כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 93

"את תעברי לגור פה עם התינוק?"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 93

פרק 93: לי-אם

אמא מחכה לי ערה כשאני נכנסת הביתה. זה קצת מכעיס אותי. אני סוג של נוזפת בה כשאני אומרת, "את לא ממש צריכה לחכות."
"מה את אומרת," היא ממלמלת בציניות ומסמנת לי לנעול את הדלת עם כל המנעולים.
"אני הולכת לישון." אני לא יודעת למה אני מודיעה את המהלך הקרוב שלי, אבל אולי כדאי שאמא תלך לישון בעצמה. זה היה יום כל כל ארוך, שאני לא מאמינה שרק בבוקר שלו הייתי שרועה על הספה בסלון.
למרבה ההפתעה, ועם כל הכבוד לשעתיים שינה אחרי הצהריים, אני נרדמת במהרה. זאת שינה נטולת חלומות או לפחות כאלה שאני לא זוכרת כשאני קמה בפעם הראשונה בסביבות חמש לפנות בוקר לשירותים ולאחר מכן שוב באחת עשרה בבוקר. אני נשארת במיטה, שומעת את אמא ואבא מדברים על איזה קיר בבית שצריך צביעה מחדש ואת נועה רצה עם פאביו בסלון.
אני מפחדת למעוד כי אני לא מרגישה עדיין מאה אחוז יציבה, ולכן יורדת בהדרגה מהמיטה. אוקי. הכל בסדר. אמא מגיבה מיד כשהיא רואה אותי יוצאת מהחדר לכיוון המטבח.
"עופרי, הכל בסדר?"
"כן. מביאה לעצמי לשתות." אני מרגישה שאני חייבת מים.
"אם ניסע לסבתא בהמשך היום, את רוצה לבוא?" אבא קם, ואני לא מבינה למה.
אני פוזלת לכיוון שלו תוך כדי שאני מעמידה את כוס המים על המקרר. "רק קמתי, אבא."
"בגלל זה שאלתי אם את בסדר." גם אמא על הרגליים. היא מתקדמת מהר לכיווני. "אולי תשבי ואני אביא לך לשתות? את צריכה להיות במנוחה, תזכרי את זה."
"אני לא יכולה לשבת כל היום." אני מספיקה לחטוף את הכוס לפני שתיקח אותה.
"את חייבת, עופרי." אמא חוזרת אל מקומה וכמעט מתנגשת בנועה שממשיכה לרוץ. "נועה, די! אמרתי לך שנצא עם פאביו לקראת הצהריים לטיול חוזר וגם ניקח אותו איתנו לסבתא."
"יש!" נועה פורצת בסוג של ריקוד.
"שלא תתנגשי בי בטעות. אני הולכת עכשיו למקלחת." אני עם מיליון עיניים עליה ונוחתת קודם בשלום בשדה התעופה הפרטי: החדר שלי.
היום עובר בסופו של דבר בצורה שהיא הכי רחוקה מהשגרה שאני מכירה. חוץ מהודעת "מה נשמע?" מענבר, אין שום זכר למשפחה של ליאם. ליאם עצמו לא שלח לי כלום גם, ואני לא שלחתי לו. ענבר עדכנה אותי בהתכתבות הקצרה שלנו שהוא שוחרר ועכשיו אצלם, אבל היא מניחה שיחזור בערב לדירה. הוא מסוגל לנהוג, פשוט כואב לו לשבת בתנוחות מסוימות.
נסעתי עם ההורים לסבתא בלית ברירה. ישבתי במרפסת רב הזמן עם אחד מהספרים שלי ושקעתי בהם. העיניים שלי בשלב מסוים למדו לשחרר מהמסך. גם למחרת, ביום ראשון, ליאם לא שלח שום הודעה. אני לא יודעת אם מירי אמרה לו לתת לי ספייס או שזה הגיע ממנו לבד. הבנתי שהפסקה כזו היא משהו נחוץ, אבל לא זכרתי איך זה בלעדיו בכלל בכלל. לא היינו בנתק כזה מאז שחסמתי אותו לפני שנתיים. וואו. עברו שנתיים. אנחנו שנתיים ביחד ואף אחד לא חשב על זה בכלל.
אמא יוצאת מוקדם מהעבודה כשיום שני מגיע, והנה אנחנו נפגשות בכניסה לבניין המוכר בו נמצא רופא הנשים שלי. אמא מגיעה ברכב שלה, אני במונית ספיישל. אני מרגישה אישיות חשובה כשאני יושבת לבדי במושב האחורי. כשהנהג עסוק במכשיר הקשר שלו, אני מרשה לעצמי לצלול אל המוזיקה שלי ומגלה הודעה מליאם. אני לא יודעת איך ממש לעכל אותה או לאכול אותה. הוא בסך הכל שאל מה עם פאביו, ולא שאל מה איתי...
***
"אז ככה." אמא מניחה על הברכיים שלי את השקית עם תוספי התזונה החדשים. "להתחשב בכך שהבטן שלך באמת הולכת וגדלה ונראה כאילו את יכולה ללדת כבר, אבל לא, הגיע הזמן להחליט איפה הכל יקרה."
"בתל השומר, לא?" אני תולה בה מבט.
"הרופא שלך מיילד בפתח תקווה, לדעתי." אמא מרפרפת על המסמכים הרבים שהפקדה נתנה לנו. "כן. כמובן החלטה שלך כי באמת יכול להיות שתלדי כשהוא לא יהיה שם. הוא כאמור שם שלושה ערבים בשבוע ושלושה בקרים כאן במרפאה."
"אה..." אני לא יודעת מה להגיד. אני רואה את אמא בדיוק עוצרת על דף קורס ההכנה לידה. "יהיו שם בטח נשים שיבואו לבד, נכון? זה הכרחי הקורס הזה?"
אמא מושיטה לי את כל הדפים. "זה עניין שלך אם את רוצה לעבור את זה או לא."
"את עשית?" בכנות, אני לא יודעת שום דבר על ההיריון שלה איתי. זה שהיה עם נועה היה די מעורפל. הייתי עסוקה בהכחשות יותר שלא אהיה בת יחידה.
אנחנו מתחילות לצאת מאזור המרפאה אל הכביש המהיר. אמא בהתחלה לא עונה, ומובן לי למה. הכביש כאן די עמוס להתחשב בשעה. כשהיא משתלבת, מגיעה התשובה: "בהיריון עם נועה זה לא היה נחוץ לי כל כך, בטח עם הצרות שעשית לפני הלידה." כמובן שהעיניים שלה מתגלגלות ומזכירות לי איך כמעט שברתי את הרגל כשיצאתי עם אחד הבנים שלמד איתי בכיתה לרכיבה על הסקייטבורד שלו. "בהיריון איתך לקחתי כמעט כל קורס שיכולתי כי הייתי בבית. גם אני הייתי בשמירת ההיריון ועוד מהשבוע ה-13 בערך."
"מה? למה?" אני המומה.
"היו לי דימומים שלא הפסיקו. הרופאה שלי אמרה לי אז להיות במנוחה. זאת לא הייתה המלצה, כן? לקחתי הפסקה מהכל. ברור שמשעמם בבית ולי הרגיש שמיציתי די מהר את עניין הישיבה על הספה כל היום. אין מה לעשות, את כבר לא לבד בעולם." מבט מהיר וקצר מגיע אל הבטן שלי ממנה.
"אני לא יודעת אם ליאם צריך לבוא איתי או לא. זה כמו בסרטים?" יש מצב גדול שאני נשמעת ילדותית עכשיו.
"די דומה. אל תשכחי שעברו כמעט 24 שנים מאז שאני הייתי. הקונספט די זהה."
אני חוזרת אל ההתחלה. "ואם אהיה לבד?"
אמא נאנחת. "זה עניין שלך מולו. פחות נהוג לבוא לשם עם הורים, למרות שאת מאוד מאוד צעירה ואם תרצי אני אצטרף."
שיר שאמא אוהבת מתחיל בדיוק מתנגן ברדיו, ואני מבינה שזה באמת עניין שלי. אנחנו לא מדברות עד שאנחנו מגיעות הביתה. אמא מחליטה שנכין ארוחת ערב חמה לנועה שחוזרת מסיור בירושלים בסביבות שש. אבא בדיוק נכנס כשאנחנו במטבח, ואנחנו מבינות זאת בדיעבד כשהוא מנמיך את המוזיקה שבוקעת מהנייד של אמא. גם כשהגענו, אמא המשיכה עם קו האזנה למוזיקה במקום לדבר.
אני מרימה את הראש מקרש החיתוך כשאבא בדיוק נותן לאמא נשיקה. "מה אתן מכינות?"
"קציצות בקר ברוטב עגבניות עם אורז, אפונה ותפוחי אדמה." אמא מסתכלת על תפוחי האדמה שחתכתי. "עופרי, עוד שניים מספיק. תכיני אחר כך סלט וזהו. אני לא רוצה שתתאמצי."
"קניתי עופות. לא ראית?" אבא פותח את הפריזר. "הנה." הוא מתופף על אחד המדפים בקולי קולות.
"מאוחר מדי. הקציצות כבר בדרך להפוך לקציצות." אמא קורצת אלי.
"מה אמר הרופא?" אבא מבין שאם לא יתחיל לעשות צעדים לקראת יציאה מהמטבח יהיה כאן צפוף והדיבור יהיה פחות נעים.
"שהכל בסדר. מנוחה היא מילה הקסם," אמא עונה תשובה קצרות ומצביעה על הנייד שלה. "תחזיר את המוזיקה."
"התלמידים היום הרסו לי את השמיעה עם המוזיקה." אבא עומד בכניסה למסדרון. "יצא איזה שיר בשם TAKI TAKI וכל ההפסקה שמו אותו. מה זה השיר הזה? למה הזמר שר על המשחק טאקי?"
אני פורצת בצחוק. "אבא, אתה כל כך זקן."
"את גם זקנה, אמא לעתיד." הוא מחייך. "אני אהיה סבא מגניב, זה מה שבטוח. אשיר לתינוק שלך TAKI TAKI OMBA."
"אני חושבת שזה רומבה," אני מגחכת.
אבא נעלם בחדר, ואמא מבינה שאת המוזיקה שלה היא לא תוכל להחזיר כשהידיים שלה מלוכלכות בתבלינים. אני מנצלת את זה כדי להחזיר לחיים את השיחה מהרכב.
"הלכת עם אבא לקורס הכנה לידה?"
אמא מהנהנת. "כמובן. ילד ראשון."
אני בולעת את הרוק שמצטבר לי בפה. "אני לא רוצה להיות אמא חד הורית." אני יודעת שאם אמשיך את המשפט, אמא תתחיל לחקור מחדש את הסיבה בגללה הגעתי הביתה. אני אצטרך לנשוך את הלשון שלי טוב טוב.
"יום חמישי את חוזרת לפסיכולוגית שלך, נכון?" אמא מסתובבת אלי. "זהו, מספיק עם תפוחי אדמה. תשימי אותם בתבנית אלומיניום ואני אמשיך. תתחילי להכין את הסלט. סלט רגיל, פשוט."
"אוקי." אני קמה לכיוון חדר השירות. "וכן, אני הולכת. אם לא תוכלי לקחת אותי אני אסע במונית."
"אם הפסיכולוגית התקשרה אלינו כנראה שאת חשובה לה." המשפט הזה של אמא מקפיץ לי את הלב. אני עוצרת בכניסה לחדר השירות.
"מה?"
"היא התקשרה אלי השבוע כשלא ענית לה. איך היא יודעת על מה שקרה אם אתן נפגשות בימי חמישי?"
"היא בקשר ישיר עם המטפלת של ליאם," אני ממלמלת.
אמא מסתפקת בהנהון, ואנחנו לא מדברות יותר כי כשאני חוזרת מגיע המשפט: "תעשי טובה, תחזירי את המוזיקה." יכול להיות שכל זה גדול על אמא. אני רוצה להאמין בכך שזאת הסיבה בגללה היא לא פותחת את הנושא. הבעיה שאם כבר להאמין, היא לא מאמינה לי, וזאת כנראה הסיבה שהיא כבר יומיים מתנהגת אחרת. אני אוהבת את האחרת הזה. אנחנו מתקרבות.

מספיק שאיבון מבקשת ממני לפתוח את הלילה של חמישי שעבר, בדיוק לפני שבוע, ואני מוצפת דמעות מחדש. היא הכינה לי חבילת טישו שלמה וחדשה, ואני קורעת אותה בלי בעיות.
"הייתי חסרת אונים." אני כמובן לא חוסכת בתיאורים. "זה לא הבחור שהכרתי. שוב, מסתבר. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה להיות לבד עם תינוק."
"רגע, רגע. את קופצת."
"מה קופצת? אמא שלי כבר מבררת על תאריכים לקורסי הכנה לידה. אולי אתחיל עוד שבוע!" אני מרגישה שאני יושבת על קוצים.
"נתחיל מזה שאמרת שליאם ואת לא דיברתם משבת."
"טכנית משישי כשיצאתי מבית החולים. השאלה על הכלב מבחינתי היא שום דבר." אני מקנחת את האף בקולי קולות. "אני לא יודעת מה הבעיה שלו לשלוח הודעה אם הוא לא מסוגל להתקשר. אמרתי לו שם בחדר בבית חולים. הוא לא המרכז! למה אני צריכה לדאוג לו ולהתעצבן בגללו? מה זאת האדישות הזו?"
"עופרי, חשבת על זה שהוא חושש מהתגובה שלך?" איבון מניחה את רגליה זו על זו.
"אני חוששת יותר מכל יום. כל יום." אני נוגעת בבטן שלי. "אני לא רוצה לעבור את כל זה לבד. אני לא רוצה להיות אמא חד הורית בכללי. אני רוצה... אוף, אני לא יודעת מה אני רוצה. ליאם שוב הרס הכל."
"אם אני אגיד לך לנסות לרכז את כל התחושות, מעשים, רגשות, דברים שעולים לך בראש למחשבה אחת, את חושבת שתצליחי?"
"אני רוצה להאמין שכן." אני לא רואה אותה ברור בגלל הדמעות. "מה, עכשיו?"
היא עושה את התנועה הקבועה שלה: הנהון. "כן."
"שאם לא הייתי יוזמת את הרעיון שמאיה תבוא עכשיו היינו ביחד איפשהו." אני כמובן מפילה עלי את הכל.
איבון לא מקבלת את התשובה שלי. "נו, באמת. עופרי, תהיי רצינית."
"אם ליאם מחליט להיעלם לו ולא לקחת אחריות-"
"-אז למה את לא שולחת לו כלום? מתקשרת? את אומרת לבד שהנתק הזה מאיים עלייך גם. אתם שניכם נותנים להורים לנהל במקומכם את הדברים וזה לא אמור להיות ככה. אם אתם לא מסוגלים לגור ביחד כרגע וככל הנראה גם לא להיפגש, תתחילו בדיבור. התכתבות, אוקי? משהו." היא לוקחת לגימה מהירה מהתה שלה. "את קופצת ישר ללידה שיש לך עוד מספיק זמן לסדר את הדברים."
"ומה להגיד לו?"
"את מה שאת מרגישה."
"אמרתי את זה כבר בבית חולים."
"אז תגידי שוב."
"הוא יהיה עם רגשות אשם לנצח ואני לא רוצה שזה יהיה ככה. אני רוצה שהוא ישתנה, אבל כבר הבנתי שאי אפשר שיהיה ליאם של המלחמה וליאם שלי. אני לא מצליחה בחיבור הזה."
"מי אמר שלא?" השאלה שלה מערערת אותי.
"מה? מה זה מי אמר?"
"מי שלא מצליח לא מנסה מחדש, לא טס לחו"ל לחופשות, לא עובר לגור ביחד, לא מתחתן. הבנת את הנקודה שלי?"
"כן, אבל-"
"החיים שלך עד לפני שבעה חודשים היו כמו משחק. תמיד היו לך אפשרויות לצאת ולסיים אותו. את אמרת את זה בעצמך לא פעם בחדר הזה, נכון?"
אני אכן דיברתי על כך.
איבון מנצלת את השתיקה שלי וממשיכה, "ולא עשית את זה פעם אחרי פעם. נשארת. קיבלת את ההוכחה לכך שאת כן מצליחה עם "החיבור" כשהיית מוכנה להפסיק את ההיריון, נכון? אבל לא היית מוכנה לעזוב את ליאם שבדיוק נכנס לתקופה לא מוכרת, לפחות בשבילך."
זה נכון.
איבון מסתכלת על השעון. "תראי, נשארו לנו שלוש דקות. אני רוצה שנעשה ככה בפעם הבאה: הראשון, את תחשבי על מה שאמרתי לך ונדבר על זה בשבוע הבא. השני: מי שלא רוצה להיות לבד צריך ליזום. אין שום דבר מפחיד בהתכתבות עבורך, נכון?"
אני מוסיפה אל כף היד השנייה שלי עוד חתיכת טישו. יש לי שם כבר כדור ענקי. "מה לשלוח לו?"
איבון נאנחת. "עופרי, מספיק עם זה כבר. למה את מעמידה פנים שאת לא יודעת כלום כשאת יודעת מצוין?"
אני מעדיפה לא לענות, אוספת את התיק שלי וקמה אל היציאה מהחדר. איבון הולכת אחרי.
"אמא לוקחת אותך?" היא פותחת בשבילי את פח האשפה.
"מונית." אני מניחה את הנייד לרגע על השיש שבמטבח ושוטפת ידיים שבטח מלאות בחיידקים שלי. "אסור לי אוטובוסים."
"כמובן." היא מחייכת חיוך קטן. "את יכולה לחכות פה עד שהמונית תגיע. יורד גשם, לא?" היא מתקדמת אל החלון שבמטבח.
"לא כזה רציני." אני נוגעת במסך הנייד עם אצבעות רטובות ומזמינה מונית בגט טקסי. "נתראה ביום חמישי הבא."
איבון מוציאה מהמקרר סלט ארוז בשקית כתומה. היא לא הולכת לקבל אף אחד עכשיו. "עופרי, כל אישה שהיא אמא תספר לך על הלבטים שקדמו. כולן זונחות את הכל כשהתינוק מגיע והכי חשוב שיהיה בריא. את צריכה לשים את עצמך ואת הבריאות שלך עכשיו בראש הדברים."
"כבר שמעתי את זה," אני ממלמלת.
"שורש ש. מ. ע זה גם להיות ממושמעת. היית ילדה מרדנית, נכון?" היא ממשיכה לדבר למרות שאני כבר עם יד על ידית דלת היציאה.
"כן." אין לי מה להסתיר. היא יודעת יותר טוב מההורים דברים עלי.
"תשאירי את הדמות הזו מאחורייך ותתני לעופרי של התקופה האחרונה לעמוד בקדמת הבמה. את, בניגוד לליאם, לא צריכה לחבר בין שני החלקים. את מבינה לאן אני חותרת?"
"אני מבינה שהמונית תיכף פה. להתראות." ואני מסתלקת החוצה.

"היי."
ליאם מתחבר ישר, קורא את ההודעה ומקליד: "מה שלומכם?"
"במנוחה. לא הרבה השתנה משישי. איך הצלעות?"
הוא שולח לי תמונה שלו שוכב על הספה בסלון כשהטלוויזיה דלוקה על טניס. אני תוהה מה להגיב על זה כשהוא מגיב בעצמו: "כואב. אני לא הולך ללימודים כרגע כי קשה לי קצת לשבת."
אני כמעט שואלת איך הוא הגיע למצב שנכנס בו קורקינט, אבל מוותרת. אנחנו מתכתבים הכי בנאלי ויבש שיש עד שליאם כותב: "אני מתגעגע", אני מקלידה: "גם אני". משום מה, הוא לא ממשיך את השיחה. אני מחכה ומחכה עד שאני נרדמת.
***
אני מתעוררת ממספר הודעות שמשוגרות לנייד שלי במכה. הצפצופים כל כך חדים שאפשר לומר שאני מבוהלת. אני משפשפת את העיניים, מסתכלת על הנייד ומתאכזבת מיד. עדיין וי כחול בלי שום הודעה נוספת מליאם. אולי גם הוא נרדם? אני רואה שהשעה שלוש וקצת וגם שדלת החדר שלי סגורה. אני מאמצת את השמיעה ומהר מאוד מזהה קולות מהטלוויזיה בסלון. נועה בבית. אני רואה שההודעות מעדי. אני פותחת אותן מהחלון עצמו מבלי להיכנס לווטסאפ.
"הייייי, מה קורה?
את יודעת שיש לי יום הולדת תיכף, נכון? אני חוגגת בבר חדש מגניב שפתחו בתל אביב בשישי הבא בצהריים ורוצה לסגור מקומות השבוע. רוצה לבוא עם ליאם?"

אוקי. הודעה שאפשר לענות עליה ישר. "אני בשמירת היריון. קצת בעייתי". אני מסתכלת על התשובה שלי, רואה שעדי רואה אותה ומוסיפה מיד: "אני כן רוצה לבוא", גם אם אני לא בטוחה בכך. עדי מבקשת שאחזיר לה תשובה עד סוף השבוע. אני כותבת שבסדר, רוצה לכתוב לה משהו נוסף, שוכחת מה ונועלת את הנייד כשאמא נכנסת.
"בואי, יש אוכל." היא עוזרת לי לקום. "שאבא לא יבכה ששכחתי מהעופות שלו."
אני צוחקת. "תמיד יש לו סיבה להתלונן על האוכל שהוא קונה."
אמא מגישה לי ולה את האוכל, ואני לא מבינה למה אנחנו יוצאות למרפסת. "קר לך? את רוצה מעיל?" אמא מניחה את הצלחות שלנו על השולחן.
"לא." אני עוקבת אחריה סוגרת את התריס.
"אני לא רוצה שנועה תשמע דברים." אמא מתיישבת ומסמנת לי לשבת גם. "מה אמרה לך הפסיכולוגית?"
מרגיז אותי שאמא אומרת פסיכולוגית ולא מטפלת. זה יותר טיפול מאשר פסיכולוגיה, בעיניי לפחות. ואם כבר עיניים, אני לא רואה צורך לשתף אותה ממש ומנסה להעביר נושא. "שזה ביני לבין ליאם, כמו שאמרת. אמא, עדי הזמינה אותי ליום ההולדת שלה. כדאי לי ללכת?"
"איפה היא חוגגת?"
"בבר בתל אביב. בצהריים, לא בערב. היא גם הזמינה את ליאם איתי ביחד ומין הסתם אצטרך אותו כדי להגיע."
"אם את יושבת שם ולא מסכנת את עצמך, למה לא?" אמא מציצה אל מסך הנייד שלי כשהודעה מליאם נכנסת ואני ישר פותחת את הווטסאפ. "אני רואה שאת וליאם מתכתבים."
"התחלנו הבוקר רק." אני מנסה לא לפגוש את המבט שלה."הוא כתב עכשיו שהוא נרדם." אני מרגישה הקלה לדעת שקרה לשנינו את אותו הדבר ומחייכת בקטנה.
"כן, הבנתי ממירי שכואב לו."
אני מרימה את הראש מהצלחת והנייד בסופו של דבר. "למה אתן עדיין מתכתבות?" אני מקווה שאני לא תוקפת.
"כי לשתינו יש אינטרס משותף כרגע. עופרי, את לא תגידי לי מה לעשות במקרה הזה." השפתיים שלה מתהדקות והפנים נעשות רציניות. "את לא רואה את מה שאני רואה."
אני מעדיפה לא להגיד כלום ומספרת לליאם על יום ההולדת של עדי. הוא מסכים שנלך ומציע שנצא היום בערב לארוחת ערב. אני רואה שאמא עוקבת אחרי ההתכתבות ולא תיתן לי פרטיות. אם כבר פרטיות, אני עדיין לא מוכנה להיות עם ליאם לבד, ולכן אני מסרבת.

"אם את עושה את הפעולה עכשיו עכשיו אז תמיד משתמשים בזמן הווה-"
דלת הבית נפתחת, ואמא נכנסת פנימה וסוגרת מיד את המטרייה שלה. "איזה מבול בחוץ. קיבלנו חתיכת חורף."
"חורף עדיין לא יבטל את המבחן שלי באנגלית." נועה מצביעה על שורה מסוימת במחברת שלה. "אמא, עופרי עכשיו מלמדת אותי אז תדברו אחר כך, טוב? המבחן מחר."
אני פורעת את השיער שלה, שקלוע בצמה שגם ככה נהרסה. "מי זאת החננה הזאת?"
"עדיף להיות חננה, את יודעת את זה." אמא מניחה את התיק שלה על השולחן במטבח ומתקדמת אל הגז. "אבא הכין מרק בבוקר? הוא לא מתחיל היום בעשר. זה לא היום בשבוע."
"אני הכנתי." אני מרימה את הראש מהמחברת כדי לראות את התגובה שלה.
אמא מרימה את שתי הגבות שלה יחד. "את מפתיעה אותי מיום ליום."
"זה הבית שלי ואני צריכה לעשות דברים גם, לא?" אני פותחת מרקר סגול סתם ככה. "את האמת יצא לי די טעים, רק שלשף אסור להחמיא לעצמו."
"מה שנכון נכון." אמא צוחקת ואוספת עם כף מעט מהמרק. "יצא לך טיפה מלוח, אבל חוץ מזה טעם טוב. נגמרו תפוחי האדמה בטח, נכון?"
"בסוף אנחנו נהיה תפוחי אדמה," נועה אומרת.
אני צוחקת על עצמי. "אני תפוח אדמה גדול."
"את באמת נהיית ענקית." נועה לוקחת את המרקר ממני. "ואת עוד תשמיני יותר, נכון?"
"לא מדברים ככה, היי!" אני מרימה את הקול. "את חושבת שזה כיף שכל הגוף שלך מלא סימני מתיחה ומגעיל והעור-"
"היריון זה לא מגעיל." אמא שולפת צלחת מהארון. "יש דברים חשובים יותר ממשקל, עופרי. את לאט לאט מתחילה להבין." היא מסתכלת על צנצנת החומצה הפולית שלי. "אני אביא לך עוד אחרי צהריים. המרשם עדיין אצלי. טוב לראות שאת מקפידה."
"למה אמרת שזה הבית שלך?" נועה בוהה בי בעיניים גדולות. "את תעברי לגור פה עם התינוק?"
"לא." אני לוקחת מרקר אחר. "בואי נחזור ללמוד."
"למה את גרה פה בכלל? את וליאם מתגרשים?" אני שמה לב שהיא מחפשת תשובה דווקא מאמא. אמא מתיישבת ליד השולחן והשפתיים שלה בינתיים עסוקות במרק.
"זה זמני," אני ממלמלת.
"אבל את תיכף יולדת." נועה לוחצת. "ליאם לא בא לפה יותר וגם פאביו לא איתו. בקיץ-"
אני קוטעת אותה. "זה לא אותו מקרה כמו בקיץ."
אמא נזכרת לדבר. "עופרי תחזור לגור עם ליאם כשהיא תרגיש מוכנה."
"והחדר של התינוק יהיה מוכן?" נועה מרימה לי להנחתה. אני קמה מהספה לכיוון של אמא ומראה לה עם הנייד את הרהיטים שבחרתי בינתיים. מהר מאוד נועה מבקשת שנחזור ללמוד, ואמא אומרת שהיא תיקח אותי מחר לדירה כדי לסיים עם הציורים על הקיר.
***
23:57.
איזו שעה משעשעת לצפות בסינדרלה.
אני כולי מפהקת, די עייפה. זה היה יום ארוך. אני משנה תנוחה לשכיבה על הצד ואחרי שניות בודדות מרגישה את קטנצ'יק בועט. הוא לא עייף? הרופא שלי הסביר לי שכאשר הדם זורם לרחם בתנוחה הזו, הוא יתעורר ישר.
"לישון," אני לוחשת אליו. אני מרימה את החולצה, מצחקקת כשכף הרגל שלו מופיעה ולוחצת עליה בעדינות עם האצבעות שלי. הוא מגיב בבעיטה נוספת, והבטן שלי כולה עולה מעלה. "הלו, תירגע." אני מחניקה פיהוק ושוב משנה תנוחה. הוא נרגע שם בפנים.
אני נזכרת בכל השמות שכתבתי ומבינה ששום שם לא מוצא חן בעיניי יותר. תחושת הלחץ, שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן, מופיעה לפתע בלי התראה. אני מרגישה חנק, מרגישה איך הכריך עם הגבינה שאכלתי עולה לי. לא. זה לא הזמן להקיא. אני מסתכלת על השעון שוב. חצות וכמה דקות. זה החושך הזה. אני צריכה אור יום כדי להירגע. אני צריכה את השחר יותר מליאם.

_______________
אולי אעלה עוד פרק מחר. הפרידה נדחתה ליום חמישי, והכתיבה מהווה בריחה מהפחד מהריקנות...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 19 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
הכל בסדר? את בסדר?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אין השראה. מנסה, לא ממש הולך. אני לא רוצה לחפף. לא מגיע לאף קורא שלא אשקיע גם. יש 1/4 פרק גמור רק. כתבתי קטע שנקרא "נפרדים רק במבט" שיסביר למה אני בלי השראה
הגב
דווח
guest
תודה שענית, תהיי חזקה, נחכה בסבלנות , אני מאוהבת בסיפור הזה ובכתיבה שלך בכלל, לא רוצה שיגמר
הגב
דווח
טען עוד 31 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
"אולי תכתוב עליי שיר?"
"אולי תכתוב עליי שיר?"
מאת: moshe shachar
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 3
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 3
מאת: Stav BH
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
המדורגים ביותר
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 4
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 4
מאת: Stav BH
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
מהי אהבה
מהי אהבה
מאת: Kipod Kipod
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי