כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 92

"אם הדעה שלו מוסחת עד כדי כך מה יקרה כשיהיה אבא?"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102

פרק 92: מה עוד?

אוטומטית הברז מחליק לי מהידיים וצולל אל תוך המים שהספיקו להתמלא. אני רואה את ג'ל הרחצה רועד ובעצם מבינה שאני זו שגורמת לו לזוז בצורה אי רצונית שכזו.
אמא מיד מושיטה יד וסוגרת את המים. אני לא חושבת שאני יכולה לטבוע באמבטיה, אני כן חושבת שאני יכולה לטבוע במחשבות שלי. הפה שלי לא מסוגל להיפתח, כאילו מישהו נעל לי אותו. אני מנסה להיאבק בתחושה הזו ולא מצליחה. אני גם לא מצליחה להבין מה עובר לי בראש. לאן נעלמו המחשבות שלי?
"עופרי." אמא נוגעת לי בכתף. "את שוב רועדת. בואי, אני אעזור לך להתלבש."
אני מרימה את העיניים אליה, מרגישה איך ג'ל הרחצה חומק לי מהידיים ועוברת לעקוב אחריו עם המבט עד שהוא צולל, פתוח, אל תוך האמבטיה.
אמא מכניסה את היד פנימה, נוגעת לי בלית ברירה בבטן, מוציאה אותו ומנגבת את היד. היא מדליקה את תנור החימום ומוציאה מגבת מהארון. "בואי." הידיים שלה אוחזות בשלי ואיכשהו מצליחות לגרום לי לקום. עדיין לא סיימתי לחפוף.
"אם תבחרי ללכת למיון אני אבוא איתך." אמא עוטפת אותי במגבת ועוזרת לי לצאת החוצה מהאמבטיה אל הרצפה. "עופרי, למה את לא מדברת?"
אני מנסה לומר שוב משהו, רק ששום קול לא יוצא לי מהגרון. הקול שכן מגיע הוא השיניים הנוקשות שלי. אמא מיד מביאה לי את הפיג'מה ותחתונים. בחצי הדקה הזו שהיא לא נמצאת, אני רואה שהנייד שלה נותר על הקרמיקה שליד הכיור ושיש לה הודעה חדשה ממירי. אני רוצה ללחוץ על המסך ולקרוא, אבל הגוף שלי כולו רועד. אם אמא לא הייתה מגיעה, כנראה הייתי נופלת.
אמא מובילה אותי אל החדר שלי, קולעת את השיער שלי בצמה אחרי סירוק מהיר והולכת שוב. היא חוזרת עם כוס מים ביד שלה. "תשתי."
"מי... מי... מירי שלחה לך הו... הודעה," אני אומרת תוך כדי שאמא גורבת לי גרביים ומנסה לא להפיל את הכוס.
"כן, ראיתי." אמא מתיישבת לידי על המיטה. "עדיף עכשיו שתישארי לנוח ונלך לשם בהמשך הערב. עכשיו רק שש וחצי."
הדמעות מתחילות לצאת ומהר מאוד משתלטות על כל הפנים שלי. "אני דואגת."
"אני דואגת לך יותר." אמא מעבירה יד בשיער שלי ונותנת לי נשיקה בראש. "את אפילו לא מבינה כמה את חלשה ואת ממשיכה להתווכח עם הגוף שלך. די, עופרי. כל הסימנים מראים לך שאת צריכה לנוח. עכשיו תשכבי במיטה ואל תזוזי, טוב? את לא רוצה ללדת פג, נכון?"
השיניים שלי ממשיכות לעשות רעשים שמצמררים את אמא. היא מבקשת ממני להפסיק. "אני לא יודעת איך לעצור."
"נתחיל בזה שתלכי לישון." אמא קמה ככה שכל המיטה שלי. "מירי כתבה שהיא תעדכן אותנו כשיהיה חדש. ליאם עדיין בבדיקות. אני אעיר אותך כשיהיה, טוב? גם אם את לא מצליחה להירדם, תישארי במיטה."
"אני-"
אמא נאנחת. "עופרי, את תעשי לעצמך ולעובר נזק שאולי אי אפשר יהיה לתקן אם תמשיכי ככה. די."
אני עוברת לשכב ומניחה שהמחשבות יגיעו, יציפו לי את הראש כמו הדמעות שזולגות עדיין ולא אצליח להירדם. אני טועה, כי ישר כשאני עוצמת עיניים אני רואה שחור עם כוכבים כחולים, סגולים, ירוקים ואדומים ונרדמת.

"עופרי?" קול מתוק לוחש לי באוזן. "אמא אמרה לשאול אותך מה את רוצה לאכול."
אני פותחת את העיניים ומסנוורת ישר מהאור שנועה הדליקה. "אני לא רעבה." אני מרימה את הפוך כך שהוא מכסה לי את הראש. מהר מאוד נגמר לי האוויר. "תכבי את האור, בבקשה."
נועה עושה צעד וקצת אל הכניסה לחדר, מכבה את האור ופותחת את הדלת. החדר לא בדיוק חשוך כי האורות בסלון ובמסדרון דלוקים, אבל מהמקום שלי על המיטה הם נראים עמומים וטוב שכך. היא מושכת את כיסא המחשב שלי לכיוון המיטה ומטפסת עליו. "רציתי להגיד לך שאני מבקשת סליחה על היום."
"את באמת צריכה לבקש." אני מזיזה את הראש ועוברת להסתכל עליה. "זה הגוף שלי ולאף אחד אין זכות לנגוע בו."
"גם לליאם?" נועה מצליחה לבלבל אותי.
"מה?"
היא מעלה את הרגליים שלה מעלה ומחבקת אותן. "לליאם את מרשה לנגוע לך בבטן?"
אני לא מבינה לאן היא חותרת. "ליאם הוא אבא של התינוק, יש הבדל."
"אבל הוא לא אוהב אותך כמונו, נכון?" היא מפתיעה אותי בשאלה שלה. אני לא מספיקה להגיב והיא כבר אומרת, "אתם כל הזמן רבים או שקורה משהו ואת תמיד חוזרת לפה בסוף."
"אין לי מקום אחר ללכת אליו," אני מגיבה ישר.
"לא התכוונתי לזה." היא מעבירה אל מאחורי האוזן שיער שמסתיר לה את הלחי.
אני לא נותנת לה להמשיך הפעם. "את מערבבת דברים, נועה. מה הקשר בין זה שנגעת לי בגוף עם חברה שלך בלי רשותי לבין זה שליאם ואני רבנו?"
"לא יודעת אם זה קשור באמת. פשוט מרגיש שליאם הופך להיות מישהו שאני לא מכירה. כל פעם כשאת באה לפה קורים עוד ועוד דברים."
"מה?!" העצבים מטפסים לי בקול. "מה עוד את רוצה להגיד? מאיפה בכלל הגיעו הדברים האלה?"
היא מסתכלת על נעלי הבית הפרוותיות שלה. "מאמא ואבא."
יש שתיקה של כמה שניות. נועה לא מסתכלת עלי. אני כן מסתכלת עליה. "תדברי ברור," אני אומרת בטון נוקשה.
"שכאילו קורים דברים שגורמים לנו להבין שאנחנו לא מכירים את ליאם."
"לנו?" אני מבינה שהיא משתמשת במילים של אחד מההורים או אולי של שניהם. "נועה, על מה אמא ואבא דיברו איתך בדיוק? או שהאזנת להם בלי רשות?"
"אמא אמרה שאת זאת שחיה איתו תחת קורת גג אחת ואת יודעת דברים שאנחנו לא." היא נתקעת ונזכרת להרים מחדש את העיניים. "עופרי, אמא אמרה לאבא שאולי נעבור דירה כדי שיהיה לך חדר גדול יותר עם התינוק."
"מה?!"
אמא מופיעה בכניסה לחדר וחוסמת את האור. "הכל בסדר?"
"מה זה הדברים האלה שנועה מספרת? תפסיקו להתערב!" אני קולטת שאני צועקת. אני גם קולטת שהרעידות חוזרות ובגדול.
אמא מדליקה את האור בחדר ומתקדמת אלי. "קודם כל, את צריכה להירגע. תראי את עצמך: כולך שברירית וחלשה." האצבעות שלה נוגעות בשלי. "הרעידות יפסיקו כשתהיה רגועה לגמרי. עכשיו, מה נועה אמרה לך? על זה שאמרתי לאבא שאנחנו לא מכירים את ליאם כמו שאת? זה חדש לך? אנחנו נמצאים כרגע במצב בו התמונה היפה והוורודה מתנפצת לנו בפנים, כן. אף אחד מאיתנו לא יודע מה קורה בבית שלכם."
אני נותנת לה לסיים וכשאכן מגיע סוף המשפט אני אומרת, "נועה ציינה מעבר דירה."
"אם המציאות תיאלץ אותך להפוך להיות אמא חד הורית-"
"די." אני כמובן לא מוכן לשמוע. "זה לא הולך לקרות."
"עופרי אמרה שהיא לא רוצה לאכול." נועה קמה מהכיסא. "אז גם זה לא הולך לקרות. דווקא רציתי שנאכל ביחד כמו פעם."
"אני יכולה לשבת אתכם בשולחן." אני רואה את הבעת האכזבה מתפשטת על פניה של נועה. "אני פשוט בלי תיאבון."
אמא עוזרת לי לקום, וכשאנחנו בסלון אני רואה שאבא ערך כבר את השולחן. אני רואה גם שהשעה שמונה וחצי. אני רוצה לשאול אם יש חדש עם ליאם, אבל מבינה שאם היה כבר הייתי מעודכנת. המתח משתלט עלי מחדש. אני הולכת לכיוון השולחן כשלפתע משהו שחור צד את המבט שלי ורץ לקראתי. זה...
"פאביו!" אני לוקחת צעד אחורה כדי שלא יזנק לי על הבטן. "מה? מה הוא עושה פה?"
"ענבר הקפיצה אותו. נועה באמת הזכירה שהוא לבד בדירה וביקשתי ממי שיכול להביא אותו אלינו," אמא עונה ומתיישבת במקום הקבוע שלה.
"כל הכבוד, נועה." אני זוקפת אגודל אל עבר אחותי וממשיכה ללטף את הכלב שלי. "בסוף אנחנו נפגשים מהר משחשבתי."
"תשטפי ידיים ובואי." אבא שם במרכז השולחן סיר פסטה אדומה שמריחה טוב מאוד ושניצלים מטוגנים חמים.
"אמרתי שאני לא רעבה." הריח כן פותח לי את התיאבון, אבל אני מפחדת מכך שטלפון ממירי+לחץ=הקאה. עדיף לי לא לאכול.
"תאכלי קצת. הנה." אמא שמה לי בצלחת מעט פסטה.
אני שוטפת ידיים, אוכלת שתי חתיכות, בהיכון להכניס לפה את השלישית והנייד של אמא מצלצל. היא קמה תוך כדי שהעיניים שלה עלי. אני מרגישה שזאת מירי. אני גם מרגישה שאני לא יכולה לאכול יותר.
השיחה נמשכת משהו כמו שתי דקות מלאת הנהונים ו"הבנתי" מצד אמא. כשאמא מנתקת, אני לא צריכה לזרז אותה לספר כי היא עושה זאת ישר. "ליאם יצא מהבדיקות ומעבירים אותו למחלקה רגילה ללילה אחד. המצב שלו קל. הוא עם חבלות, מכות יבשות ונפגע בצלעות. הוא צריך השגחה בהקשר של הצלעות רק לבדוק שזה לא משהו מעבר."
אבא מגיב ראשון, "מזכיר את מה שקרה לך בגללו בפברואר לפני שנתיים."
אמא מרצינה. "מיכאל, עופרי לא רצה על שביל אופניים. יש הבדל ענקי."
"אני חושבת שהוא לא שם לב שהוא רץ על שביל אופניים. זה לא מתאים לו." אני נותנת למזלג לשחק עם הפסטה. נועה מוזגת לי מים למרות שלא ביקשתי.
אמא חוזרת למקומה. "אם הדעה שלו מוסחת עד כדי כך מה יקרה כשיהיה אבא?"
אני מוצאת את עצמי כמעט מעיפה את הצלחת לרצפה כשאני מרחיקה אותה. "למה את מחממת?" ללא ספק אני לא רעבה.
"זה נקרא לראות אחרת." אמא לא מתרגשת ודוחפת את הצלחת חזרה אלי. "תסיימי לאכול. את לא מבינה שאת מזיקה לגוף שלך שלא רק שלך?"
אני לא מספיקה לומר את דעתי בנושא ההזקה לגוף שלי כאשר הנייד של אמא מצלצל שוב. היא גורמת לכיסא ממש לחרוק על הרצפה בעודה הולכת אל המטבח. אני מזנקת על הרגליים לכיוון, רק שהגוף שלי מחליט למרוד בי. אבא קם מיד ומייצב אותי.
"עופרי, בבקשה." הוא מסתכל עלי בעיניים מתחננות בעודי מתיישבת.
אמא מנתקת את השיחה ומתקרבת אלינו חזרה. "את לא נינג'ה, את לא מבינה?" היא מניחה את הטלפון שלה בחוזקה על השולחן. "תאכלי אמרתי. בקצב הזה יאשפזו גם אותך עם תת תזונה בהיריון מתקדם."
"מה היא אמרה לך?" סרטים הם הדבר היחיד שאני מסוגלת לאכול עכשיו.
"שליאם רוצה שתבואי להיות איתו," אמא עונה בפשטות וחוזרת לאכול בכך ששמה עוד סלט בצלחת שלה. "ואני לא אקח אותך אם לא תסיימי לאכול."
"מה אני ילדה?" אני מסננת בכעס.
אמא לא מתרגשת ועונה תוך כדי שהיא מחליפה מבט עם אבא, "למרות הגיל שלך ושבקרוב יהיה לך ילד משלך מסתבר שעדיין כן."

אני לובשת את המעיל של ליאם וחושבת לעצמי שרק לפני יום בשעה כזו הכל היה בסדר. מאיה אז הייתה בדרכה אלינו, ואנחנו דיברנו על החדר של קטנצ'יק, אני חושבת. אני מנסה להחזיק את הבכי כשאני מלטפת את פאביו. אני יושבת על המיטה שלי, והוא יושב מתחתיי בדיוק. אמא מופיעה בכניסה עטופה במעיל הכחול הענקי שלה.
"בואי."
"ייתנו לנו להיכנס? בטוח?" אני חוששת מכך שאם לא יתאפשר שאראה את ליאם המתח שבי יגדל.
"לך ייתנו." אמא יוצאת בעקבותיי אל הסלון. "מיכאל, אנחנו יוצאות. כשהגשם ייפסק תיקח את הכלב לסיבוב."
"אני רוצה-"
אמא קוטעת את נועה. "את קטנה מדי בשביל זה. אולי מחר בבוקר, אם מזג האוויר יהיה בהיר יותר."
כשאנחנו יוצאות אל החניון, אני מבינה שאמא די שיקרה לאחותי. הגשם כל כך חזק שאין שום סיכוי שמחר תהיה הקלה. אני אפילו לא רואה את אור הירח בשמיים מסתתר מאחורי איזה ענן שחור. אני נכנסת למכונית וכבר מדקלמת בעל פה את הדרך לבית החולים. אני חוששת ממה שאראה, למרות שלפי העדכון האחרון במצב הכי גרוע לליאם יהיו פצעים בגוף/ פנים. אני משתעלת שיעול שמזכיר חנק, ואמא מיד פותחת לי את החלון.
"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב שנלך כשאת ככה." היא נשמעת ברור וחזק למרות הרוח שנושבת.
מהר מאוד הגשם זולג פנימה, ואני סוגרת את החלון. "קצת בכי." אני מושכת את האף ומתעקשת. "זה רק לראות אותו, לסמן וי שהכל בסדר וזהו."
מירי מחכה לנו בלובי המחלקה על אחת הספות ומנתקת את המטען מהקיר כשמבחינה באמא ובי. "איך את מרגישה, עופריקי?" היא עוטפת אותי בחיבוק חזק. מה היא כבר יודעת (ואם בכלל)?
"מה עם ליאם?" אני שואלת ישר.
"הוא ישן עכשיו. בואי, אני אקח אותך אליו. הוא ישמח לראות אותך לידו כשיתעורר." היא משאירה את כף היד שלה על הגב שלי. "מחר בצהריים הוא משתחרר ונראה מה הלאה. אני מנסה לשכנע אותו לחזור לגור איתנו לימים הראשונים. אני רוצה להשגיח עליו קצת."
"זה רעיון טוב," אמא ממלמלת. "אם הוא צריך תמיכה או משהו בגלל המכות, עופרי לא תוכל לעשות זאת. היא חלשה בעצמה ומסרבת להודות בכך."
"ליאם הספיק לעדכן אותי מה קרה בקופת החולים ואחר כך." מירי דוחפת בשבילי דלת זכוכית עבה. "הנה, זאת המחלקה. ליאם בחדר השלישי משמאל." והיא עוצרת אחרי כמה צעדים.
"איפה כולם?" אני שואלת כשאני מבינה שהיא לבד.
"יוסף שומר על שליו. יש לאמא של יעל יום הולדת 60 הערב. חוגגים לה במסעדה כל המשפחה המורחבת." היא עוברת להסתכל על אמא. "דניאלה, אני כבר אחזיר את עופרי הביתה. אני לא יודעת מתי ליאם יתעורר ואין טעם שתחכי פה בחוץ ותשרפי זמן."
"אין לי משהו יותר טוב לעשות." אמא מסתכלת מסביבה, אולי מחפשת מקום לשבת.
"אני אחזיר אותה." מירי מחייכת חיוך קטן. "אל תגבילי אותם בזמן. אני פה כל הזמן."
אני נותנת לשתיהן להמשיך לדבר ונכנסת פנימה אל החדר. הוא חשוך ברובו מלבד פנס זעיר לבן שמגיע מהמיטה ליד המיטה עליה ליאם שוכב. אני מזהה אותו ישר. הוא במיטה הכי קיצונית בחדר, זו שקרובה אל החלון ואל המקלחת והשירותים. הוא אכן ישן, לבוש בכותונת בית החולים המוכרת. בניגוד לפעם הקודמת, הפעם היא ארוכה ומכסה את הזרועות שלו, כך שאני לא יכולה לראות את המכות היבשות, אם הן שם. הוא ישן על הצד כשהראש בדיוק בכיוון הכיסא עליו אני מתיישבת. יש אור קלוש מבחוץ, אבל כזה שלא מאפשר לראות הרבה.
אני מסתכלת עליו ארוכות, ממש בוהה בו. השיחה הקצרה עם נועה עולה לי לראש. האם אני מכירה אותו באמת? אני כל כך מבולבלת שאין לי תשובה. כמה דקות, שאין לי מושג בדיוק כמה הן במספר, בתוך המצב הזה, אני מרגישה שאני לא רוצה להיות כאן. הכל עולה לי במכה. הוא מעלי במיטה. אני צועקת ונאבקת בו. אני קמה בגרירת כיסא בלי להתכוון, מה שמעיר את ליאם מיד.
"עופרי." הוא מיד שולח יד ארוכה ואוחז בי. "באת בסוף." הוא נשמע כולו תשוש, אולי אפילו יותר ממני.
אני מתיישבת חזרה ושותקת. אני לא יודעת מה להגיד. אני כן יודעת וזוכרת איך זה נגמר היום. מה קרה אתמול. כל כך הרבה אירועים בכל כך מעט זמן.
"למה את בשקט?" הוא מניח את כף היד שלו על שלי ומאפשר לאצבעות שלו ללטף לי אותה. כשאני לא מתנגדת, אבל כן מצטמררת, הוא ממשיך. "זה לא מתאים לך להיות ככה. את בדרך כלל מתפוצצת עלי-"
"אתה בדרך כלל לא בבית חולים אחרי שאני עושה את זה. מה עשית, ליאם? יצאת לרוץ אחרי פגישה עם סהר באמת?"
"אני יודע שאחרי כל מה שעברנו את לא תאמיני לי, אבל זה באמת מה שקרה. פינו אותי באמבולנס כי הקאתי ולא יכולתי לקום בהתחלה. אחר כך, תוך כדי שאני פה בבדיקות, התחלתי להרגיש יותר טוב. רצתי ונכנס בי הקורקינט, באמת. אני חושב שאני יודע על מה את חושבת."
"זה מגיע למצב שאני לא סומכת עליך יותר. אתה כנראה לא מבין את זה." אני שוב מזיזה את הכיסא, והוא לוחץ לי על היד.
"אני כולי מצטער על הלילה, עופרי. אני מקווה שתמצאי מקום לסלוח לי."
אני מתחילה לבכות. "איך בדיוק אני יכולה?"
הקול של ליאם משתנה תוך רגע גם. נסדק. הוא בוכה? "עופרי, אני מרגיש כמו מפלצת על מה שעשיתי לך. רק אנשים רעים עושים את זה, ואני לא מבין איך הפכתי להיות אחד מהם."
"אנשים רעים?" אני חוזרת אחריו בסוג של לחישה. אני לא רוצה להעיר אף אחד פה. "אתה שוב ושוב מסתכל על עצמך, אתה ואתה. מה איתי, ליאם? אתה מבין מה עשית לי? לגוף שלי? לנפש שלי?" אני משתעלת. "תן לי לספר לך שלמשל לגוף שלי עשית נזק."
"מה?" הוא קופץ ישר. "קטנצ'יק לא בסדר?"
"אני צריכה עכשיו להיכנס לשמירת היריון מלאה. עזבתי את העבודה." אני נפטרת מהמגע שלו ומראה לו, בתקווה שיצליח לראות, את הרעידות שלי. "אני לא יודעת איך לעצור את זה, לא משנה כמה אני רוצה שזה ייפסק."
"רק מנוחה," הוא אומר את מה שאני יודעת ומוסיף, "תחזרי ואני אטפל בך, עופרי. אני אראה לך שאני מסוגל להיות מה שחלמת עליו כמו שבעצם עשיתי עד עכשיו. עד אתמול."
"אמא שלי לא תיתן לזה לקרות, ליאם. היא מפחדת מאז מה שהרופא אמר. היא כל הזמן מאיימת עלי כשיהיה לנו תינוק פג." אני מושיטה יד ופותחת עוד טיפה את התריסים. יש ריח של גשם טרי שמעט מקל עלי. הגשם עצמו לא נשמע חזק כמו שהיה כשנכנסנו. הוא הפסיק?
"אני יודע." הוא נושם עמוק, אבל לא חלק מה שאומר שהוא בכה או עדיין בוכה. אני לא באמת יכולה לראות את הפנים שלו בבירור. "אני אעשה הכל כדי שתחזרי לפני הלידה."
אני מתייפחת כשהוא אומר את סוף המשפט. "רציתי כל כך להמשיך את החדר, לסיים הכל. שנבחר ביחד רהיטים ו-"
הוא עוצר אותי. "אנחנו חיים במאה ה-21. את יכולה לבחור ולהזמין הכל מהאינטרנט. אני אבנה ואעשה את מה שצריך לעשות כשאתאושש."
"זה לא נורמלי." אני משתעלת שוב. בא לי להקיא את מעט הפסטה.
"אני יודע." הוא נוגע לי בלחי, מעלה מעט את האצבעות ומנגב לי את הדמעות. "את רוצה לשכב על המיטה במקומי קצת? בואי."
"מה סהר אמרה?" אני תופסת את היד שלו ומטפסת בקושי רב למעלה. הוא קיבל מיטה יחסית רחבה. אני שוכבת צמודה אליו ומרגישה כמה המעיל כבד ומסורבל מצד אחד. מצד שני, הוא נותן לי תחושה של הגנה.
"שהייתי צריך להבין כבר בשנה שעברה שאלכוהול לא טוב בשבילי כשאני בסוג של התקף," הוא לוחש.
"התקף? היית בהתקף?" הלב שלי עובר לפעום מהר. אני נרדמתי בהנחה שכל עוד מאיה בדירה הוא יהיה בסדר ובטוח.
"היו סימפטומים די זהים. פתאום פלאשבקים, פתאום הנשימה נעצרת. הרגשתי מסוחרר ושתיתי כדי להפסיק. מאיה הלכה אחרי שביקשה ממני שאפסיק," הוא חושף. "השיחה שלנו והביקור שלה בעצם הסתיים בשיחת טלפון שלה אלי אחרי ש... אחרי שהודיעו לי שיונתן מת."
"מאיה התקשרה אליך בשניות שאחרי?" זה משהו שאני שומעת פעם ראשונה.
"כן." הוא מעביר יד על הבטן שלי דרך המעיל. אני לא יודעת מה הוא מרגיש ואם בכלל כי אני לבושה בהמון שכבות. "עדיין הייתי באוטו. הייתי לכוד, תרתי משמע: גם ברגשות שלי וגם בתוך קופסת הפח הזאת עם הגלגלים."
"מה... מה היא אמרה?" אני עוקבת במבט אחרי האצבעות שלו שמטיילות על המעיל.
"בישרה את מה שכבר ידעתי. בכתה, כמובן. לקראת סוף השיחה היא אמרה את מה שיונתן כתב במכתב שקראת אז. שהיא לא הולכת לעזוב אותי לבד. היא אמרה לי את זה גם אתמול. הייתי די גמור, אבל שמעתי אותה ברור. 'גם כשתהיה אבא אני אמשיך לתמוך', משהו כזה."
"אתה מרגיש שאתה צריך את התמיכה שלה? זה לא מחזיר אותך אחורה?" אני דרוכה.
"בלי לפגוע, היא מבינה משהו שאת לא-"
"אתה זה שפוגע בי, והנה אנחנו שוב מדברים עליך!" אני מורידה את היד שלו. "אין שום קשר בין השיחה לבין זה ששתית ועשית את מה שעשית."
"את כועסת בצדק." הוא לא מוותר על המגע, עם כמה שאני חוששת. האצבעות שלו עוברות עכשיו למצח שלי. "עופרי, אני אעשה הכל כדי שתתני לי להוכיח לך שזה לא יקרה יותר. אני לא אשתה יותר, אני נשבע."
אני שוב בוכה, או בעצם בוכה בגלים. אני לא מגיבה. העיניים שלי נעצמות מעצמן. אני מרגישה את ליאם מתקרב אלי יותר ממה שהוא, ממש צמצמם את המרחק בנינו. כשהוא סוגר עלי, השפתיים שלו מרפרפות לי על הפנים. "עופריק," הוא לוחש לי באוזן. "נרדמת קצת."
"באמת?" אני פותחת עיניים. לא הרגשתי בכלל.
"כן." הוא אוחז בי כשאני עוברת למצב ישיבה ומגלה את מירי עומדת ליד המיטה. "הנה, אמא שלי תיקח אותך הביתה." הוא נותן לי נשיקה בכף היד ומשחרר.
אני מרגישה לרגע מסוחררת כשאני נתמכת על ידי מירי החוצה מהחדר. אני עוד מספיקה לראות את ליאם משתלט מחדש על כל המיטה ומכסה את עצמו לקראת שינה.
"כבר שתיים עשרה וחצי." מירי מראה את צג הנייד שלה כשאנחנו מתקדמות במסדרון החוצה. "אמא התקשרה מקודם ואמרתי לה שאתם בטח מדברים. לא ידעתי שנרדמת. כשנכנסתי לחדר ראיתי אותך ישנה."
"דיברנו גם." אני עוברת ראשונה בדלת שמובילה אל הלובי. אני שומעת את הגשם יורד ככל שאנחנו מתקדמות אל היציאה.
אנחנו הולכות מהר לכיוון המכונית תחת שמיים חשופים ונכנסות פנימה אל הרכב. אני לא מבינה למה מירי מתניעה ולא נוסעת. היא מתעסקת לרגע בנייד שלה, מניחה אותו ברווח שבין שני המושבים ולאחר מכן מסתכלת לי בעיניים תוך כדי שהיד שלה מונחת לי על הברך.
"אני יודעת הכל." היד השנייה שלה מלטפת לי את הלחי. "הכל, עופרי. אני פשוט מתביישת וגם המומה מההתנהגות של ליאם שאת גם ככה כולך חלשה בגלל ההיריון."
הבכי מופיע מחדש. מירי מגיבה מיד, שולפת מקופסת קרטון טישו ומנגבת לי את הדמעות.
"בכנות, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי במקומך ובמצב שלך." היא מושיטה לי את הטישו. "בבקשה, עופרי, אל תחשבי רק על עצמך. תזכרי שאת כבר לא לבד." היא מורידה את העיניים שלה לשבריר שנייה אל הבטן שלי.
אני משתנקת. "וזה הדבר הכי קשה בסיפור הזה בשביל מישהי שעוד לא בת 24." ומכאן ועד הרגע שאנחנו מגיעות לבית של ההורים שלי, אף אחת לא מוסיפה ולו מילה אחת.

______________________
אני אשתדל לעלות פרק נוסף במהלך השבוע. אני מחר הולכת ככל הנראה לראות בפעם האחרונה את ההשראה ל"יש לי הכל", מי שעקבה, ולכן מאמינה שיהיה לי נפשית שבוע קצת קשה. מתנצלת מראש

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Blackbird Night
Blackbird Night
האמת? תהיתי לעצמי אם מלבד סהר עופרי וליאם עוד מישהו יידע ואני דווקא חושבת שטוב שסיפר למירי. קודם כל בשביל לא לשמור בבטן, ודבר שני אני חושבת שהיא צריכה לדעת מה הבן שלה עשה. היא יכלה לחשוב שדניאלה מגזימה ולעשות לה ייסורי מצפון שתחזיר את עופרי הביתה כדי להשגיח על ליאם עם הכדורים והכל.
אני שמחה שליאם מתחיל להבין את ההשלכות האמיתיות של מה שעשה לעופרי ובהחלט כלולה בתוך זה גם העובדה שהוא תמיד במרכז. עופרי ניסחה את זה מאד יפה.
אני חושבת שעופרי גם חייבת לפרוק, לספר למישהו. לכל הפחות לאיבון.
ליאם חייב ללמוד לשים את עופרי במרכז. בקרוב מאד יהיה מישהו חדש אותו הוא יצטרך לשים במרכז.
פרק חזק וקשה, אבל כתוב מהמם. מחכה להמשך ❤️
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
חיכיתי חיכיתי לתגובה שלך! והנה היא
ליאם שיתף כדי להרגיש הקלה, אבל אני בטוחה שרצה לתת את התמונה המלאה לאמא שלו לפני שתלחץ על עופרי. הרי מנקודת מבט של מירי/דניאלה הם ככה רק בגלל האלכוהול והצעת השם יונתן.
עופרי אכן ניסחה מאוד יפה, אבל דיבורים כידוע הם לא מעשים וליאם יפגע בה חזק הרבה יותר בהמשך הקרוב.
היא תלך לאיבון אין לה ברירה.
לגבי המישהו, ספוילר: למרבה ההפתעה ליאם יבין מהר מאוד שמבחינת סדר חשיבות הוא אחרון כשקטנציק יופיע. קודם התינוק, אחר כך עופרי שתהיה במצב לא קל ורק הוא
הגב
דווח
guest
הוא יפגע בה שוב פיזית?? מלבד הנפשי שלא נגמר כמובן..
הגב
דווח
טען עוד 33 תגובות
כותבי החודש בספרייה
דרמה
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
מרתק
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
סיפורים אחרונים
רגשות מפלסטיק- פרק 3
רגשות מפלסטיק- פרק 3
מאת: מאיה .
בכל הכח 2
בכל הכח 2
מאת: שיר פיליבה
כי כאלה אנחנו... חולי אהבה
כי כאלה אנחנו... חולי אהבה
מאת: ester shats
אהבה ממבט ראשון
אהבה ממבט ראשון
מאת: אגם ולנסי
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay