כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 96

"אתה אוהב אותי?"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109

פרק 96: רגע לפני ש...

המכונית של ליאם נעצרת בתוך חול אינסופי ששונה לגמרי מהאדום המהפנט שראינו בדרך. לא האמנתי לרגע שהשטיח האדום שנמצא בכל מקום הוא בעצם פרחי הכלניות. מסתבר שבתקופה הזו הדרום מתמלא בהם.
"את תסתדרי?" הוא מרכיב מחדש את משקפי השמש שלו, למרות שהשמש מתחבאת כרגע ואני לא רואה צורך בשלי. קיבלנו סך הכל יום יפה, להתחשב בכך שאמרו שמהיום בערב תתחיל סערה.
"אני חושבת." אני מסירה את חגורת הבטיחות ומוציאה קודם כל את רגל ימין שלי החוצה מהרכב. אני מרגישה כבדה כשאני מנסה להתרומם, ולכן ליאם יוצא בזריזות מהאוטו, מקיף אותו ומגיע אלי. הוא מניח יד אחת שלו על הגב שלי ועם השנייה עוזר לי לקום. "ממש שיעור התעמלות," אני ממלמלת בחצי חיוך.
הוא מחזיר לי אחד. "כן, אה."
אני מודה שאין לי מושג איפה אני. לא ממש הסתכלתי על הוויז בדרך, הייתי יותר שקועה במחשבות שלי. זה זמן מוזר להגיע לכאן בשבילי ולחזור לכאן בשביל ליאם, רק שממתי בעצם יש זמן מתאים לדבר שכזה?
משב רוח חזק וקר מגיע מאחד הכיוונים, ואני מוצאת את עצמי מהדקת את המעיל שלו. "זה לא צפוי," אני אומרת כדי שנפתח סוג של שיחה. לא דיברנו כל כך בדרך. היו לי צמרמורות מדברים שעלולים לקרות כאן ואני מניחה שגם ליאם עצמו הרהר בדברים שיכולים לקרות. הוא יודע, כמוני, שהוא לא יכול להרשות לעצמו להיכנס להתקף חרדה רציני נוסף. הוא הסכים שבמידה וירגיש התחלה של אחד כזה, הוא ייסע ישר למה שנקרא 'טיפול חירום'.
"אנחנו עדיין בפברואר, עופרי. חורף." הוא הולך עם ידיים משולבות עד שהוא עוצר. לא ממש התרחקנו מהאוטו, אני עוד מסוגלת לראות אותו מעבר לכתף שלי. הוא מצביע על מדשאות שידעו ימים טובים יותר ואומר, "פה היה שטח הכינוס, אם אני לא טועה."
העור שלי הופך להיות מנוקד מחדש. אני עושה עוד כמה צעדים עד שאני ממש עומדת לידו. "כאן? אלפי חיילים היו פה?"
הוא מהנהן ולפני שהוא מספיק לענות, מופיעים שני חיילים מאחד הכיוונים. הלב שלי מתחיל להלום חזק במיוחד כשאני מבחינה בגדר הגבול פתאום. אחד מהם בוחן את המעיל שלי בצורה כל כך לא מנומסת שהוא ממש מתעכב עליו במבט שלו. אני רוצה להגיד לו שכן, זה מעיל של צבא. אני כמובן שותקת ונצמדת לליאם כך שהוא יכול להניח את כף היד שלו על הגב התחתון שלי.
"היי, חבר'ה. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל מאז שיש את בלוני התבערה לא מומלץ להסתובב פה," אומר אחד מהם בקול בטוח.
"כמה דקות ואנחנו נלך." ליאם נשמע רגוע ולפתע הוא מספר לבנים על האזור הזה בתקופת המלחמה. אלה משפטים שכבר שמעתי לא פעם. אני לא קוטעת אותו כשאני רואה שהוא ממש בתוכם למרות הרגליים שלי, שמתחילות לכאוב. אני פשוט מחכה שיסיים וכשהוא עושה זאת, החייל השני מבקש שנתפנה מכאן כמה שיותר מהר.
כשליאם משלב את כף היד שלו בשלי, אני מרגישה מיד שהן קרות ולא בגלל החורף. אני מרימה את הראש אליו ורואה שהוא בלי משקפי השמש. אני רואה גם את העיניים שלו נהפכות להיות משהו שכבר בשגרה: כחולות עם קווים אדומים מסביב. הוא בוכה. כשאני מתאמצת יותר, אני מבחינה בדמעות עצמן. הוא הספיק למחות אותן עם שרוול הז'קט שלו, רק שהלחיים שלו מבריקות.
"אתה רוצה חיבוק?" אני שואלת את מה שאמור להיות מובן. מובן גם שהוא יתפרק. הוא לקח אותי למקום כל כך בעל ערך ורגיש בשבילו. הוא לא עונה, אלא כורך את הזרועות שלו סביבי ומניח את הראש שלו על הכתף שלי תוך כדי שהוא מכופף את הברכיים שלו. כשהוא נושם, אני מבינה בוודאות שהוא בכה. הנשימות שלו קטועות.
"הפריחה הזאת בדרך הכניסה לי לראש משהו." הוא מכניס את כף היד שלי לשלו מחדש כשאנחנו ממשיכים ללכת על החול. "כל הדרך הזאת עכשיו כל כך יפה ומיוחדת. בשבילי היא מסמנת רק דבר אחד וכנראה תמיד יהיה ככה: את הטלפון של מאיה. זאת לא הפעם הראשונה שאני עושה את הדרך הזו וגם לא השנייה, אבל זו פעם ראשונה שאני רואה אותה בעיניים אחרות. היא כל כך יפה בשבילי לכמה שניות ואז הזיכרון מכה."
אני שולחת מבט חטוף אל איפה שעומדים החיילים, בסמוך לגבול. זו אחת הכניסות. אני תוהה אם מכאן יצאו גופות הנופלים החוצה אל המולדת בדרך לעוד הלוויה שגרמה לי לדמוע מול המסך בבית המוגן שלי, רחוק מכאן. אני מרימה את הראש אליו כל כמה שניות. הוא כל כך מרוכז בנוף, שאני מפחדת להעיר אותו אל המציאות. אני יודעת שעכשיו זה הזמן שלו ושל המחשבות. 2019 מול 2014.
הוא קוטע את הדממה אחרי כמה דקות. "את בסדר?" הוא מושיט את היד השנייה ומלטף לי את השיער. "נראה לי שהלכנו יותר מדי ואני לפעמים שוכח שאסור לך להתאמץ."
"זאת לא הליכה מהירה במיוחד. התאמת את הקצב שלך לשלי." אני כמובן משקרת. הרגליים בוערות לי.
הוא נותן לי נשיקה בשיער כשמוריד את היד ומצביע איתה על עצים צפופים והרבה חול. "מלא רכבים חנו כאן כשנכנסנו. באותו לילה כשאני יצאתי ופינו אותי? היה רק רכב אחד. אני זוכר את זה ממש. איך הייתי כולי בתוך פקעת עצבים, אם אפשר לקרוא ככה לדבר הזה כי הוא היה הרבה יותר עצום. התקדמתי עד לנהג שם שאמר לי פשוט להיכנס ונוסעים לבית חולים. לא התקלחתי כמה ימים והרגשתי נורא לידו, כי הוא היה כולו רענן ומריח טוב. אחרי כמה שניות אמרתי לעצמי למה לעזאזל אני חושב על זה עכשיו, יש דברים יותר רציניים. פשוט נכנסתי פנימה וחיכיתי. אני לא הייתי לבד. ישבתי ברכב איזה משהו כמו חצי שעה אולי ארבעים דקות. אני לא מגזים. בזמן הזה התיישב מקדימה עוד חייל וכמה דקות לפני הנסיעה הצטרף עוד אחד שכל העור שלו במרפק נמחק וכולו היה דם. הוא צעק על אמא שלו בטלפון שהכאב הפיזי זה כלום ושום דבר ושתניח לו ואני כל כך הזדהיתי איתו. הנסיעה עברה בשקט עד שהטלפון שלי צלצל ואני זה שעברתי לצעוק."
"למה מאיה לא יכולה הייתה לחכות עד שתגיע?" אני שואלת משהו שנראה לי הגיוני.
"מה?" הוא כמובן לא מוכן לזה.
"זה לא משהו שמודיעים בטלפון." אני מחפשת את המבט שלו ומוצאת אותו רק לכמה שניות. הוא מרכיב מחדש את משקפי השמש שלו ומסמן שנסתובב חזרה לאוטו.
"אני חושב שמאיה לא הייתה יכולה להחזיק את זה, לא משנה תוך כמה זמן הייתי מגיע. היא חיכתה לי וחשבה שאספיק לראות אותו עוד "חי". לא באמת, כן? הוא היה כבר גמור." הוא נושם עמוק. "את יודעת, בהתחלה גם אני חשבתי כמוך. זה מסוג הדברים שקל יותר להכיל אותם במציאות. את מקבלת חיבוק, תומכים בך כשאת בוכה. זה לא באמת עוזר, כן? זה מקל. זה נותן אופטימיות."
"בטח הרגשת בתוך חושך באוטו." אני יודעת איך זה להיות חנוקה ברכב על מחשבות קטנות שמלחיצות, אז בטח מוות של חבר טוב זה פי כמה.
"זה לא רק חושך. אני לא חושב שאפשר לתאר במילים את מה שהרגשתי שם. אם הייתי יכול, הייתי קופץ מהחלון ורץ לשם בעצמי. זה מסובך." הוא משתהה לרגע וממשיך, "בנוגע למאיה עצמה, כשהגעתי לשם ופגשתי אותה מכונסת בעצמה הבנתי למה היא התקשרה. המשפט הראשון שלה היה 'הכנתי את עצמי לזה כל היומיים האלה, אבל איך אפשר להיות מוכן?' והיא באה להתפרק לי בידיים כשהאחות משכה אותי לחדר ניתוח בגלל הזכוכיות. זה באמת לא עניין אותי באותו רגע, אבל הפכתי לרובוט. מאיה אמרה לי אחר כך שהיא חיכתה רק לי כי הרגיש לה שההורים שלה לא יכולים להבין וההורים של יונתן כבר היו עמוק בהכנות להלוויה. היא נשארה לבד."
ליאם משחרר את היד שלו ומוציא את מפתחות הרכב. "אתה רוצה שאני אנהג?" אני רואה שהידיים שלו מעט רועדות.
"את רוצה?" הוא מושיט לי את המפתחות למרות השאלה.
רגע לפני שנחזור להווה ונתחיל להתרכז בחיים החדשים שאוטוטו מגיעים, אני מחליטה לנעול בעצמי את היום הזה. "אתה חושב שהטיול הקטן פה עזר לך?"
"אני באמת לא יודע מה אני חושב ומרגיש," הוא עונה ונשמע כן. הוא נכנס ראשון למכונית וכבר חגור כשאני מזיזה את הכיסא וחוגרת את עצמי. "את מסתדרת?"
"כן." אני צריכה להשתדל לא לנשום יותר מדי אולי. יש לי עוד חודש שלם להחזיק ככה. אני לא רוצה שנתפזר ומוסיפה, "אנחנו ניסע הביתה או שניסע ל-"
"ניסע לאכול." הוא לא נותן לי להשלים. "עופרי, באמת שאם לא היה בסדר, הייתי אומר לך. אי אפשר להסתיר דברים כאלה. טבעי להרגיש נסער אחרי חזרה לפה. תני לי את הנסיעה חזרה להירגע." והוא מדליק את הרדיו ומשתיק את האופציה שנדבר.

"תיכנסי לפה." ליאם מצביע על אחד ממתחמי הבילוי בראשון לציון ומציץ בשעון היד שלו. "את רעבה, נכון?"
"חשבתי שנבשל משהו בבית," אני אומרת גם אם מרגיש לי שהוא לא בראש לכך.
"בואי נאכל פה וזהו. ארוחת שישי מוקדמת." הוא עוקב במבט אחרי זוג עם עגלה שעומדים ליד רכב עם תא מטען פתוח. הגבר בדיוק מכניס את העגלה. ליאם פותח את החלון בצד שלו. "אתם יוצאים?"
"כן." הגבר מסובב את הראש ומבחין בליאם ובי. "כמה דקות."
"בקרוב גם אנחנו נהיה כאלה," ליאם אומר ומושך את בלם היד. "תשימי על P, חבל שתאמצי את הרגל."
"אתה תסתדר עם עגלה?" אני צופה בגבר מצליח לסגור את תא המטען כמו שצריך רק בניסיון השני.
"את יודעת כמה פעמים עשיתי את זה עם שליו? אל תעשי ממני לא מבין." הוא מעביר את היד שלו מהברך אל איפה שחגורת הבטיחות שלו ונשמע קליל שמשחרר אותה. פתאום נשמע עוד קליק, ואני מבינה שגם שלי משוחררת. "תרדי. אני אחנה את האוטו כבר."
שתי דקות אחר כך אנחנו הולכים לכיוון המסעדות ונעצרים באחת חלבית. אני מזמינה רביולי פטריות וגבינות, וליאם מסתפק במנת פתיחה של כרובית עם טחינה. אני מניחה שאין לו תיאבון ולא לוחצת בינתיים.
אני עוברת על ההודעות בנייד שלי שלא קראתי מהבוקר המוקדם ומגלה תזכורת לגבי הסיור בחדר הלידה ביום שני. "אתה בא איתי עוד שלושה ימים? מה החלטת בסוף?"
הוא לוגם שוב מהסודה שלו. "אני בא."
"תצליח להיות רציני?" אני שולחת לאמא הודעה שהכל בסדר ופשוט לא היינו בבית. לא סיפרתי לה לאן אנחנו הולכים. אין צריך בדאגות מיותרות.
"אני מאמין שכן." הוא מוזג לכוס שלו עוד מהבקבוק ותוך כדי מרים את העיניים אלי כך שהן נפגשות עם שלי. "עופרי, עברתי כל כך הרבה החיים שבאמת לשמוע נשיפות ונשימות זה מצחיק. כמה אפשר לחזור על זה? אל תעשי ממני ילד."
אני נאחזת בסוף המשפט שלו. "יהיה לך עוד מעט ילד."
"כאילו אני לא יודע." הוא מגלגל את העיניים. "תפסיקי עם זה כבר. גם ככה החיים שלנו די הפסיקו כזוג מאוהב." את סוף המשפט הוא די לוחש.
"אני יודעת," אני ממלמלת.
"זה נושא כבד לדבר עליו." הוא מקרב את הכיסא שלו בכוונה כי אני לא יכולה לעשות את זה ממש והוא בטח לא רוצה שהיושבים מסביבנו ישמעו.
אני יודעת שהוא צודק. כל כך הרבה פעמים רציתי לפתוח אותו, אבל אף פעם לא הרגשתי שהתזמון נכון. פעם הוא בתקופת מבחנים, פעם הוא עייף, פעם אני לא מרגישה טוב. אני לא מצליחה להתאפק יותר ומוציאה החוצה את השאלה שיושבת לי בבטן כבר תקופה ארוכה.
"אתה אוהב אותי?"
ליאם לא מבין מאיפה הנחתי את השאלה הזאת עליו. הוא מסתכל עלי במבט המום. "למה... למה את... למה את... למה את שואלת את זה?" אני לא יודעת אם הוא מגמגם או מאבד את חוט המחשבה, כמו שקורה לו הרבה.
אני עונה את התשובה שיושבת לי בראש, "כדי לבדוק אם אנחנו ביחד מהרגל."
ליאם נראה מפוזר לגמרי. אני פתאום מבינה שיש מצב שהפלתי עליו את השיחה הזו בזמן לא מתאים. הוא כולו מכונס בתוך עצמו ממשהו משמעותי שעבר, והנה אני דוחפת את עצמי לשם. אני מניחה שהוא לא יענה משהו שלא קשור בכלל למה ששאלתי וטועה. הוא משיב משהו שאני יודעת שנכון.
"אני חושב שאנחנו משלימים אחת את שני. זה לא משהו שקיים בכל קשר."
אני רוצה להפסיק כאן ולהניח לזה, לפחות כרגע. מצד שני, אם כבר פתחתי את הנושא, אולי עדיף להמשיך? אני מהרהרת עם עצמי לכמה שניות ובסוף חוזרת להתחלה ואומרת, "אהבה, ליאם. עזוב עכשיו את מה שאתה צודק לגביו בנוגע לחיבור. נטו אהבה. אתה אוהב אותי?" העיניים שלי מתחילות לדמוע נגד רצוני כשאני שואלת שוב את שלוש המילים הרגישות מדי.
"אני חושב שכן." הוא משפיל את המבט.
האוכל עדיין לא הספיק להגיע וכבר הבטן שלי מתהפכת. "אתה חושב שכן?" אני מוציאה מפית מהמתקן ומנגבת את העיניים. אני כמעט שואלת אותו מה זה אומר בכלל כשהוא הופך את השאלה.
"את אוהבת אותי?"
"כן!" אני מרימה את הקול ותוך כדי מנגבת את הדמעות שמשתלטות לי על הפנים. ליאם לא נבהל מהן. "אני עדיין מאמינה למרות הכל שנתגבר על הכל. אני רואה שזה לא הדדי." את סוף המשפט אני לוחשת בקול רם מספיק כדי שהוא ישמע ואחרים מסביבנו לא.
"מה? לא!" הוא מרים את הקול גם ומיד לאחר מכן מוריד אותו ומתקרב אלי. "עופרי, זה לא סוד שאם לא היית בהיריון היית מעיפה אותי מזמן. זה יותר את מאשר אני."
הדמעות לא מסוגלות להיעצר כשהן שומעות את המשפט הזה. "זה משהו נורא להגיד. כאילו אתה לכוד." אני לוקחת עוד מפית ומנגבת את האף שמתחיל לנזול גם הוא ומצטרף לחגיגה.
"את מפרשת את זה לא נכון."
הוא לא נראה נרגש בכלל או עם רגש כלשהו, לעומתי. אני לא נפגעת כי אני מניחה שבתוכו קורים עכשיו הרבה דברים. זה בעצם הצטברות של היום הספציפי הזה, ואני מקווה שאני לא יוצאת חסרת רגשות שאני לא נותנת לו לעכל את הסיור בגבול וכבר מוסיפה עוד לחץ.
"אני-"
הוא קוטע אותי. "עופרי, החיים הם לא סרט של דיסני שאת רואה לפעמים. אני רואה כמה כאלה הקלטת בממיר."
"מה? מה הקשר?" אני מרימה גבה. מאיפה הוא הביא את זה?
"מה חשבת? שאם תעברי לגור איתי מחדש לא יהיו עוד שדים בדירה? את לא מצליחה להבין שוורוד זה רק צבע? אין עתיד וורוד." הוא מרים את העיניים כשהמלצר מופיע עם המנות משום מקום ושואל עבור מי כל אחת. "לי הכרובית," ליאם עונה לו ומבקש עוד סודה תוך כדי שהוא מניח את המנות שלנו.
"עוד סודה," המלצר חוזר אחריו. "משהו בשבילך?" הוא פונה אלי.
"תביא לה עוד מים," ליאם עונה בשמי, והמלצר מתרחק.
לא אכפת לי שהוא מתחיל לאכול. לי אין תיאבון בכלל. "השד הגדול קרה כי אנסת אותי," אני מסננת בכעס. אני קמה, רק שליאם יותר חזק ממני ובהושטת יד אל היד שלי הוא מצליח להושיב אותי. "אני רוצה הביתה," אני אומרת.
"עכשיו את תאכלי." הוא מוציא מדלי הפח סכין ומזלג. "ואם את לא רוצה לאכול, אז תשבי ותגידי לי הכל בפרצוף. את לא יודעת להתמודד. רק מדחיקה הכל. אני כולי מפורק מהיום, אז עוד קצת לא יזיק. קדימה."
"אין פה משהו מרעיד. אני עדיין מחזיקה באותה הדעה כמו אז כשביקרתי אותך בבית החולים אחרי שנכנס בך הקורקינט. אני ממשיכה לחשוב שכל הקשר שלנו הוא תמיד סביבך." האדים של הרביולי עולים לי לנחיריים, אבל אני לא מתגרה. התיאבון לא נפתח.
"מה? את זו שיזמה את היום."
"עזוב את היום. נו די כבר, ליאם. אתה מבין נהדר על מה אני מדברת." אני עוצרת לרגע, כי אולי הוא לא מבין וכדאי שאבהיר עצמי. "ואם לא, אז תן לי להסביר לך במשפט אחד: בסך הכל אני רוצה שתהיה לצידי ברגעים שסופר מאיימים עלי. זה הולך להיות חודש ממש ארוך בשבילי. אני לא יודעת לקראת מה אני הולכת."
הוא זורק לאוויר בתמימות, "גם אני לא."
אני כמובן מתעצבנת. "שוב אתה? ליאם, די."
המלצר חוזר משום מקום בשנית. אני כל כך מרוכזת בשיחה שלנו, שאני לא מסוגלת לראות מה קורה במסעדה בכלל. "הכל בסדר? טעים לכם?" הוא שואל את השאלות הרגילות ומניח מגבונים על השולחן בסמוך לבקבוקי השתייה הנוספים.
אני מהרהרת על השאלה 'הכל בסדר' תוך כדי שליאם מודה לו. זאת שאלה כל כך בנאלית. בלי טיפת אמת בתוכה. אולי יותר לחפף אנשים.
ליאם מעביר את היד שלו מול העיניים שלי ומחזיר אותי אל השיחה. "אז תגידי לי במה להתחיל ואיך להתחיל, אוקי? מה עופרי רוצה? מה את רוצה? אני באמת שואל. אני לא מצליח לגעת בציפיות שלך כי מה לעשות שאני לא פיליפ של סינדרלה." איכשהו השפתיים שלו מתעקלות לחיוך קטן.
"אני לא חושבת שקראו לו פיליפ. היה לו שם בכלל?" אני פותחת את בקבוק המים שלי ושותה ממנו ישירות. אני מרגישה שליאם מתפזר בכוונה כדי לצנן את האווירה והוא משתמש במשפטים מרככים בתור התחלה. החיוך נשאר לו על הפנים, מה שמרמז שהוא הבין ולא רוצה לחזור הביתה באווירה כבדה. למען האמת, אני מבינה אותו. הנשמה שלו בטח כבדה מאוד גם ככה בגלל הטיול הקטן שלנו לדרום. אני חוזרת לשאלה שלו ומשיבה, "נתחיל בזה שלפחות פעם ביום תשאל אותי איך אני, בסדר? זה בסיסי גם אם היום שלך מפוצץ וגם אתה מגיע ישר להתקלח ולישון אחרי שלמדת כל היום עם החברים שלך. לשאול 'מה שלומך, עופרי?' זה בדיוק שנייה. ואם יהיה לי משהו לספר, אז תיתן לי להוציא את זה. זה בסיסי, ליאם. אני כולי בחרדות ממשהו לא צפוי ומובן. איבון לא יכולה לעזור לי לבד. צריך סביבה תומכת. אם נתחיל ככה, אולי תבוא התקדמות."
הוא לוחץ לי את היד. "דיל."
"נו, ליאם." משום מה במקום להתרגז, אני נשברת ומחייכת גם.
"תשתחררי קצת." הוא מצביע על הצלחת שלי. "ותאכלי. אני לא אוהב שאת לא אוכלת."
"ואותי אתה אוהב?"
פתאום אני מתחילה לפחד. אולי לא הייתי צריכה לשאול את השאלה הזו שוב. אולי במקום שננעל יפה את הנושא, הוספתי גפרור למדורה דועכת והדלקתי אותה מחדש. אני מרגישה הקלה עצומה כשקורה אחרת במציאות.
"כן." הוא מנשק את כף היד שלי, ומשום שהשפתיים שלו עם טחינה מהכרובית, עור כף היד שלי מתמלא בה.
"איכס." אני מרחיקה אותה מיד וקורעת במהירות את אחד המגבונים. הוא חוזר למנה שלו ונראה משועשע מתמיד.
***
אני מציצה מעבר לכתף שלי ורואה את הפרצוף של ליאם עדיין מואר בכחול של מסך הנייד. אני יודעת שהוא מתכתב עם מאיה כבר כמעט שעתיים. הגענו הביתה, הוא הלך להתקלח ומאז הוא לא עוזב את הנייד.
"עוד שבוע בדיוק הצעדה," הוא מסביר ומרים לשנייה את הראש. "שאני לא אכנס באיזה עמוד או משהו."
"הכל בסדר," אני אומרת, כי מה עוד אני יכולה להגיד.
אני בלי המעיל שלו הפעם, אלא רק עם סוודר וורוד במידה XL. קשה לשלב ידיים כשהרצועה של פאביו כרוכה סביב כף היד שלי וגורמת לה לנוע כל פעם כשהוא מושך אותי.
"את רוצה שאני אחליף אותך? את מסתדרת? אם צריך תעצרי בגינה. הגענו אליה, לא?" הוא כל כך מרוכז בנייד שלו שהוא אפילו לא יודע איפה אנחנו. לפחות הוא מצליח לשמוע את הרגליים שלי נגררות אחרי הכלב האנרגטי שלנו.
לפתע אני מרגישה טיפה על כף היד שלי, אחר כך עוד טיפה על השיער ואז הרבה טיפות שיורדות בלי התראה. לא ליאם ולא אני לקחנו מטרייה איתנו. זה בסך הכל אמור להיות עוד טיול לילי של עשרים דקות לכל היותר.
"הו, הנה הסערה." ליאם מסתכל על השמיים ונכנס בעקבותיי אל מתחת לאחד הבניינים הסמוכים. הוא דוחף את הנייד שלו לכיס הטרנינג ומצביע על פנס הרחוב שמשקף נהדר את הגשם שמתחזק. "רוצה סרט ושוקו חם? אבל לא סרט של דיסני, אני אומר מעכשיו." והוא כורך את הזרוע שלו סביבי במעין חיבוק תוך כדי שפאביו מתיישב בנינו.

חוץ מליאם וממני, יש עוד שלושה זוגות בחדר ההמתנה שסמוך לחדרי הלידה. ליאם החליף שיחה עם אחד משני הגברים שם, שקרא לו "צעיר". אחד הזוגות הוא בעצם שתי נשים. אחת מהן הייתה נחמדה והציעה לי סוכרייה בעוד זאת שבהיריון ייעצה לי לקנות מגזינים של הורות כי הכתבות שם גורמות לה לצחוק במקום להיות במתח.
"רואים עלי שאני במתח?" אף פעם לא באמת בדקתי אם זה מקרין החוצה.
"ככה ככה," היא עונה.
מלי, מיילדת ומדריכת הסיורים הרשמית כאן, נכנסת שוב לחדר. הייתה לה איזו שיחת טלפון דחופה, ולכן היא הובילה את כולנו לכאן ובעצם גרמה לי להבין שלא נהיה הרבה בכלל. סיור אינטימי.
"שלום, ערב טוב." היא כולה חייכנית וקורנת. יש לה שיער קצוץ צבוע באדום שמאוד בולט תחת התאורה הלבנה. "אז בהמשך הדלת נמצאים חדרי הלידה ועכשיו אני אראה לכם אותם ותראו איפה תעבירו את הזמן האחרון שלכם עם הנשים לבד לפני שהתינוק או התינוקת הראשונים שלכם יגיעו לעולם."
"אופטימי," אומר אחד הגברים, וליאם מחייך. ליאם עצמו עומד צמוד אלי, שעון על הקיר עם ידיים שלובות. עברו שלושה ימים מאז השיחה שלנו במסעדה, והוא אכן משתפר. שואל מה שלומי וגם משתף בעצמו.
מלי מסבירה את מה שקראתי. לידה יכולה לקחת גם ימים שלמים. אני מחזיקה לליאם את היד כשהיא מתחילה לפרט, והוא לא מתנגד, אבל גם לא עובר לשבת לידי למרות שרב הכיסאות בשורה פנויים.
"תמיד יהיה מקום בחדרי הלידה?" שואלת אחת הנשים.
מלי צוחקת. "במצב הכי גרוע תלדי במסדרון." וכולנו נדבקים בצחוק. האישה הנוספת שואלת על המלונית ומלי מהנהנת ומשיבה, "באמת כדאי שתירשמו מראש. קורים הרבה דברים לא נעימים אחר כך וכשאישה אחרי לידה, הדבר האחרון שהיא רוצה הוא להתרוצץ."
"אני אגיד לאמא שלי," ליאם אומר כשאנחנו קמים בעקבותיה אל המסדרון. הוא מקליד למירי במהירות הודעה על כך, ואני לא אומרת כלום.
מהר מאוד אני מגלה שחדרי הלידה די זהים לתוכנית "בייבי בום", אבל בו זמנית אני מרגישה הקלה לראות הכל בעיניים שלי. רמת החרדה שלי יורדת מהר משחשבתי. אני אומרת לליאם על התוכנית שהוא אף פעם לא רצה לראות איתי, והוא עונה, "מקווה שהיד שלי תשרוד."
"אתה מפחד מזה?" אני מדברת בשקט.
"בעיקר מתרגש." הוא מגרד את המצח שלו עם היד הפנויה. "זה לא כמו שליו. זה יהיה תינוק שלי. למה את בכלל אומרת פחד? את אמורה להתרגש. זה משהו שמח."
אני לא יודעת מה לענות, לכן אני ממשיכה להקשיב למלי שמסבירה על העירוי שהיולדת מקבלת ישר כשמגיעה לכאן עם צירים. מסתבר שהסיור לקח בקושי ארבעים דקות, והנה אנחנו עושים את הדרך חזרה אל היציאה.
"מרגישה שעזר?" ליאם שואל ובודק אם אני רוצה לשבת כי אנחנו חולפים על פני ספסל ריק.
אני מהנהנת. "מאוד. באמת אני שמחה שבאתי. זה טוב." אני עוברת את הספסל, וליאם מדביק את הפער הקטן בנינו בצעד וחצי.
הוא מציץ בשעון שלו. "יש לי זמן עוד לרוץ קצת. לא הספקתי היום. זה היה יום משוגע עם הלימודים למבחן ממש קשה שביום רביעי ואחר כך הלכתי לסהר. תעשי לפאביו סיבוב מתחת לבית?"
"אה, אתה לא רץ איתו אם זה מרחק קצר? המרתון הרי-"
הוא נכנס לי לדברים. "יש עוד מרתונים. לא רק תל אביב. אני עדיין בכושר של חצי מרתון ואין סיכוי שפאביו יחזיק מעמד ריצה של שמונה אולי עשרה קילומטרים עכשיו."
אנחנו יוצאים מהדלתות האוטומטיות אל כיוון החנייה בלי שאדע שבהמשך השבוע אגיע לכאן שוב, רק שלא יהיה שום חדר לידה. זה בכלל לא יהיה קרוב למה שחשבתי והנחתי שיקרה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי המשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
כבר
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
אמאלה איזה פרק!!! נתחיל בזה שממש יכולתי לדמיין את כל הקטע של ליאם בשטחי הכינוס, את הדרום באדום, את הגבול, את החיילים, בתור אחת שבשירות הצבאי שלה הייתה שם כמה וכמה פעמיים זה מדיוק לחלוטין, עופרי מאוד סבלנית אליו ושוב שמה אותו לפניה ולפני הסבל שלה, השיחה של עופרי וליאם במסעדה, מאוד ריגשה אותי, ללא ספק אני חושבת שליאם ועופרי אוהבים, לדעתי הוא אמר בהתחלה שהוא חושב שכן כי הוא לא ידע מה התשובה של עופרי, כי בדעה שלו אם לא היה את הילד הם כבר לא היו יחד, ואחרי שהוא ראה שהתשובה שלה חד משמעית הוא שינה את דעתו, אבל שוב הוא לא רואה את התמונה השלמה שלה, כמו שהיא לא רואה את התמונה השלמה שלו. אני שמחה שליאם הלך עם עופרי לראות חדרי לידה בסוף כדאי להרגיע את הלחץ שלה, אני מאוד מקווה שהסוף של הסיפור לפחות הסתיים בצורה קצת יותר חיוביות, ולגמרי חוששת מהפרק הבא, הכתיבה שלך מדהימה בעייני❤️
הגב
דווח
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 50
יש לי הכל- פרק 50
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D