיסט. מופנם בתוך עצמך, בטוח שכולם חיים לפי אותם חוקים כמו שלך! אז אני אומר לך, אם אתה רוצה שאענה לך על השאלה פשוט תגיד לי!"

"בסדר, בסדר!" טאבול כבר ממש התרגז. "מי אתה אדוני? ותענה לי על השאלה בבקשה!"

האיש נהם בסיפוק. "עכשיו בסדר. אני מארטון." הוא אמר. "עכשיו, ענה לי אתה על השאלה שלי, בבקשה- מי אתה?"

"שמי טאבול." אמר טאבול, ומארטון השתתק לכמה רגעים. מבטו לא היה ממוקד לגמרי, והיה נראה שהוא מאמץ את מוחו לחשוב- משהו שככל הנראה לא עשה במשך זמן רב.

"וזה אתה משום שזה הוא שמך, או שזה שמך משום שזה הוא אתה?" שאל מארטון באטיות, שוקל כל מילה ומילה כדי להבטיח שבן זוגו לשיחה יבין את כוונתו. "וענה לי בבקשה על השאלה הזאת." הוסיף בנחת.

טאבול בחן במוחו את שאלתו של מארטון והבין, בערך, את הכיוון שהשיחה הזאת עומדת לקחת. הוא התלבט מעט אם לשתף פעולה, ולבסוף החליט שכדאי. הרי בסופו של דבר, יש לו זמן עד שהחללית הבאה תעבור לידו, והוא לא יכל לבקש לעצמו עיסוק טוב יותר.

"אבל אתה בעצמך אמרת לי ששמך הוא מארטון," אמר טאבול בתחכום, ולמען האמת הוא היה די מרוצה מעצמו על תשובת המחץ הזאת. טאבול, לעומת זאת, לא נראה מתרשם.

"אמרתי שאני הוא מארטון," הוא הסביר בנחת, "וזה הוא גם שמי. אבל זה הוא שמי משום שזה מי שאני. פירוש השם מארטון הוא מי שאני, לא פחות ולא יותר. במקרה שלי, זה הוא שמי משום שזה הוא אני."

שאננותו של טאבול התנדפה כלא הייתה. מה שלא יהיה המשחק הזה, חשב, האיש הזה ממש מצטיין בו. "ובכן..." אמר טאבול, "אני לא באמת יודע מה פירוש השם שלי..." הוא היה מעט נבוך. "חייב להיות? ותענה לי בבקשה על השאלה הזאת," הוא הוסיף, נאנח, "ועל כל שאלה שאשאל אותך במהלך השיחה הזאת."

"בסדר, מקובל עלי." אמר מארטון ברוב חשיבות עצמית.

"אז... חייב להיות פירוש לשם שלי?"

מארטון משך בכתפיו. "לא בהכרח. רק רציתי להיות בטוח. עכשיו, אחרי שהצגנו את עצמינו כראוי- אשמח לדעת איפה אני."

"אם להודות על האמת, גם אני לא יודע בדיוק איפה אנחנו." אמר טאבול בחוסר אונים.

"זה מציב אותנו במצב בעייתי, אם כן," מארטון השכיל לנתח את המצב, הוציא את ראשו מהקופסה והתחיל להביט סביבו. "אם אני לא טועה," הוא מלמל, "אנחנו נמצאים בשום מקום."

"טוב..." טאבול הביט מסביבו. קשה היה לראות משהו, אבל עיני הסוסארי שלו יכלו לזהות ממרחק מערכת שמש אחת, קטנטנה- אולי במרחק כמה אלפי שנות אור, לא יותר. "אפשר להגיד שאנחנו בשום מקום."

"אז סוף היקום כבר הגיע, הא?" שאל מארטון כאילו מדובר במזג אוויר קשה יחסית לעונה. "הוא הגיע מוקדם יותר משחשבתי. תגיד לי, עדיין יש פיצריות אחרי סוף היקום?"

"לא, פשוט-" טאבול התחיל להסביר, ונאנח, "טוב... זה סיפור ארוך..."

"יש לי זמן."

"אז... אני שליח, ונסעתי עם האופניים שלי כדי לשלוח... אותך, מסתבר, ובאמצע הדרך התקלקלו לי האופניים."

הייתה שתיקה קצרה, ומארטון הביט בטאבול במבט מעט מאוכזב. "זה לא היה סיפור כזה ארוך."

"כן, עכשיו כשאני חושב על זה, אתה צודק."

"אני הייתי צודק גם אם לא היית חושב על זה," אמר מארטון בבוז, ונשען לאחור.

"ומה איתך?" אמר טאבול ברוגז.

"מה באמת?" שאל מארטון.

"למה אתה פה? למי אני שולח אותך?" שאל סוף-סוף טאבול את השאלות שרצה לשאול מהרגע שראה את הזקן הזה בתוך התיבה.

"לעצמי," ענה מארטון בחיוך.

"מה?"

"אני שלחתי את עצמי לעצמי, לכתובת שנמצאת על האדמה שקניתי לא מזמן בכוכב לכת מרוחק. אריזוק, אולי שמעת עליו?"

מובן שטאבול שמע על אריזוק, אבל זה לא היה כוכב לכת. זאת הייתה חברה להשכרת שטח מבודד. אנשים שהיו רוצים להתרחק מהציוויליזציה היו קונים שטחים עצומים במגוון כוכבי לכת שהיו ברשותה של החברה, והם היו מקבלים שטח מחיה מבודד לזמן מוגבל. אבל לפי מה שטאבול ידע, השירות הזה היה בעיקר לאנשים עשירים במיוחד. בכל זאת, זה לא קל לשכור כוכב לכת שלם. טאבול הביט במארטון במבט בוחן. הוא לא היה נראה כמו איש עשיר בכלל.

"למה שלחת את עצמך?" שאל טאבול. "יכולת פשוט... לטוס לשם בחללית."

"אה, לא, אין לי כסף לזה." אמר מארטון בעצב. "בזבזתי את כל הכסף שחסכתי על כוכב הלכת הזה. אני באמת צריך להתרחק מהכול לזמן מה."

"ולחיות בכוכב לכת שלם כשאתה לגמרי לבדך?" שאל טאבול בתימהון. "נשמע בודד."

"כן, זה בהחלט בודד..." הוא היה נראה מדוכא. "הלוואי והיה לי שם מישהו שיכולתי לדבר איתו... אבל משפחה כבר מזמן אין לי, וכל חבריי מתו מזמן. מאז אני בורח, ואין לי ממש אפשרות להכיר אנשים חדשים."

"בורח?" טאבול הופתע. "ממה אתה בורח?"

מארטון נאנח. "ישבובים," הוא אמר. "גרזולים, הדיונונים מפרגאל... כמעט כל אימפריית גזע תבוני גדולה שקיימת מחפשת אחרי. אני אמרתי להם, אמרתי- תעזבו אותי בשקט, אני לא יכול לעזור לכם... אבל ככה זה עם אנשים- הם לא מקשיבים. אף פעם לא מקשיבים..."

"אני לא מבין," אמר טאבול, שכבר ממש היה סקרן לדעת מי זה האיש הזה. "למה הם רודפים אחריך?"

מארטון הישיר אליו מבט. "פעם," הוא אמר בקול חלש, "לפני המון שנים, אני הייתי בעל כוח רב. הייתי שליט של כוכב לכת שלם- וזה עלה לי במעט מאוד מאמץ, ובמעט מאוד זמן. כמה מילים בודדות הפכו אותי לאחד האנשים החזקים בגלקסיה. ועכשיו כל השלטונות שרוצים עוד שטח ועוד כוח בטוחים שעליתי על איזושהי נוסחה מיוחדת, משהו שבאורך קסם אולי הפך אותי לשליט חזק כל כך."

"וזה לא נכון?"

מארטון משך בכתפיו. "אני לא יודע. אולי. למי איכפת? כל העסק הזה היה מטופש, אני ידעתי את זה מההתחלה. עדיף, ככה הבנתי, שאתבודד לכמה זמן, עד שאמות, וככה יעזבו אותי בשקט. אני אוהב שקט ושלווה, וכשאתה יודע סוד כל כך משמעותי וגדול- זה משהו שלא קל להשיג."

טאבול התרשם. הוא כנראה המעיט בערכו של האיש שמצא בתיבה. האיש הזה ריתק אותו. היה בו משהו... מעט מטורף, כן, אבל בו בזמן גם חכם. ואולי, הוא חשב, זה לא שונה כל כך.

"האופניים שלך התקלקלו?" שאל מארטון לאחר שקט ממושך.

"כן" אמר טאבול. "צריך לחכות עד שחללית נוספת תעבור, ואז אולי נוכל-"

"שטויות," צחק מארטון ויצא מהתיבה שלו. הוא טיפס בזהירות אל אחורי האופניים, איפה שהיה המנוע. הוא פתח אותו, שיחק שמה עם כמה מתגים וברגים במשך כמה שניות, חזר אל התיבה, ואמר- "הנה, נסה עכשיו."

טאבול ניסה להתניע את האופניים. הם חרחרו מעט, ולפתע השמיעו רעש חלש ויציב. הם עבדו. טאבול הפנה מבט משתאה לעבר מארטון. "איך לעזאזל עשית את זה?"

מארטון חייך חיוך זחוח. "המנוע היה קצת עצוב," הוא הסביר כאילו זה מובן מאליו. "אני פשוט... עודדתי אותו קצת, זה הכל."

טאבול חשב קצת. הוא רצה לשאול את מארטון שאלה, אבל פחד שתשובתו תהיה שלילית. הוא התלבט בכלל אם כדאי לו. אולי רק לשבוע, הוא חשב. רק קצת. להתנתק מהעבודה, מהכול. זה יהיה נחמד. הוא פנה אל מארטון. "אממ... אדוני? אפשר לשאול אותך שאלה?"

"נראה שכבר עשית את זה," אמר מארטון. "כך שאני לא רואה בעיה עם זה שתשאל עוד אחת."

"אני יכול לבוא איתך לשם?" שאל טאבול. "לכוכב שלך? אני לא אהיה לך לנטל, אני מבטיח, רק... אתה יודע, קצת להתרחק לא יזיק לי. וגם, תוכל לספר לי עוד קצת את סיפור חייך! מי יודע, אולי אפילו אכתוב על זה מתישהו. אני כותב לא מעט, בתור תחביב כמובן, ואולי אם תרצה אוכל לכתוב עליך ביוגרפיה, שאני בטוח שתהיה מצליחה. כמובן, אם אתה לא רוצה..." הוא כבר ציפה לשמוע את מארטון מסביר לו בנחת שאי אפשר, ושהוא רוצה להיות לבד למשך כמה זמן, אבל להפתעתו הוא ראה את מארטון מחייך שוב את חיוכו השליו.

"הו, אני אשמח!" הוא התלהב. "זה יהיה נפלא, שיהיה לי מישהו לדבר איתו... אבל בלי ביוגרפיות. נשבר לי כבר מפרסום."

טאבול חייך. הוא התחיל לדווש על אופניו במהירות, והם טסו בריק האינסופי בשמחה אל עבר היעד שלהם.

"לעזאזל," מלמל לעצמו טאבול. "אני כל כך מפוטר."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אסף צ'פניק. עקוב אחר אסף
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
אסף צ'פניק.
משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק א
משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק א
מאת: אסף צ'פניק.
משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק ג
משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק ג
מאת: אסף צ'פניק.
משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק ה
משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק ה
מאת: אסף צ'פניק.
משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק ב
משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק ב
מאת: אסף צ'פניק.
מרתק
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
סיפורים אחרונים
אמת או חובה
אמת או חובה
מאת: Nizan Zarotski
ארז התימני שלי- פרק 4
ארז התימני שלי- פרק 4
מאת: Just Me
בכל הכח 2
בכל הכח 2
מאת: שיר פיליבה
להיות נאהב..
להיות נאהב..
מאת: Naor Shloosh
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski