כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

הכי מוכר במדינה - פרק 6

פרק 6 - בייביסיטר

"ו... קאט!" אורן הבמאי צעק. סוף סוף הצילומים לקליפ של השיר החדש שלי "נגמר", הסתיימו. חיכיתי כל כך הרבה כבר לשחרור שלו, אבל לא חשבתי שהצילומים יהיו כאלו מתישים, אין ספק שהושקעה מחשבה רבה בקליפ הזה. צחי שלח אליי חיוך מסופק, ולפי החיוך שלו, ידעתי מה כמות הצפיות ביוטיוב שהקליפ הזה הולך לגרוף בעזרת השם.

פשטתי את הג'קט והטי-שרט הלבנה, מנגב את זיעתי.
"כל הכבוד חיים שלי, יצא מושלם, ראיתי את כל הקליפ דרך המצלמות" שיר התקדמה אליי, מחבקת את פלג גופי העליון הערום ומתעלמת מהעובדה שאני מזיע למות. עיניה נצצו וראיתי כמה היא גאה בי, המעריצה המושבעת שלי.

"אמא שלך יודעת שהברזת היום מבית הספר בשבילי?" שאלתי במבט מתוחכם, מגניב אליה חיוך צדדי ומחבק את מותניה.

"אל תדאג, היא יודעת והיא הסכימה. חפרתי לה על זה חודש" חייכה בסיפוק.

"אני רעבה. לאן הולכים?" סימנה עם היד על הבטן.

"גם לי לא תזיק ארוחת בוקר טובה" חייכתי אליה "וגם סקס טוב" את זה כבר לחשתי....

שיר חייכה במבט ערמומי והחטיפה לי סטירה קטנה על הלחי.

התקלחתי על הסט והחלפתי בגדים, שיר כבר עמדה בציפייה, ממתינה עם כל הציוד ליד הרכב שלי. צלצול שבקע מתוך כיס הג'ינס שלי, גרם לי לעצור. זו הייתה מירית אשתו של צחי.

"כן מירית מה קורה?"
"דניאל, מה קורה יפיוף? תבוא קצת לצהריים עשיתי קציצות דגים ברוטב, יש לחם טרי... אל תישאר רעב. שמעתי שיצא קליפ פצצה. אין עליך..." מירית תמיד ידעה לפרגן לי, היא החשיבה אותי כבן שלישי שלה, אחרי עידו והילי, ותמיד נתנה לי תחושה אימהית ומחבקת.

"תודה, תודה רבה מיריתוש אקפוץ יותר מאוחר, אני בדיוק עם שיר נוסעים לארוחת בוקר"

"טוב מתוק שלי, תהנו לכם. אההה ודניאל, תאמר לשיר שהיא גם מוזמנת מן הסתם לקציצות דגים".

"תודה רבה, תודה... להתראות מירית".

שיר הביטה בי במבט שואל, וסיפקתי לה הסבר גם מבלי שדרשה אותו. "סתם... רצתה להזמין אותי לקציצות דגים לצהריים" זרקתי, מתניע את הרכב ומשמיט את העובדה שהיא הזמינה גם את שיר.

אין ספק שאין על הקציצות דגים של מירית, אבל כל מה שעבר לי בראש זה רק הציפייה לראות את עומר. ופה כבר הבנתי שמשהו בי נדפק לגמרי.

אני ושיר התיישבנו בבית הקפה והזמנו ארוחת בוקר זוגית. תוך כדי ששיר משתפת אותי מחוויות גיל הטיפש-עשרה וחיי התיכון, דפדפתי באינסטגרם ובין לבין השתדלתי להתייחס לכל מיני מעריצים, בעיקר מעריצות, שביקשו להצטלם איתי.

"דניאל, אתה מקשיב לי?" שיר העירה אותי ממחשבותיי.

"ברור!" הנהנתי "נו, אז היא לא רצתה שתבצעי את הסולו בטקס ואז מה?"

"זהו אז אתה מבין? שעה אני מתווכחת איתה, מסבירה לה שמן הסתם לי יותר מגיע לבצע את הסולו הזה, כי בוא.. בלי להשוויץ, אני פי אלף יותר טובה מנויה וליאם" היא הסבירה בביטחון ובתנועות ידיים ברורות וחדות, נוגסת במלפפון.

"ממ" הנהנתי, מנסה להראות שבאמת מעניין לי. חתכתי עוד חתיכה מהחביתה, שקעתי למחשבות ופתאום קלטתי, קלטתי כמה קשה לי, כמה לא אמיתי לי להתעסק בטפל כל היום. אני באמת אוהב את שיר, לפחות כך אני חושב, אין ספק שהיא אהבה גדולה שלי מזה שנתיים, אבל לאחרונה... הפערים בינינו כל כך מורגשים. אני מרגיש שבשנתיים כל כך התבגרתי, השתניתי, פיתחתי תחביבים נוספים חוץ מלרכל על חבורת בנות בנות 18 ולעלות תמונות לאינסטגרם עם עוד איזה פילטרים מוקפדים.

אולי אין לי אומץ להודות בזה בקול, אבל אני ושיר כבר לא משדרים על אותו גל, ואני זקוק לבחורה חזקה, רצינית, עם שאיפות בחיים, שתדע לייצב ולאזן את כל ההר געש שבי ובמקצוע שבחרתי לי. וקצת פחות לילדה, שהיא איפשהו עמוק בפנים גם מעריצה.

"נזוז?" שיר העירה אותי מהמחשבות הכבדות שפקדו אותי לכל אורך הארוחה.

"כן, בטח. בואי נלך אליי. ננוח קצת, אני רוצה מאוחר יותר לקפוץ לצחי, אין סיכוי שאני מוותר על הקציצות דגים של מירית" חייכתי. יודע בתוכי שאין סיכוי על שאני מוותר לראות את עומר.

הקפצתי את שיר הביתה, נשקתי לה נשיקה מעמיקה ונסעתי לביתו של צחי. מירית קיבלה אותי בנשיקה ובחיבוק וכבר דאגה לרוץ למטבח ולמזוג לי את האוכל. לא היה זכר לעומר, הבטתי בשעון - השעה הייתה 13:00, היא בטח עוד בבית הספר מלמדת, חשבתי לעצמי..

התיישבתי על האי במטבח, מתחיל לחתוך את הקציצות דגים האלוהיות של מירית.

ופתאום משום מקום שמעתי ציוץ, "מים" בקול מעורפל ולא ברור.
הבטתי מבעד לכיסא, נגלה אליי גוש חמידות קטנה, עם מוצץ בפה, שיער זהוב בקבוקים, ובקיצור - פשוט יפהיפיה. לא זיהיתי את הקטנטונת, שהרי זו לא ליהי ביתם של מירית וצחי, אותה אני מזהה מיד.

"שלום לך ילדונת, את רוצה לשתות מים?"
התכופפתי לעבר הגוש הקטן שהנהן בחמידות.

"בואי, תביאי לי את הבקבוק שלך וגם את המוצץ כי אני לא מבין כלום" פניתי אליה ברכות עם חיוך, יש לי ניסיון רב עם ילדים... אני מת על ילדים וגם הם בדרך כלל עליי. יש לי שני אחיינים קטנים מאח שלי אור, אני תמיד דואג לטפל בהם במסירות ובעיקר לפנק אותם.

הקטנטונת, הגישה לי את המוצץ והבקבוק. תוך כדי שאני ממלא לה מים, מירית נכנסה למטבח.

"נו? איך יצאו לי הקציצות? התעלפת?" חייכה בגאווה, ולפני שקיבלה את אישורי, הביטה מטה, לתינוקת הקטנה. "יהלוש שלי, התעוררת נונית קטנה?" פנתה אליה בקול תינוקי, מחבקת אותה ומרימה אותה על שתי ידייה.

זאת יהלי. הבת של עומר. איזה קטע... אמרתי לעצמי. איזה יצור מתוק, ועכשיו אני גם קולט כמה היא דומה לאמא שלה. הגשתי לקטנה את המים והיא הושיטה לי ידיים שארים אותה, מושכת אותי אל עבר הסלון.

"נראה לי שמישהי פה רוצה לשחק איתי..." פניתי למירית במבט מתנצל. "הכל בסדר" היא חייכה, "היא גם ככה קצת חולה, חזרה מהגן ויצאתי בשבילה מוקדם מהעבודה. אני בכל אופן שומרת לך את הצלחת פה בצד, כשתסיימו תחזור לאכול" הרימה אלי אצבע מזהירה.

הנהנתי "ברור ברור, תודה רבה", מתקדם אל עבר המשטח בסלון אשר היה רווי בצעצועים. התיישבתי על יד יהלי, התחלנו לשחק בכדור, בפירות ובירקות ובכל דבר שהיא ביקשה, בעצם לא יכולתי לסרב לה. בחיים לא נהניתי ככה מחברתה של ילדה בת שנתיים יש לציין.

"דוד חיים" היא צעקה כאשר החלה התכנית. "את רוצה שנראה יחד?" היא הנהנה וקפצה ממקומה, לוקחת איתה דובי אקראי ומתיישבת איתי בסלון.

יד עדינה נגעה בפניי ואז בכתפי ומיד הגיע קול רך ועדין, "דניאל",
"ממ" עניתי בקול צרוד, נדמה כאילו חלמתי.
"דניאל, קום". פקחתי את עיניי והרגשתי בחלום, עומר עמדה מעליי, יפה מתמיד, שיערה השחור כמעט ונגע בחולצתי, ריסיה הארוכים העניקו לה מראה אלוהי ובכלליות, היא הייתה יפה כמו תמיד. בטח התלמידים שלה מזילים עליה ריר, חשבתי לעצמי.

הבטתי לצדדים, מנסה להבין איפה אני, רואה את יהלי שעונה על חזהי ואני חובק בה. ואז נזכרתי, שיחקנו, ראינו תכנית ונרדמנו בסלון. "אני אקח אותה..." לחשה בחיוך. היא הרימה את יהלי וניגשה לחדר, ככל הנראה להניח אותה במיטה.

הרמתי את עצמי, פושט את החולצה אשר הספיקה להזיע בחלק בו ישנה יהלי, וחושף 6 קוביות בבטן אשר לא מביישות שום מאמן. אני עובד עליהם קשה במהלך השבוע...
קמתי ממקומי, מתמתח ומעביר את שתי ידיי על פניי, מנסה להתעורר.

עומר יצאה מהחדר, די מבולבלת וניסתה להסיט עינייה מפלג גופי העליון הערום.

"מתנצל, תיכף אלבש את זה" הצבעתי על החולצה, "אני פשוט מזיע" הסברתי את עצמי והתיישבתי בספה.

"הכל בסדר" היא הנהנה והתיישבה על ידי.

"איך היה בבית הספר?" שאלתי אותה כמתעניין.

"היה מעניין ומספק" ענתה בעיניים בוהקות, אשר שידרו אהבה למקצוע ההוראה באופן מובהק. קינאתי בתלמידים שלה. "היום לימדתי אותם שיעור חשוב בלקיחת אחריות בעקבות איזה מקרה אלימות שקרה בכיתה" המשיכה לספר. נהניתי לשמוע אותה מדברת, להקשיב לכל מילה ולכל החוכמה המטורפת שיוצאת ממנה.

"אז אני מבינה שהיית על תקן בייביסיטר היום?" היא חייכה חיוך מתנצל והביטה בי.

אלוהים כמה שהיא יפה. אני מת מבפנים.
"כן... שטויות, אני מצטער. פשוט נרדמנו"

"אתה מצטער? אני מצטערת... מירית יצאה עם הילדים לגלידה, היא כנראה לא רצתה להפריע לכם. אני ממש מקווה שיהלי לא שיגעה אותך".

"זה בסדר גמור" אמרתי, מבטל את אמירתה עם היד, "שטויות. אני רגיל, יש לי שני אחיינים" חייכתי חיוך בקו ישר.

הייתה שתיקה. די מביכה, הייתי אומר. הבטנו בעיניים, קרובים מדי, מתפלל שהיא לא רואה איך הלב שלי עושה סלטות באוויר לידה.

"יהלי.... היא, משהו מיוחד" ניסיתי להפיג את המתח.

"כן, אתה צודק... וזה לא כי אני משוחדת" היא קרצה לי. "היא באמת ילדה חכמה ומדהימה".

"נהניתי איתה מאוד, אני חושב שגם היא התחברה אליי" אמרתי לעומר.

עומר הסיטה מבטה ממני, משחקת באצבעותיה. "כן, שמתי לב... לא כל כך אופייני לה. אני בדרך כלל מנסה להרחיק אותה מכל מיני גברים שעלולים לספק לה דמות אבהית. אתה מבין? אני לא רוצה להשלות אותה, לא רוצה שיישבר לה בסופו של דבר הלב". אמרה, ויכולתי לחוש את הכאב במילותייה, כאילו נכוותה מספיק.

הבטתי בעומר בעומק רב, מקשיב לכל מילה וחושב לעצמי איזו אמא מדהימה היא, ממש לביאה, מגוננת על הבת שלה ודואגת שלא תיפגע. היא המשיכה

"לקח לי המון זמן לעזור לה ולהתאושש מהמוות של אבא שלה. אז אני שומרת עליה בקנאות כרגע" היא הישירה אליי מבט, אחד כזה ששרף מבפנים.

"אני מבין... את צודקת, לא כל אחד צריך לזכות ולהיכנס ללב הקטן הזה שלה" אמרתי, מתכוון לכל מילה.

"מה זה?" עומר סימנה לי עם העיניים אל עבר הדלת, מעבירה נושא.

הסתובבתי וראיתי את הגיטרה שלי. "אה... זה? זו הגיטרה שלי. היו לי היום צילומים לקליפ. לקחתי אותה איתי ולא רציתי להשאיר אותה ברכב" הסברתי.

"תשיר לי משהו" עומר הטילה פצצה. הרמתי עיניי אליה, "מה... עכשיו?"

"כן" חייכה, מניחה יד אחת על זרועה ומתיישבת בישיבה מזרחית.

קמתי ממקומי, לובש את חולצתי ותוהה האם עומר בוחנת את גופי כרגע. התקדמתי אל עבר הדלת, והרגשתי איך הלב שלי עוד רגע יוצא מהמקום, אני תמיד מתרגש בהופעות לשיר מול הקהל, אבל התרגשות מהסוג הזה, בחיים לא קרתה לי. התפללתי לאלוהים שהיא תאהב את איך שאני שר, מרים את הגיטרה וחוזר להתיישב על יד עומר.

"מה תרצי לשמוע?" שאלתי, מביט אליה בחיוך אמיתי, "מה שתרצה" חייכה אליי.

כיוונתי את הגיטרה, מתכוון לבצע את "אולי", השיר שהיא הזכירה בפעם הראשונה שנפגשנו.

"ורק איתך אני שלם, ובלב שלי יש אור...." התחלתי לשיר, משתדל לא להסיט מבטי ממנה, ומתמרן בינה לבין האקורדים.

"לראות איתך את הגשם הראשון, לנשום איתך שלכת ללחוש לך בשדות..." המשכתי "ואם לפעמים קשה אז תזכרי שהכי קל זה ללכת, לקום ולעזוב..."

נתתי את כל כולי. מכל הלב. הרגשתי איך אני שר ופשוט מכוון את השיר אליה, כאילו רק שנינו בעולם. סיימתי לשיר, דמעה זלגה לעומר על לחייה, היא חייכה אליי

"היי, הכל בסדר?" הרמתי את גבותיי, לזה לא ציפיתי... משכתי את אגודלי על לחייה, מרשה לעצמי למחות את הדמעה הקטנה. מרגיש את כל הזרמים בגופי משתוללים.

היא הנידה בראשה, "כן, כן, זה פשוט סתם ריגש והציף בי כל מיני דברים. אתה שר מדהים. הזוי שלא הכרתי אותך לפני כן" היא הביטה בי במבט כנה. היא פשוט מלאך טהור.

עוד לפני שהספקתי להגיב, דלת הבית נפתחה ומירית נכנסה עם הילדים, גורמת לי ולעומר להתרחק במהירות האחד מהשנייה, כאילו עשינו מעשה אסור.

"היי לכולם, מה דנדוש התעוררתם? לא רציתי להפריע לכם. נחרתם פה אתה ויהלי!" מירית אמרה, גורמת לי ולעומר להתפקע מצחוק.

"טוב... אני אזוז הביתה. מירית, אקח את הקציצות איתי בטיייק אווי, אל תדאגי" סיננתי, מתרומם מהספה. עומר קמה יחד איתי מתקדמת אל עבר מסדרון הבית

"היי..." לחשתי לה, תופס בשורש כף יד, "אני יכול אותך רגע?" הבטתי בה ברצינות. היא הנהנה ויצאנו אל מחוץ לדלת.

"את יודעת שאני יכול לקחת מצחי, אבל אני מעדיף לעשות את זה בדרך הוגנת. אז.... אפשר את המספר שלך? "אזרתי אומץ ושאלתי

עומר הרימה מבט מופתע אליי. "את יודעת, אם תצטרכי עוד פעם בייביסיטר ליהלי" קרצתי לה, מפיג את המתח.

היא לקחה מידי את הפלאפון, הקלידה במהירות את המספר והגישה לי אותו חזרה אל היד.

"מקווה שאתה פנוי בבקרים" היא חייכה אליי, הסתובבה ונעלמה במסדרון הבית, גורמת ללב שלי להתפורר.

עליתי לרכב, חושב על כל היום המטורף שעברתי. מתניע ונוסע לכיוון הבית, מת כבר לאכול את הקציצות דגים. בשבריר של שניה מחליט להעיז ולעשות את מה שהייתי צריך ממזמן.

פרססתי בכיכר ודהרתי לבית של שיר.

"אנחנו צריכים לדבר", אמרתי באופן חד וישיר כאשר היא פתחה את הדלת.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Koral Ohayon עקוב אחר Koral
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מושלם
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Koral Ohayon
הכי מוכר במדינה - פרק 4
הכי מוכר במדינה - פרק 4
מאת: Koral Ohayon
הכי מוכר במדינה - פרק 3
הכי מוכר במדינה - פרק 3
מאת: Koral Ohayon
הכי מוכר במדינה - פרק 5
הכי מוכר במדינה - פרק 5
מאת: Koral Ohayon
ההתהפכות ההיא, שהפכה לי את הלב
ההתהפכות ההיא, שהפכה לי את הלב
מאת: Koral Ohayon
אהבה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
מהי אהבה
מהי אהבה
מאת: Kipod Kipod
תעזוב אותי או שלא . 18+ !
תעזוב אותי או שלא . 18+ !
מאת: Omer Levi