כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 100

"אתם כולכם משקרים לי וליאם התאבד"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111112. להילחם בשבילו- פרק 112

עופרי

פרק 100: הוא חי?

לרגע או שניים אני לא מבינה אם אני ערה או חולמת. יותר מדי דברים מתערבבים אצלי בראש. אני אמא? התינוק נולד? למה ליאם ברח? אם ירדתי מהמיטה אחרי הלידה, למה וממתי אני נמצאת עליה מחדש? הספקתי להגיד לו שאני נותנת לו את התינוק ורוצה להמשיך בחיים שלי? רגע, מה?
אני פותחת את העיניים ומרגישה בחילה ישר כשכמה קרני אור, גם אם הן עמומות במיוחד, פוגעות לי בעיניים. אני לא יודעת מה אכלתי בכלל ואיפה אני. חלמתי? זה היה חלום? אני ממצמצמת פעם ועוד פעם. זאת המציאות, לא?
פתאום הגוף שלי מתחיל לבעור. זה מתחיל מאזור האגן, עולה מעלה אל הבטן התחתונה וממשיך לשרוף אותי כשהוא בדרך מהחזה אל הצוואר. לא מספיק שהכאב רק הולך ומתחזק, הראייה שלי עדיין מטושטשת ומסרבת להתבהר. אני חושבת שאני עומדת למות, כי זה מרגיש כאילו לא אצליח לעמוד בסף הכאב.
בתוך כל זה, אני רואה מעלי, בקושי רב, איזושהי דמות לשבריר שנייה. הראש שלה מרחף ונעלם. אני ממצמצת שוב ושוב. אולי היא תענה לי איפה אני ומה קרה? אני מנסה לפתוח את הפה, רק שהשפתיים שלי מתעקמות וננעלות. אני לא מוותרת. אני לא נשארת ככה בחוסר וודאות כזו כי... איי. איי. איי. הכאב הזה הורג אותי. אני עומדת למות, ללא ספק.
"עופרי?"
קול זר נשמע מרחוק. הוא מהדהד לי באוזניים. אני מזיזה מעט את הראש לכיוון שאני חושבת שממנו הגיע הקול. אישה דיברה, אני מניחה. מי זאת?
"עופרי?"
הכאב מקרין עד לרקות שלי. הוא לוחץ לי בראש. ככה מרגישים שמתים? אולי אני סתם מגזימה ותיכף אתעורר ואגלה שאני בתוך סיוט? אז מה שחלמתי עם התינוק היה חלום בתוך חלום? מי זה התינוק הזה בכלל?
למרבה ההפתעה, אני מצליחה להרים את יד שמאל שלי כדי לשפשף את העיניים. פתאום הראייה שלי נקייה וברורה, ושני הצינורות שבתוך היד שלי מגבירים את הבחילה כך שאני פשוט בולעת את הקיא שלי ונחנקת. אני מבינה למה אני מקיאה. נכנס בי אופנוע, לא? היה מרתון תל אביב, אני חושבת. הלכתי לעודד את ליאם. איפה הוא בכלל? אני מזיזה את היד לכיוון הדבר השקוף והמעצבן שנמצא לי על הפנים ומזרים לי לגוף אוויר זר. אני לא צריכה חמצן. אני צריכה את ליאם. אני מניחה את כף היד עליה ומשום מקום מגיעה כף יד נוספת ומורידה בכוח את היד שלי חזרה אל צד הגוף.
"עופרי?" הדמות קוראת בשמי שוב.
כשהיא מתקרבת ועומדת ממש צמוד אלי, אני סוף סוף מצליחה לראות אותה בשלמותה. היא לבושה בחלוק לבן פתוח עם כיס בולט ליד החזה, ממנו מציץ עט די מוזר. יש לחיה שנמצאת על הפקק בליטה ליד הראש. זה חד קרן? מתחת לחלוק יש סריג וורוד בגוון מאוד בהיר, כמעט חיוור. אני מעלה את העיניים ורואה פנים רציניות בוהות בי. עיניים גדולות וירוקות שכמעט יוצאות מהחורים שלהן. העיניים שלה מזכירות לי צפרדע. היא עצמה בקושי מאופרת, והשיער שלה אסוף מאחורי האוזניים. לעגילים שהיא עונדת יש נצנוץ כזה, אבל הברק שמסנוור אותי לפרקים מגיע בכלל מהברזל שמאחוריה. מה זה? איפה אני?
"מה את רוצה? מי את?" מהר מאוד אני קולטת שמי את היא בעצם רופאה, הרי יש לה חלוק לבן. אני בבית חולים כי... הכל עולה במכה, ולא רק הקיא שחוזר אל הגרון שלי. כאב חד במיוחד מופיע לי בבטן. אני מתחילה לבכות. "אחחח." אני רוצה לגעת במקום שכואב, אבל אני מפחדת לזוז. אני לא רוצה שהכאב יחריף.
"אני טובה, הרופאה שמטפלת בך. את זוכרת מה קרה?"
היא צופה בתנועות שלי ולא אומרת כלום. אני מורידה את השמיכה ומרימה את הכותונת המכוערת הזו שאני לובשת, מנסה להתעלם מהכאב. זה לא ממש אפשרי. הלחץ גורם לכל איבר בגוף שלי לבעור, והוא מתפשט כשאני רואה את הבטן התחתונה שלי מלאת תפרים. קטנצ'יק לא בתוכי יותר.
"הוא חי?" אני מנסה לא לתת לפאניקה לבלוע אותי בחיים.
"כן. כן. התינוק בסדר." היא נזכרת להושיט יד אל הכותונת ומורידה אותה בעדינות. כשהיד שלה נוגעת, גם אם מעט, בקווים הלבנים האלה שעל העור שלי אני נושכת את השפה. "כואב לך, נכון?" היא מכסה אותי מחדש ומעלה את היד אל הפנים שלי. האצבעות שלה הפוכות כשהן נוגעות לי בלחי.
"הוא חי?" אני חוזרת על עצמי שוב, האימה גוברת בי.
הבעת הפנים של הרופאה הופכת להיות בין מבולבלת לבין לא מבינה על מה אני מדברת. "עופרי?"
"מה?!" אני כמעט צועקת ונחנקת. אני מרימה את היד מחדש, אבל התגובה שלה יותר מהירה ממני והיא מהדקת את מסכת החמצן אל הפנים שלי. אני נושמת בלית ברירה, למרות שאם המציאות היא מה שאני חושבת, אני רוצה למות. אני לא רוצה לחיות. שתניח לי. מי רוצה חיים כאלה?
"את זוכרת למה הגעת לפה?" היא לא מתרגשת מהטון שלי בכלל.
"ליאם הוא... הוא... ליאם התאבד?" הבכי מתגבר ככה שעכשיו אני לא מסוגלת לראות אותה. אני כמעט לא מסוגלת לנשום. אני שומעת גרירה של כיסא ומרגישה את כף היד שלה סוגרת על מסכת החמצן ככה שהיא לוחצת לי על העור.
"תנשמי עמוק." היד השנייה שלי לוחצת על אחת מהידיים שלי. "מי זה ליאם?"
"אני רוצה לראות אותו!" אני נחנקת מחדש. הדמעות יוצאות החוצה בכמויות. כאב הראש הופך להיות בלתי נסבל. השריפה בגוף בשלב שהיא משתוללת. עוד קצת ואני לא אצליח לעמוד בכאב יותר. אני אצטרף אליו? "ליאם, ליאם. הוא מת?" למה היא לא עונה לי?
"ליאם זה התינוק? הוא בסדר, אמרתי לך-"
אני משתוללת למרות שאני כמעט לא זזה. "ליאם זה לא התינוק. זה-" אני לא מצליחה להרים שוב את כף היד ולהראות לה את הטבעת שלי. היא שם בכלל? אולי הורידו לי אותה? אני נחנקת מחדש כשאני אומרת, "אני רוצה לראות אותו. אני רוצה לראות שהוא חי."
"עופרי, את מודעת לזה שהגעת לכאן בסכנה ממשית לך ולתינוק כשעוד היה עובר? את היית בתוך התקף חרדה חזק במיוחד." היא מדברת ברוך. "היינו חייבים ליילד אותך כדי להציל אותך ולנסות להציל אותו. תודה לאל, הצלחנו להציל את שניכם. את תראי את התינוק בקרוב. אני לא יודעת כמה זמן תצטרכי להישאר פה, כי הלידה שעברת לא הייתה פשוטה בכלל. האשפוז שלך יכול לקחת בין שבוע לשבועיים, תלוי בקצב ההתאוששות שלך. את מאוד חלשה, עופרי. אל תוסיפי על עצמך עוד לחצים."
"שבועיים?" אני לא מצליחה לשלוט בדמעות, שממשיכות לזלוג. "למה כל כך הרבה?"
"במהלך הניתוח, תוך כדי ההבנה שאפשר להציל את העובר, נעשו כמה פעולות מהירות שכאמור המטרה היא להוציא אותו בחיים מהרחם שלך. הרחם עצמו נפגע. אתמול, כשהיית תחת הרדמה, עברת כמה בדיקות בסיסיות. בהמשך אפשר יהיה לדעת יותר טוב מה הנזק שנגרם ומה יהיו ההשלכות שלו." האצבעות שלה לוחצות על האצבעות שלי. "יום ראשון היום. ראשון בבוקר עכשיו. את הגעת לכאן בשישי בערב."
"השלכות זה שלא יהיו לי ילדים?" למרות הכאבים, המוח שלי עוד מתפקד.
"ייתכן מאוד. תראי, את חלשה. אני רוצה שתנוחי ואולי גם ככה הכאבים יפחתו. הם לא ייעלמו לגמרי בקרוב. אני מצטערת לבשר לך את זה." היא קמה ומסתכלת לכיוון הדלת. "אני אקרא להורים שלך, בסדר? הם שרויים במתח רב, וזה כמובן מובן למה. אני אגיד להם לא לגרום לך להתאמץ יותר מדי. אני מקווה שבהמשך השיקום יעבירו אותך למלונית בשביל הפרטיות והנוחות שלך. עכשיו תהיי חייבת לחלוק חדר עם מישהי שעברה לידה לא קלה גם. אנחנו תמיד משתדלים שלא יהיו יותר משתי נשים בחדר, אם הן עברו סיבוך בלידה בשביל השקט והמנוחה. אני אלך לקרוא להורים שלך." והיא הולכת בצעדים מהירים החוצה מהחדר.
אני לא ממש יודעת איך לעכל את כל הדברים שהיא אמרה, כי הבטן שלי שורפת. אני לא חושבת שיש בה מקום למידע חדש כרגע. המידע החדש שאני רוצה לא מגיע עדיין, ואולי אמא ואבא ייתנו לי תשובה עליו. אני מנסה להקשיב לרחשים מבחוץ עד שאמא ואבא מופיעים. אם אמא נראית חיוורת, מעניין איך אני נראית. בזווית העין כבר הספקתי לראות שהשיער שלי אסוף ואני די בטוחה שזו עבודה שלה.
"הוא חי?" אני שואלת את אמא ישר כשהיא זו שעכשיו אוחזת לי ביד.
הרופאה מחפשת את המבט של ההורים, אבל שניהם מסתכלים עלי. אני מסתכלת עליה כשהיא אומרת, "היא לא מפסיקה לדבר על מישהו בשם ליאם." היא עוברת ללחוש כשמוסיפה, "חושבת שהתאבד."
אמא נראית על סף התפרצות. אני רואה איך היא מאדימה ומרגישה את האחיזה שלה בי הופכת ללא נעימה. אבא מבחין בכך גם. הוא אמנם עומד מאחוריה כמו פסל בדקות האלו שהם כאן, אבל כעת הוא מניח את היד שלו על כתפה.
"דניאלה, לא."
אני משחקת אותה גיבורה למרות הכאבים עם ניסיון לעבור למצב ישיבה- ונכשלת. הכאבים בבטן הופכים להיות חזקים יותר, אם הייתי בטוחה שמה שהיה עד עכשיו זה חזק, טעיתי. אני שומעת את הרופאה אומרת משהו על זהירות ועל התפרים, אבל אני בעולם שלי עדיין, מחפשת תשובה.
"אני רוצה לראות אותו." אני כבר מוותרת לדמעות. הן חלק נלווה לכאבים ואין לי מה לעשות איתן. אני מסתכלת על הרופאה במבט מתחנן וממלמלת, "כואב לי."
"אני אלך להביא משככי כאבים, אי אפשר למנוע את זה. ההרדמה פגה לגמרי." היא מהנהנת ויוצאת, משאירה אותי עם אמא ואבא לבד.
אמא מתיישבת לידי ומנגבת את הפנים שלה עם המעיל שהיא לובשת. הוא רטוב בגלל הדמעות שלה או כי יורד גשם בחוץ? רגע, הייתה שמש, לא? מה קורה לזיכרון שלי?
"עופרי, הדבר האחרון שאת רוצה הוא לראות אותו. את כאן בגללו. למה לך?" העיניים של אמא מבריקות מהבכי ועל שאלה אחת אני מקבלת תשובה. "תתחילי חיים חדשים בלעדיו. ראינו את התינוק, והוא כזה מתוק. כשתעברי למחלקה רגילה נביא לך אותו ותיפגשו. את לא לבד. אבא ואני נעזור לך. אני מבטיחה לך שלגדל את התינוק לבד לא יהיה כזה מאיים כמו שאת חושבת. כל דבר יותר טוב מהחיים שיש לך עכשיו ויהיו-"
"אני רוצה לראות את ליאם." אני מרגישה איך הכאבים מכניעים אותי. אני כמעט לא מצליחה לדבר יותר, לכן אני חוזרת על עצמי בלית ברירה. "לראות אותו."
אמא מניחה את כף היד שלה על המצח שלי אחרי שאני עוצמת עיניים לרגע. "עופרי, את בסדר? יש לך חום. מיכאל, לך תגיד לרופאה שיש לה חום." הקול הלחוץ יוצא לה מהגרון. אם לא החולשה הכללית שמתחילה לנקר לי בגוף ככל שהכאבים מתגברים, הייתי נדבקת גם.
הרופאה בדיוק חוזרת לשנייה, אומרת שתקרא לאחות שתבדוק וחוזרת כעבור כמה דקות עם אישה מבוגרת ונמוכה. אני מתחילה להשתעל כשמורידים ממני את מסכת החמצן ורק כשתחושת המחנק עוברת, האחות מכניסה לי מתחת ללשון צינור כסוף שמתחבר למכונה על גלגלים. הצפצופים שלה יותר חזקים מהצפצופים שיש מאחוריי, ואני לא חזקה מספיק כדי לסובב את הראש ולבדוק מה המקור שלהם.
"יש לה חום, נכון?" אמא ממשיכה עם הטון הדוחק שלה.
"כן," הרופאה עונה ומעבירה את המבט שלה מהמספרים שעל המכונה אלי תוך כדי שהיא מתקרבת חזרה אל המיטה שלי ומניחה את מסכת החמצן מחדש. "אל תורידי את זה עדיין. זה נטו בשביל להקל עלייך ועל הגוף שלך. יש לך קצת חום. לא עבר את ה-38 בהרבה. אני ממליצה שתנוחי, טוב?"
אני לא רוצה להירדם עד שלא אראה את ליאם. אני מתחננת בפני המוח שלי שיצייר אותו בדמיון שלי. אין מצב שאני שוכחת איך הוא נראה. עיניים כחולות, שיער חום, עור לבן, שפתיים בשרניות שאני אוהבת לנשק, זרועות שאני אוהבת להיות מוגנת בתוכן, מגע שאני אוהבת להרגיש... העפעפיים שלי סוגרים עלי מחדש, ואני מוצאת את עצמי נלחמת בהם.
"אמא, אני חייבת לראות אותו." אני תולה בה מבט מתחנן. זה הרי תלוי בה. "אני חייבת לראות שהוא חי. אתם כולכם משקרים לי והוא התאבד, נכון?"
אמא ואבא מחליפים מבטים מהירים.
"הוא לא ענה לי לטלפונים ו... ו... התקשרתי למאיה. התקשרתי כשעוד הייתי בבית שלכם. חזרתי לבית ו... והיה תא קולי. ו... התקשרתי ל... ל..." הכאב ברקות מרגיש כאילו מישהו מוחץ לי את הראש. אני עוצמת את העיניים בלית ברירה כי כל גירוי מבחוץ מעצים את הכאב. "לשירי. התקשרתי לשירי. ליאם לא היה. לא ראיתי אותו."
אני שומעת את אבא לוחש בקול מספיק ברור, "דניאלה, היא לא זוכרת."
"עופרי, ליאם הגיע לפני שפינו אותך באמבולנס-"
אני קוטעת את אמא תוך כדי שאני מתחילה לבכות מחדש. אפילו לא שמתי לב שהבכי נרגע. "את משקרת. הוא היה פה לידי אם הוא חי."
"הוא היה פה לידך," אבא אומר משהו שגורם לי לפתוח את העיניים ישר. "הוא היה פה אתמול, עופרי. כשאמא ואני הלכנו לנועה, אמרתי לו לבוא לראות אותך."
אמא ההמומה בהלם מהחשיפה. "עשית מה?"
"אתה משקר לי! שניכם משקרים לי!" אני לא מסוגלת להאמין להם. אני נחנקת כשאני מנסה לדבר מחדש. השיעולים גורמים לגוף שלי לרעוד, וכשהכאבים מתעצמים הצפצופים בחדר מתחזקים.
"עופרי, תירגעי. תירגעי." אמא תופסת לי את כף היד ממש חזק. "התפרים שלך יכולים להיפתח. את אחרי ניתוח קיסרי, אל תשכחי את זה. ליאם לא מת, בסדר?"
אני מתחילה להשתנק. "אני רוצה לראות אותו!"
"אני מתקשר אליו." אבא נשמע כנכנע ואומר לאמא, "את תגרמי לה לנזק יותר גדול ממה שאת חושבת אם תמנעי ממנה לראות אותו."
"אתה לא-"
"היא לא זוכרת!" אבא מרים את הקול. "היא לא יודעת שליאם היה שם בדירה כשפינו אותה." הוא מתקרב לצד הנוסף במיטה ומחבר אותי אל האוזניות שלו. תוך רגע אני רואה את השם של ליאם מוצג על מסך הנייד שלו.
"הלו? מיכאל, הכל בסדר?" הקול של ליאם נשמע אחרי צלצול אחד בקושי.
"ליאם?" אני יודעת שאני שומעת בלומה. "ליאם? למה אתה לא פה?"
"עופריקי שלי." מספיקות שתי המילים האלו שלו כדי שהוא יתפרק ויבכה. "את בסדר? התעוררת?"
"למה אתה לא פה? איפה אתה?" אמא נאבקת בי כדי שלא אוריד את מסכת החמצן.
"לא, אסור לך," היא מסננת.
אני מנסה לשמוע איפה הוא. יש מסביבו בעיקר שקט. "ליאם? ליאם?" אני חוששת שהוא ייעלם. שוב.
הוא לוחש, "ההורים שלך לא מרשים."
"מה? מה זה לא מרשים?" אני מתפרצת ומשתעלת. הגוף שלי רועד.
"מיכאל, תיקח ממנה את הטלפון, יפתחו לה התפרים." אמא על הרגליים.
"תבוא עכשיו," אני אומרת לפני שבאמת לא אוכל לדבר עם ליאם יותר.
"אמא ואבא, בבקשה, תתנו לה לנוח." הרופאה מופיעה משום מקום ובדיוק אבא לוקח ממני את האוזניות ומנתק את השיחה. ליאם אפילו לא הגיב למה שאמרתי. "בואו. עופרי צריכה לישון."
"אני לא אצליח להירדם אם אני לא אראה אותו," אני אומרת וממשיכה להילחם בעפעפיים שלי. אני אנצח אותם.
אמא מלטפת את השיער שלי ונותנת לי נשיקה במצח. "עופרי, את לא צריכה את החיים האלה." היא בוכה מחדש. "את אפילו לא קולטת את גודל הנזק שנעשה לך. את לא מבינה מה יקרה בעתיד."
"העתיד לא חשוב לי." אני מנסה לשלוט בסחרחורת גדולה שגורמת לחדר להסתובב לגמרי. אני לא יכולה ליפול, אני הרי על המיטה. איך נאבקים בלי להקיא שוב ולבלוע? זה צורב בגוף כבר.
"עופרי-"
אני קוטעת אותה. "אמא, ליאם מת? תגידי לי את האמת."
אני לא רואה את אבא ממש, אני כן שומעת אותו מדבר. "את דיברת איתו עכשיו בטלפון."
אני אוחזת בקצוות המיטה ובסופו של דבר מוותרת לעפעפיים שלי. אני מרגישה כאילו אני נסחפת בשחור הזה שאני רואה תוך כדי שהשמיעה שלי נעלמת. בהתחלה אני שומעת את השם שלי בבירור, לקראת הסוף זה נשמע כאילו מי שקורא בשמי נמצא רחוק מאוד ממני. אני מרגישה סוג של ריחוף תוך כדי שאני קולטת שהכאבים כבר לא חזקים כל כך. אני מאבדת את ההכרה? אני עומדת למות?
אין לי מושג כמה זמן אני בתוך החור השחור הזה. המציאות שוב מתערבבת בתוך חלום? מה זה הדבר הזה? אני לרגע חושבת שאני מדמיינת את המגע המוכר מאוד של ליאם כשאני פותחת עיניים מחדש. אני עדיין בחדר הזה. זאת המציאות? הוא יושב קרוב אלי, כף היד שלי בתוך שלו. הוא בכלל לא מסתכל עלי, הצוואר שלו שפוף לכיוון הרצפה. הוא בכלל לא יודע שאני ערה. אני מנסה להוציא צליל מהפה ולא מצליחה. משככי הכאבים מאבנים אותי? למה הגוף שלי מרגיש קשה פתאום? אני מחכה ומחכה ומחכה עד שמבט כחול צלול ויפה סוף סוף מוצא אותי.
"עופרי?"
הוא חי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי המשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
עובדת עליו
הגב
דווח
guest
אין לאמא שלה שום רשות להפריד בינהם, הם אנשים בוגרים והיא צריכה להבין את זה, היא נסחפה לחלוטין!!
הגב
דווח
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
אימה
הסיפור שלי.
הסיפור שלי.
מאת: •Our scratches | השריטות שלנו•
״טיסה מסוכנת״
״טיסה מסוכנת״
מאת: דוד חגולי
״משפט גורלי״
״משפט גורלי״
מאת: דוד חגולי
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
מאת: Nizan Zarotski
סיפורים אחרונים
הרי את.
הרי את.
מאת: Feelings .
לשחרר או לתפוס חזק?
לשחרר או לתפוס חזק?
מאת: . .
טעם אישי פרק 2
טעם אישי פרק 2
מאת: Maya B
התיקון שעיוות / דוקטור לפט
התיקון שעיוות / דוקטור לפט
מאת: Izo Meich
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D