כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 99

יש לי אחיין חדש

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102

פרק 99: אבא ליאם

ליאם עוצר רגע לפני דלת הכניסה לפגייה. הוא חוזר להשתופף על הרצפה, כאילו כואבת לו הבטן. אם כבר בטן, לי יש בתוכה פרפרים שרק הולכים ומתגברים ככל שאנחנו מתקדמים. אני לא יכולה כבר לחכות. אני ממש רוצה לראות את קטנצ'יק, נדמה לי שככה הם קוראים לו.
"קום." אני מושיטה לו יד. "אנחנו ככה קרובים לשם."
"אני לא יודע אם אני מסוגל." הוא מרים את העיניים אלי בהדרגה. "אני כולי בהלם עוד. הכל רץ והכל בעצם מציאות. לעופרי היה קטע כזה בתקופת החתונה והבעיטה הראשונה של קטנצ'יק (כן, הם קוראים לו ככה. זכרתי נכון) לשאול אותי אם זה אמיתי. זה כן."
אני רוצה להגיד לו שאני לא מבינה לאן הוא נסחף בהרהורים שלו והם רק מזיקים למה שגם ככה קורה בפועל, מה לעשות שהזמן ממשיך והמציאות בעצם כותבת את עצמה בכל רגע? אני ממש עומדת קרוב אליו ותופסת את הזרוע שלו חזק. הוא כבד. "בוא."
"את לא מתייחסת למה שאני אומר." הוא אוחז בכף היד שלי ומתרומם לאט.
"אתה לא תתייחס לדברים האלה גם כשתראה את התינוק. הוא יסיח את המחשבות המיותרות שלך, זה בטוח." אני דוחפת את הדלת העבה ותוך רגע הרבה צפצופים משתלטים לי על האוזניים.
מישהי עם שיער אדום קצר מתקרבת אלינו במהירות. "אתה אבא של התינוק שנולד לפני חצי שעה בערך בניתוח חירום?" היא גם מדברת מהר.
ליאם לא מצליח להוציא מילה מהפה מההלם כשמסביב, דרך זכוכיות, רואים לא מעט תינוקות כאן. אני שמה לב שהוא מתחיל לרעוד וכורכת את היד שלי סביב המותן שלו.
"זה הוא," אני עונה בשמו, במידה והאחות לא שמה לב להנהונים המוזרים שלו.
"בוא. אני אראה לך אותו. מחר לדעתי כבר תוכל להחזיק אותו. הוא שוקל 2.400 ק"ג, כמעט 2.500 ק"ג. זה בסדר. נחזק אותו טיפה באינקובטור למרות שהוא התפתח בסדר גמור ברחם של אמא שלו." היא כולה נמהרת.
ליאם הולך אחרון בשורה ונראה גם אבוד וגם מבולבל.
אני חייבת לגרום לו לחייך ואומרת, "רואה? לא משנה כמה הערת לעופרי על התזונה הלקויה שלה, הוא יצא בסדר."
החיוך של ליאם מופיע באמת, ואני ממש שמחה על כך. "הוא עדיין רזה."
אנחנו נכנסים לחדרון בו לראשונה בחיי אני רואה מה זה אינקובטור, והאחות, ששמה רחלי, מצביעה על האחרון בשורה תוך כדי התקדמות לשם. כשאני עוצרת ממש מולו, אני רואה תינוק קטנטן, פצפון, עם פנים די ורדרדות.
אני מתמוגגת. "יו, איזה מתוק." וכשאני מסתכלת על ליאם, אני רואה שהוא מתפרק ממש. הוא לא בוכה, הוא מתייפח.
"זה באמת אמיתי." הוא מסתכל עלי בעיניים מוצפות. "קטנצ'יק פה."
"אמיתי מאוד." אני מנסה לבחון את תווי הפנים שלו, אבל זה קשה כי הוא לא ברור. הוא כזה מתוק גם אם מחובר לו ליד צינור זעיר ועוד אחד קטן ליד האף שלו, שנראה כמו כפתור.
"ראינו לפי הרישומים שאשתך הייתה אמורה להיות בשבוע ה-34. החמוד שלכם הקדים בערך בשלושה שבועות, אבל יש תינוקות שנולדים גם לפני התאריך המשוער והם בסדר." רחלי מעיינת במסמכים שנמצאים ליד הדבר השקוף והענק בזה, בטח לעומת התינוק. "לך תשטוף ידיים ותכניס את היד דרך העיגולים שפה. אתה יכול לגעת בו."
"באמת?" ליאם נראה המום.
"לך." אני נשארת שם, צופה בו הולך בחוסר ביטחון אל פינת החדר שם נמצא ברז וחומר מחטא.
"הוא רצה שהם יחגגו יום הולדת באותו החודש," אני משתפת בקול את התקווה של ליאם, שלא התגשמה. "אז יהיה חודש הבדל, לא נורא."
"בכלל לא נורא." רחלי מחייכת. "ככה כל אבא מגיע כשזה בן ראשון..." היא לא מסיימת לדבר, וליאם חוזר.
"ככה?" הוא מכניס את היד שלו דרך העיגול שקרוב לראש של קטנצ'יק באיטיות ונעצר בדיוק מעל מעט השיער שיש לו. כשרחלי מהנהנת, הוא מלטף לו את הראש בעדינות ותוך כדי מנגב את הפנים שלו בחולצה. המבט שלנו מצטלב לשנייה. הוא מעביר אותו חזרה אל התינוק ומשהו באח שלי נרגע, סוף סוף. אחרי כמה דקות של שקט, שאני פשוט נמסה מלצפות בו, הוא מוריד את היד בעדינות לאזור כף היד הפצפונת של קטנצ'יק ומעביר אצבע אחת שלו על כל האצבעות של קטנצ'יק. פתאום הדבר הזעיר הזה זז מעט וסוגר את האצבע של ליאם.
רחלי מחייכת חיוך גדול. "הוא מרגיש. זה חשוב המגע."
ליאם מצליח לשחרר את האצבע שלו בקלות, תוך כדי שהיא ממשיכה ללטף את קטנצ'יק, ונותן לו הפעם את האגודל שלו תוך כדי ששאר האצבעות סוגרות על היד הקטנטנה הזו. אני מתחילה לראות מטושטש פתאום וקולטת שאני בוכה בעצמי.

"אני מרגיש יותר טוב עד שאני נזכר בעופרי. אני אפילו לא יודע מה איתה." ליאם מהדק את המעיל שלו כשאנחנו מתקרבים אל היציאה מהמבנה לכיוון חניון בית החולים.
אני מנסה לשכנע אותו לא ללכת לברר איפה היא נמצאת. "ההורים שלה לא יתנו לך להישאר בחוסר וודאות, ליאם. היא ישנה, אין משהו חדש. הרופא אמר הכל כשהוציאו אותה מהניתוח."
"אני מרגיש שאני חייב לעצור שם לשנייה רק כדי לבדוק שבאמת הכל בסדר ואין משהו חדש שגילו בבדיקות. אני לא זוכר אם הוא אמר שהבדיקות מחר או היום-"
"מחר, ליאם. הבדיקות מחר." אני מובילה אותו אל הצד הנכון בחניון כשאנחנו יוצאים החוצה. "אמא תברר מחר עם ההורים שלה. עדיף שתשמור מרחק מהם ותתרכז בתינוק. הוא כזה מקסים. ראית איך הוא הזיז את האצבעות כשנגעת בו?"
העיניים של ליאם מבריקות דרך תאורת הרחוב. בהתחלה אני חושבת שזה מהתרגשות, אבל מהר מאוד הוא חוזר לבכות. "אני דואג לה." הוא מוציא את מפתחות הרכב. "אני דואג שיקרה לה משהו שלא גילו עוד."
"אני אנהג." אני חוטפת לו את המפתחות ומשתלטת על כיסא הנהג. הוא לא אומר כלום. אני מרגישה מים פוגעים לי בשיער ומחפשת ישר את פנס הרחוב הקרוב. אני אכן רואה טיפות דרכו. "אמרו שירד גשם?" אני שואלת כשליאם חוגר את חגורת הבטיחות שלו. הוא לא טורח להסתכל עלי וגם לא משיב כל הדרך. הוא כן מסתכל על הגשם שמציף את הרחובות בהדרגה.
אנחנו מגיעים לדירה שלו בדממה הזו, ואני ישר הולכת למטבח ומכינה לעצמי לאכול. אני גוועת. אני מוציאה סיר, מרתיחה מים ושמה בצד השיש פסטה יבשה שמצאתי ורוטב עגבניות פתוח שיש במקרר. אני שולפת את המטען מהתיק שלי ומחברת אותו ישר לשקע שנמצא במטבח. נותרו לי ארבעה אחוזים בנייד. אני רואה עכשיו ברור יותר את ההודעה מבן:
"הכל בסדר? לדאוג? יש שקט ממך שלא מתאים לך בכלל".
אני רואה באמת שההודעה האחרונה שלי איתו הייתה לפני שלוש שעות. אני מקלידה מהר: "פגשתי את האחיין החדש שלי. הוא כזה בונבון". אני מוסיפה אימוג'י מאוהב ומניחה את הנייד על השיש כשאני שומעת רעש מחדר השינה של ליאם ועופרי.
"ליאם?" אני עושה צעד וחצי לכיוון המסדרון, מעט מודאגת, וליאם יוצא החוצה כבר לבוש בבגדים לשינה. אני מסתובבת ישר אל המטבח ורואה את המים שהרתחתי מתחילים לבעבע.
ליאם מתיישב על הספה בסלון ומדליק את הטלוויזיה. היה נדמה לי שהוא הולך לשקוע באיזו תוכנית, רק שתוך כמה שניות בודדות הוא על הרגליים, הולך הלוך ושוב בסלון. הוא כמובן לחוץ.
"אני לא חושב שאצליח להירדם כשכולי במחשבות עליה," הוא אומר, מציץ בסיר שלי ומתרחק.
אני מזהה שהוא בהתחלה של התקף מיד. "תיקח את הכדור. לא בלעת אותו, נכון?"
המבט שלנו נפגש, ואני רואה ישר שהעיניים שלו אדומות עדיין. הוא לא נרגע. "יופי, ענבר."
"אני רצינית." אני מפשפשת בארון שמעלי, מוצאת ספל ומוזגת לו מים קרים. "יאללה, תבלע אותו. אם צריך, תישן פה בסלון לידי ככה שהרעשים של הטלוויזיה יעזרו לך להירדם. אני אראה סרט או משהו."
ליאם הולך לחדר וחוזר שבתוך כף היד הענקית שלו יש כדור קטנטן. הוא בולע אותו בשניות עם לגימה אחת בלבד מהכוס. "מה סלון? יש ספה נפתחת בחדר של התינוק. אני אלך לשים שם מצעים, תעשי עליה ספתח." והוא נעלם שוב במסדרון.

את האמת? לישון על הספה הזו לא היה רעיון טוב במיוחד. גם לא נוח במיוחד. כואב לי הגב כל כך שאני פשוט מתחרטת שלא ישנתי בסלון.
אור היום הקלוש, בכל זאת אפור בחוץ ויש מצב שאני שומעת גשם, חושף חדר יפה במיוחד לתינוק החדש. הם שניהם עצבו אותו יפה, אבל ללא ספק הציורים של עופרי על הקיר שמולי הם מה שעושים את החדר שונה מחדרים אחרים.
אני משפשפת את העיניים שלי ורואה הודעה אחת בלבד מאמא שלי. אני גם רואה שהשעה 11:00 בבוקר. וואו. איך ליאם לא העיר אותי? כנראה הייתי ממש עייפה אם ישנתי כל כך חלק.
אמא ענתה הבוקר להודעה ששלחתי לה אתמול בלילה, לפני שהייתי קרובה להירדם בסלון. אין חדש מצד ההורים של עופרי. אין לי מושג עם מי היא מדברת משניהם, אבל נראה שאבא שלה יותר סבלני מהאמא.
אני יוצאת מהחדר אל המסדרון ורואה בחדר הסמוך, כלומר החדר של ליאם ועופרי, בגדים רטובים על הרצפה. אני נכנסת פנימה, מרימה את החולצה, מגלה ריח של זיעה מבלי שבכלל קירבתי אותה אל האף וקופצת כשליאם יוצא בדיוק החוצה מהמקלחת.
"אני ער מתשע. יצאתי לרוץ ועכשיו אני נוסע. את באה?" הוא שולף את המעיל שלו מהקולב שבולט על ידית הארון. הוא לבוש בטי שירט לבנה קצרה וג'ינס בלבד. איך לא קר לו?
"אמא אמרה שהיא ואבא ידאגו לעגלה, חיתולים, בגדים וכל מה שצריך." אני מתיישבת על קצה המיטה. "להגיד לאמא שאנחנו באים?"
"את לא נראית במצב שאת באה. אם את רוצה, תתלבשי ותתארגני מהר." הוא מעביר יד בשיער שלו. "אני מרגיש גם ככה שקמתי מאוחר מדי."
"מותר לך לנוח. עברת יום קשה." אני לא מאמינה שאני רכה איתו. זה מה זה לא מגיע לו. אני כותבת לאמא שאנחנו תיכף יוצאים, והיא מחזירה לי שהיא תבוא גם. אני מעבירה לליאם את ההודעה, "אמא יוצאת תיכף מהבית ותפגוש אותנו שם."
"תתארגני מהר." הוא הולך בהליכה מהירה אל הסלון. את ההליכה המהירה הוא ממשיך גם כשאנחנו מגיעים אל החניון שהיינו בו אתמול בבית החולים. הוא נהג כאילו ביצע שוד ענקי, ולא משנה כמה אמרתי לו להאט, הוא לא הקשיב.
"ליאם!" קול מוכר נשמע מהצד השני של החניון הענקי. "ענבר!" אני מזהה את הקול של אמא ומנופפת לה. ליאם לא נראה מאושר לעצור ולחכות עד שתתקדם. היא לא כזאת רחוקה מאיתנו.
"נו, אמא. אולי תלכי מהר יותר?" הוא קורא כשהיא מאיטה, ואני לא יודעת אם בכוונה. אמא מקשיבה לו ורצה על המגפיים המוגבהים שלה.
"היא תיפול בגללך בסוף," אני מסננת וקוראת, "אמא, תיזהרי! את על עקבים."
אמא מגיעה אלינו מתנשפת. "באמת קשה ללכת עליהם. מה קרה, ליאם? למה אתה לחוץ כזה?"
"אולי כי לתינוק מגיע לפחות שאבא שלו יהיה לידו?" הוא עונה בשאלה ומושך את הדלת כך ששתינו נכנסות.
כמה דקות אחר כך, ליאם מחזיק את התינוק לראשונה. הוא יושב רגוע כשהתינוק בין שתי הזרועות שלו ופשוט מסתכל עליו. אמא קוטעת את הדממה כשחוזרת משיחה עם אחות אחרת.
"אפשר לקחת אותו כבר עוד יומיים הביתה, אתה רוצה? אפשר גם להשאיר אותו עוד קצת, בגלל המצב של עופרי. אני מניחה שהיא תרצה שהוא יישאר כשהיא מאושפזת." אמא מתיישבת לצידו על ספה קטנה, בה איכשהו יש מקום לשניהם. "איזה מתוק הוא."
"הוא לא צריך את הדבר הזה יותר?" ליאם מצביע על האינקובטור שלידו כבר יש את העגלה השקופה המוכרת, בתוכה גם ראיתי את שליו כשנולד.
"לא. הוא קרוב מאוד למשקל תקין לתינוק." אמא עוצרת את עצמה פתאום מלהגיד משהו נוסף, ואני מניחה שמה שעובר לה בראש הוא המחשבה שמזל שהצעדה נדחתה, אחרת אולי עופרי הייתה יולדת בינואר.
"הוא נראה כמו כל אחד מהתינוקות פה." ליאם ממשיך לדבר כשהראש שלו כלפי מטה, אל התינוק. הוא בוהה בו ארוכות. אני בטוחה שהוא מסתיר את הרגשות שלו בגלל הדאגה לעופרי. אין מצב שבתוכו הוא לא מאושר על המתנה שעופרי נתנה לו. הוא קרוב לחבק אותו, אני רואה את זה, אבל הוא חושש.
הנייד של ליאם מצלצל, ואני מוציאה לו אותו מכיס המעיל. "זה אבא של עופרי, אני חושבת. כתוב מיכאל." אני מראה לו את הצג.
אמא אוספת מליאם את התינוק ומלטפת אותו ברוך תוך כדי שליאם עונה לשיחה. היא מאוד מהירה, אבל היא גורמת לו לזנק על שתי רגליו מיד.
"מה? מה קרה?" אמא מנתקת קשר עין עם התינוק לכמה שניות. "ליאם, הכל בסדר? מה הוא אמר לך?"
"שהם נוסעים עם נועה לצהריים ושאנצל את זה כדי לבקר את עופרי. הוא אמר שהם הולכים בערך לשעתיים ויש לי איזו הליכה של עשרים דקות לאיפה שהיא מאושפזת. אני הולך." הוא אוסף את המעיל שלו ומתקדם אל הדלת. "אני אחזור אחר כך. את פה?"
אמא מהנהנת. "כן." היא מסתכלת עלי, ואני לא צריכה שתגיד כלום. אני הולכת אחריו.

גם כשעופרי ישנה היא נראית כמו אחת הנשים הכי יפות שראיתי בחיי. עור הפנים שלה קיבל גוון חיוור במיוחד, בטח לעומת הצבע של כף היד, שנמצאת מחוץ לשמיכה העבה. היא ישנה עמוק, רואים את זה שזו לא שינה טבעית. האף והפה שלה מכוסים במסכת חמצן שמתמלאת באדים כל כמה שניות, והשיער שלה אסוף בקוקו פשוט לצד ימין. היד שמחוץ לשמיכה היא כאמור יד שמאל, והיא מחוברת לשני צינורות. גם אחת מהאצבעות של עופרי מחוברות למכונה שאחראית על הצפצופים החלשים שיש פה. זה כמו אטב לבן כזה שאני זוכרת שאחראי על הדופק. היא בלי לק ג'ל באמת, כמו שסיפרה לנו באחת הפעמים. מזל שהספיקה להוריד אותו.
"אני מפחד להרים את השמיכה ולראות מה קרה לבטן שלה. יש לי תחושה שאראה משהו קשה." ליאם כבר די נוגע בשמיכה ובסוף מושך אותה. עופרי לבושה בכותנת בית החולים, שהיא סוג של שמלה. הוא מרים אותה עד לחזה שלה בעדינות ומתחיל לבכות מחדש כשהוא רואה את מה שאני רואה. גם אני חוטפת הלם, כולי צמרמורות.
הבטן התחתונה שלה מלאת סיכות ותפרים כאשר הצבע ששולט בעור שלה הוא יותר אדום מאשר לבן, ממה ששונה לגמרי מהפנים. בכנות? אני מבינה למה ליאם נשבר. זה באמת קרה בגללו. זה משהו שאפשר היה למנוע בשיחת טלפון אחת פשוטה...
אני מקווה שהוא לא יתחיל ברחמים העצמיים שלו כשהוא ממלמל משהו על היותו טיפש ומחזקת אותו בכך שאני לוחצת לו על הכתף. אני עומדת מאחוריו, הוא יושב קרוב אליה. שנינו מסתכלים עליה ישנה אחרי שהוא מכסה אותה מחדש. זאת עופרי בגרסת היפיפייה הנרדמת.

ליאם, אמא ואני נשארים עם התינוק עד אחרי הצהריים ואז אנחנו חוזרים לבית של ההורים. אמא מגישה לכולנו לאכול ממה שהכינה אתמול ונשאר, מין הסתם, כי ארוחת ערב מסודרת לא הייתה מאז הטלפון של עופרי.
"במוצאי שבת נלך אבא ואני לקנות את העגלה. יש מצב גדול שהתינוק ישתחרר לפני עופרי גם אם הוא יישאר עוד כמה ימים. צריך שהכל יהיה מוכן." אמא לוגמת מהתה שלה ומציצה בשעון. מוצאי שבת מגיע עוד פחות משעה.
ליאם נראה לי מפוחד כשהוא מבין שיצטרך להיות לבד בדירה לתקופה ארוכה משחשב. אין לנו באמת מושג כמה זמן עופרי תישאר באשפוז, אבל לפי מה ששנינו ראינו היום, זה בטוח יהיה יותר משבוע. אני מרגיעה אותו ישר ואומרת, "אני אבוא לישון אצלך גם הלילה ואם תצטרך גם בימים הבאים." אני שמחה שבן מבין וגם פחות שולח הודעות. אין באמת חדש, לפי מה שאבא של עופרי כתב ככל הנראה בסתר, בלי שאמא שלה תראה. אמא שלה ממש נחושה שליאם והיא לא יתראו יותר אף פעם. אני לא חושבת שזה מה שיקרה. עופרי באמת אוהבת אותו.
אני מבינה שליאם צריך אותי יותר מתמיד באי הוודאות הזו. ציפיתי משירי שתהיה שם בשבילו גם, אבל היא ואבא די נעלמו. אני לא יודעת מה ההורים אמרו לה וגם לא יודעת מה קרה בדקות שאחרי ההגעה שלהם עם עופרי לבית החולים. יש פה סימן שאלה.
אנחנו חוזרים לדירה שלו כשההורים נוסעים בסופו של דבר. ליאם לא אומר להם שום דבר על צבע מועדף או משהו בסגנון, הוא רק ממלמל שיעשו מה שנראה להם לנכון. לי נראה לנכון להכין לו לאכול, כי לא ראיתי אותו אוכל ב-24 השעות האחרונות.
אני מכינה לשנינו חביתות ורואה את ליאם דרך הכתף יושב על אחד הכיסאות שבשולחן במטבח. הוא שקוע בעצמו, בוהה במשהו לא ברור. "תוך יממה הכל התהפך," הוא ממשיך במלמולים, אבל הם חזקים מספיק כדי שאשמע.
"אתה צריך לשנות את המחשבה שלך. דחוף." אני לוקחת נייר סופג ומוציאה את החביתה הראשונה. אני מניחה את הצלחת לפניו, והוא מרים את העיניים הכחולות שלו אלי. "את חושבת שאני לא יודע?"
"אתה לא. זו עובדה. ההתנהגות שלך עם התינוק משונה. אתה לא נראה נרגש כמו שחשבתי שתהיה, אני חייבת להגיד." אני זורקת לפח את קליפות הביצים שהשתמשתי בהן. "התפרקת קצת בדמעות אתמול וזהו. היום, כשהיינו איתו, היית מאוד מכונס בעצמך."
"אני דואג לעופרי." הוא מרחיק את הצלחת ממנו.
אני נאנחת. "ליאם, היא תעורר מחר בבוקר. היא לא בתרדמת או משהו, חלילה. נתנו לך בסך הכל עוד יום מנוחה כדי שהגוף שלה יתאושש מהר יותר."
"היא חסרה לי. זה מרגיש כאילו היא מתה בלידה." הוא קובר את הראש שלו בין ידיו. "הבית ריק פתאום. זה שונה מהימים שאחרי הריב שלנו כי דיברנו בטלפון ושמעתי את הקול שלה. עכשיו כלום."
אני נבהלת מהדברים שלו. "ליאם! למה אתה מדבר ככה?"
הוא חוזר על אותו המשפט ששמעתי כל כך הרבה ביממה האחרונה, "הם לא יתנו לי לראות אותה. אמא שלה במיוחד."
"עופרי לא תיתן לזה לקרות," אני אומרת את מה שאני בטוחה בו.
ליאם מקרב אליו את הצלחת מחדש ומרים את הסכין והמזלג. "אני לא יודע למה לצפות."
אני מכבה את הגז, שמה את החביתה בצלחת שלי ומצטרפת אליו בלי לומר מילה. בכנות? גם אני לא יודעת מה יקרה.

פרק הבא פרק 100, וואו!
עופרי תחזור בפרק הבא.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי המשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תיכף
הגב
דווח
Blackbird Night
Blackbird Night
פרק מקסים! אני חושבת שהפחד של ליאם על מה שקרה לעופרי, למרות כל מה שהיה ביניהם, ממחיש נהדר את התשובה לשאלה שהיא שאלה אותו לפני מספר פרקים: כן. הוא אוהב אותה. הוא ללא ספק חייב לעשות שינוי באופן החשיבה שלו, כי הוא כנראה התרגל לחשיבה כזו כשהיה לבד. עכשיו הוא לא לבד. יש לו אישה ותינוק. עד כמה שהוא נשאב לתוך הימים הקשים שלו, שבהחלט קשים ואני לא ממעיטה בערכם, הוא צריך להבין שיש עוד אנשים בסיפור שלו. אנשים שעלולים להיפגע.
עופרי כבר פעמיים נפגעה מליאם בגלל התאריכים האלה ואני מדברת כמובן על השנה הנוכחית, אם כי גם יום ההולדת של יונתן בשנה שחלפה פגיעה בה מאוד.
עופרי נמצאת כרגע במקום בו היא צריכה להבין מה היא רוצה בשביל עצמה ובשביל התינוק, ואילו ליאם צריך לראות אם הוא מסוגל להתעלות על עצמו ולהיות שם בשביל עופרי והתינוק כמו שמגיע להם.
אני מאחלת לליאם בהצלחה מול דניאלה כי ברור לי שיהיה קרב והוא יהיה קשה וסוחט.
מחכה להמשך! ❤
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 19 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 102
להילחם בשבילו- פרק 102
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 101
להילחם בשבילו- פרק 101
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
מתח
ג'וזפין - פרק 1
ג'וזפין - פרק 1
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אין מנוחה לרשעים
אין מנוחה לרשעים
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ
הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ
מאת: Roi Jan
אנחנו לא זוג
אנחנו לא זוג
מאת: שקד מיכאל
סיפורים אחרונים
Morena De mi corazon
Morena De mi corazon
מאת: אביטל סיאני
זוהי קריאה אחרונה
זוהי קריאה אחרונה
מאת: No One
חדר מספר 5 - פרק 3
חדר מספר 5 - פרק 3
מאת: בתאל דורון
להיות ה'לא רצינית'
להיות ה'לא רצינית'
מאת: secret charm
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay