כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

תקועה-פרק 32

(לא) פרחה במרצדס

מסתבר שהזדמנויות שניות הן פטנט שגם עובד לשם שינוי. עבר חודש ותום ואני עדיין ביחד. ממש ביחד. לא במובן של "אנחנו חולקים את אותו חלל ברגעים מסוימים על מרחב המקום והזמן", אלא במובן של הוא הזמין אותי לארוחת שישי אצלו בבית ומה לעזאזל לובשים לארוחה עם משפחת האצולה של איכילוב?!

אמנם יצא לי להכיר כבר את אבא שלו (ואת הטמפון שהוא הציע לי, אני אנצור לנצח) אבל אימא שלו היא טריטוריה אחרת. נתקלתי בה פעמיים בכל הזמן שביליתי אצלו, ובאיזשהו מקום הייתי רוצה להאמין שהיא מאוד עסוקה ולכן לא אמרה לי שלום אבל האינסטינקטים שלי מספרים סיפור שונה. כרגע אני בעיקר בונה על להזכיר שעשיתי שיעורים פרטיים לבן שלה לפני כמה שנים, אז אני לא טיפשה מוחלטת ואפילו ראויה לצאת עם הבן האחר שלה. והיי, אם זה ישתבש האף שלי תמיד יוכל להתחיל לדמם שוב ולהפוך את כל הקידוש לפרק מהאנטומיה של גריי.

"מה לגבי זה?" אני מראה לאורי עוד שמלה אפשרית בזמן הפייסטיים.
"את רוצה שהם יחשבו שהבן שלהם יוצא עם דוסית?"
"מה? איך דוסית? רואים לי את הברכיים!" אני מתגוננת.
"כן, וזה כל מה שרואים. ברצינות, מאיפה הבאת את הדבר הזה? מאתיים שערים?"
"מדובר בארוחת שישי, אני לא רוצה שהם יקבלו רושם מוטעה."
"מאמי, בשמלה הזאת הם יחשבו שאת מתכוונת להחזיר את תום בתשובה או, אם לדייק, לצרף אותו לכת."
"אוף, אתה צודק." אני בוחנת את השמלה שוב.
"מה לגבי זה?" הוא מצביע על שמלה שתלויה מאחוריי.
"אז לא דוסית, אלא פרחה במרצדס. אני אוותר."
"מה? אני לגמרי רואה אותך לובשת אותה! ופרחה שיש לה מרצדס זאת פרחה שכדאי ללמוד ממנה." הוא מסכם.
"אתה חסר תועלת."
"סתם נו, תלבשי את השמלה הלבנה שלבשת לדייט הראשון שלנו."
"אורי! אתה זוכר מה לבשתי? אני מסמיקה."
"כן, אני זוכר מה לבשת לכל דייט שלנו, איך סידרת את השיער, ואיזה לק היה לך."
"כל מה שבחורה יכולה לחלום עליו."
"כן, רק שאני עדיין חולם על הבחור עם השיער הצבעוני."
"מה עם אבא שלך?"
"אה, את יודעת, הוא פחות בעניין של לקים."
"אין שיפור, מה?"
"אני חושב שגם לא יהיה. אבל לפעמים פשוט עדיף להשלים עם המצב ולא לפתח תקוות גדולות. והיי, הוא עדיין נותן לי לגור בבית שלו אז אני לא יכול להתלונן." המילים שלו שוברות לי את הלב.
"אתה הבן שלו. הורים לא יכולים להתנתק מהילדים שלהם ככה."
"נראה לי שהמציאות מוכיחה אחרת. אבל תודה על העידוד, נומי."
"לא קראת לי ככה מאז הצבא!"
"כשנרדמת בכל מקום אפשרי, זה היה מרשים." הוא צוחק.
"לא אשמתי שצה"ל עורר בי רצון לאבד הכרה."
"את רק קורבן של הנסיבות!"
"טוב, לעניינו: זה סופי, השמלה הלבנה?" אני מסכמת.
"כן, הם ימותו עלייך. אין לך מה לדאוג."
"סיכוי סביר שאני זו שאמות, אבל לפחות כולם שם יודעים לבצע החייאה." אני מסיימת את השיחה ומנסה לא לנתח את מה שהולך לקרות הערב יותר מדי. כן, בטח...

"את מתכוונת להביא להם משהו, נכון?" אימא שלי בוחנת אותי לפני שאני יוצאת.
"להביא?"
"כן, פרחים, יין, משהו... שלא יחשבו שאת כפוית טובה." הגבות שלה מתרוממות.
"שיט." אני תופסת את הראש בשתי הידיים.
"נעמונת, זה נימוס בסיסי כשמתארחים. בעיקר שאת גם ככה מבלה אצלם את רוב הזמן הפנוי שלך." נימת הביקורת בקול שלה לא חומקת מאוזניי. כן, יכול להיות שאני מבלה אצל תום יותר מאשר הוא מבלה אצלי, אבל אצלו הבית כמעט תמיד ריק, ואצלי הסיכוי שהיא תביך אותי גבוה מכדי להסתכן.
"אז מה אני עושה?"
"קודם כל, אומרת תודה שיש לך אימא כמוני."
"תודה, אימא."
"אני חושבת שנשאר לי בקבוק יין מאפי." אפי הוא אחד האקסים המיתולוגיים של אימא שלי, והוא כנראה זה שגרם הכי הרבה נזק.
"אימא, את בטוחה?" המילים שלי מהלכות על חבל דק.
"בטח, איזה שטויות את מדברת! גם ככה הפסקתי לשתות יין מאז הדיאטה." חלק ממני רוצה לשאול איזו מהן אבל אני משתיקה אותו לשם שינוי.
"אוקיי, ממש תודה." אני מחבקת אותה, החיבוק גורם לי להבין שאני צריכה לחבק אותה יותר.
"את נראית מקסים, הכי חשוב שתהיי מנומסת ותהיי עצמך."
"האיזון בין השניים די עדין." עד לא קיים...

תום כבר מחכה במכונית כשאני יורדת למטה.
"היי." אני פותחת את הדלת ומסדרת את השמלה לפני שאני מתיישבת. הוא מנשק אותי, והלוואי שיכולתי לומר שכבר פיתחתי חסינות לנשיקות שלו, אבל אני חושבת שמדובר בתסמונת חשוכת מרפא. עצוב, אני יודעת.
"ומה זה?" הוא מרפה ממני ולוקח את בקבוק היין.
"אתה יודע, מנומס להביא משהו כשמזמינים אותך לארוחת שישי."
"לא, זה ממש יפה... פשוט שני ההורים שלי אלכוהוליסטים לשעבר."
"מה?" קשה להסתיר את האימה הצרופה שמתלבשת על הפנים שלי.
"אני צוחק. וואו, נעמה, את כנראה ממש בלחץ אם לא קלטת את זה." הוא מחייך.
"אני רוצה להשאיר רושם טוב, זה הכל." אני מתכווצת קצת והוא מחבק אותי אליו.
"תראי, אני יכול לשקר ולהגיד שהמשפחה שלי היא קלה לעיכול. אבל אני חושב שכבר עברנו את השלב הזה, בכל מקרה נעבור את הערב הזה ביחד." הוא לוחץ לי את היד.
"למה זה נשמע כאילו אנחנו יוצאים לקרב?" אני מנסה לצחוק אבל זה יוצא מאולץ.
"כי האגו של מישהו ידמם עד סוף הערב."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Lee B עקוב אחר Lee
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
צודק
הגב
דווח
guest
יהיה פרק חדש היום ?
הגב
דווח
guest
מעלףףףף מתי ההמשך??
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 4 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
להילחם בשבילו- פרק 110
להילחם בשבילו- פרק 110
מאת: שלכת כותבת מהלב
אפילו ילד בכיתה ה' יודע לבקש
אפילו ילד בכיתה ה' יודע לבקש
מאת: Life is a game you win some you lose some
רגע באוויר
רגע באוויר
מאת: R. Jenkins
מסע אמריקאי פרק 1   חלק ו'
מסע אמריקאי פרק 1 חלק ו'
מאת: אור קרסנר
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan