כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 3

להילחם בשבילו- פרק 97

"אני חושבת שהוא עשה משהו לעצמו"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111112. להילחם בשבילו- פרק 112

מזל טוב לסיפור שחוגג היום שנה. אתם קולטים? אנחנו קרובים לסוף, הפרק הזה יכניס אותנו למה שנקרא "ההתחלה של הסוף".

פרק 97: לפגוע בי- חלק ב'שחר,
למה אני בכלל כותבת לך? זאת שאלה שעוברת לי בראש לא פעם, הרי לא תראה את זה או תדע מזה אף פעם.
למדתי עם הזמן להבין שעם כל הכבוד לאור שמגיע מהכוכבים, אתה זה שגורם להכל להראות מואר יותר ויפה יותר בהרבה. כן, הם נוצצים שם בשמיים, אבל אתה אור גדול שמביא איתו בשורה טובה וחדשה. יום חדש.
אתה גורם לכל דבר שהפחיד אותי לפני כמו הלילה, תמיד הלילה, הארור, להראות לא מזיק בסופו של דבר. מספיק לי מבט אחד בך כדי להבין שהכל יהיה בסדר, נכון?

"עופריק?"
אני מרגישה את השפתיים של ליאם מרפרפות לי על עור הלחי. בהמשך מצטרפות האצבעות שנכנסות אל תוך שרוול הפיג'מה שלי.
"אני יוצא טוב?" הוא מחכה עד שאפתח עיניים, וכשאני עושה זאת, הוא מוריד את הפוך מעצמו.
"מתי אתה משער שתחזור?" אני עונה בקול מנומנם ומספיק לי שבריר שנייה של מבט בחלון כדי לראות שעוד חושך בחוץ. מה השעה? קשה לי להסתכל על הספרות בממיר.
"מניח שבין שתיים לשלוש. יש לי גם נסיעה משם." הוא נותן לי נשיקה במצח, יוצא מהמיטה ומדליק את האור במקלחת שלו. "אני לא לוקח את פאביו. הוא נוחר." אני מזהה צחקוק בקול שלו.
"אני אקח אותו כשאקום." אני מסדרת את הפוך הזוגי מחדש ועוצמת עיניים. "נסיעה טובה."

אני מוצאת את אמא די מהר לשם שינוי בקניון איילון ההמוני. אנחנו הולכות לאחד מבתי הקפה, והיא מעבירה יד בשיער שלי. "הסתפרת, נכון?"
אני מהנהנת. "אתמול בבוקר. קצת דיללתי אותו וגזרתי קצוות. הספרית שלי מצאה לי תור ערב קודם. יש יתרון בכך שבבקרים אני בבית לפחות."
"יפה לך מאוד." אמא מצביעה על אחד מחלונות הראווה, שם תלויות חולצות מכופתרות לגבר. "תראי את הכחולה. היא תחמיא לליאם ממש לברית."
"ברית?" אני מרימה גבה.
"אתם לא רוצים לעשות אירוע? לא חובה עם מיליון אנשים, משהו מצומצם, אולי אפילו בבית כנסת." אמא נראית מופתעת מכך שלא העלינו בכלל את הנושא. "מה, לא חשבתם על זה?"
אני כמובן לא רוצה להגיד שליאם ואני חושבים כרגע על דברים הרבה יותר חשובים. הוא באמת משתדל יותר מדי מאז השיחה שלנו בשבוע שעבר לבדוק שהכל בסדר איתי.
"לא ממש." אני מציצה במסך הנייד שלי לבדוק אם יש הודעה חדשה מליאם. כלום. בשמונה וחצי, כשבדיוק חזרתי עם פאביו מטיול הבוקר, הוא שלח לי הודעה שהוא הגיע והצעדה תיכף מתחילה. אני כתבתי לו שאני נוסעת עם אמא שלי לקניון, והוא עדיין לא ראה את ההודעה שלי. אני מכריחה את עצמי לא להכניס לראש שלי מחשבות מיותרות שיתגלו בהמשך כשטויות. ההיגיון אומר שהוא עם הנייד בתיק/כיס וצמוד לחברים שלו. התחושה? היא לא ממש שקטה...

כשאמא פותחת את דלת הבית ואני נכנסת פנימה אחריה, אני מגלה את נועה שוכבת על הספה הקטנה ואת הטלוויזיה דלוקה על אחת מסדרות הנוער.
"מה, מה את עושה פה?" היא עוצרת את הפרק כשמגלה אותי מתיישבת על הספה השנייה.
"ככה אומרים שלום?" אני מחייכת אליה.
"הייתי קמה לחבק אותך, אבל אני ממש עייפה. היה לי מבחן רציני במדעים." היא מפהקת. "רגע, ליאם בבית?"
"לא. הצעדה היום. יצא אחלה מזג אוויר." אני מסתכלת על התמונה הקפואה שבמסך. "אז מה את רואה? אפשר להצטרף?"
"מה שבא לך." והיא מחזירה את הפרק.
אני חולצת נעליים ועוברת לשכב על הספה גם. אני מרגישה את קטנצ'יק בועט בי ממש חזק ומרימה את הסווצ'ר שלי. אני אוהבת להעביר את האצבע בדיוק מעל העור איפה שכף הרגל שלו נוגעת ואם צריך גם ללחוץ. הוא לא מוותר בכל כך קלות על התזוזות הפעלתניות שלו ואם צריך הוא מרביץ לי בעוצמה שדומה לעכשיו.
"אכלת משהו שנותן לו הרבה אנרגיה." אמא עוברת לידי ומבחינה בבטן שלי עולה. היא נכנסת למרפסת ויוצאת אחרי שנייה עם מגבת יבשה ביד שלה. "את רוצה להתקלח פה? להדליק לך את הדוד?"
"אני כבר אתקלח בבית." אני נאבקת בעיניים שלי שנעצמות. "אני עייפה יותר מדי לאחרונה. זה טבעי?"
"מה הכוונה יותר מדי?" אמא זזה כשנועה מתלוננת שמסתירה לה את המסך.
"נגיד אם הייתי ישנה צהריים שעתיים בערך, עכשיו אני יכולה לישון כפול. עזבי לישון צהריים, אם תביאי לי כרית אני אירדם פה." אני מורידה חזרה את החולצה.
"את רוצה כרית?" אמא שואלת.
"לא, אני מספרת לך מה קורה לי. השבוע נרדמתי באחת עשרה אחרי שהתעוררתי בסביבת תשע." אני מכריחה את עצמי לקום לפני שבאמת יצא מצב שאשן על הספה.
"אולי תדברו במקום אחר?" נועה כועסת ועוצרת מחדש את הסדרה שלה. "אתן מפריעות לי."
"סליחה," אני אומרת.
"לא אמרת שאת רוצה לראות איתי?" היא מסננת כשאמא מתרחקת חזרה לכיוון החדר שלה ושל אבא.
תמיד חששתי ממנה כשהיא עצבנית. "הנה, כן." ואני מנסה להתרכז עד שהשעה שלוש מגיעה והעייפות מנצחת. אני שואלת את אבא אם הוא יכול להקפיץ אותי לדירה וכשהוא מתארגן, אני יוצאת למרפסת ומנסה לתפוס את ליאם. אין מענה ואני כמעט דקה על הקו. כשמגיע התא הקולי, אני מנסה להבין מה קורה. אולי הוא נוהג בדרך חזרה ולא יכול לענות? זה מוזר. הוא תמיד עונה לי גם כשהוא בנהיגה, הרי יש לו בהגה איזה כפתור שם שמאפשר לענות בלי להרים את היד בכלל. אני לא מאבדת את העשתונות ומתקשרת למאיה. היא, לעומתו, עונה אחרי שלושה צלצולים.
"היי, עופרי."
"היי." אני מכריחה את עצמי לא לתקוף אותה. "ליאם לידך? הוא לא עונה לי לטלפון." למצב ביטחון, אני נכנסת לווטסאפ שוב. הוא עדיין לא ראה את ההודעה שלי מהבוקר.
"כרגע לא. היה עד לא מזמן." היא נשמעת כאילו היא בתוך סופת טורנדו. אני מניחה שהיא הולכת בדיוק כשיש משב רוח רועש במיוחד. "באו כל מיני חברים מהפלוגה גם, את יודעת איך זה. הם נשארו אחר כך לשבת. הייתי איתם ממש קצת."
"לשבת איפה?" אני אוחזת במעקה תוך כדי שאני נושמת נשימות עמוקות במיוחד. מה קורה לי?
"פה באזור. אני הייתי איתם בבית הספר, הרי חזרנו לשם בסוף הצעדה והייתי צריכה לעזור לארגן. היה ציוד להחזיר ו... לא משנה. הוא היה איתי ועזר לי וגם החברים שלו. אחר כך הם המשיכו. ליאם לא נסע באוטו שלו, אחד מהם לקח אותו איתו."
"אה, לא הלכת איתם לשבת?" הלב שלי הולם בי חזק יותר מהבעיטות של קטנצ'יק.
"לא, מה אני קשורה? זה שלהם. הוא אמור לחזור כשיסיימו את הישיבה." היא נשמעת בטוחה בעצמה. "נעלמת לי הקליטה פה. אני בדיוק יוצאת מהבית של שכנים של ההורים של יונתן חזרה לתל אביב. יש להם בת בגיל שלנו שלמדה איתו בתיכון, הייתי אצלה קצת." היא מוצאת צורך להסביר למרות שלא שאלתי כלום.
"אם הוא יתקשר אלייך תגידי לו שיתקשר אלי, טוב?" אני לא יודעת למה אני מבקשת את זה בכלל ממנה.
"מה? אני לא שומעת. נדבר, טוב?" והשיחה מתנתקת.
אני חוזרת לבית וכמעט משתפת את ההורים במה שקרה עכשיו. אני מחליטה שלא אחרי עוד רצף של כמה נשימות עמוקות. אני מאבדת פרופורציות אם הדברים של מאיה נכונים ולמה שהם לא יהיו? זה אחד מאותם ימים שאני צריכה לאפשר לו להתפרק. מה זה צריכה? חייבת.
אבא יוצא אל הסלון ואוסף את מפתחות הרכב. "בואי." הוא פונה אל אחותי. "נועה, תיכנסי להתקלח. אמא מציעה שנלך ביחד היום לאכול באיזו מסעדה במקום שאבשל משהו זריז."
"יש מים חמים?" אחותי לא קמה מהספה.
"כן." אבא פותח את דלת הבית ומחייך אלי. "אמא שלך מפילה עלי עכשיו חיפוש חנייה בשישי בערב. אולי תצטרפו את וליאם גם?"
"נראה לי שהוא יהיה עייף מהצעדה. גם נהג הרבה." אני נכנסת בעקבותיו אל המעלית.
"אם יהיה שינוי בתוכנית- תרימי טלפון. לדעתי לא נצא לפני שש וחצי מהבית. שתי הגברות עדיין לא התקלחו."
אבא מספר לי בדרך על התקופה הזו בשנה שבין חנוכה לפסח שמבחינתו היא הכי עמוסה ולתלמידים קשה כי מלבד יומיים בפורים אין להם באמת חופשה. יש לו גישה כזו שצריך לאפשר לתלמידים פעמיים בחודש לעשות דברים מחוץ לכותלי בית הספר שיעשירו את הידע שלהם ולא יגרמו להם לשנוא את הלימודים. הוא למשל רצה לארגן סיור למערת המכפלה ומשם לעצור עם הכיתה שלו לנגב חומוס, אבל המצב הביטחוני לא מאפשר זאת.
כשאני נכנסת לדירה, פאביו מזנק עלי ישר. "בוא נלך לטייל." אני אוספת את הרצועה שלו ויוצאת בדיוק כמו שנכנסתי. כשאני נמצאת בכניסה לבניין, אני מנסה לחייג לליאם מחדש. הוא עדיין לא עונה.

אני נכנסת להתקלח ישר כשאני חוזרת לדירה, גם אם המים לא חמים במיוחד. אני עולה למיטה ותוהה אם להתקשר למישהו מהמשפחה של ליאם. אני לא רוצה להכניס אותם ללחצים מיותרים, רק שאני בחוסר וודאות ענקי וזה מטריף אותי. אני עוצמת עיניים ומסתבר שנרדמת כי אני מתעוררת כשהנייד שלי מצלצל ומגלה שהשעה שש. המחייג הוא לא ליאם, אלא עדי.
"הלו?" אני עונה די מנומנמת.
היא כמובן עולה על זה מיד. "הערתי אותך?"
אין לי טעם לשקר. "סוג של. לא תכננתי להירדם."
אני קמה מהמיטה אל הסלון, מקווה לראות את ליאם מנמנם על הספה או משהו. כלום. תוך כדי עדי שואלת אם אני רוצה לצאת איתה הלילה לסרט. אני מכריחה את עצמי לא להיכנס לפאניקה, רק שהגוף שלי כבר בתוך המצב הזה. הנה הרעידות חוזרות.
"עדי, אני אדבר איתף תיכף." ואני מתנתקת ישר את השיחה. אני מחייגת לליאם בידיים משקשקות, כמעט מפילה את הנייד. למה הוא לא מצלצל? נו. נו. תא קולי. מה? מה הולך פה? הוא במקום בלי קליטה? באיזו מנהרה בדרך? אני מנסה שוב. תא קולי.
אני רואה ברשימת השיחות האחרונות את הנייד של מאיה ונזכרת בשיחה איתה. אני מחייגת ישר. "נו, תעני." אני מסתכלת על צג הנייד כשארבעים שניות חולפות. עניין של עוד כמה צלצולים והשיחה תעבור לתא קולי.
"הלו?"
"מאיה!" אני כמעט צורחת. "הוא עוד לא חזר. את בטוחה שאת לא יודעת כלום?" אני מתיישבת על הספה בסלון ולא מצליחה לעצור את הדמעות.
"מה? הוא לא חזר? איזה מוזר." היא לא נשמעת מודאגת. לפחות לא כמוני. "לא יודעת איפה הוא יכול להיות. זה מוזר."
"אני מפחדת ש..." אני נחנקת. "אני חושבת שהוא עשה משהו לעצמי."
"אל תגידי את זה!" מאיה מרימה את הקול שלה. "עופרי, למה את חושבת ככה? חכי שנייה. בואי נחשוב. לא דיברתם בטלפון?"
"נו, לא!" אני על סף צעקה. "מאיה, הוא לא ענה לי מהבוקר. מה הולך פה?"
"טוב, נעשה דבר כזה. אני אנסה לברר עם מישהו מהחברים שלו ואת בינתיים תשתדלי שלא לעשות בלאגן, בסדר? אל תעלי על הרכב או משהו. תני לי לדבר עם מישהו מהחברים שלו." והיא מתנקת.
רק שאני לא מסוגלת לשבת בחיבוק ידיים כשחלפו יותר מדי שעות. אני מבינה שאני נכנסת להתקף חרדה, מה שלא בריא לי בכלל, אבל איך אפשר שלא? ההיסטוריה איתו מורכבת ומלמדת ש... שאולי המחשבה שלי נכונה. אני מתחילה לראות את הסלון מסתובב וגם הנשימות לא עוזרות. אני אוחזת בספה כשאני קמה וסוג של רצה אל המקלחת שלי. אני משתופפת אל האסלה ומקיאה יותר מפעם אחת. אני מפחדת להסתכל על עצמי במראה. אני שוטפת פנים באגרסיביות ויוצאת חזרה אל הסלון.
אני לא יכולה עם המתח יותר. אני לא יכולה לשאת שום מחשבה, גם לא הגיונית. אני מנסה לחייג אליו שוב. תא קולי.
הלחץ הזה גורם לי כמעט למעוד. מזל שהספקתי לאחוז במשענת הספה, אחרת הייתי מתגלגלת על הבטן. הנייד שלי נופל לי מהיד הרועדת על כף הרגל, ולמען האמת לא היה אכפת לי אם היה נשבר או מתנפץ. אני מחייגת לענבר. היא לא עונה. אני לא מוותרת ומתקשרת למירי. גם היא לא עונה. אני מנסה לחשוב למי עוד להתקשר ונזכרת בטלפון שיאיר נתן לי באזכרה של יונתן למקרה חירום. אני מחייגת אליו. ממתינה. אני ממתינה כמעט עשרה צלצולים, אבל הוא לא מפנה את הקו. בסוף השיחה מתנתקת. אולי הוא לא שמר את הנייד שלי בכלל?
אני תופסת את הפנים שלי ונזכרת שלא חייגתי לשירי. אני עושה זאת. לעומת כולם, היא עונה לי. אני מספרת לה הכל, ממש יורה אל המכשיר.
"עופרי, עופרי." אני שומעת את הקול של מירי. היא העבירה לה את הנייד. "תשכבי במיטה שלכם ואל תזוזי, בסדר? אנחנו בדרך. תנסי להירגע עם כמה שזה קשה, טוב?" היא נשמעת בשליטה.
אני לא הולכת לחדר, אלא למקלחת שלי. אני מקיאה את כוס המים ששתיתי. אני מתיישבת על הרצפה, נשענת על הקיר ובוכה. רק שלא עשה לעצמו משהו, בבקשה שם למעלה. אני לא רוצה להלחיץ את כולם סתם.
פתאום הבטן מתחילה לכאוב לי. זה לא כאב שבא והולך, זה מעין כאב חד שנעשה חזק יותר. "איי. איי." אני תופסת אותה ומנסה לנשום. כואב לי. אני עוצמת את העיניים ומתעוררת מסוחררת מתמיד כשמירי יושבת על הברכיים ומנגבת את הדמעות שלי.
"עופרי? את בסדר?" היא תופסת צד אחד שלי בעוד ענבר באחר. שירי פותחת את המים. "בואי, נשטוף לך פנים." מירי פותחת את הברז.
"ליאם פה? הוא חזר?" נכנסים לי מים לפה.
"לא." היא מנגבת את לי את הפנים עם חולצת הפיג'מה שלי. "אני רוצה שתשכבי במיטה, בסדר?"
"בס-" הכאב בבטן חוזר. אני מתכופפת ישר. "איי. איי." אני כמובן בוכה מהלחץ.
"מה? מה קרה?" שירי קופצת ישר.
"עופרי, את בסדר?" מירי מבקשת משירי לזוז לאחור. "תתנו לה אוויר, בנות."
"כואבת לי הבטן." אני אוחזת בה. "והרעידות שלי חזרו."
"כן. אני רואה." מירי מסמנת לענבר לעזור לה להוציא אותי מהמקלחת אל חדר השינה. אני כמעט נופלת פעמיים בדרך לשם. כשאני שוכבת על הגב, מירי מרימה את החולצה שלי. "איפה כואב לך?" היא לוחצת בעדינות עם האצבעות שלה על הבטן התחתונה שלי.
"אני לא יודעת." אני מתחילה להרגיש את הכאב הופך לדקירות כואבות במיוחד. אני לא יודעת אם אצליח לסבול אותו לעוד הרבה זמן.
"אמא, היא נהיית חיוורת. אולי ניקח אותה למיון?" שירי מתיישבת על קצה המיטה ומחזיקה לי את היד. "עופרי, את תהיי בסדר."
"הוא ענה לכם?" אני מתחילה להיחנק מחדש ומנסה להתרומם. "איי. כואב לי, שירי. אני מפחדת."
אני רואה שאנחנו לבד בחדר. מירי יצאה. שירי מלטפת את המצח והשיער שלי. "עופרי, די. תנשמי. הכל יהיה בסדר. חייב להיות לכל זה סיבה הגיונית."
החדר מסתחרר מחדש בעוצמה כזו שאני לא רואה כלום. אני עוצמת עיניים ומתעוררת בבהלה כששירי צועקת משהו.
דמות נכנסת לחדר. אני לא יודעת אם זאת ענבר או מירי. אני מרגישה את כף היד שלה על המפשעה שלי. זה לא נעים לי בכלל.
"תזמיני אמבולנס, אמא. כל המיטה רטובה. היא עוד תפיל את העובר," שירי אומרת. ברח לי פיפי? איך המיטה רטובה? אני לא מרגישה כלום.
"את חושבת שירדו לה המים? יש עוד חודש שלם," ענבר אומרת.
"שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס-"
"עופרי." ענבר מחזיקה לי את היד השנייה. "את שומעת אותי?"
"בחודש שמיני. כן. היא לא בדיוק בהכרה." אני מרגישה יד על המצח שלי. "לא, אין לה חום. בסדר."
"אמא, תתקשרי לאמא שלי," אני אומרת כשהעיניים שלי מסרבות להיפתח.
"עופרי, את תהיי בסדר. תנשמי, טוב?" ענבר לוחצת לי על כף היד. "הנה, תיכף יבוא האמבולנס והכל יהיה בסדר."
"אמא? מה את עושה פה?" קול גברי ומוכר נשמע פתאום ודלת נסגרת בטריקה. "ראיתי את האוטו שלך למטה. קרה משהו לעופרי?"
"אני אשאל אותך איפה היית ולמה לא ענית לטלפון אחר כך-"
"מה? מה קרה? שכחתי אותו באוטו ונגמרה לו הבטרייה." בעיניים מטושטשות שנעצמות מחדש אני רואה אותו נכנס פנימה. "עופרי!" הוא מזנק קדימה ומעיף את ענבר.
"אמא הזמינה אמבולנס." שירי רגועה וממשיכה להחזיק לי את היד. "אתה לא בא איתנו. אני נוסעת איתה."
"מה? למה נראה לך?" הוא מתיישב וקם תוך שנייה. "מה? למה המיטה רטובה?"
אף אחד לא עונה לו. אני שומעת את הדלת נפתחת ואחר כך צליל רועש של גלגלים. הקול של מירי אומר "פה" ותוך רגע ידיים זרות נוגעות בי.
"עופרי? את יכולה לדבר?" אני שומעת קול נשי ורך.
אני מנסה לפתוח את הפה ולא מצליחה. אני מנסה לפתוח את העיניים, מצליחה לכמה שניות בהן אני לא רואה ברור בכלל וזהו.
אני מרגישה שמרימים אותי לשבת על כיסא קשה במיוחד. אני שומעת תוך כדי את מירי אומרת לליאם שהוא לא בא. היא נשמעת עקשנית. היד של שירי חוזרת לאחוז בשלי. התחושה היא כאילו אני לא מודעת למה שקורה. אני כן שומעת את המעלית נסגרת ואחר כך נפתחת, כן מבינה שמעלים אותי על איזו מיטה. אוויר קר משתלט לי על האף והפה פתאום תוך כדי שאני שומעת את הסירנה קרוב כל כך. זה נראה לא אמיתי.
אני מצליחה לפתוח עיניים שוב ורואה מטושטש את מירי ושירי יושבות לידי. "אמא, אבא," אני אומרת בקול חנוק ואיכשהו מוצאת כוח להרים את היד הפנויה אל הדבר השקוף והגדול הזה שנמצא על האף והפה שלי וגורם לי להישמע בלומה.
"לא לגעת בזה, טוב?" אני רואה את הדמות עם הקול הרך. "תנשמי. את צריכה חמצן."
"היד שלה נהיית קרה," שירי אומרת.
העיניים שלי סוגרות עלי מחדש ונבלעות בחושך מאיים. אני כבר לא שומעת את הסירנה מעלי. הכאבים בבטן לא חזקים, אלא שורפים. הם מכרסמים בי עד שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר. אני שומעת ארבע מילים "היא מאבדת את ההכרה" ונעלמת אל תוך עולם לא ידוע.

"היא איתנו עדיין." קול גברי וחזק נשמע ממש קרוב לאוזן שלי. "יכול מאוד להיות אפילו שהיא שומעת אותי מדבר."
"אתה בטוח?" נשמע קול נשי. "ילדונת מסכנה. היא נכנסה לחרדה רצינית שפגעה בה ממש."
"אנחנו עדיין לא יודעים, אבל קודם כל מנסים להציל את העובר. הוא במצוקה גדולה יותר," הקול הגברי אומר.
אני מרגישה דקירה קלה בזרוע לעומת הדקירות בבטן. הן עוד פה, לא עזבו אותי.
אני פותחת עיניים לשבריר שנייה שמספיקות כדי להרגיש מסנוורת מאור לבן חזק ולשמוע את הקול הגברי אומר, "הנה. ראית. תרדימי אותה ונתחיל."
אני מרגישה מגע נעים במיוחד אוחז ביד שלי. "את תהיי בסדר," אומר הקול הנשי ומהדהד לי בראש שוב ושוב. "את תהיי בסדר. את תהיי בסדר."

המשך יבוא...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 13 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
עולמי לוי
עולמי לוי
מתי המשךך?
הגב
דווח
יובל בא
יובל בא
פרק מאוד קשה לקריאה. מקווה שהתינוק יהיה בסדר ואם לא אז שלפחות עופרי תציל את עצמה מחיי סבל עם בעל שלא שם עליה ועל הצרכים שלה.
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
לגבי התינוק נגלה בפרק הבא. יכולה כן לגלות שבתקופת "השיקום" של עופרי, הם יתחילו להכיר מחדש, מה שיגרום לעופרי להרהר על מערכת היחסים שלהם והאם זה באמת מתאים ולנצח. היא תהיה מאושפזת מעבר לשלושה ימים
הגב
דווח
טען עוד 25 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
לוחמת
לוחמת
מאת: חץ
חבורת מד''א  פרק 11 חלק ג'
חבורת מד''א פרק 11 חלק ג'
מאת: אור קרסנר
זה לא סוף העולם
זה לא סוף העולם
מאת: שיר פיליבה
להעיף אותך גבוה
להעיף אותך גבוה
מאת: Yael Shayn
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan