כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 94

לאט לאט כשהזמן דוחק

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 97

פרק 94: קצת חם

אני מנצלת את העובדה שליאם חוזר ללימודים היום כדי לסיים לצייר. הרעידות בגוף שלי די חלפו, וזה הסימן שהייתי צריכה כדי לצאת מהבית. אני עדיין לא מרגישה חזקה מספיק ומודעת לכך שהגוף שלי לא ייתן לי לעשות את כל מה שאני רוצה ומתכננת.
"תתני לי התראה של רבע שעה ככה, בסדר?" אמא עוטפת את עצמה במעיל שלה. "נועה, את תסתדרי בטוח?"
"אמא, היא לא חולה. היא שתתה שוקו מקולקל." אני מסתכלת על אחותי ששוכבת על הספה וקצת מרחמת עליה. הייתי אמורה לנסוע לדירה במונית רק שאמא קיבלה טלפון שנועה מקיאה בבית הספר, יצאה מהעבודה והנה שתיהן בבית. אחותי אמרה שכואבת לה הבטן, אני שאלתי אותה מה היא אכלה או שתתה הבוקר וקיבלתי תשובה: רק שקית שוקו. אמא ביקשה מהמורה שתבדוק בפח שבכיתה את התאריך שעל גב השקית ו... הופ. התאריך מלפני שלושה ימים.
"לי ייגמרו ימי החופשה בקצב הזה ואני עדיין לא הייתי חולה החורף הזה." אמא פותחת את דלת הבית. "בואי, עופרי."
פאביו רץ לכיוון המעלית יותר מהר משתינו. המעלית מתעכבת, ולכן אני קושרת אותו ומצווה עליו לשבת. הוא פחות מציית לי, אבל בימים האחרונים חל שינוי. הוא יוצא ראשון מדלת הבניין שאיכשהו פתוחה ומושך אותי אל שמיים גשומים שגורמים לי לרצות לחזור אל תוך הפוך עם עוד אחד מסרטי דיסני שלי. אני מהדקת את הרצועה שלו סביב פרק כף היד שלי וגוררת אותו לכיוון המכונית של אמא.
"שלא ילכלך את המושבים," אמא אומרת ישר כשאני סוגרת אחריו את הדלת. בשניות האלה הוא מסוגל לקפוץ החוצה.
אני מעדיפה לא לענות כשאני מתיישבת לידה. אמא מחייגת לאבא ישר כשהנסיעה מתחילה ומספרת לו על זה שקבעה תור לרופא הילדים של נועה אחרי הצהריים בכל זאת ואם הוא יכול לקחת אותה. אני איכשהו קשובה למרות שהראש שלי לוקח אותי למחוזות אחרים. אני חושבת על ליאם בכיתה. האם הוא מרגיש טוב יותר? האם הכאבים חלפו לו והוא מסוגל ללמוד? האם הוא מרוכז או חושב יותר מדי כך שהגוף שלו אולי בשיעור, אבל הראש לא?
"עופרי." אמא מעירה אותי אל המציאות. הגענו אל הבניין. "תתקשרי רבע שעה לפני ככה, בסדר? אני לא אמורה לצאת מהבית."
אני מהנהנת, יוצאת ראשונה ורואה איך פאביו כמעט שובר לאמא את השמשה בחלון של המושב האחורי מהזינוקים שלו. אמא כמובן נראית מודאגת. "תירגע." מיד אחרי שאני פותחת את הדלת אני אוחזת את הרצועה שלו. "בוא, אני אעשה לך סיבוב כאן."
אני צופה במכונית של אמא מתרחקת בעודי מנסה לשלוט בפאביו שרץ קדימה לכיוון הגינה שבסוף הרחוב. איכשהו יש לי דה ז'ה וו מיום שישי שעבר, כאשר אני יושבת באוטו של אמא וליאם הוא זה שמחוצה לו עם פאביו והולך בדיוק באותה הדרך. הדמעות שלי מתחילות לזלוג, ואני מנגבת אותן במעיל הענקי של ליאם, שגם ככה ספוג במעט הגשם שתפס בדרך למכונית. עכשיו יש טפטוף קל, ולכן אני מחכה שפאביו יעשה את צרכיו וזהו. בלי להתמהמה בגינה היום, כמו שעשיתי עד לא מזמן.
כשאנחנו מגיעים אל הכניסה לבניין, אני פותחת בטבעיות את תיבת הדואר עם המפתחות שלי ומגלה שם כמה חבילות קטנות עם שטויות שאני מזמינה מאלי אקספרס. למה ליאם לא העלה אותן לדירה? הוא חשב שאגיע לאסוף אותן בעצמי?
מהר מאוד אני מגלה שהחדר העתידי של קטנצ'יק נשאר בדיוק באותו המצב שהשארתי אותו. אני חוטפת צמרמורת מלראות את עט הרישום שלי בדיוק באותה התנוחה על השרפרף. מהר מאוד אני גם מבינה שלצבוע אני לא אצליח, משום שכל פעם כשאני קמה אני מרגישה לא טוב מחדש. אחרי שעתיים עבודה בערך, כשהציורים גמורים, אני מחליטה לוותר על שלב הצביעה וכותבת הוראות לליאם איזה צבע מתאים לאן. אני מקווה שהוא יהיה מספיק מדויק כדי לא להרוס את הציורים, גם אם יצא מעט מהקווים. אני בטוחה שקטנצ'יק לא ישים לב לכך בשום שלב בחייו.
אני נכנסת לחדר של ליאם ושלי, רואה שהמיטה מאוד מבולגנת ובמקום לסדר אותה, אני רואה במצב כהזמנה לצלול לתוכה. אני מנצלת את העובדה שאני גם ככה לבושה בבגדים נוחים לשינה ובגרביים ונכנסת פנימה אל תוך הפוך כשבחוץ הגשם נשמע חזק יותר.
פאביו מזנק אל תוך המיטה ומצליח עם הפנים שלו לדחוף את הפוך כך שהוא שוכב בדיוק לידי. "אסור לך," אני ממלמלת ועוצמת את העיניים מחדש.
הכלב שלי לא בדיוק מתייחס להוראה שליאם עבד עליה כל כך קשה. הוא מתחיל ללקק אותי, ואני נכנעת ועוצמת את העיניים עד שאני מתעוררת מהנביחות שלו.
"ששש. שקט, פאביו." קול מוכר נשמע. אני שומעת את הקפיץ של המיטה כמישהו מתיישב עליה ורואה צל מטושטש כשאני בקושי פותחת את העיניים.
"ליאם?" אני כמעט מעלה את אחת מהידיים שלי אל הפנים כדי לגרד את הלחי שלי כשכבר כף היד שלו מגיעה לשם ודרך ליטוף פשוט מרגיעה את המקום.
"הייתה לי תחושה שתבואי היום. לא חשבתי שתעלי אבל. ראית בתיבת הדואר את הדברים שהזמנת?" הוא נהיה ברור יותר משנייה לשנייה. הוא לובש את הז'קט השחור ומתחת את הסריג הסגול שאני מכירה. הוא רטוב, אני חושבת.
"כן." אני עוקבת אחרי האצבעות שלו כשהן יורדות אל הסנטר שלי ומתעכבות על העור שם. "איך היה בלימודים? איך אתה מרגיש?" לי מרגיש כאילו אנחנו הולכים על קצות האצבעות.
"מרגיש בסדר. מאמין שכמה ימים וזה יעבור. את נשארת לישון פה או שזה מנוחה?" הוא מגחך כשפאביו נדחף מתחת לזרוע שלו. "מה, אתה מקנא?"
"הרגשתי קצת עייפה. סיימתי לצייר, נשאר לצבוע. השארתי לך בחדר על השרפרף הוראות עם איזה צבע איפה. זה יחסית קל: לכל פחית צבע יש מספר עליה. השארתי לך בדיוק איזה חלק בציורים יקבל מה." בסופו של דבר אני מתחילה להרגיש מאוימת מהמגע שלו כשהוא מוריד את היד אל הצוואר שלי. אני מושיטה יד ומניחה את שלו על הראש של פאביו.
ליאם מהנהן. "אני מפחד לגעת בך-"
אני קוטעת אותו. "בצדק."
מרגיש לי שאנחנו הולכים להיבלע בשתיקה, לכן אני מתרוממת ויוצאת מהצד השני אל המיטה. ליאם צופה בי עושה את ההקפה הקטנה. "לאן זה?" הוא עדיין לא קם גם.
"בוא, אני אראה לך על מה אני מדברת." אני יוצאת מהחדר אל המסדרון ופותחת את דלת החדר של קטנצ'יק. "אולי כדאי לחכות עם הצביעה עד שמזג האוויר יתבהר. צריך שהחלונות יהיו פתוחים לגמרי."
ליאם נכנס אל החדר ומתקדם בכוונה אל הסוף שלו ככה שיש לו פרספקטיבה ברורה יותר. "באמת שהציורים יפים. אני מקווה שלא אהרוס אותם עם הצביעה הלא ממש מדויקת שלי, בלשון המעטה."
אני מרימה את הדף מהשרפרף. "השמיים בצבע 21 שזה התכלת. המטרייה והעיניים של הנמר בצבע סגול 36..." כשאני מסיימת לקרוא אני מרימה את הנייד שלי, שהשארתי על הרצפה כאן, ומראה לו את הרהיטים שבחרתי. "כתוב שזה מגיע עד 14 ימי עסקים. אתה חושב שתצליח להרכיב או שנשלם מראש כבר להרכבה ולא רק להובלה?"
הוא שותק לרגע. אני חושבת שהוא חושב מה לענות, מה עדיף לו. אני טועה. הוא מחזיר בשאלה שלא קשורה בכלל בעודו עובר להישען על הקיר. "אולי תחזרי?"
אני נמנעת מלפגוש את העיניים שלו וזה קשה כשהמרחב כאן די קטן. הן כאילו בכל מקום. "אני לא מרגישה בטוחה עדיין," אני ממלמלת.
"ואם לא נישן ביחד?" המשפט הזה שלו גורם לי להרים את העיניים מיד אליו, למרות החשש.
"מה?" אני יודעת שהוא זה שנגד כל העניין הזה של להיות בדירה אחת ולישון בנפרד.
העיניים הכחולות שלו לא עוזבות את שלי. הן כל כך יפות וצלולות, בדיוק כמו שהייתי רוצה שיהיה באותו יום חמישי שהרס הכל. "אני אקנה ספה נפתחת או משהו לחדר של קטנצ'יק ואשן שם עד שיסתדר. בחרת ריהוט להנקה? זה די חובה, לא? אצל יעל ויאיר בבית בחדר של שליו יש מיטה קטנה כזו."
"אני לא יודעת." אני מוצאת את עצמי לא מוכנה להצעה כזו. "אני כן רוצה באמת שיהיה פה משהו כזה כי אולי יהיו פה אנשים ואני לא אוכל להניק בסלון ליד כולם. אולי המיטה שלנו לא תהיה נוחה מספיק גם." אני מסתבכת ועוצרת את עצמי.
"זה אומר שכן?" הוא תולה את המבט שלו בי ככה שאני באמת לא יכולה לשחרר.
"אולי נתחיל בזה שנלך ביום שישי ליום ההולדת של עדי?" אני מצליחה לצוות על הרגליים שלי לזוז והולכת חזרה לכיוון הסלון. אני לא מסתכלת לאחור אמנם, אבל כן שומעת את הצעדים של ליאם מאחוריי וגם את הקול שלו.
"תגידי לי מתי תהיי מוכנה ואני אאסוף אותך." הוא עוקב אחרי התנועות שלי כשאני אוספת את המעיל ומרימה את הרצועה של פאביו, אני רואה את זה בזווית העין. "אל תלכי עדיין. תשבי עוד קצת. את רוצה שאני אבשל משהו? אכלת?"
אני יודעת שאני רעבה. אני גם יודעת שאני עדיין חוששת ולא מרגישה בנוח, בטח שהזיכרונות מהספה קופצים ישר כשאני מתיישבת עליה. "אולי רק תה."
"אכלת?" הוא חוזר על השאלה שלו בעודו הולך למטבח.
"לא ממש." אני רואה אותו כבר פותח את המקרר ומוציא ביצים ועגבניות.
עשרים דקות אחר כך אני יושבת על הכיסא במטבח כשהכיסא של ליאם צמוד לשלי. אני אוכלת את השקשוקה שהוא הכין תוך כדי שהוא צופה בי. אני מרגישה לא נעים ולא יודעת מה לעשות כדי שיהיה עסוק במשהו אחר ולא בי. כשקטנצ'יק מתחיל לבעוט, כנראה טעים לו האוכל, אני מורידה את החולצה שאני לובשת ונשארת בחזייה שלי.
"מה את עושה?" הוא שואל וכמובן מוריד את העיניים שלו אל הבטן שלי.
אני לוקחת את כף היד שלו בלי רשותו ומניחה אותה על המקום בו נמצאת כף הרגל של קטנצ'יק. "אתה לא רוצה להרגיש אותו?"
"חשבתי שאת לא מרגישה בנוח עם זה." הוא פותח את האצבעות שלו כך שהוא משתלט על רב העור שלי. "בטח שאני רוצה."
"אני רוצה לאכול בלי שיסתכלו עלי," אני אומרת ואיכשהו גם מחייכת. "תתעסק בו. תספר לו שלמשל אני לא אתן לו לרכב על קורקינט חשמלי אף פעם."

אני עומדת מול המראה ומטשטשת עוד קצת את אחת הצלליות שבחרתי להניח על העפעפיים. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ממש התגנדרתי ככה. אני לא זוכרת בכלל מתי הייתה הפעם האחרונה שהתאפרתי. באיזשהו מקום הטרנינגים הפכו להיות החברים הכי טובים שלי, ואני הרגשתי נוח מאוד בסביבתם. ככל שהימים עוברים אני שוכחת כבר איך זה לצאת מהבית או יותר נכון לקום מהספה או מהמיטה שלי. אני יכולה להפוך להיות מבקרת סרטים מרב שצפיתי בהרבה.
ליאם דופק על דלת החדר שלי לשם נימוס בלבד ונכנס פנימה כשפאביו אחריו אחרי מלמול "אני פה" מצידי, כאילו זה לא ברור. הוא לובש ג'ינס כחול רגיל למדי עם סווצ'ר שחור מקושקש שלא ראיתי אף פעם. הוא מתיישב על המיטה שלי ומלטף את פאביו תוך כדי שאני רואה דרך המראה שהעיניים שלו עלי.
"את נראית טוב."
"אני לא נראית קציצה בסוודר הזה?" אני מניחה את מברשת האיפור בצד ומסדרת מחדש את הטייטס השחור והמבריק. חוץ ממנו, אני לובשת סוודר בצבע שמנת והמעיל הוורוד שקנינו בפראג בהיכון להצטרף גם הוא.
"לא. בכלל לא." הוא מחייך חיוך קטן. "עדי שמרה לנו שני מקומות, כן?"
אני מהנהנת. "נלך לשעה-שעתיים ככה וזהו. אני מקווה שלא יהיה רועש מדי."
הוא לא מוחק את החיוך. "את מצחיקה. ברור שיהיה רועש, זה בר."
"היום אני אהיה אתה." אני מרשה לעצמי לחייך חיוך קטן גם.
הוא מרים גבה. "לא הבנתי."
"אהיה תת אלוף העמדת פנים." אני מסתובבת אליו, אוספת את הנייד שלי ומראה לו את מיטת התינוק שמצאתי ודי התבייתי עליה. "מה דעתך?"
הוא כמובן מוצא צורך להגיב על הדברים הראשונים שלי. "אני לא חושב שעדי והחברים שלה צריכים לדעת שאנחנו לא גרים ביחד כרגע. למזלי, אי אפשר לקרוא את הבעות הפנים שלי כל כך. נראה עד כמה שלך יהיו כאלה."
"יהיו גם יהיו." אני מניחה את הנייד שלי בכף היד שלו ועוברת ללבוש את המעיל. "מה דעתך על המיטה אז?"
"אני לא באמת מבין בזה." הוא מרים את שתי כתפיו. "אני יודע שביום ראשון השידה מגיעה. אתמול בבוקר קצת התבהר וצבעתי את הקיר הכי פנימי ואת זה שמול הדלת, הרי אני לא לומד בחמישי."
"אני יודעת." אני פותחת את דלת החדר וממתינה שיקום. "בוא."
אמא ונועה הלכו לטייל בקניון, ולכן אנחנו משאירים את פאביו עם אבא ויוצאים מהבית. מזג האוויר עדיין נשאר בהיר וקריר, ואני מעדיפה שיישאר ככה משום שהשמש משפרת פלאים את מצב הרוח שלי.
אנחנו מתחילים בנסיעה, ואני מחליטה להתעניין בלימודים שלו. "איך הולך עם השיעורים שלפני הכניסה לתקופת המבחנים? הרי פברואר תיכף."
"יחסית בסדר. אני עומד בקצב כי זאת שנה אחרונה." הוא מנצל את העובדה שיש רמזור אדום ושולף בזריזות את משקפי השמש שלו מהתא שצמוד לרגליים שלי. "נופר שואלת עלייך הרבה."
"באמת?" אני מופתעת כמובן. לא דיברתי איתה כבר הרבה מאוד זמן, ככה שמבחינתי אף פעם לא הייתי במחשבות שלה.
"כן, כן. אני תמיד עונה לה את אותן תשובות שהכל בסדר ואנחנו מאושרים." אני רואה שהוא מרצין.
"היא שואלת על פאביו?" אני מנסה לשמור על שטף השיחה.
"היא יודעת שהוא בבית טוב ומקווה שאחרי הלידה הוא עדיין יישאר איתנו."
אני קופצת ישר. "מה? למה שלא יישאר?"
"את לא יודעת איך זה שמאמצים כלב לפני הילדים? אני מאמין שנסתדר." הוא מנסה להפוך את האווירה לפחות רצינית כששואל, "רוצה שאחרי הבר נלך לשבת בפארק הלאומי? הגיטרה פה מאחורה."
אני מסובבת מיד את הראש אל המושב האחורי וקולטת את נרתיק הגיטרה מונח לו בין המושבים. "יש סיבה שהיא פה?" אני סקרנית.
"בעיקרון חשבתי לשבת שם קצת עם פאביו אחרי שאני מחזיר אותך, אלא אם כן נעשה שינוי ותצטרפי." הוא פותח את החלון, מוציא את היד החוצה ומניח בין הברכיים שלו פתק של חניון. מה, כבר הגענו?
"בסדר." נראה לי שדווקא נחמד לשבת בפארק ויותר מזה סוף סוף לשמוע את ליאם מנגן.
הוא אכן מחנה את האוטו ומצביע לכיוון התקרה. "הבר בדיוק קומה מעלינו."
אני לא יודעת אם כדאי לתת לליאם את כף היד שלי כשאנחנו מתחילים ללכת לכיוון המעלית. לא חובה ממש לעשות הצגה, נכון? ליאם עצמו נראה מהוסס, ואני קולטת בזווית העין את כף היד שלו בהיכון אם אחליט לשלב אותה בשלי. אני נכנסת למעלית, נותנת מבט חטוף במראה שלי ועוד מבט חטוף בליאם שבדיוק מסדר את השיער שלו. דה ז'ה וו מהתקופה בה היה מחבק אותי מאחור בקביעות אחרי היציאות הראשונות שלנו כזוג תוקף אותי. אני מכריחה את עצמי להציץ בשקית המתנה שקניתי לעדי למרות שכבר בבית בדקתי אם הכל במקום.
"מה קנית לה?" הוא מתעניין.
"היה איזה צמיד מפנדורה שהיא תמיד רצתה," אני עונה ומרימה את השקית. "רואים לפי הלוגו, לא?"
"פנדורה זה תכשיטים בכללי. כאילו, אני מתכוון... לא משנה." הוא מסתבך במילים שלו בפעם המי יודע כמה. "יש לך צמיד משם, לא?" ובטבעיות, האצבעות שלו מונחות על הצמיד שלי.
"יש לי שניים. קניתי את זה בפראג כשהיינו שם בקניון." אני יוצאת בעקבותיו מהמעלית ומגלה את הבר ממש מולי. אנחנו נבלעים מהר מאוד במוזיקה ומזל שכך. אני לא צריכה לספר לו שמצאתי בבית את הצמיד הקודם שיובל קנה לי. משום מקום, עדי קופצת עלי בחיבוק ומבהילה אותי כהוגן.
"באת בסוף!" היא ממש מוחצת אותי.
"אה... עדי. הבטן." אני מצליחה לדחוף אותה לאחור.
"כן. סליחה." היא מחייכת ומורידה את העיניים שלה מטה. "זיהיתי אותך בגלל הבטן. כמה חברות הריוניות כבר יש לי?"
החיוך שלי, לעומתה, מלא במבוכה. אני שמחה שהאיפור מכסה על כך. אני עומדת להושיט לה את השקית ומגלה שהיא על קצות האצבעות, למרות העקבים שנועלת, ונותנת לליאם נשיקה על הלחי.
"טוב לראות אותך גם," היא אומרת לו. הוא מסתפק בהנהון. אני דוחפת לה את השקית ליד תוך כדי שהיא מצביעה על שולחן פנוי במרחק כמה צעדים מאיפה שאנחנו עומדים. "לא הייתם צריכים להביא כלום. תודה בכל זאת. אתם יושבים שם. עופרי, יש אחלה קוקטיילים בלי אלכוהול. כדאי לך."
אני אומרת לעצמי בלב שאוותר על כך ומנסה לפלס את דרכי בבר הצפוף אל השולחן. אני מתקשה לעלות על הכיסא הגבוה ונעזרת בליאם. מהר מאוד שנינו מבינים שהרעש לא יאפשר לנו לפתח שיחה, ואחרי שהוא מסיים את הבירה שלו ואני את הקולה שלי, אנחנו קמים ומודים לעדי, שהגיעה לשולחן שלנו רק פעם אחת כדי לבדוק אם הכל בסדר.
"כבר?" היא עושה פרצוף עצוב. "אתם פה בקושי שעה. רוצים אולי שאכיר לכם ו-"
"היה בסדר גמור. מזל טוב." ליאם מניח את היד שלו על הכתף שלה לשנייה. "עד 120 וניפגש בשמחות."
היא מצחקקת. "ניפגש בברית."
ליאם מהנהן. "נכון. גם אופציה." והיד שלו מושכת אותי אל היציאה תוך כדי שהוא עצמו מזיז אנשים. "חשבתי שנסתכל אחת על השני לנצח," הוא אומר כשאנחנו ליד המעלית.
"אני גם לא מרגישה קשורה ממש." אני מרגישה הקלה לצאת משם.
"את חושבת שלא שמתי לב? את ועדי מנסות להחזיק בכוח משהו שכבר לא עובד." הוא משחרר את כף היד שלו, למרות שלא אמרתי כלום.
"ניסע לפארק?" אני שואלת כשנרתיק הגיטרה מושך את תשומת ליבי בעודנו נכנסים לאוטו.
"את רוצה לבוא אחר כך להורים שלי לארוחת ערב?" הוא מציץ בשעון שלו. "אנחנו אוכלים בסביבות שבע. אני אחזיר אותך הביתה אחר כך."
"כן." משהו בי רוצה לחזור אל הבית של ההורים שלי שוב. הפגישות איתם כן חסרות לי ומאוד התגעגעתי לשירי וענבר.
ליאם מתניע את האוטו ותוך כדי מקליד למירי שאני מגיעה איתו. מהר מאוד אני רואה אימוג'י של מחיאות כפיים ושמירי כותבת שהיא שמחה ומצפה לי. לא ראיתי אותה כבר שבועיים, מאז שהחזירה אותי מבית החולים הביתה. עברו שבועיים שלמים מאז שלא ישנתי בדירה. אולי הגיע הזמן לחזור? אני מפחדת, אבל יודעת שליאם מפחד יותר.

"היית בבדיקות השבוע, לא?" ליאם לא רוצה שדממה תשתלט עלינו.
"קיבלתי כבר פרטים על קורס הכנה ללידה ובהמשך גם סיור בחדרי לידה." אני מרגישה את הלחץ מתפשט לי בדם כשאני מנסה לדמיין את כל זה. אני שמחה שהחלונות פתוחים והאוויר צח, ולכן אני נושמת עמוק מאוד.
"שלא תקרעי את הריאות שלך בטעות." מסתבר שליאם עוקב אחרי התנועות שלי. "מה, את חוששת?"
אני מהנהנת ומסתפקת בכך.
הוא דרוך. "את... את רוצה שאני אבוא?"
"אתה רוצה?" אני שואלת מיד ומרגישה הקלה שהוא לפחות יוזם ומראה התעניינות.
"את רוצה?" הוא מחזיר את השאלה אלי.
"כן." הלב שלי פועם מהר בחזה שלי. "אתה תבוא?"
"כן, למה לא? וואו, עופרי. מה יש לך?"
ואני מתחילה לבכות מיד ולא אכפת לי מהאיפור שנמרח. "אני כולי מפחדת. אני לא רוצה להיות אמא חד הורית."
"מה?! למה שתהיי?" הוא מרים את הקול. "מי הכניס לך את השטות הזו בראש?"
"זה לא משנה," אני ממלמלת ונושמת עמוק מחדש. "אתה בא איתי. יופי."
"את נשמעת בהתקף חרדה." הוא פונה אל הכביש שמוביל אל הפארק הלאומי. "מזל שאנחנו נוסעים למקום פתוח. תירגעי, טוב? הכל יהיה בסדר."
"אתה כל הזמן מבטיח ולא מקיים." אני רואה איך כריות האצבעות שלי נהיו שחורות מהמסקרה.
"אני יודע." הוא מפתיע אותי בתשובה שלו. "אולי בכל זאת תתני צ'אנס ותחזרי לדירה? אם תראי אחרי לילה אחד שזה לא עובד תחזרי להורים שלך. לילה אחד, בסדר?"
"אני לא יודעת." אני פותחת את הדלת ישר כשהוא מחנה את האוטו ומרגישה איך אני על סף הקאה.
אני שומעת את המנוע דלוק ומניחה שהוא עדיין ברכב. אני טועה. הוא מקיף את האוטו בזריזות ומגיע אלי, עוטף אותי בזרועות שלו. "די, די. את בהתקף בוודאות עכשיו וזה לא טוב לך בריאותית להיות ככה. בואי נלך לשבת על הדשא."
כשאני נרגעת קצת, איכשהו החיבוק שלו עזר, הוא מכבה את האוטו, מוציא את הגיטרה ומחבק לי את הכתף תוך כדי שאנחנו מתקדמים אל פנים הפארק. הוא נעצר על חלקת דשא פנויה בסמוך לאגם כשברווזים ואווזים רצים מסביב.
"הקורס הזה הוא ביום שני 11.2," אני אומרת כשאנחנו מתיישבים. הדשא לא רטוב, כמו שהנחתי שיהיה.
"בערב?" השאלה הזו שלו גורמת לי לרעוד והוא קולט זאת ואומר מיד, "גם אם בבוקר, אני אפסיד לימודים ואם צריך לא אגיע למבחן. תירגעי, טוב? את נותנת למחשבות להכניס אותך למצב שאסור שתהיי בו."
"פשוט היום כבר 25.01 והכל מתקרב ודוחק." אני לא אומרת כלום כשהוא מרים את היד ומלטף לי את השיער.
"אני יודע, עופרי. אני יודע." עם היד השנייה שלו הוא מניח על הירך שלי. "ואני איתך בהכל. למה את לא מאמינה לי?"
"אני לא יודעת." אני מושכת אף האף. כשאני בהתקף, כלום לא עוזר.
"היית אצל המטפלת שלך אתמול, נכון?" הוא מעלה את כף היד שלו אל הפנים שלי ועם אצבע אחת מרים את הסנטר. "תשתמשי בכלים שאת מקבלת ותעצרי. תנשמי."
אני מזיזה את הראש אל הגיטרה. "תנגן."
הוא מרים את עצמו לרגע כמה צעדים אחורה כשהישבן שלו באוויר, מעביר את היד אל מאחורי הגב איפה שהגיטרה ומוציא אותה.
"יש לרן דנקר ועילי בוטנר שיר בשם 'אני אש'. יונתן לימד אותי לנגן אותו באחת השבתות." הוא מכוון את המיתרים ומתחיל לנגן את ההתחלה. "רוצה לשיר?" הקול שלו קוטע את הצלילים.
אני מנידה את הראש וממשיכה להאזין לו. הוא לא שר גם. הלב שלי כן שר. "והנה אני כבר ישן לבד ורוקם לעצמי חלומות..." אני אצליח לישון לבד איתו? אני אצליח לחזור לשגרה ולחיים שאני רוצה?
כשהוא מסיים, המבט שלי עדיין נשאר על האצבעות שלו, שנשארות על המיתרים למרות שהוא לא פורט עליהם.
"זה יפה," אני אומרת. "מה עוד?"
"אוה אה. יש ממש דרישות?" הוא מגחך ופורט מחדש. "זה שיר שנקרא CHASING CARS שאני ממש אוהב. את לא מכירה בטח, נכון?"
"לא ממש. שאקירה, זוכר?" אני מרגישה הקלה עצומה איכשהו. תמיד הדקות שאחרי ההתקף קשות כי את לא יודעת אם הוא יחזור. עכשיו אני נמצאת בשלב שאני מבינה שהתגברתי עליו.
וכשליאם מנגן, אני שוקעת בשיר, גומעת את המילים וקולטת את הלחן. אני באמת צריכה לשכוח מהעולם שבחוץ ולהתחיל להתכונן לעולם ומלואו שאוטוטו מגיע...

ליאם משמיע לי את השיר בגרסה המקורית שלו כשאנחנו עושים את דרכנו לבית של ההורים שלי. הנסיעה לשם לוקחת הפעם ממש מהר, כנראה כי יום שישי והכביש לא עמוס. "אני אחכה לך פה. תביאי את פאביו ותלבשי משהו פשוט."
"אתה לא רוצה לעלות? אני מתקלחת די לאט וחבל שתתייבש באוטו." אני מסירה את חגורת הבטיחות וכבר מוציאה רגל החוצה אל המדרכה.
הוא שולף את הנייד שלו מהמתקן שתלוי על השמשה וכבר שוקע בו. "הכל בסדר."
"איך אתה מסתדר עם הזרוע הזאת? היה עדיף שהיית משאיר את המגנט." אני מבינה שעבר באמת הרבה זמן מאז שאני נהגתי ברכב הזה. כשליאם לא מגיב, אני יוצאת לגמרי וסוגרת את הדלת.
בבית, נועה עצובה שאני לוקחת את פאביו. אמא מבקשת שאמסור דרישת שלום למירי ויוסף, ואבא מאוכזב מכך שלא אטעם את נתחי החזה שלו.
"הם דווקא יצאו ממש טעימים. את מפסידה."
"אני מבטיחה שאטעם מחר. תשמור לי במקרר." אני מנסה לפצות אותו בעודי בוחרת ללבוש טייטס אפור די משעמם וסווצ'ר לבן רחב. למזלי, בגדים אוברסייז הם באופנה עכשיו, ולכן לא התאמצתי ממש בקניית חולצות לחורף.
כשאני יורדת למטה עם שיער רטוב אסוף בצמה לא מדויקת שאמא קלעה לי, ליאם שואל ישר אם להדליק מזגן על חימום. אני עונה שלא, והוא מתניע את האוטו שוב אל כיוון שלא הייתי בו כבר... אני לא זוכרת.
ליאם אוחז ברצועה של פאביו אחרי כשאנחנו מגיעים. הוא החנה את האוטו ממש מול השער. "את מסתדרת?" הוא מציץ מעבר לעורף שלו לכיווני.
"כן." אני סוגרת את הדלת, והוא מיד נועל את המכונית. אני מבינה שהוא בפער מסוים עלי כי הוא כבר אחרי חציית הכביש כשאני עדיין צמודה למכונית ותוהה אם הוא יעצור. הוא עושה זאת רק כשהוא מגיע אל השער, דוחף אותו ומשחרר את פאביו כשהגוף שלו בולם את האופציה שיברח.
אני נכנסת פנימה אל החצר, עוברת אותו ורואה למרבה ההפתעה שדלת הבית סגורה. הייתי בטוחה שמירי ממתינה בחוץ והיא תזנק עלי בחיבוק. ליאם מוריד מהכתף שלו את נרתיק הגיטרה תוך כדי שהוא לוחץ על הידית. הבית פתוח.
"היי," הוא אומר בטבעיות ונכנס ראשון. ריחות של אוכל טרי ממלאים לי את הנחיריים ומספיק מבט מהיר בסלון כדי לראות שהשולחן ערוך כבר לארוחה.
"עופרי איתך?" הקול של מירי נשמע מהמטבח.
ליאם נותן לי לעבור וסוגר אחרינו את הדלת. כשאני רואה את הבית במלואו, כלומר גם את הסלון והמטבח, אני מבחינה ביעל על הספה ובמירי במטבח.
"היי," יעל אומרת לי ומורידה את העיניים חזרה אל המגזין שהיא קוראת.
"אני רגע הולך לשים את הגיטרה בחדר שלי לשעבר." ליאם לא בדיוק אומר, אלא יותר מודיע ומתחיל לטפס במהירות במדרגות למעלה שתיים שתיים כל פעם.
רגע לפני שאני הופכת לניצב מלח, מירי מסתובבת אלי מהכיור ומנגבת את ידיה. "כמה טוב לראות אותך פה! בואי." היא פותחת את הזרועות שלה. "מה שלומך? איך את מרגישה?" היא מלטפת את השיער שלי.
"הכל בסדר." אני זזה לאחור ורואה בזווית העין את יאיר נכנס עם שליו על הכתף שלו.
"למה יצאת עם שיער רטוב?" מירי תופסת את קצוות הצמה שלי. "יש מייבש-"
שליו מתחיל לבכות, ויאיר שם אותו בין הידיים של יעל מיד. "הנה, הנה אמא." הוא צוחק ומסתכל לעברינו. כשהמבט שלו ושלי נפגש הוא אומר, "שלום, עופרי. לא ציפיתי לראות אותך פה."
"זאת הפתעה מאוד נעימה." מירי כאילו מגנה עלי.
"ללא ספק. את תבואי מחר ליום ההולדת?" הוא מתיישב בספה השנייה והפנויה. אני לא מבינה על מה הוא מדבר, ולכן אני שותקת. הוא ממהר להשיב, "שליו חגג שנתיים לפני שלושה שבועות. חשבתי שתזכרי להתחשב בעובדה שליאם ואת הכרתם בברית שלו."
אני מחייכת במבוכה. "לא חשבתי על זה."
הוא ממשיך, "אנחנו חוגגים פה בחצר. מזג האוויר בינתיים טפו טפו די בסדר. אם בא לך לבוא עם ליאם את יותר ממוזמנת. מה שלומך? איך מתקדם ההיריון?" הטון שלו מאוד רגיל, ואני לא מצליחה להבין אם הוא יודע את הסיפור המלא או לא.
"בדיוק דיברתי עם ליאם על קורס הכנה ללידה." אני מרגישה שקשה לי לעמוד, ומירי מיד שמה לב לצורך שלי להישען על השיש ואומרת לי להצטרף לישיבה בסלון.
"אוי, הקורס הזה." יאיר מגלגל את העיניים ופונה אל יעל, "את זוכרת אך כמות הקולות המטרידים שהלכו בחדר? לנשום, לשאוף. ממש סרט פורנו."
"יאיר!" מירי מרימה את הקול.
יעל מצחקקת. "זה באמת היה ככה. כל אחד מתייחס לזה אחרת. אני זוכרת אחר כך שיאיר ואני הלכנו לאכול באיזו מסעדת המבורגרים ולא הפסקנו לצחוק עד כדי כך שיאיר נחנק. הוא ניסה להדגים יותר מדי פעמים מה עושים בציר למרות שהוא בחיים לא יידע." היא קורצת אליו.
"יש גם סיורים בחדר לידה," אני כמעט לוחשת.
"זה דווקא כן חשוב להפחתת הלחץ." יעל מניחה את המגזין על השולחן ומשלבת ידיים. "זה טוב לדעת לקראת מה את הולכת."
יוסף נכנס פנימה דרך השמשה הגדולה שמובילה אל החצר וסוגר אותה אחריו. הוא מבחין בי ומחייך אלי מיד. "טוב לראות אותך."
"גם אותך." אני מחייכת חזרה.
"שירי!" הוא קורא ועומד על המדרגה הראשונה. "קדימה, בואי. כולם פה."
"גם ליאם למעלה," יעל אומרת.
"ליאם כבר פה." הקול של ליאם נשמע ומיד אחריו צעדים. הוא עצמו מופיע מהר מאוד למטה חזרה ומסמן ליעל לתת לו את שליו. הוא מנשק אותו בלחי אחרי שמרים אותו, ושליו לא בוכה. "התגעגעת לדוד ליאם?"
"ליים," שליו חוזר אחריו.
"ליאאאם לא ליים." יאיר משועשע. "אני מת על זה שהוא מתחיל להגיד מילים מעבר לאבא או אמא."
שירי מופיעה במדרגות וכשהיא מבחינה בי היא צווחת, "עופרי! כמה זמן לא ראיתי אותך!" היא רצה לכיוון הספה, מתיישבת לידי ועוטפת אותי בחיבוק ענקי. "את מזה חסרה בעבודה."
"עברו רק שבועיים." אני שמה לב שהיא מסתכלת על הבטן שלי. "מה?"
"הוא בסדר? הכל בסדר?" היא שואלת, ואני גם לא יכולה לדעת לפי הטון שלה אם היא יודעת משהו ומה אם היא יודעת. יוסף קוטע את השיחה כשקורא לכולם להתאסף סביב השולחן.
אני שותקת רב הארוחה. הפעם היחידה שלמעשה דיברתי הייתה כשיאיר שאל שוב אם אגיע ליום ההולדת מחר, וליאם אמר שאם ארצה אין סיבה שלא. מירי הכינה לי שניצלים ותפוחי אדמה בתנור, ואני מודה לה על כך. היא הכינה גם עוגת שוקולד למחר ושואלת את יעל אם היא רוצה לטעום כי יש עוד תבנית קטנה. יעל מעבירה את ידה על הבטן שלה לשבריר שנייה, מה שמספיק כדי שאבחין בבליטה דרך החולצה הרחבה שהיא לובשת ועונה שהיא אכלה מספיק.
כשאני עולה עם ליאם לחדר שלו לשעבר בתום הארוחה, אני לא מתאפקת. "יעל בהיריון?"
"כן," הוא עונה בטבעיות ומתיישב על קצה המיטה. "חודש רביעי, אני חושב."
"למה לא סיפרת לי?" אני שואלת ומתיישבת לידו.
"לא יודע. זה לא בדיוק היה בראש המחשבות שלי. גם עכשיו לא," הוא עינה משהו הגיוני. "עוד בן."
אני רוצה לצחוק, אבל כל מה שיוצא לי זה "אה" רציני למדי.
"אני חושב להישאר לישון פה." הוא מסובב את הראש אל המיטה שלו. "אני אחליף מצעים פשוט וזהו. בואי, אני אקח אותך הביתה לפני שיהיה מאוחר מדי ואמא שלך תתחיל לדאוג."
אני מתעלמת מסוף המשפט שלו וסורקת את החדר בפעם המי יודע כמה. "הוא באמת חדר גדול מבחינת מרווח, אבל מקיפים אותו שלושה ארונות. מה אמא שלך מחביאה בתוכם?"
הוא מגחך. "מה לא? כשיעל ויאיר עשו סוג של חינה, הם קיבלו בעיקר מצעים ושמיכות. אמא שלי הלכה וקנתה ארונות כשעזבתי את הבית והכל בפנים. הם לקחו רק את מה שיעל אהבה, והיה די מעט."
"וואלה." אני עוברת לשכב על המיטה ומפהקת. "אולי אני אשאר לישון פה גם ופשוט נקום מחר ליום ההולדת?" אני מרגישה פחות מאוימת כשאנחנו באותו בית עם ההורים שלו.
"את רוצה?" הוא נשמע מופתע.
"אני רוצה לראות את ענבר והבנתי שמחר היא ובן כן יהיו," אני עונה.
"את רוצה להישאר?" הוא עובר לשכב גם, רק שבניגוד אלי הרגליים שלו נוגעות ברצפה.
"נראה לי שכן. יש לכם פה מברשות שיניים נוספות?" אני מפהקת בשנית.
ליאם מתחיל לצחוק תוך כדי שהוא קם מחדש. "שתהיי בריאה אם זה מה שאת חושבת עליו." הוא עומד ליד אחד הארונות, פותח אותו וזז כדי שאראה את התכולה בפנים: שלושה מדפים מלאים במצעים. "קומי ותבחרי את הסט שאת רוצה שאני אשים על המיטה. כמו שאת רואה, לא חסר בכלל."

בדרך כלל אני לא זוכרת את הרגע בו אני נרדמת. הפעם זה היה קל מדי. ליאם הסתכל עלי כשהיד שלו על המותן שלי, ואני לא אמרתי כלום עד שהעיניים שלי נעצמו ו... הנה הבוקר פה.
"לא התעוררת לפיפי בכלל, אה?" ליאם מדבר בעיניים עצומות.
"חשבתי שאתה ישן." אני יוצאת מהמיטה במהירות. "עכשיו יש לי."
"יש מברשות שיניים חדשות בארון שמתחת לכיור." הוא עובר לשבת, מתמתח ומציץ בשעון שלו. "אה, רק שמונה וחצי."
"מתי בכלל הלכנו לישון?" אני פותחת את דלת החדר. אני לא זוכרת שסגרתי אותה. אולי ליאם עשה את זה?
"מוקדם." הוא בולע פיהוק. "שלא יברח לך פיפי במסדרון."
אני שמחה לדעת שבבית של ההורים שלו האווירה בנינו פחות מתוחה. אני מרגישה מתוחה מהמחשבה שאצטרך לבדוק בקרוב איך זה יהיה לחזור לגור איתו לבד. אני נכנסת אל השירותים והמקלחת המוכרים ומגלה אותם מוארים לגמרי באור שמש.
כשאני מסיימת להתארגן, אני חוזרת לחדר ללבוש את הבגדים שבאתי איתם אתמול. ליאם עדיין באותו מקום על המיטה, רק שהפעם הנייד שלו ביד שלו. אני רוצה לשאול אותו עם מי הוא מתכתב בלהט שכזה ככה שהאצבעות שלו לא עוזבות את המסך. אני כמובן עוצרת את עצמי כשהוא קם ומניח את הנייד על הספרייה.
"השירותים פנויים? מניח ששירי עוד ישנה."
"כן."
הוא יוצא במהירות מהחדר, ואני מחזיקה את עצמי לא לפתוח את הנייד שלו. אני לא מהבנות האלה.
אני מורידה את החולצה של ליאם, מקפלת אותה ומניחה אותה על קצה המיטה המבולגנת. לפני שאני מסדרת אותה, אני מוציאה את הנייד שלי מהתיק שהבאתי איתי. יש שם רק הודעה אחת מאמא בשעה אחת בלילה.
"הכל בסדר?"
אני מקלידה תשובה חיובית ועוברת לסדר את המצעים. היה להם ריח טוב של מרכך כביסה בניחוח פרחוני כזה. אני באמת צריכה לשאול את מירי במה היא משתמשת. אני לא מסיימת ליישר את קצות המיטה וליאם כבר חוזר.
"בן וענבר יבואו בסביבות עשר. קבענו עם יאיר ויעל באחת עשרה, ככה שיש שעה לסדר את החצר. מזג האוויר יפה." הוא ניגש אל הצד שלו במיטה ומסדר את הסדין שברח החוצה במהלך הלילה.
"אתם צריכים עזרה בסידור החצר?" אני מתיישבת כשאני מרגישה את הרגליים שלי נחלשות.
הוא שם לב לכך. "עדיף שתנוחי. אני אסדר לך כיסא במיקום טוב בחצר ככה שתרגישי שאת חלק מההכנות." הוא קורץ בסוף המשפט.
אנחנו יורדים אל הסלון, וליאם אוחז לי ביד כאילו אני לא יכולה לרדת לבד. אני מגלה ישר את מירי יושבת מול הטלוויזיה וצופה באיזו סדרה טורקית. פעם ראשונה שאני רואה אותה מרכיבה משקפיים.
"עופרי." היא מסמנת לי לשבת לידה על ידי טפיחה בספה. "בואי, שבי. ישנת טוב?"
אני לא מספיקה להתיישב והיא כבר עוצרת את הטלוויזיה וקמה אל המטבח. "מירי, לא-"
"בטח שצריך. מה את רוצה לשתות?" היא פותחת את המקרר. "מיץ תפוזים? סודה? או שאת רוצה משהו חם."
"סודה זה בסדר," אני עונה ועוקבת אחרי ליאם עם המבט. הוא עומד בכניסה לחצר ושם את כף היד שלו המצח. "השמש חזקה לך?" אני שואלת.
הוא מסתובב אלי ומניח את שתי ידיו על מותניו. "לא יזיק משקפי שמש כשאני עוזר לאבא שלי לסדר את השולחן. לא ממש צריך לסדר, אולי להוסיף כמה כיסאות."
מירי מניחה על הברך שלי ביצה קשה חתוכה, מלפפון ועגבנייה חתוכים וגבינה לבנה. "הנה." את כוס הסודה היא שמה על השולחן וחוזרת לשבת. "תאכלי משהו קליל כי ביום הולדת עצמו חוץ מהעוגה יהיו גם פיצות, בורקסים וג'חנון."
"אני לא יודעת אם זה רעיון טוב שאוכל הרבה בצקים." לפני כמה ימים עברתי לילה לבן בשירותים אחרי שאכלתי בורקס פיצה לארוחת ערב. אולי כדאי לי להימנע הפעם.
"אני בטוחה שתמצאי מה לאכול." מירי מפעילה מחדש את הטלוויזיה. "תרגישי חופשי לקחת מה שאת רוצה. עברנו כבר את השלב הזה."
למעשה, זאת פעם ראשונה שאני ישנה אצלם. אני רואה תמונות ליד הטלוויזיה שמושכות את תשומת ליבי וכשאני מסיימת לאכול אני קמה לראות אותן מקרוב. אני מזהה מיד את ליאם בחליפה וגם את יאיר. "זה מהחתונה?" אני שואלת כשליאם נכנס פנימה עם יוסף.
"כן. רוצה לראות את האלבום?" ליאם מוציא מאחת המגירות שבמטבח כמה משקולות קטנות. "אמא, לקחנו את המשקולות שלך כדי לקשור את הבלונים וגם כדי שהמפה לא תעוף."
"רעיון טוב," מירי משיבה. יש לה חלוקת קשב טובה.
אני רוצה לשאול מאיפה אפשר להביא בלונים בשבת כששירי בדיוק מופיעה בשיער אסוף, טייטס ורוד מזעזע ומעיל שחור. "אמא, אני אסע לפיצוצייה שליד אורדע להביא את הבלונים. מה אמרנו להביא חוץ מהספרה 2 בכחול?"
מירי לא עוצרת את הסדרה כשמשיבה, "תביאי אחד גדול של 'יום הולדת שמח' ועוד כמה רגילים כחולים."
"רוצה לבוא?" שירי שואלת כשהמבט שלנו נפגש.
אני מזנקת ישר מהספה. "כן." פאביו קולט אותי איכשהו מהמקום שלו בחצר קמה ומתחיל לרוץ מסביבי. "אוי, צריך לטייל איתו."
"אני אקח אותו. תלכי." ליאם מניח את אחת המשקולות בפינת השולחן. "אבא, הרוח מהצד הזה ואני חושב שצריך..."
האוטו ששירי נוהגת בו הוא בעצם של מירי. הוא נמצא בתוך הבית, והיא מנסה לפתוח את השער תוך כדי שהיא מתניעה את האוטו. אני תוהה אם להגיד לה משהו או לתת לה לפתוח בשיחה.
"נו," היא ממלמלת ברוגז כשהשלט עושה קצת צרות. בסוף השער נפתח, והנה אנחנו על הכביש בדרך לפיצוצייה שאני חושבת שאני מכירה. היא מכבה את הרדיו שמנגן שירים של להקות צבאיות ומסתכלת עלי דרך המראה. "איך היה לישון בחדר הארונות של אמא שלי?" על הפנים שלה יש חיוך ענקי.
"שינוי מרענן." אני נדבקת בחיוך שלה.
"ליאם אתמול הוציא את פאביו לטיול אחרי שנרדמת," היא מספרת משהו שאני שומעת לראשונה. "הייתי בדיוק בחוץ, חיכיתי לאיריס שתיקח אותי. הלכנו לאיזה סרט מטומטם. לא משנה, בקיצור, הוא אמר לי שהוא מרגיש טוב שאת פה. אני שמחה לדעת שדברים מסתדרים בניכם שוב."
"את יודעת ש-?"
"כן, כן. אל תתני לו לקרוא לילד יונתן. את צודקת כשאת עומדת על שלך."
התשובה שלה גורמת לי להבין שחוץ ממירי, מליאם וממני אף אחד לא יודע את האמת. אני חושבת שטוב כך. אני מסתפקת בהנהון ומעדיפה להעביר נושא. "עוד מעט יהיו לך שלושה אחיינים."
שירי מגדילה את החיוך שלה. "נכון. איזה מרגש? יעל בבאסה, רצתה בת."
"גם אני," אני ממלמלת.
"כן, אבל אצלכם זה ילד ראשון. יש הבדל. שליו גם עכשיו עושה להם את המוות. הוא נהיה ילד קשה, הבונבון הזה שלי." היא מדברת בקול ילדותי.
"ליאם אתמול הסתדר איתו לא רע." אני מזהה את הפיצוצייה בהמשך הצומת. אין פקקים, והנסיעה ממש חלקה.
"ליאם יהיה אבא טוב, את תראי." היא מתחילה להחנות את האוטו. "הוא התייעץ איתי ועם ענבר על חדר השינה שלכם. הוא רוצה לשים שם גם תמונות של התינוק ואת די תפסת את כל המקום עם התמונות של שניכם."
אני מסמיקה. "נכון."
"את קולטת בכלל שאת עומדת להיות אמא? לא נראה לי." היא מכבה את המנוע ויוצאת ראשונה מהרכב.
לי לוקח מעט יותר זמן, אבל בסוף גם אני בחוץ. אני מצטרפת אל שירי שהולכת בקצב סביר. "לא ממש. אולי כשאלך עוד שבועיים לקורס הכנה ללידה הכל ייפול."
"אה, כן. ליאם אמר לי על זה גם אתמול. הוא שאל את נופר על איזה מבחן. אין לך מה לדאוג, המבחן בשמונה וחצי או תשע. הקורס שלך בערב, לא?" היא נכנסת ראשונה אל הפיצוצייה ומברכת בבוקר טוב נער מלא בפצעי בגרות.
"כן." אני כבר מוציאה כמה בלונים מבריקים רגילים בכחול.
"זה ארבעה שקלים לאחד אלא אם כן אתן קונות מעל עשר ואז יוצא שלושה שקלים לאחד," הוא אומר ועומד לידנו.
"עשרה. היית קרוב." שירי עוברת לישיבה שפופה ומוציאה מהמתלה בלון ארוז בצורת הספרה 2 בצבע כחול. "איפה יש לך את 'יום הולדת שמח' או HAPPY BIRTHDAY?"
"זה ייכנס באוטו?" אני שואלת כשאני מבינה ששירי באמת לוקחת עשרה בלונים פשוטים כחולים.
"כן. מקסימום את תעזרי לי לנהוג לאט לאט ותפקחי על הצד שלך." היא משועשעת ומוציאה בלון צבעוני עם הכיתוב באנגלית.
הנסיעה אכן עוברת בהרבה מאוד צחוק. אני לא זוכרת מתי צחקתי ככה בפעם האחרונה. שירי נאבקת בבלונים כשאנחנו חזרה בבית ובמקום להיכנס דרך הבית עצמו, היא הולכת בשביל צדדי ובטעות מפוצצת את אחד הבלונים. אני מגלה את ענבר ובן כבר בחוץ ועל השולחן יש שני מגשי פיצה ועוד קופסת קרטון שבורקסים מציצים מתוכה.
"עופריקי!" ענבר עוטפת אותי בחיבוק ומוסיפה נשיקה על הלחי. "יו, תראי כמה נוכחות יש לבטן שלך כבר."
"כן, אה?" אני מסתפקת בלתת לבן נשיקה על הלחי.
"שמעתי שנשארת פה אתמול. איזה יופי." היא מצביעה על הכיסא הפנוי. "תשבי. הבנתי מליאם שאת קצת חלשה. להביא לך משהו לשתות?"
"אני בסדר." אני לא אוהבת שמתנהגים אלי ככה. אני באמת מתיישבת, צופה בשירי תולה בזריזות את הבלונים על הכיסאות הפזורים.
ליאם מגיע עם אלבום עבה חום ביד שלו. "הבטחתי לך," הוא אומר ומניח לי אותו על הברכיים.
"זה של החתונה?" יוסף שואל ונאנח. "מירי, התייאשתי מהרוח. נשאיר את המפיות מחוץ לכוסות למה הכל כאן עף!" הוא קורא אל הבית. מירי אכן עדיין מול הטלוויזיה.
ליאם מתיישב לידי. "אני רוצה לראות איך נראיתי בחליפה אמיתית. מה שלבשתי בחתונה שלנו היה סתם."
"אני לא זוכרת שום דבר מהחתונה, אתה יודע?" אני מרימה את המבט אליו וזוכה ישר למבט כחול ישיר ממנו.
הוא כורך באיטיות את הזרוע שלו סביב הגב שלי, ואני מבינה שהוא חושש. "אני הייתי שיכור ברובה." הוא מחייך חיוך כובש.
יעל ויאיר בדיוק נכנסים עם העגלה, ומהר מאוד מירי מצטרפת ושמה עם הנייד שלה שירי יום הולדת של ילדים.
"אמא, לא באמת צריך את זה." שירי מעבירה לעומר אדם אחרי שיר אחד בלבד. "נשים את 'איפה העוגה' כששליו יתלהב מהנרות וזהו."
אני מדפדפת באלבום, משועשעת מהתמונות של ליאם מחויט מכף רגל ועד ראש. הוא הרבה יותר רשמי כן. בכלל, החתונה של יעל ויאיר נראתה מאוד מוקפדת ומתוכננת. הכי ההיפך משלנו. בשלב מסוים יאיר דוחף את הראש ורואה את עצמו מונף על כתפיו של אחד מחבריו. "איזה פאדיחה!" הוא זז מיד לאחור. "יעלי, הם רואים את האלבום של החתונה שלנו."
"לבשת שמלה יפה," אני אומרת לשירי ומצביעה על השמלה השחורה המנצנצת שלה.
שירי לא מספיקה להגיב וכבר יעל יוצאת עם העוגה. כולנו שרים 'היום יום הולדת לשליו', הוא נבהל מהנרות והזיקוקים, יעל מרגיעה אותו ובסוף כולם שמחים ואוכלים עוגת שוקולד.
"את רוצה לבית או לבית של ההורים שלך?" ליאם שואל כשיעל ויאיר מתכוננים לעזיבה.
"לדירה," אני עונה ורואה את הבעת הפנים של ליאם. הוא רגיל לקרוא למקום הזה 'בית', אני כבר לא מרגישה שם ככה. שוב.
כשאנחנו בדירה, ליאם מראה לי איך צבע את הקירות. הוא עשה את זה לא רע, בדיוק כמו שהנחיתי אותו. אני מרוצה. הוא מתנצל שהוא חייב ללמוד, ואני כמובן מבינה. אני מעבירה את הזמן עד הלילה בצפייה בטלוויזיה וקריאת הספר שלי. כשמגיע הרגע לראשון, אני משום מה לא מצליחה. הגוף שלי עייף, המוח לא. ליאם נרדם ישר בגלל הכדורים ולצפות בו ככה מאיים עלי יותר.
כשהוא מתעורר, הוא מגלה אותי יושבת במרפסת עם הספר שלי. "מה? לא ישנת כל הלילה?" הוא עומד מעלי ומלטף לי את השיער.
"לא הצלחתי." אני כמובן לא מספרת לו את הסיבה, אבל הוא מבין לבד כשרואה על הספה שמיכה וכרית.
"אני אשן בסלון היום," הוא אומר.
אני מסרבת. "לא. זה רעיון רע."
"רק לבדוק," הוא אומר. "מה התוכניות שלך להיום? אני הולך ללמוד עם כפיר עד שבע ככה. את רוצה שאקח אותך להורים שלך?"
"אני אסתדר." אני לא מבינה למה אני עונה תשובות קצרות. הפה שלי ננעל.
"טוב." הוא נותן לי נשיקה בשיער וחוזר לבית כדי להתארגן.
הזמן עובר גם כשלא עושים כלום. אני מוצאת את עצמי נהנית מאור השמש למרות הקור בגינה, לא זוכרת מתי נהניתי ככה מישיבה על הספסל. בבית, אני מבשלת את הפסטה שליאם לימד אותי לפי ספר המתכונים. הוא השאיר אותו בדיוק באותו מקום. כשהוא חוזר, הוא מוצא אותי צופה בטלוויזיה. הכל עובר בסדר עד שמגיע הרגע לישון. ליאם כבר הביא מראש את הכרית שלו אל הספה כשסיים להתקלח וצפינו ביחד בעוד פרק של 'הכוכב הבא'. כשהוא מבקש ממני לכבות את האור, אני כבר מברכת אותו בלילה טוב והולכת לחדר שלנו. ראיתי אותו בולע את הכדור, ולכן ידעתי שיירדם מהר. אני לעומתו, שוב לא מצליחה.
הבית כולו חשוך, ואני מוצאת את עצמי בעיצומו של התקף חרדה בעודי עומדת ליד החלון הפתוח ונושמת עמוק מאוד. המחשבות כל כך חזקות, שאני לא מצליחה לעצור אותן. אני מתחילה לבכות והגוף שלי מתחיל לכאוב מחדש. בלית ברירה, אני עוברת להתיישב על המיטה. אני מדליקה את הטלוויזיה, אבל לא שקועה במה שהיא משדרת בכלל. אני תוהה אם לבלוע את הכדורים הטבעיים שלי תוך כדי שאני לא מפסיקה להסתכל על השעון. אני נרגעת רק כשהספרות הכחולות נעצרות על 5:27 וכאשר כדור כתום מתחיל לצוץ לו בשמיים.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 12 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Liron Shapira
Liron Shapira
המשך!!!!
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
מתי ההמשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
עוד לא כתבתי אותו
הגב
דווח
טען עוד 29 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מתח
ג'וזפין - פרק 1
ג'וזפין - פרק 1
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אין מנוחה לרשעים
אין מנוחה לרשעים
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ
הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ
מאת: Roi Jan
ג'וזפין - פרק 2
ג'וזפין - פרק 2
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
מרתק
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
"אולי תכתוב עליי שיר?"
"אולי תכתוב עליי שיר?"
מאת: moshe shachar
סיפורים אחרונים
בחלומות שלי בלילה
בחלומות שלי בלילה
מאת: Benel Jerassi
23.07.19
23.07.19
מאת: Blackbird Night
הוא והיא,שקשוקה ושיבוטים.
הוא והיא,שקשוקה ושיבוטים.
מאת: אבי בשחור לבן
באיזה כוח תבחרו?
באיזה כוח תבחרו?
מאת: Yael Shayn
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski