כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

תקועה- פרק 28

oh my god

אז כן, זאת כנראה ההפסקה הכי ארוכה בהיסטוריה. יצא לי לקרוא את הסיפור שוב אתמול, אחרי הרבה זמן שלא נכנסתי לכאן. אני פשוט מרגישה שהסיפור הזה דורש סוף וגם אם אף אחד לא יקרא אותו זה בסדר... זה בעיקר בשבילי.

"שחר!" נועה יוצאת מהאמבטיה, כשהשמלה שלה ספוגה במים וכורכת את זרועותיה סביבו. הייתי מצפה שהוא יעיר לגבי העובדה שהיא רטובה לחלוטין אבל הוא רק מחבק אותה בחזרה. אני מרגישה כמו פולשת שמציצה לרגע שאמור להיות בין שניהם. אולי כדאי שאתגנב החוצה, הם בטח גם ככה לא ישימו לב...
"הפחדת אותי, משוגעת." הוא מחייך והיא משחקת בשיער באגביות, כאילו מדובר במצב נורמטיבי.
"כן, שתיתי קצת יותר מדי... סליחה. ואני מצטערת על מה שהיה קודם."
"את לא מבינה שאני לא רואה אף אחת חוץ ממך?"
"כן, הבעיה היא שכולן רואות אותך. ולכלנית הזאת יש מאתיים עיניים כשאתה בסביבה, אתה יודע."
"אני באמת חושב שזה בראש שלך... אבל בכל מקרה כלנית התפטרה, אז זה לא משנה."
"באמת?" נועה נראית כמו צעצוע שחזרו לשחק איתו אחרי שנים של נטישה.
"כן, היא שמעה על מה שקרה בינינו והרגישה לא נעים."
"מה?!" נועה מתרחקת ממנו, המומה לחלוטין.
"אני צוחק. היא פשוט שוברת יותר מדי כוסות ומתעצבנת על כל לקוח שני. רק תראי מה היא עשתה לחולצה שלי!" הוא מצביע על הכתם האדום הענק שיש לו על החולצה וממשיך "ברמנית זאת פחות העבודה בשבילה."
"טוב, אני שמחה שהיא מקבלת החלטות טובות... ומתרחקת מבקבוקי יין אדום."
"כן, אני בטוח שמאוד חשוב לך שהיא תהיה מאושרת."
"היי, אין לי בעיה שהיא תהיה מאושרת. רק רחוק ממך, זה הכל." היא מחבקת אותו שוב.

"אז מה שתיכן עושות פה? ואיך אתן בכלל מכירות?" שחר נותן לי קידום ממעמד של ניצבת לשחקנית אורחת בסצנה הזאת.
"חברים משותפים." נועה עונה בשביל שתינו.
"חברים משותפים? תום, את מתכוונת?" הפעם ברור שהוא מכוון את המילים אליי.
"אני מכירה עוד אנשים חוץ מתום שפי... אתה יודע." זה יוצא יותר מפוחד ממה שרציתי.
"אה כן, אני בטוח." הוא מגחך.
"שחר, אל תהיה מניאק. נעמה ממש אחלה."
"אף פעם לא אמרתי שהיא לא, פשוט מוזר אחרי כל מה שהיה ביניהם." למה אני מופתעת, ברור שתום סיפר לו הכל. הפנים שלי מאדימות.
"תום לא כאן, אז מה זה משנה?" נועה שכטר מגוננת עליי. היקום קורס אל תוך עצמו בפעם החמישית היום.
"צודקת, זה לא." הוא מפסיק עם ההתגרות המעצבנת הזאת, פשוט ככה. איפה נועה הייתה כשהיינו ילדים? זה היה יכול לחסוך לי כל-כך הרבה תסכול בגיל 8!

"נועה? סוף סוף! אנחנו מחפשות אותך כבר שעות!" כמה בנות מתוך צבא החברות המושלמות של נועה עומדות בכניסה לשירותים. אף אחת מהן לא אומרת מילה לגבי התרחיש המוזר שקורה לפניהן, אולי זה באמת מצב רגיל כשזה מגיע אליה?
"מה הסיפור, קרין?" נועה נשמעת ביצ'ית בטירוף. נשבעת, היא מחליפה אישיות כמו שאנשים מחליפים גרביים.
אני חושבת שאבא שלך הגיע." אחת אחרת אומרת, בחצי לחישה.
"אבא שלי?" המסכה יורדת לרגע ואני רואה שבריר של פניקה על גבי העיניים שלה.
"כן... כאילו, הגיע איש... והוא נראה כמו בתמונות שיש ב-ynet."
"אין מצב, הוא אמור להיות ביפן. הוא היה כותב לי שהוא חוזר."
"לא יודעת, הוא פשוט הגיע והוא מגרש את כולם." הבחורה הראשונה, קרין, אומרת.
"כן, והוא נשמע ממש עצבני. הוא אמר לנו לחפש אותך." חולפות כמה שניות, ואפשר לראות את הגלגלים במוח של נועה מסתובבים.
"אויש, אבא שלי והמצבי רוח שלו. הכל טוב, אני אדבר איתו. אתן יכולות ללכת." מצבי רוח קיצוניים... אז התפוח באמת לא נפל רחוק מהעץ. היחידה הצבאית שלה מקבלת את פקודת השחרור מהמפקדת וממהרת החוצה.
"מאמי, לבוא איתך?" שחר מחזיק לה את היד והיא משחררת את האחיזה שלו.
"לא, אין סיכוי שאבא שלי פוגש אותך בפעם הראשונה היום."
"אני ממש טוב עם הורים." הוא מנסה להצחיק אותה אבל זה לא מצליח.
"כן, אני לא חושבת שאפשר להגדיר את אבא שלי כהורה."
"מה זאת אומרת? אז איך מגדירים אותו?" המילים יוצאות מהפה שלי בלי לשים לב.
"יש לו הרבה תארים... בוס, טייקון, מנכ"ל, לפעמים גם קוראים לו אלוהים, אבל זה יותר נדיר." הפה שלי נפער לרווחה והיא מחייכת חיוך חסר הבעה.
"כן, כדאי שאני אלך ואתחנן על המשרה שלי: היורשת. כבר חוזרת." היא רצה החוצה, יחפה, עם שמלה ספוגת מים, שיכורה לחלוטין. אני יכולה לראות איך השיחה שלהם עלולה להפוך לשיחת פיטורין די מהר.

אחרי כמה רגעים של שוק אני לוקחת את אחת המגבות המקופלות להפליא (ברצינות, היא כל-כך רכה שחלק ממני רוצה להתכסות בה לנצח, באיזה מרכך כביסה משתמשים כאן?! ) ומתחילה לנגב את הרצפה.
"מה את עושה לעזאזל?" שחר נועץ בי מבט כאילו אני גיבן עם רגל אחת.
"מנגבת את הרצפה."
"למה?"
"כי הרצפה רטובה?" נראה שרוב המים מהאמבטיה עשו רילוקיישן למרצפות.
"כן, אבל... למה?"
"לא יודעת, זה לא מנומס ללכת ולהשאיר אחריך בלגן." אני מושכת בכתפיים שלי וממשיכה לנגב.
"את הזויה לגמרי."

הוא בוהה בי עוד כמה שניות ואז מחזיר את הכיסא למקום. הוא גם מרים את נעלי העקב שזרוקות על הרצפה ומסדר אותן ליד הדלת.
"נכנע ללחץ החברתי אה?"
"לא. רק מנסה ליצור רושם טוב אם בכל זאת אזכה לפגוש את אלוהים הלילה." הוא מעמיד פני מתפלל ואני לא יכולה שלא לצחוק.
"אין מצב שהיא התכוונה לזה ברצינות."
"שאנשים קוראים לו אלוהים? שמעי, הוא אחד האנשים החזקים במדינה. רוב הסיכויים שהוא יכול להפוך חיים של אנשים לגן עדן או לגיהנום, אם הוא רק רוצה." המחשבה מעבירה בי חלחלה.
"אם ככה, צדיק, אולי כדאי שתחליף חולצה." אני מצביעה על הכתם שיש לו ליד הכיס.
"שיט, שכחתי מזה." בלי מחשבה שנייה, הוא פותח את הכפתורים ומוריד אותה.
"מה אתה עושה?!" אני זורקת עליו את המגבת בזעזוע.
"הולך לשטוף את החולצה בכיור. למה את היסטרית? לא יצא לך להגיע עם תום לשלב הזה?" הוא צוחק את הצחוק המתנשא המעצבן שלו, כמה חבל שכבר זרקתי עליו את המגבת ואין לי תחמושת נוספת.
"אתה פשוט אידיוט." אפשר לשמוע כמה אני פגועה, חבל שאין לי את היכולות של נועה, הייתי ממש שמחה להיות ביצ'ית כרגע.

"היי, את יודעת שאני צוחק, נכון?" הוא נשמע רציני פתאום.
"אני לא..."
"כי תום כבר סיפר לי בדיוק לאיזה שלב יצא לכם להגיע." המסכה יורדת והוא שוב מתפקע מצחוק.
"למה אני בכלל מנסה איתך? ברור שיש לך בגרות נפשית של ילד בן 10!" אני מסננת בזמן שהוא שוטף את החולצה.
"את כנראה צודקת." הוא מחייך.
"ואיך אתה מצפה שהחולצה הזאת תתייבש בזמן כדי לפגוש אותו, אה, איינשטיין?"
הוא פותח את אחת הארוניות ונמצא שם מייבש ידיים חשמלי.
"אולי אני ילד בן 10, אבל אני מבלה פה את רוב הזמן הפנוי שלי כבר כמה חודשים."
"המקום הזה הוא אשכרה בית מלון." למה אני בכלל מופתעת, בשלב הזה? ברור שיש כאן גם מייבש ידיים. רק חסרים הבקבוקים הקטנים של השמפו והמרכך.
"קצת יותר מבית מלון, למען האמת."
"במקומך הייתי עוברת לכאן וזהו."
"את צוחקת אבל נועה הציעה את זה כבר כמה פעמים." הוא מתחיל לייבש את החולצה ואני מנסה להסתכל לכל מקום שהוא לא עליו, כי... טוב, הבנתם.
"נו, אז למה לא?"
"ולהשאיר את אימא שלי לבד? כן, לא נראה לי."
"תמי לא התחתנה שוב?" אימא שלו, תמי, ממש חמודה, ממה שאני זוכרת. הרבה יותר חמודה מהבן שלה, זה בטוח.
"לא, זה עדיין רק היא ואני. מה עם ימית?" הוא שואל על אימא שלי.
"גם לא."
"לפעמים אני חושב על זה, את יודעת?"
"על מה?"
"על העובדה שאני כל מה שיש לאימא שלי בעולם. זה מפחיד בטירוף." לא יצא לי לחשוב על זה הרבה, בעיקר כי אני מרגישה שאימא שלי ואני אולי גרות באותו הבית אבל חיות ביקומים נפרדים.
"כן, אני יכולה להבין את זה... אבל היא באמת ממש מקסימה, אני בטוחה שהיא תמצא מישהו."
"את יודעת שניסיתי לשדך לה את המחנך שלי?"
"מה?!" אני מתחילה לצחוק.
"כן, חשבתי שהיה ביניהם ווייב בטקס הסיום שלי. אפילו שלחתי לו את המספר שלה בוואטסאפ."
"אתה לא עשית את זה! אין מצב!"
"אני כן, היא לא ידעה, כמובן..." אני מנסה לשמור על איפוק ולא להתחיל למחוא כפיים מרוב צחוק, אני תמיד מרגישה כמו כלב ים כשאני עושה את זה.
"ומה קרה?"
"הוא הזמין אותה לדייט... ומסתבר שהוא לא מורה לתנ"ך בתור ברירת מחדל. הוא ממש אוהב תנ"ך. במובן הלא בריא של המילה."
"מה זה אומר?"
"בואי נגיד שהדייט הזה היה יותר שיעור פרטי על כל מלכי ישראל."
"אוי לא..."
"כן, וכשהיא ניסתה לברוח הוא גם הסגיר אותי, הדביל הזה!"
"הסגיר אותך?"
"הוא חשב שהיא גרמה לי לשלוח לו את המספר שלה. היא לא דיברה איתי שבוע אחרי זה."
"אתה נוראי. מסכנה תמי!" אני יוצרת איתו קשר עין בלית ברירה.
"כן, אז הבנתי שאין לי עתיד בתור שדכן."
"טוב, אני לא ניסיתי לשדך לאימא שלי אף אחד. היא די עושה את זה יפה מאוד בעצמה."
"ועדיין אין לה מישהו?"
"אימא שלי... היא לא פשוטה. ואיך שגברים מרגישים שזה ידרוש מהם השקעה, הם פשוט חותכים."
"כן, אנחנו באמת עם מטומטם." הוא מסכים.
"ספר לי על זה..."

"מצטער על מה שאמרתי לגבי תום קודם, זה היה קצת לא במקום."
"קצת?"
"כן, מילימטר כזה מאזור הפולטיקלי קורקט."
"תנסה שנות אור, אולי..."
"בסדר, בסדר. בקיצור, אני מתחרט על זה, אוקיי?"
"הכל טוב, זה לא אשמתך שאתה אידיוט."
"אני באמת אידיוט. המייבש הזה איטי בטירוף. אני בחיים לא אסיים לייבש את החולצה הזאת."
"אתה לא עושה את זה נכון."
"מה?" אני מתקרבת אליו ולוקחת ממנו את החולצה.
"תן לי." אני מיישרת את החולצה כי היא מכווצת בטירוף ומתחילה לייבש.
"היא בחיים לא הייתה מתייבשת בדרך שלך."
"וואו, ונתת לי לעשות את זה במשך דקות שלמות כמו מטומטם?"
"היי, נראה לי שזה עונש מקל למדי בהתחשב בנסיבות."
"אני מקווה שתהיי מקלה גם עם תום." הוא מתרחק ונותן לי מרחב.
"מה זאת אומרת?"
"המשפחה שלו, הדינמיקה שם היא של ענף תחרותי. ואבא שלו... אני חושב שהוא הבחור הכי מלחיץ שיצא לי להכיר. עד שאכיר את אבא של נועה, זאת אומרת."
"נו ו... ?"
"והספורט המועדף על ההורים שלו הוא זריקת מוטות... של חוסר ביטחון על הילדים שלהם. זה לא עוזר שאח שלו הוא איזה עילוי מוזיקלי. תום סופג את רוב המכות. הקבלה שלו לרפואה היא בגדר עניין של חיים ומוות."
"אז הוא לא צריך הסחות דעת כמוני." אני נחנקת קצת כשאני אומרת את זה.
"אני יודע שזה מה שהוא אמר לך, אבל זה רק כי הוא מפחד. הוא מפחד שהוא לא יהיה מרוכז מספיק בלימודים לפסיכומטרי בגללך."
"אני לא ממש יודעת מה לומר על זה."
"אני רק יכול לומר לך, מהנקודת מבט הילדותית שלי, כמובן... שבזמן שהייתם ביחד הוא היה מאושר כמו שלא ראיתי אותו הרבה זמן. הוא לא הפסיק לדבר עלייך."
"באמת?"
"כן, בקטע קצת מעורר בחילה. כמה אפשר לשמוע על התלתלים שלך?" אני נוגעת בקצוות השיער מבלי לשים לב.
"הם די אדירים."
"בכל מקרה, הוא היה ממש אומלל בשבוע האחרון. הנמושה אשכרה סגר סופ"ש בברלין כי הוא לא יכול היה להתמודד עם זה. הוא ניסה לשכנע אותי לטוס איתו, אבל מה יש לי לעשות שם? איך שהוא חוזר הוא מתחנן אלייך שתקבלי אותו בחזרה."
"אני בספק." הוא בטח כבר מצא איזה גרמניה מושלמת ושכח ממני.
"מתערבים?"
"מה?"
"בואי נתערב על זה."
"לא."
"את מפחדת?"
"שוב השיט הפסיכולוגי הזה?"
"היי, אם זה עובד..." הוא מושך בכתפיים.
"אני לא מתערבת איתך, וזה חסר סיכוי בכל מקרה."
"אם זה חסר סיכוי אז את רק יכולה להרוויח."
"על מה אתה רוצה להתערב?"
"על טובה."
"מה?"
"מי שמנצח חייב לשני טובה, בלי שאלות."
"אתה רציני?"
"הכי רציני שיש. אז סגרנו?"
"אוקיי. אני מרגישה שאתחרט על זה... אבל שיהיה."
"טוב לעשות איתך עסקים." הוא מושיט לי את היד.
"מה אתה עושה?"
"את יודעת, לחיצת יד."
"באיזה סרט אתה חי?"
"בסרט שלי. ושל נועה, נראה שהיא רוצה שיהיה לך הרבה זמן מסך. וכן, אני יודע שזה לא נראה ככה, לפעמים אני עצמי גם יכול לשכוח. אבל יש בה יותר ממה שהיא נותנת לאנשים לראות."
"יכול להיות שקיבלתי הצצה לצדדים אחרים שלה." אני מאשרת את הדברים שלו.
"זה מעולה. החברות שלכן חסרת היגיון, אבל יכולה לבוא לטובתי... ולטובתך. את תעזרי לי איתה ואני אעזור לך עם תום."
"אני לא צריכה את העזרה שלך עם תום!"
"את כן, כבר התערבנו! נו, כמה זמן תשאירי אותי עם היד ככה באוויר?" בלית ברירה אני לוחצת את היד ושנינו מתחילים לצחוק מהסיטואציה ההזויה הזאת.
"אה, ונועה, את מוכנה להסביר לי מה קורה פה?"
אלוהים (ישמור)

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Lee B עקוב אחר Lee
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
איזה כיף שחזרת! מאוד אהבתי את הכתיבה שלך!
הגב
דווח
guest
אחד הטובים שקראתי!!! קראתי עכשיו את כל הסיפור מההתחלה... לא יכולה לחכות להמשך❤️❤️❤️
הגב
דווח
1 אהבתי
Lee B
Lee B
מדהים שאנשים מוצאים את הסיפור הזה עכשיו!
הגב
דווח
טען עוד 12 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Lee B
הפעם הראשונה
הפעם הראשונה
מאת: Lee B
תקועה- פרק 20
תקועה- פרק 20
מאת: Lee B
תקועה- פרק 14
תקועה- פרק 14
מאת: Lee B
תקועה- פרק 17
תקועה- פרק 17
מאת: Lee B
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan