כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

תקועה- פרק 33

קרב סכינים

שנינו נכנסים בדלת, ונכון שעברתי דרך הדלת הזאת יותר פעמים משאפשר לספור בשלב הזה, אבל אני פתאום מרגישה זרה לחלוטין בצידה השני.
"היי, כולם." אני מרגישה את חוסר הביטחון בקול של תום ואין ספק שהוא משליך עליי כשאני חוזרת על המילים שלו (בניסוח קצת שונה).
"הו! סוף סוף יוצא לנו להיפגש כמו שצריך." אבא של תום, אורן, ממהר ללחוץ לי את היד. מדובר בלחיצת יד עם כוונה אחת מובהקת, להרתיע את הצד השני. היא עושה את העבודה.
"כן," אני מחייכת והיד שלי ממהרת לכיוון האף כאילו הוא עומד להתחיל לנזול שוב. למזלי, זה לא קורה. הוא לוקח ממני את היין ובוחן אותו כמי שמבין ביינות, מה שלא אמור להפתיע אותי. אני לא יודעת מה לחשוב על העובדה שהוא רק אומר תודה ושם אותו על הדלפק.
"נעמה, שמענו כל-כך הרבה עלייך. אני אילנית וזה אורן." אימא שלו מחייכת אליי בנימוס, אבל היא אפילו לא לוחצת לי את היד, ועוד תמרה הזהירה אותי שאימהות בד"כ מחבקות אותה בסיטואציות כאלה. כאילו שזה הולך לקרות.
"כן, גם אני שמעתי עליכם." אני עונה את המובן מאליו.
"באמת? מה שמעת?" היא מרימה גבה כמין מבחן. באמת, תני לי להתיישב לפני שאת מתחילה את החקירה הצולבת, זה נימוס בסיסי.
"אה, את יודעת, על החיים שלכם כרופאים..." אני מתחילה להתבלבל במילים שלי.
"חיים לא מי יודע מה, אם תשאלי אותי." היא מחייכת, ואני מתמלאת הקלה. אוקיי, אולי היא לא כל-כך גרועה! היא פשוט מהאנשים הממש סטריליים שלא יכולים לגעת באנשים אחרים בלי מחטא ידיים. זה מתאים לעיסוק שלה, בכל זאת.
"היי, אל תורידי לילד את המורל עוד לפני שהוא מתחיל." אבא של תום טופח לו על השכם. זה נראה כואב.
"הוא יודע שאני צוחקת." המילים שלה מתקררות.
"אימא, אנחנו מתכוונים לאכול מתישהו?" אח של תום יוצא מהחדר. הוא יותר גבוה ממני. כל דמיון בינו לבין הילד בן ה-11 שהסתבך בחיסור שברים מקרי בהחלט.
"אספי, אל תהיה גס רוח. תגיד שלום לנעמה, החברה החדשה של תום." הקול שלה נהפך למרשמלו, וזה גורם לי להתכווץ. ברור מי הבן המועדף בבית הזה.
"היי." הוא לא מעיף בי מבט נוסף והולך ישירות למקרר.
"את חייבת לסלוח לו, הוא לא יצא מהחדר כל היום." אילנית מסבירה לי.
"כן, הוא מתאמן לקראת רסיטל חשוב מחר בערב. כולנו מאוד מתרגשים." אורן מחייך.

אחרי עוד כמה דקות של שיחת חולין מייגעת אימא של תום מחליטה לגאול אותי מייסורי.
"אוקיי, מה דעתכם שנשב לאכול? נעמה, אתם מקדשים בבית?"
"אממ, לא ממש... אימא שלי פחות מסורתית."
"ומה עם אבא?" אורן שואל.
"הוא עזב די מזמן, סיפור ארוך."
"כן, נראה לי שזה זמן טוב לאכול." תום לוקח לי את היד ומושיב אותי על ידו לפני שאני אומרת מילה נוספת. אין לי בעיה לדבר על המשפחה שלי, זה לא שיש לי במה להתבייש, אחרי הכל.
טקס הקידוש מתחיל ואני מנסה להיראות כאילו אני יודעת מה עושים בסיטואציות כאלה, אבל זה ברור שאני טירונית גמורה. גם אצל תמרה בבית לא מקדשים, אז מדובר בטריטוריה חדשה. כשכוס היין עוברת אליי אני לא לוגמת ממנה ומחזירה אותה בנימוס אל אבא של תום. המבט שלו רומז לי שמדובר בפסילה ראשונה. מעניין כמה כאלה יש לי.
"אוקיי, אני כבר מגישה את את הכל." אימא של תום קמה מהשולחן.
"אילנית, את צריכה עזרה?"
"לא, מה פתאום. את אורחת שלנו." היא מחייכת ואני מחליטה שלא מדובר במבחן, כך שאין צורך להתעקש.

"אז, נעמה, מה את עושה כרגע?" אורן שואל בזמן שאני לועסת את החלה.
"עובדת בסופר פארם." אני ממהרת לבלוע ולא להיחנק בתהליך.
"ומה התוכנית?" ידעתי שהשאלה הזאת תגיע, והיא עדיין מרגישה כמו נוקאאוט.
"אה, אתה יודע, הדברים הרגילים."
"דברים רגילים?"
"כן, לחסוך כסף, לטייל קצת, להנות כל עוד אפשר." אני עונה.
"הממ.. כן, להנות זה חשוב. אני תמיד אומר את זה לתום."
"ממתי?" תום שואל ואבא שלו מכחכך בגרון.
"אל תדבר שטויות. כבר דיברנו על זה."
"לא יודע, בכל פעם שהמילה הנאה יוצאת לך מהפה, היא באה לצד הזהרה לא להנות יותר מדי."
"אני בסך הכל אמרתי לך לא לאבד את הראש ולחשוב על התוכנית."
"או, זה ניסוח שנשמע מוכר יותר..." הוא ממלמל כך שרק אני שומעת, ואני מנסה לחשוב מה לומר כדי להקל על האווירה.
"אני צודק, נעמה? את יכולה להבין, נכון?" אורן ממשיך.
"כאילו, כן..."
"מה את רוצה ללמוד?"
"עדיין לא יצא לי ממש לחשוב על זה."
"מה זאת אומרת?"
"כאילו, אני בטח ארצה ללמוד מתישהו. אבל עדיין לא החלטתי מה."
"אוקיי." המילה הזאת חותמת את השיחה שלנו.
אימא של תום מניחה את האוכל בדיוק בזמן, ואני שמחה שיש תירוץ להיות בשקט לפחות כמה דקות.

"וואו, אילנית. את חייבת לתת לי את המתכון ללזניה." נכון שהניסיון שלי בבישול גובל בהכנת חביתה וטוסט, ואם אני ממש רוצה להשקיע, אז ספגטי אלה קטשופ, אבל שקר לבן קטן לא יכול להזיק, תום קולט אותי מיד ומגחך, אני צובטת אותו מתחת לשולחן.
"אוי, בטח! איזו מותק שאת. תום, איך לא הכרת לנו אותה קודם?" ההתחנפות שלי מצליחה.
"אה, את יודעת, כי היא כל הזמן תקועה במטבח." הוא לוקח עוד מהלזניה ואני מרגישה איך השקר הלבן שלי נצבע באפור.
"באמת?" אימא שלו מחייכת שוב.
"כן, אמרתי לה כבר שהיא צריכה ללכת למאסטר שף." הצביטה הופכת לבעיטה לא עדינה במיוחד.
"אח!"
"הכל בסדר?" היא נשמעת מודאגת.
"כן, רק שרפתי לעצמי את הלשון." הוא ממהר לענות והפעם אני מתאפקת לא לצחוק.
"ואת יודעת, אם מאסטר שף לא יעבוד, תמיד אפשר לנסות אגרוף תאילנדי." הוא לוחש לי באוזן.
"טוב, בפעם הבאה שתבואי לקידוש את חייבת להכין לנו משהו, אם ככה." אורן מכריז.
"אין בעיה!" אני מחייכת. הכל בסדר, נעמה של העתיד תצטרך להתמודד עם הבלגן הזה.
"נו, אספי, מתרגש לקראת מחר?" תום אומר ואני שמחה להפסיק לדבר על הכישרון הקולינרי שלי.
"לא, אני כבר מנגן את זה תוך כדי שינה."
"אתה מנגן על פסנתר, נכון?" אני שואלת.
"כן," הוא עונה במילה אחת.
"וואו, זה סופר קשה." אני מתאמצת להישמע מתעניינת, אבל הוא לא נותן לי הרבה חומר לעבוד איתו.
"לא ממש." הוא מכניס עוד חתיכת ברוקולי לפה.
"באמת? ניגנתי בתור ילדה, אבל זה דרש כל-כך הרבה חזרות, לקח לי המון זמן לקלוט כל דבר."
"טוב, יש אנשים כאלה." לוקח לי כמה רגעים להבין שמדובר בעקיצה. החצוף הקטן הזה! לקח לו חודשים לקלוט מה זה חילוק ארוך, האם אני אי פעם צחקתי עליו בגלל זה?
"אספי, תדבר יפה." אילנית אומרת אבל ברור שאין כאן שום ניסיון לחנך אותו.
"אבל זה נכון, אם לאדם אין יכולת התמדה תמיד יהיה לו קשה." אורן אומר.
הכוונה מאחורי המילים שלו מהדהדת, המבט שלי נשאר על תום עד שזה ברור שהוא לא ינסה לצאת להגנתי. אני שותקת עד שאנחנו מסיימים לאכול.

"מי מוכן לקינוח?" אילנית מניחה שתי עוגות על השולחן בזמן שכולנו מתיישבים בסלון. אני לא חושבת שקיימת כמות של סוכר שיכולה להמתיק את הטעם המר שיש לי בפה.
"נעמה, לחתוך לך?" תום שואל ואני מסתכלת עליו ושוקלת את הצעדים שלי. מצד אחד, אני יכולה לקום וללכת מכאן בידיעה שמדובר בנקודת אל-חזור. מצד שני, אני יכולה לנסות להבליג על זה, כי זה מה שבנות זוג טובות צריכות לעשות לפעמים.
"כן." אני מחליטה שהצד השני פחות יזיק לי היום. הוא חותך לי ולו פרוסה.
"תום, איך הולך עם הלימודים לפסיכומטרי?"
"בסדר." תום עונה. הקורס שלו מתחיל עוד שבוע, והוא מנסה לא להראות את זה, אבל אני יודעת שהוא לחוץ בטירוף.
"כבר עשית סימולציה?"
"אבא, עוד לא התחלנו." הוא אומר.
"נו, מדובר פה בריצת מרתון לא ספרינט. כל חלק חשוב."
"אל תדאג, אני אחצה את קו הסיום." הוא ממשיך את המטאפורה המטופשת.
"השאלה מה תהיה התוצאה..."
"הבן שלך נועד להיות רופא. אין לך מה לדאוג." אני מנסה לעזור.
"אני לא מאמין ביעוד. אני מאמין בעבודה קשה." הוא אומר. זהו, זה סופי, אני לא מנסה לדבר עם הבן אדם הזה יותר.
"נעמה, את רוצה לעזור לי לפתוח את היין במטבח?" אילנית קמה מהספה. תודה לאל שהיא קיימת ומצילה אותי מתאונת הדרכים הזאת.

"אל תתרגשי מאורן, הוא מאוד... מסור." היא אומרת בזמן שהיא מחפשת פותחן.
"הכל בסדר." אני מנסה להעמיד פנים שהמילים שלו עברו לי מעל הראש.
"אנחנו פשוט מאוד דואגים לתום, את יודעת?"
"כן, בטח, זה הגיוני. אבל הוא ממש רוצה את זה, אין לי ספק שהוא יצליח." אני לוקחת את בקבוק היין מהדלפק.
"אני מאמינה שהוא מסוגל. כן. הוא פשוט צריך את ההכוונה הנכונה."
"מזל שיש את הקורס." אני מחייכת.
"נכון, אבל התכוונתי לזה שהוא צריך שידרבנו אותו."
"נראה לי ששבמשפחה שלכם לא חסר דרבון." שיט, זה נשמע עוקצני מדי.
"אני יכולה להיות כנה איתך לרגע?"
"בטח."
"את נראית לי מקסימה. באמת ילדה מתוקה מאוד."
"תודה."
"אבל אני לא יכולה שלא להשוות אותך לליאה." היא פותחת את הבקבוק ומניחה את הפקק על השולחן, איכשהו זה מרגיש כאילו הוא פגע לי בעין.
"ליאה?"
"כן, החברה הקודמת של תום. הוא סיפר לך עליה, נכון?"
"כן, אני יודעת מי זאת."
"מה שחיבר ביניהם מההתחלה הוא הרצון להיות רופאים."
"אממ, אוקיי..." אז כל חברה של תום אמורה לרצות לאחוז בסכין מנתחים? זה חתיכת תנאי קבלה.
"ליאה, היא באמת הייתה כוח טבע. כל-כך מוכשרת. מצטיינת בהכל. באמת, כזאת אמביציה, כזאת דבקות במטרה..." כזאת בוגדת, ממה שכולם מספרים...
"היא הוציאה מתום את הגרסה הטובה ביותר שלו, את מבינה?"
"ואת חושבת שאני לא עושה את זה?"
"מאז שאתם ביחד, אני פשוט רואה שהוא מעופף. הוא לא מתייחס ללימודים באותה רצינות."
"אממ..."
"ושיהיה לך ברור, אני לא מאשימה אותך."
"וכבר כמעט חשבתי שכן." אני לא מסתירה את הנימה הארסית בקול שלי.
"אני פשוט חושבת שאם אכפת לך מתום, תעשי מה שהכי טוב עבורו."
"וזה אומר?"
"בניגוד למה שבעלי חושב, את נראית לי בחורה חכמה, אני אתן לך להבין את זה לבד." היא מתחילה לצעוד לעבר הסלון.

"אוי כמעט שכחתי, לגבי המתכון ללזניה... קניתי אותה, למי יש זמן לבשל?" היא צוחקת כאילו אנחנו שתי חברות טובות.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Lee B עקוב אחר Lee
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
צודק
הגב
דווח
guest
אני בהלם !
מה זאת האמא הזאת???
מקווה שיהיה האפי אנדינג לנעמה ותום!
מחזיקה אצבעות ומחכה לעוד פרק
הגב
דווח
עולמי לוי
עולמי לוי
יואוווו אמאלהה מזההה???? איזה פחדד...
אבל מה שכן בכל זאת לא יכולתי שלא לצחוק ולקרוא את הפרק שוב!
מחכה להמשךך
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
Lee B
הפעם הראשונה
הפעם הראשונה
מאת: Lee B
תקועה- פרק 20
תקועה- פרק 20
מאת: Lee B
תקועה- פרק 14
תקועה- פרק 14
מאת: Lee B
תקועה- פרק 17
תקועה- פרק 17
מאת: Lee B
קומדיה
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
מאת: Eltchin's Emotions
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
מאת: Nizan Zarotski
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
מאת: C Y
סיפורים אחרונים
להילחם בשבילו- פרק 110
להילחם בשבילו- פרק 110
מאת: שלכת כותבת מהלב
אפילו ילד בכיתה ה' יודע לבקש
אפילו ילד בכיתה ה' יודע לבקש
מאת: Life is a game you win some you lose some
רגע באוויר
רגע באוויר
מאת: R. Jenkins
מסע אמריקאי פרק 1   חלק ו'
מסע אמריקאי פרק 1 חלק ו'
מאת: אור קרסנר
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema