כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 95

"הסתדרתי לבד והנה אני חי והכל בסדר"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 95: תכנונים והכנות

צליל של דלת נפתחת מעיר אותי משינה קטועה גם ככה. אני מציצה מעבר לכתף ורואה את ליאם נכנס אל המקלחת שלו ונעלם בה כשהדלת נגררת מחדש עד למצב סגירה. אני עוברת לשכב על הגב, מנסה לאתר את הספרות שעל הממיר שעוד נראות לי מטושטשות. אני חושבת ששמונה וחצי. נרדמתי בסביבות שש.
אני לא מרגישה עייפה. אני כן מרגישה עדיין בסטרס שלא מפסיק. הגוף שלי זועק לקום מהמיטה ובו זמנית משהו בו צועק עליו להמשיך לנוח ולנשום. זאת תחושה נוראית.
קול פתיחת מים בשירותים נשמע ומיד אחר כך דלת המקלחת נפתחת מחדש. אני מעבירה את העיניים אוטומטית אליה, והמבט שלי ושל ליאם מצטלב. השיער שלו מבולגן והזיפים שלו משתלטים לו על רב הפנים.
"הסתובבת במטבח בלילה?" הוא שואל.
"איך ידעת?" אני כולי אוכלת סרטים שהוא בעצם שיקר לי, לא בלע את הכדורים שלו ועקב אחריי כל הלילה.
"כי בקבוק הסודה גם נשאר מחוץ למקרר וגם ראיתי כוס שלא זכרתי שהשארתי בכיור אתמול." הוא מתיישב על קצה המיטה אחרי שאני עושה לו מקום. "לא ישנת?" בהיסוס, הוא מושיט את היד שלו אל הפנים שלי וכשרואה שאני לא מתנגדת, הוא מלטף לי את הלחי.
"לא ממש."
"את רוצה שאני אשאר איתך?" הקול שלו תואם לתנועות שלו: חסר ביטחון.
"מה? למה? יש לך לימודים." אני מעדיפה להישאר לבד. "אני מסתדרת, ליאם."
"אוקי." הוא מעלה את האצבעות שלו אל השיער שלי. "את רוצה שגם הלילה אני אשן בסלון?"
"אפשר לדבר על זה בערב?" אני משיבה בשאלה. באיזשהו מקום אני כן רוצה שהוא יהיה צמוד אלי למרות כל הפחדים המובנים שלי.
"כן." הוא מתקרב אלי, ממשיך ללטף לי את השיער. "מה את הולכת לעשות?"
"אני חושבת לנסוע לספרייה העירונית מאוחר יותר להביא קצת ספרים. יהיה לי הרבה זמן לקרוא היום. יש לי שם מנוי, אני חושבת." למרות שבלילה כמעט לא הייתי מסוגלת לחשוב בהיגיון, ניסיתי להרגיע את עצמי במחשבות הגיוניות כאשר אחת מהן הייתה באמת על העברת הזמן בדירה.
"רעיון טוב." ליאם חצי מחייך. "אני אלך לצחצח שיניים, ברשותך." הייתי בטוחה שהצעד הבא שלו יהיה לקום, אבל הוא מפתיע אותי ונותן לי נשיקה במצח. הוא מנסה להסתגר מחדש במקלחת, רק שפאביו שורט את הדלת עם הציפורניים שלו ומנסה להיכנס פנימה. בסוף ליאם מוותר לו, ממלמל משהו על פרטיות ונותן לו לשבת בכניסה. מזה הרבה זמן, אני מוצאת את עצמי צוחקת באמת.

כשליאם שב הביתה מהלימודים, הוא מכין לשנינו ארוחת ערב ביתית קלה של חביתות, גבינות וטחינה. הוא שם את הכל על השולחן בסלון והופך את עטיפת הספר שהתחלתי לקרוא. "אחרי ש... זה ספר נוער, לא?" הוא קורא במלמול את התקציר שלו.
"יוצא הסרט באפריל." אני מוזגת ישר לשנינו לשתות. "ראיתי את הטריילר, הסתקרנתי וראיתי שיש סרט. למזלי, היה עותק פנוי שלו בספרייה."
"יפה לך." הוא מניח את הספר. "מודיע לך מעכשיו שאני לא בא איתך."
"אתה חושב שאני אוכל ללכת?" אני מתיישבת ומקרבת את השולחן כך שהאוכל במרחק נגיעה.
ליאם לוקח את הצלחת שלו ומעמיס עליה גבינה בולגרית שכמעט מסתירה את החביתה הקטנה שלו. "מה? למה לא? אני אהיה עם קטנצ'יק."
"כן, אתה צודק." אסור לי לתת לעצמי לשקוע במחשבות מלחיצות. אני נושמת עמוק ומרגישה איך התיאבון שלי נסתם. אני שוב מכריחה את עצמי לאכול.
ליאם מדליק את הטלוויזיה על "הכוכב הבא" ושואל תוך כדי שהוא מגביר את עוצמת הטלוויזיה, "חשבת על הלילה?" הוא מסתכל לרגע אל הספה השנייה, עליה עדיין נמצאת הכרית שלו.
"בסדר. כן. נחזור לישון ביחד." אני מניחה שיקרה משהו הפוך ממה שאני מרגישה ובעצם לא אעזוב לו את היד, כמו בלילה הראשון כשעברתי לגור כאן.
כשאנחנו מסיימים לאכול, אני מנקה את השולחן וליאם מנצל את הפרסומות והולך לשטוף כלים. כשהוא מסיים ומתיישב חזרה, אני לוקחת את הכרית שלו, מניחה אותה על ברכיו ועוברת לשכב. הוא נראה מופתע מכך, אבל לא אומר כלום עד שהשידור מסתיים.
"אני לוקח את פאביו לטיול." הוא עדיין לא קם, כך שאני עדיין באותה תנוחה. "את תחכי בחדר?"
"קרה לך פעם כשהיית באחד מההתקפים שלך ופחדת לישון? פחדת מהשינה עצמה?" אני בוהה בעיניים הכחולות שלו, שנראות כהות במיוחד משום שהאור היחיד שדולק הוא מהטלוויזיה.
"ברור. זה מה שקורה לך עכשיו, לא? את נאבקת בשינה מהפחד ואז באות המחשבות ועושות יותר פחד." הוא נושם עמוק, ומנקודת המבט שלי מתחתיו אני רואה את הנחיריים שלו מתרחבים. "עופרי, זה בסדר לדבר איתי על זה. אני חושב שאני מבין אותך."
"אני יודעת," אני עונה בכמעט לחישה. "בגלל זה אני מרגישה בטוחה לדבר איתך על זה."
"אני לא יכול להגיד לך ממש מה לעשות. כל אחד חווה התקף אחרת, את מבינה?" הוא מעלה את היד שלו מצד הגוף אל הבטן שלי. אני לא אומרת לו כלום. "הקטע הוא שאת לא לבד. מה שקורה לך לא טוב. אני כן דואג."
אני מניחה את כף היד שלי על שלו. "אני מחכה כבר שתבוא סוג של הקלה וזה לא קורה. כשאני ישנה איתך- אני לא מרגישה בטוחה. כשאני ישנה לבד- אני לא מרגישה בטוחה. אני לא מצליחה למצוא איזון וזה מחרפן אותי. אני מתחרפנת. אין לי גם שום שגרה עכשיו." אני נשברת, והדמעות מתחילות לזלוג.
ליאם קולט אותן באיחור אופנתי, רק כשהן מציפות לי את הפרצוף. "תתחילי למצוא לעצמך דברים לעשות שלא מצריכים מאמץ. הנה, עשית את הצעד הראשון עם הספרים. תראי סדרות, תציירי, תיסעי לים או לפארק. יש לך עכשיו זמן פנוי שלא יחזור על עצמו ואת יודעת את זה."
"זה מלחיץ."
"החיים מלחיצים. אל תיקחי את זה למקום הזה כי אז תיכנסי לסחרור שיהיה לך קשה לצאת ממנו. קשה מאוד. לכי תבקרי את אמא שלי לכל מיני טיפולים כשיש לה זמן ומקום פנוי ביומן. היא אמרה שאת מורידה את הלק ג'ל לתקופה הקרובה." הוא מרים עם היד הפנויה שלו את היד הפנויה שלי. "למה באמת?"
"כי הרופא שלי אמר שעדיף שלא אהיה איתו מסביבות החודש שמיני, אם תהיה לי לידה מוקדמת. מסתבר שבלידה שמים על האצבע משהו עם רמת חמצן. אני לא מבינה בזה, אבל לק גורם לזה שהמכשיר לא יעבוד כמו שצריך." אני כבר לא זוכרת איך נראות הציפורניים הטבעיות שלי.
"אז כן. תקשיבי לו." ליאם מסמן עם העיניים לכיוון הדלת. "תחכי לי במיטה?"
אני נתקפת אימה כשהוא יוצא עם פאביו ואני בעצם לבד. מה קורה לי? אני מכריחה את עצמי להתארגן לשינה ומרב שאני מרגישה רע, אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי דרך המראה. ליאם חוזר אחרי עשר דקות שמרגישות לי כמו נצח, ואני לא נותנת לו אפילו להיות שנייה לבד במיטה. אני תופסת לו את הזרוע מיד ולא משחררת, כמו שצפיתי שאעשה. הוא לא מתנגד.
אני עוצמת את העיניים ומנסה לחשוב על הפרקים הראשונים שקראתי בספר. במצב הכי גרוע? אני אלך לסלון ואקרא עוד קצת. הגוף שלי תשוש, ללא ספק, אבל העייפות לא מספיק חזקה כדי לתת למוח להירדם. כל פעם המחשבות שלי עוברות ממשהו אל משהו. יש כמה רגעים של שכחה כזו, בהם אני רגועה ומנסה להירדם. רק שלפתע מגיע לו גל חזק ומעיר את הכל מחדש. בסוף, תודה לאל, אני מצליחה להיאחז באחת מהמחשבות הפחות מאיימות ולישון.

אני הולכת לאיבוד בעולם הספרים וחשה מחדש שוב ושוב את האימה כשאני חוזרת אל המציאות. ככה בעצם עובר היום שלי: קריאה, קצת טלוויזיה, טיולים עם פאביו, ביקורים תכופים אצל ההורים שמסתכמים בצפייה עם נועה בכל מיני תכנים וגם שינה. השינה שלי מתחילה להיות טובה יותר מיום ליום. אני מתפלאת שבעצם לישון טוב גורם לי להתעייף יותר ולא לקום רעננה. אני גם מתפלאת על עצמי שהמתח לישון עם ליאם עובר מיום ליום.
בתוך כל זה, פברואר מגיע רשמית. הימים הראשונים שלו ממשיכים שגרה די משעממת, להתחשב בכך שליאם בסופו של דבר מחכה ליום המתאים שנתחיל לעצב את החדר של קטנצ'יק עם הרהיטים שכבר הגיעו ועדיין בארגזים. אני לא יודעת מתי מבחינתו זה יום מתאים. אני כן יודעת שהוא רץ עכשיו הרבה יותר בגלל מרתון ת"א ההולך ומתקרב.
שבוע לפני קורס ההכנה לידה, אמא מגיעה בערב המוקדם לדירה. היא משתלטת על המטבח כשמגלה שאכלתי בצהריים רק לחם זיתים עם טחינה. "מה זה? למה המקרר שלכם ריק?" היא מסתכלת עלי בעיניים מודאגות.
"ליאם אמור ללכת לקניות עוד מעט." אני מביטה בספרות שעל הממיר בסלון. הוא אמור לסיים את הפגישה עם סהר בקרוב.
"איפה הוא?" אמא מתבלת את הסלט ובו זמנית מציצה בתנור לראות שהשניצלים שהכינה לי מתבשלים. "את צריכה להימנע מטיגון, עופרי. זה לא בריא לך בשלב הזה."
"זה לא בריא בכללי-"
"בכללי תעשי מה שאת רוצה. עכשיו את צריכה לשמור על עצמך." אמא מחטטת במגירת הסכו"ם ובסוף שולפת כף שליאם מערבב איתה את הסלט. "איפה הוא אז?"
"אצל סהר." אני מסמנת לפאביו לשבת בין הרגליים שלי וזה בדיוק מה שהוא עושה. קצת קשה לי ללטף אותו ככה משום שלבטן שלי יש נוכחות, אבל אני מצליחה.
"אצל הפסיכולוגית שלו?"
"מטפלת, אמא." אני מגלגלת את העיניים. "את גורמת לי להרגיש לא שפויה, בלשון המעטה, עם הטון הזה שלך כי גם אני בטיפול, להזכירך."
"לא אמרתי שום דבר." אמא מסתובבת מהשיש אל השולחן הקטן ששם ומניחה עליו את הסלט. "בואי לאכול."
אני קמה מהספה וכשאני מגיעה אל המטבח אני מקרבת את האף אל הקערה. "מה שמת שם?"
"תאכלי, אל תשאלי שאלות." אמא ניגשת אל התנור. "תכתבי לליאם שיביא נייר אפייה. אני חושבת שהשתמשתי באחרון."
"אוקי." אני מקלידה לו בווטסאפ שיביא גם עוד סודה כי נשאר בקבוק אחרון בחדר השירות חוץ מהאחד שבמקרר והופכת את הנייד. "ראית את החדר של התינוק? סיימנו עם הקירות."
"כן. יפה מאוד." אמא מתיישבת לידי. "תיכף מוכן."
"תאכלי גם." אני מניחה את הקערה חזרה אחרי ששפכתי לצלחת שלי מעט מהסלט. "הכנת הרבה."
"שגם לליאם יהיה. אני לא רעבה כרגע, תודה." אמא מוזגת לי ולה מים. "מתי ליאם יתחיל לבנות את השידה והמיטה? זה מה שראיתי שם, לא?"
"הוא אומר שהוא צריך ראש לזה והוא כולו בתקופת מבחנים וגם רץ יותר זמן עכשיו בגלל המרתון. אולי עדיף שאבא יבוא לפה ביום החופשי שלו ויעשה את זה? זה מסובך?"
"אבא בנה לנועה ולך את המיטות והשידות, אז לא. השאלה אם ליאם לא רוצה ליהנות מהחוויה של לבנות לבן הראשון שלו את החדר. הזמנתם אמבטיה גם? את לא יכולה לדחות הכל עד אחרי הלידה, את יודעת." אמא גורמת לי להיות חנוקה ולחוצה לכמה שניות. אני מניחה את המזלג, נושמת עמוק ומרגישה את קטנצ'יק בועט בי חזק. הוא כנראה רעב ורוצה שאמשיך לאכול.
"אני עדיין לא יודעת אם כדאי להזמין מיטה או ספת הנקה. ראיתי כל כך הרבה דברים באינטרנט ואני מבולבלת."
"לדעתי ליאם ואת צריכים לעשות סיבוב נוסף ולראות בעיניים שלכם. הוא חייב להיות נוכח כי הוא מבין יותר ממך בעניין מידות, נגיד." אמא קמה אחרי מבט בזכוכית התנור, מכבה אותו ופותחת את הדלת. "זהו. מוכן."
"יוסף אמר לליאם שאולי מחר הוא יקפוץ להרכיב איתו את השידה והמיטה." אני נזכרת בשיחה ששמעתי בחצי אוזן בבוקר. "ליאם בדרך כלל מסתגר בחדר עבודה אם הוא לא לומד עם החברים שלו. מעניין אם באמת יצא ליוסף להגיע או שהוא ייבלע במשרד גם."
"אקווה בשביל שניכם שכן והעניינים יתחילו להזדרז. אולי תלדי בתחילת מרץ ולא באמצע? זה עוד חודש בערך והזמן לא מחכה." אמא מניחה את השניצלים בנייר סופג. "ואם באמת ליאם לא מוצא זמן, אני אגיד לאבא לבוא ביום החופשי שלו."
"אני חושבת שהמיטה צריכה להיות איפה שהקיר עם הציור והשידה בקיר הצמוד. אני די רואה בעיניים את החדר. נגיד את הספה, אם תהיה אחת כזו, אני אשים די קרוב לקיר שממול המיטה. לא חשבתי עדיין על ארון. צריך ארון בהתחלה?"
"את יכולה להתחיל בארון עם שתי דלתות. את תצטרכי מקום לבגדים שלו, הרי בשידה תשימו למשל בקבוקים, מוצצים, חיתולים... ציוד שכל תינוק צריך."
"אז צריך גם לחפש ארון." אני מבינה שבאמת עדיין לא עשינו שום דבר, אבל גם מבינה שהחודש האחרון לא היה רגיל עבור שנינו. אני מצביעה על הארון שנמצא בדיוק מעל אמא. "ליאם החליט להשאיר את שני המדפים שמעל הראש שלך לאוכל שלו."
"רעיון נהדר. אתם גם ככה לא צריכים באמת כל כך הרבה כלים." אמא פותחת את הארון, כאילו היא לא מאמינה לי. "תשימי את הכל במדף התחתון. להיות עם ילד בוכה ורעב ולהתחיל לגרור כיסאות ולעלות עליהם זה לא רעיון טוב."
אני מגחכת ומציצה שוב בשעון. ליאם אמור להיות עכשיו בקניות כבר. אני הופכת את הנייד, נכנסת לווטסאפ ומגלה שההודעה שלי עדיין עם וי אפור. אני לא רוצה להיכנס ללחץ, ולכן שולחת רק סימן שאלה.
אמא ואני עוברות לדבר על יום ההולדת ה-11 של נועה ועל כך שהיא לא רוצה בת מצווה בשנה הבאה, אלא רק חגיגה עם החברים. אנחנו מעלות זיכרונות מבת המצווה שלי כשהנייד שלי מצלצל. זה ליאם.
"הלו?" אני עונה ועוצרת את עצמי להתנפל עליו ולשאול אם הכל בסדר.
"היי, אני בסופר." הוא באמת נשמע שם כי בדיוק יש כריזה ממחלקת העופות. "צריך עוד משהו חוץ מנייר אפייה ומה שכתבנו ברשימה?"
"הגעת לשם רק עכשיו?" אני מוצאת את עצמי מסתכלת על השעון מחדש. מה הוא עשה כמעט שעה אחרי הטיפול?
"לפני כמה דקות." הוא לא משקר לי. "את צריכה שמפו או מרכך? אני בדיוק ליד ולא כתבת את זה."
"לא, הכל בסדר. אמא שלי הכינה לנו אוכל. היא פה." אני לא מצליחה לקרוא את הבעת הפנים של אמא. "נתראה כבר. ביי."
אמא לא ממתינה שאניח את הנייד על השולחן וכבר שואלת, "קרה משהו?"
"מה?" אני יודעת בדיוק על מה היא מדברת, ולכן מנסה להרוויח כמה שניות לסדר את המחשבה שלי.
כמובן שצדקתי כשהיא חוזרת אחרי אחד המשפטים שלי בשיחה, "אמרת לליאם 'הגעת לסופר רק עכשיו?'. קרה משהו? את חושדת במשהו?"
"לא." אני מבוהלת מסוף המשפט שלה. "אל תפחידי אותי, טוב?"
"את זאת שנשמעה מפוחדת מההתחלה." אמא לא מתרגשת. "את לא סומכת על ליאם מאז אוגוסט, אני מבינה את זה."
"אולי נחזור לדבר על יום ההולדת של נועה?" אני מרגישה שלא בא לי לדבר בכלל.
"עופרי, אם יש משהו שמציק לך אני מצפה שתדברי עליו." אמא מתעקשת. "את יודעת שאם זה היה תלוי בי, היית נשארת איתנו בבית עד הלידה. זה לא כי את לא יכולה לבד, אלא כי לא טוב לך לבד."
"מאיפה את יודעת מה טוב לי?" אני מרחיקה את הצלחת ממני. אני לא יכולה יותר. "ואני לא לבד. ליאם הלך רק לכמה שעות."
"לבד הכוונה שאת נוצרת בתוכך דברים. אני שמעתי את הטון שלך והבנתי נהדר-"
"אני מפחדת שהוא יעשה לעצמו משהו, אוקי?" אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק מחדש במקום להתעצבן. "אני כבר לא יכולה להאמין להבטחות שלו. נראה לי שכולם הבינו את זה."
אמא מהנהנת. "זה מובן לגמרי."
אני קמה מהכיסא ומתחילה לפנות את השולחן. אמא נשארת לשבת ועוקבת אחרי התנועות שלי עד שהנייד שלה מצלצל ונועה מבקשת שתחזור הביתה. מסתבר שהיא לא מסתדרת עם שיעורי הבית בנושא שברים פשוטים, ואבא עסוק עם בדיקת מבחנים שחייב להביא לכיתה מחר אחרת יקבל נזיפה ממנהלת התיכון.
"את תסתדרי?" היא אוספת את התיק שלה.
"מה את חושבת?" אני עונה בשאלה. אני מתיישבת מחדש על הספה ומרימה את הרגליים גם לפני שאמא תגיד לי לעשות את זה. כשהייתי בבית היא העירה לי על כך הרבה.
אני לא נשארת הרבה זמן לבד. ליאם נכנס עם השקיות בערך חצי שעה אחרי שאמא יצאה. "למה הדלת פתוחה?" הוא שואל ישר ומניח אותן על השולחן שבמטבח. "אני יורד להביא את מה שנשאר."
אני כמובן לא עונה לו בסופו של דבר על עניין הדלת וגם לא שואלת בסופו של דבר מה הוא עשה בשעה שבין הטיפול להגעה שלו לסופר.
"אמא שלך הכינה שניצלים טובים. באמת לא צריך טיגון," הוא אומר בפה מלא. "תקשיבי שנייה. אני צריך שהיום ואולי גם מחר נחליף צדדים במיטה."
"מה? למה?" אני מחפשת את המבט שלו. "אתה מאוד מסתורי-"
הוא לא נותן לי להשלים, מפשיל את שרוול הסריג שלו וחושף מעין ניילון שקוף שאוטם משהו לא ברור מהמקום שלי. "עשיתי את הקעקוע היום. אני מעדיף שאם תחבקי לי את היד בלילה, היד השנייה תהיה זו שתגעי בה. דיו טרי, מבינה?"
אני קמה מיד מהספה והולכת לכיוון שלו. "מתי הספקת?" אני מחברת הכל, אבל תחושות הבטן שלי אומרות לי לשאול בכל זאת ולוודא.
"כמו שחשבת, ישר אחרי הטיפול. יש ליד הקליניקה של סהר מכון קעקועים ופירסינג. שאלתי את הבחור שם על הקעקוע די מזמן. ראית סקיצות, לא?" הוא מרים את המזלג שלו וחוזר לאכול. "הייתי בטוח שהראיתי לך."
"אה, לא." אני נשמעת פגועה וממהרת לתקן כשאני אומרת, "אני זוכרת שדיברנו על זה וגם ראיתי במחשב." אני עכשיו עומדת ממש ליד הניילון ורואה את הצלקת שלו מוסתרת באות Y בגופן עבה עם סלסולים בצדדים.
"מה קרה לסמל של הגדוד?" אני נזכרת בשיחה שלנו.
"בסוף לא." הוא קם אל המקרר, כך שאני לא יכולה לראות יותר את הקעקוע.
"כל החיילים שהיו אתכם עשו אותו?" אני מקווה שאני לא חוצה איזשהו קו אדום.
הוא מרים את שתי כתפיו ומוציא את בקבוק הסודה. "לא יודע. את באמת עושה מזה יותר מדי. זה לא שעכשיו כל הפנים שלי מלאות נזמים או משהו. קעקוע קטן וסמלי בשורש כף היד."
אני יודעת שהוא צודק, ולכן מסתפקת בהנהון ושואלת, "זה כואב?"
"האובדן יותר כואב." הוא מרים זוג עיניים כחולות מלאות בקווים אדומים בתוכן. הוא בכה? אני מושיטה יד אל השיער שלו, מלטפת אותו ולא אומרת כלום יותר.

"הייתה לי תחושה שזה ייפול על היום של המרתון... לא, לא. אני מגיע, מה את חושבת, מאיה?" ליאם משתעל לרגע. "תהיי בריאה, באמת. לא, אני לא חולה. עניתי לך לטלפון מתוך שינה. הנחתי שזה על התאריך כי באמת אנחנו בפברואר כבר."
אני פותחת עיניים ומגלה אור אפור נכנס פנימה דרך החלון. עוד יום מעונן. אני לרגע לא מבינה למה אני צמודה אל הקיר כשפאביו מתחתיי ואני רואה אותו ולא את דלת המקלחת ואז נזכרת "בהסדר החדש". ליאם יושב על קצה המיטה עם הגב אלי.
"אי אפשר לבטל, אבל כפיר שלומד איתי אמר שהוא ירוץ במקומי. ינסה לפחות." ליאם מגחך ולפתע מסתובב ורואה אותי ערה. "אני אדבר איתך יותר מאוחר, טוב?" והוא מנתק ישר.
אני עוברת חצי לשכב חצי לשבת. "למה הפסקת את השיחה?"
הוא מתעלם מהשאלה שלי ושואל משהו אחר לגמרי, "מה את רוצה לאכול?"
"אני לא רעבה." אני מרגישה איך העיניים שלי סוגרות עלי מחדש.
"ישנת טוב, לא?" הוא לא זז מהמקום שלו.
"לא באמת." אני מבינה שאין לי מה להסתיר ממנו. "התעוררתי פעמיים או שלוש. החלומות שלי התערבבו לי אחד עם השני. בסוף איכשהו אני מצליחה להרגיע את ההתקף לפני שהוא מתפרץ ונרדמת."
הוא דרוך. "את רוצה לחזור להורים?"
"לא." אני מחליפה נושא לפני שאני אתחרט על התשובה שלי, כי כבר בראש עברה לי לא פעם מחשבה שבמיטה שלי שבבית שלהם אני לא מתעוררת כמעט אחרי שאני נרדמת. "בוא נתחיל לתכנן את החדר של קטנצ'יק. אבא שלך בא בסוף?"
הוא מפנה מבט חטוף אל השעון שבממיר. "את האמת? לא בדקתי איתו אם הוא יכול." הוא מעלה את הרגליים אל המיטה ועובר לשבת ישיבה מזרחית אחרי שמסובב את כל הגוף אלי. "חכי, אני אתקשר אליו."
אני חייבת לשירותים, ולכן קמה מהמיטה ולא מחכה לתשובה של יוסף. ליאם מדבר איתו בכלל על איזה תיק של לקוח בעייתי. אני מתמקמת במקלחת שלי ומנסה לדמיין את האמבטיה של קטנצ'יק משתלטת על רב החלל פה. ליאם מעיר אותי אל המציאות כשדופק על הדלת. "נו, הוא בא?" אני שואלת ישר.
"לא. הוא מעדיף לא לקדוח וכדומה כשהוא בלחץ בגלל איזה תיק. את רוצה שניסע לבני ברק שוב להמשיך לחפש דברים בינתיים?" הוא מתיישב על האסלה וצופה בי אוספת את השיער.
"אתה לא צריך ללמוד?" אני מסתכלת עליו דרך המראה.
"אני יכול לקחת הפסקה של כמה שעות. בואי נצא תיכף." הוא מרים את כף היד להחניק פיהוק, אבל משום שהוא לובש סווצ'ר אני לא יכולה לראות את הקעקוע שלו. משהו בי היה בטוח שהוא יקום ויצא החוצה. הוא נשאר לשבת ובוהה בי. אני מכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא רוצה לספר משהו שלא סובל דיחוי יותר. השאלה היא לא רק מה הוא רוצה לספר, אלא באמת כמה זמן הוא הסתיר ממני וחשב שיצליח להסתדר.
"ליאם?" אני מסתובבת אליו ונשענת על השיש.
הוא נאנח. "אני יודע שלא תאהבי את מה שאני אגיד לך עכשיו, אבל בבקשה תקשיבי עד הסוף. זה אפשרי לבקש דבר כזה?"
"טוב." אני משלבת ידיים. "תן לי לנחש, זה קשור לכדורים." בימים הבודדים האלה שאני פה, הוא ביקש ממני שאשגיח על הכדורים בחזרה.
הוא מניח את הידיים שלו על ברכיו. "הבנתי שאני לא רוצה שתהיי לבד עם קטנצ'יק בלילות. לפחות לא בהתחלה. בסדר, האמהות שלנו בטח יהיו פה בחודש הראשון, רק שמה עם התקופה שעתידה לבוא אחר כך? אני אשן לי ואת תקומי? זה לא הוגן. הפסיכיאטר הציע שינוי."
אני רואה היגיון בדברים שלו, אבל לא רואה היגיון בכך שהוא יהיה בלי הכדורים שלו. "שינוי? זה אפשרי בכלל?" אני יודעת שאמרתי שאתן לו לדבר, אבל השאלה הזו בוערת בי.
הוא מהנהן. "אפשר לקחת את הכדור בשלב אחר ביום."
"מה שלב אחר ביום? אתה רואה את עצמך נרדם בבית משפט? אסור לך לנהוג בערך עשר שעות אחרי שאתה בולע אחד, לא? עד שההשפעה תפוג." אני מבינה שאני לוחצת, רק שבאמת מדובר בנושא רציני.
"ניסיתי לבדוק אם אפשר להחליף למשהו אחר וזה קצת פרוצדורה. תביני, רק עכשיו עברה חצי שנה מאז... את יודעת." הוא משפיל את עיניו אל הגרביים האפורות שלו.
"אמרת שינוי." לא דמיינתי את המילה הזו.
"שינוי זמן." הוא לא מסתכל עלי בכלל. מה יש מעניין ברצפה?
אני חוזרת על השאלה שלי, "ותהיה עייף במהלך היום?"
"אני חושב שזה פחות נורא ממה שזה נשמע. אם נגיד אקח אותו בארבע, כשאני בבית ברב הזמן, זה בסדר. אם נצטרך לנסוע את יכולה לנהוג-"
אני עוצרת אותו ומוצאת את עצמי מתחננת. "אל תשחק איתם, ליאם. בבקשה. זה לא הזמן."
"אני לא." הוא נאנח. "כשלא היית פה הסתדרתי לבד והנה אני חי והכל בסדר. המחשבות הרעות מאחוריי גם כשהמצב איתך די רע."
אני מתקרבת אליו ומשום שהוא יושב, אני מרימה לו את הסנטר ובעצם את הפנים עם אצבע אחת שלי. "המצב לא רע. אל תקצין."
העיניים הכחולות שלו נראות כבויות. "לא, עופריקי. את צריכה להיות מציאותית ולהבין את זה. ייקח יותר מחודש לחזור להיות מה שהיינו." הוא אוסף את כף היד שלי עם שלו, נותן לה נשיקה וקם. "בואי נתחיל להתארגן לנסיעה כי אני רוצה מינימום שלוש שעות למידה. מה אמרת שצריך? ספה?"
"ואמבטיה." אני זזה חזרה אל הכיור. "מסתבר שצריך גם אמבטיה."

אני לא יודעת עד כמה אני אוהבת את השמלה הוורודה והפרחונית שלי. אין לי ממש ברירה, ליאם העמיד לי עובדה שאנחנו הולכים לציין את הוולנטיין דיי- 14.02- במסעדה עם ענבר ובן. מעין דאבל דייט כזה שיפצה על "הזמן האבוד". הבטן שלי מאוד מפריעה לי להתאפר, ולכן אני מוותרת כבר על האיפור הכבד שאני אוהבת. ליאם לבוש כבר בחולצה מכופתרת וג'ינס, ואני תוהה לאן הוא לוקח אותי כשאנחנו צריכים קוד לבוש שכזה.
"בוא נעשה תמונה." אני מכריחה אותו לעמוד לידי צמוד למראה. זה יהיה מוזר אם יום אחד קטנצ'יק ישאל למה אין לאמא תמונות עם אבא כשהייתי בהיריון איתו. שתי התמונות הראשונות יוצאות די רגילות. בשלישית ליאם נותן לי נשיקה שיער וברביעית כבר מניח את היד שלו על הבטן שלי. אני מניחה את הנייד על שולחן האיפור שלי ונותנת ליד שלו לטייל לי על הבטן. אני יודעת שהוא אוהב להרגיש את קטנצ'יק שם בפנים. בסוף הוא אומר שאנחנו חייבים ללכת מפני שענבר הזמינה שולחן לשעה מסוימת והוא לא רוצה שנאחר.
"אף פעם לא היית במסעדת שף?" הוא שואל כשאנחנו במכונית שלו.
אני מסמיקה. "לא."
"אל תרגישי רע עם זה." הוא מניח את היד שלו על הברך שלי. פעם, הייתי משלבת את כף היד שלי בשלו בטבעיות. היום, אני עדיין לא מרגישה בטוחה לעשות את זה.
"אני לא." אני לא יכולה להוריד את העיניים ממסך הנייד של ליאם. "רבע שעה נסיעה זה קצת יחסית. יש מסעדת שף באזור שלנו ולא שמעתי עליה?"
"להתחשב בזה שהעולם שלך מסתכם בהמבורגר יבש, ייתכן מאוד שלא." הוא מחייך חיוך מלא שיניים.
כדי לא להיפגע מהעקיצה שלו, אני מחליפה נושא. "אני סקרנית לראות את ענבר לבושה במשהו רשמי."
ליאם מגחך. "בברית של שליו היא לבשה שמלת ערב שחורה עם עקבים. את זוכרת שהברית הייתה בצהריים, כן? וכולה במסעדה."
"היי!" אני קופצת ישר. "המסעדה שעבדתי בה לא כזאת פשוטה."
"היא מאוד יקרה למסעדה עממית." הוא פותח את האצבעות שלו בכוונה תוך כדי שכף היד שלו נוגעת בשלי. אני נכנעת ונותנת לו לאחוז בשלי. "קפצת לבקר שם מאז שעזבת?"
"לא. גם הקשר שלי עם מלכי די נותק. זה מוזר כמה מהר החיים שלי השתנו." אני מסתכלת עליו כדי לראות איך יגיב ולא רק במילים. להפתעתי, הוא לא אומר כלום ונשאר די אדיש.
***
"זה היה בדיוק כמו שיעל תיארה!" ליאם משתדל שלא לצעוק. הצחוק שלו לא רק מתגלגל החוצה, הוא ממש מתפרץ החוצה. "זה הלחיץ אותי יותר מאשר את עופרי. וואו, עברו כבר שלושה ימים מהקורס הזה ואני עדיין לא נרגעתי."
"הוא מכין אותך למה שלא יקרה בלידה. מצחיק זה בטוח לא יהיה." אני מסתפקת בחיוך קטן ומניחה את גביע הסודה שלי על השולחן. מכל המנות שיש כאן, לקחתי איזה בצק עטוף בשווארמה והוא לא כל כך טעים לי.
ענבר, שהגיעה לבושה בסריג לבן מנצנץ, מכנסיים שחורים מחויטים ועקבים בצבע תואם, מניחה את כף היד שלה על שלי. "אל תהיי כזאת כבדה, עופרי. לפי מה שליאם מספר, היה לכם מופע סטנדאפ בקורס הזה."
"הסתלקנו משם," אני אומרת במבוכה כשאני נזכרת בצחקוקים הבלתי פוסקים של ליאם כשהמדריכה שם אמרה משהו על הסדרת נשימות.
"זה היה נשמע מטריד בטירוף, את בעצמך אמרת את זה." ליאם לא מתרגש מהטון שלי ואומר לבן, "נחנקתי מצחוק, אחי. גם כולם שם היו מבוגרים מאיתנו בעשור בערך. סתם, בקופת חולים רצו לעשות עלייך כסף."
אני לא עונה. גם ענבר ובן לא עונים. בן נשאר עדיין בנושא ההיריון שלי ושואל, "מתי את צריכה ללדת?"
"כמה ימים לפני יום ההולדת שלי," ליאם עונה בשמי ונשאר מחויך. "נחגוג ביחד. 13.3 נתנו לה. תאריך יפה."
"וואו, ממש." ענבר מחייכת אלי חיוך מלא ליפגלוס שקוף עם נצנצים זהובים בתוכו. היא אכלה משהו ירוק לא מובן ומאוד קטן יחסית למחיר שלו. הוא לא הצליח להוריד את הליפגלוס שלה מרב שהיה זעיר. "אמא אמרה שביום ראשון אתם הולכים לסיור בחדר לידה."
"יום שני," ליאם מתקן אותה. "זה החלק השני בדבר הזה שעופרי לקחה."
"הדבר הזה," אני חוזרת אחריו במלמול. "יש תוכנית מסודרת שרק בעיניך לא מוצאת חן. אתה לא חייב לבוא. אני בסך הכל הולכת לראות מה אני אעבור. תחכה בחוץ."
"עופרי, הכל בסדר?" ענבר כורכת את הזרוע של היד הפנויה שלה סביב הכיסא שלי. "את יודעת שאין לך מה להסתיר ממני, נכון?"
אני מפחדת לפגוש את המבט של ליאם כשאני אומרת, "אני לא התנהגתי ככה כשהוא ביקש שניסע לגבול עם עזה מחר לסגור מעגל, לדבריו."
"למה שתתנהגי ככה?" אני רואה בזווית העין שליאם מרצין. "יש הבדל בין לשמוע התנשפויות לבין לחזור למקום משמעותי בשבילי."
"גם בשבילי לדעת מה יקרה לי ולגוף שלי זה משמעותי, בסדר?" אני אוספת את הגביע מחדש ולוגמת מהסודה. ליאם וענבר מחליפים מבטים מהירים. "אם אתה לא מסוגל לתמוך בי גם, באמת שאל תבוא."
"את הסכמת שנצא משם החוצה, מה יש לך?" הוא מתגונן. "וחוץ מזה, לנסוע לגבול היה רעיון שלך. אני פשוט החזרתי אותו לתכנון רגע לפני שזה יהיה בלתי אפשרי."
אני נושכת את השפה. אני זוכרת את היום שהעליתי את הרעיון הזה. קראתי כתבה על אישה שחבר שלה גם לחם במלחמה ונשאר עם מה שנקרא הפציעה השקופה. היא לקחה אותו לגבול ותיארה שם שההפרדה בין החיים שנמשכים לחיים שנעצרו ולמוות שהוא ראה היו הכרחיים. היא גם ציינה שהוא אמר לה שהוא מרגיש טוב יותר אחר כך. שאלתי את ליאם הכי באגביות אם הוא רוצה שניסע גם אנחנו, והוא ענה בחיוב. זה היה ביולי, ורק למחרת, פחות מ-24 שעות אחרי שהגיתי את הרעיון, הוא היה קרוב למוות יותר מתמיד. שוב.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 10 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כרמל בן שושן
כרמל בן שושן
לצערי אין תאריכים ליד התגובות, וכשאת כותבת שיהיה המשך היום/מחר, אז אף פעם אין לי מושג מתי זה נכתב
הגב
דווח
1 אהבתי
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
את האמת שתכננתי היום, אבל צץ לי משהו לא צפוי
הגב
דווח
כרמל בן שושן
כרמל בן שושן
אוח משום מה החצי השני של התגובה שלי לא מופיע פה, כתבתי שתמיד כיף לגלות בהתראות שעלה פרק שלך, ושהיה פרק מדהים כרגיל⁦❤️⁩
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 21 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan