כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 91

"אתה לא יכול לצפות ממני לשבת בחיבוק ידיים ולתת לה לגסוס."

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 93

פרק 91: חזרה אל הקן

התקרה הגבוהה גורמת לי להסתחרר. אני לא מרגישה את הגוף שלי יותר. אני משותקת. אני חושבת ששרירי העיניים הם היחידים שעובדים עכשיו, כי אני כן מצליחה לראות את הגוף העירום שלי חסר תזוזה.
"את רוצה אותו או לא?" שואל קול זועם. אני לא יכולה להזיז את העיניים מספיק כדי לראות מי מדבר. "כן או לא?" הוא חוזר בטון חזק יותר, ומהר מאוד אני מזהה שזה ליאם.
"אני... אני... אתה יודע שכן." קול עדין מאוד, מתוק, מצלצל כמו פעמון נשמע בקצה החדר.
"אז אני מוציא אותו ממנה ונותן לך. תהיי בהיכון," הוא אומר.
אני לא מבינה מה הוא אומר. מה הוא הולך לעשות. אני כן מבינה שאני מסוגלת להרגיש את הדמעות שזולגות לי על הפנים. לפתע אני מרגישה את האצבעות של ליאם מפשקות את הרגליים שלי יותר. אני לא מצליחה להיאבק בו. מה הוא עושה? אני מנסה לצעוק. אני לא יכולה. מה קורה לי? מה קרה לקול שלי? איפה אני?
"תהיי רגועה," הוא אומר, ואני לא יודעת אם הוא מדבר אלי או לאישה הנוספת שכאן. "תיכף יונתן יבוא, אשים לך אותו בידיים ותצאו מפה."
מה? מה יונתן? אני מתחילה לבכות ומשום מה את זה אני כן יכולה לעשות. אני לא יכולה עדיין לסגור את הרגליים ובעצם קורה הפוך. ליאם מצליח לפתוח אותן עוד יותר.
"תהיי רגועה," הוא חוזר על אותן המילים ממקודם. אני לא רואה אותו ולא רואה מה הוא עושה. אני כן חשה את האצבעות שלו לאט לאט נכנסות לתוכי. "אני מוציא אותו. תתכונני, מאיה. עוד רגע והוא שלך."
ואני מתעוררת בבהלה.

קול הבכי של ליאם מציף את החדר. אני שומעת רעש שמהר מאוד מתברר כקריעת עוד מגבונים וקופצת במקום כשהאצבעות שלו, שמכוסות בהם, נכנסות לתוכי שוב. אני רואה אותו מנגב את הבכי שלו בחולצה שלו. הוא לבוש. הפעם תורו לקפוץ כשהוא מבין שאני ערה.
"לא משנה כמה פעמים אגיד שאני מצטער- אני חרא אמיתי." הוא מוציא את האצבעות שלו ממני ושם את המגבונים ליד כמה נוספים משומשים, מה שגורם לי להבין שהחלום התחבר עם המציאות.
למרות שכאב הראש מהלילה לא עבר, ואני יודעת שזה מסוכן בשבילי, אני מתחילה לבכות. אני מסתכלת עליו חסרת אונים, עירומה כמובן. הרגליים שלי מכוסות בשמיכת צמר ונמצאות על ליאם, שיושב בהמשך אלי.
אני נזכרת ישר במה שקרה בלילה. בעצם, אני לא יכולה בכלל לשכוח. "לא נעים לי יותר," אני אומרת וסוגרת את העיניים. כאב הראש מתחזק.
"אני יודע."
אני נושמת עמוק, מה שגורם לרעידות בגוף שלי לחזור. "מה יהיה עכשיו?"
"את לא תעזבי אותי, נכון?" הוא שואל בקול כזה תמים שגורם לי לפתוח עיניים.
"אני לא רוצה להיות אמא חד הורית," אני ממלמלת ומתחילה לעסות את הרקות שלי. זה לא אפשרי כשהידיים שלי משקשקות. "אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי בהיריון. עכשיו אני לא יכולה לעשות כלום."
"את מלחיצה אותי." הוא לוקח את היד שלי מהראש, מניח אותה בעדינות לצד הגוף שלי על הספה ועובר לעסות את הרקה הימנית שלי בעצמו. המגע שלו כבר לא נעים לי, ואולי לזה התכוונתי מקודם.
"עשית את זה כבר," אני שוב ממלמלת. אין לי ממש כוח לדבר.
למזלי, הוא מבין אותי. עדיין. "אני מפחד ממה שתעשי, הרי ברור לי שיהיו לזה השלכות."
"אני לא אעשה כלום." אני לא חושבת שיש לי את הכוחות לעשות משהו, כולל לקום מהספה. "אתה... אתה רק תוותר על זה שהשם השני של קטנצ'יק יהיה יונתן."
המבט שלו מתפזר. הוא נראה מבולבל. "מאיפה הבאת את זה עכשיו? מה זה קשור?"
החנק, כצפוי, מגיע. אני משתעלת, מנקה את הגרון וסוף סוף מצליחה לדבר. "אם לא כל "יום ההולדת זיכרון" הזה בסלון, לא היית מתנהג ככה."
הוא מחוויר. "מה? את הצעת את זה. את אמרת לי להביא את מאיה לפה." אני חושבת שהוא עומד לתקוף אותי, אבל הוא נרגע ונותן לי לדבר.
"אתה מאשים אותי?!" אני על סף צעקה, והרעידות בגוף שלי מתחזקות. ליאם קולט זאת ומעלה את השמיכה אל שאר הגוף שלי, אבל זה לא עוזר.
"לא, פשוט-"
אני לא נותנת לו אפילו להשלים את המשפט. "וואו, הצד ההרסני שבך עלה שלב." וכשאני מנסה לקום, אני מרגישה איך הקיבה עולה לי לגרון, רואה את הקיא שלי מהלילה על הרצפה עדיין, מקיאה שוב, קמה, מסתחררת, לא רואה כלום, מסוגלת לעשות צעד וחצי ונופלת ישר לידיים של ליאם.

"מה אתה עושה?" אני שואלת אותו כשאני מוצאת את עצמי על הספה שוב ומרחיקה את כוס המים מהפה שלי.
"את התעלפת עכשיו, לא שמת לב?" הוא מצמיד את הכוס בחזרה אל השפתיים שלי. "תסיימי וניסע לקופת חולים. אני לא משאיר אותך ככה." הוא תומך ביד הרועדת שלי עד שאני מסיימת, וכצפוי כל המים מופיעים על הרצפה כעבור שנייה הישר מהגרון שלי.
"אני לא-"
"אני לא ממש שואל אותך בקטע הזה." הוא מזדקף והולך לכיוון חדר השינה. הוא חוזר אחרי דקה עם סווצ'ר, טייטס והארנק שלי. אני מנסה להדוף אותו כשהוא מתקרב אלי, אבל מהר מאוד מגלה שאני לא יכולה אפילו להתלבש לבד. מה קורה לגוף שלי?
תוך כדי שליאם עוזר לי להתלבש, או יותר מלביש אותי, אני רואה שבקבוק הוודקה 3/4 ריק. "אתה... אתה שתית הכל לבד?" הלב שלי מחסיר פעימה. אין שום מצב שאני עולה איתו לאוטו ככה.
"מאיה שתתה רק מהלייקר," הוא עונה בסוג של אדישות ועוזר לי לקום. אני אוחזת במותן שלו, מנסה לא לדרוך על הקיא שלי.
"למה, ליאם?" אני מתחילה לבכות מחדש. "למה שתית? מה זה ההרס העצמי הזה שקיים בך? אני מתחילה לפחד." הראש שלי מסתובב. אני רואה כוכבים.
הוא שם לב שהאחיזה שלי סביבו מתהדקת ועוזר לי לשבת על הספה מחדש. "את לא מסוגלת לעמוד? אני ארים אותך לאוטו-"
"אתה לא מסוגל לנהוג!" אני צועקת ונחנקת מיד. "או שנוסעים במונית או שלא נוסעים בכלל."
הוא לא רב איתי, למרבה ההפתעה. הוא לוקח את הנייד שלו, מקליד משהו ומרים את העיניים אלי מיד. "עוד שבע דקות תהיה פה מונית." הוא נכנס אל חדר הכביסה ויוצא ממנו עם סמרטוט וחומר חיטוי. למען האמת, די מגיע לו לנקות את הקיא שלי. לא אכפת לי אם הוא נגעל אני לא. אני לא במצב לעשות את זה. אני נשענת לאחור, מניחה את הראש על הכריות ועוצמת את העיניים. כשאני מתעוררת, אני מגלה שאני בין הזרועות של ליאם שמנסה לנעול את הדלת.
"קראתי בשם שלך ולא התעוררת," הוא אומר כשמבחין בי ממצמצת. "אם יצטרכו לאשפז אותך אני אחזור לפה להביא לך בגדים."
"אני מאוד מקווה שלא." אני עוצמת עיניים מיד כשאנחנו נכנסים למעלית. האור הלבן שם גורם לכאב הראש שלי להתחזק. כאילו מישהו דופק לי עם פטיש בראש. "אתה יכול להגיד לאמא שלי לבוא?" אני שואלת כשהוא יוצא מהמעלית ומוריד אותי בעדינות. אני מבינה שיהיה לו קשה לפתוח את דלת הלובי כשהוא מרים אותי. הוא מושיט לי בקבוק מים קרים. כמה מתחשב מצידו.
"זה הכרחי?" שתי המילים האלה מוציאות ממנו הרבה חשש.
"כן." אני הולכת לאט כדי לא ליפול.
ליאם עוזר לי להיכנס למושב האחורי, נכנס אחרי ומוסר לנהג את הכתובת של קופת החולים. מכאן הכל כל כך מהיר שאני לא יודעת אם חלמתי או שזה באמת קרה. בהתחלה, תוך כדי הנסיעה, ליאם התקשר לאמא שלי שתבוא לקופת החולים. אני חושבת שגם נהג המונית היה מסוגל לשמוע את הצעקות שלה לצמד המילים 'עופרי התעלפה'. ליאם כמעט נופל בעצמו כשאנחנו יוצאים מהמונית ועומדים בתור לפני הכניסה לחדר האחות. הוא מתחיל להיות עצבני אחרי כמה דקות, דופק בדלת ממש חזק והנה אני על אחת מהמיטות המוכרות עם מחט בווריד. אני בוהה בתקרה כשאני שומעת את הגרון של ליאם פולט קול לא ברור. אני עוברת להסתכל עליו, רואה שהוא עם יד על הפה, מחפש משהו ברצפה. כשהוא לא מוצא אותו, הוא פשוט מתכופף ומקיא.
"אתה בסדר?" אחת האחיות קופצת מיד ופותחת את הווילון.
"הוא שתה כל הלילה," אני מסננת בכעס ומושיטה לו את הבקבוק.
"אני לא צמא. אני לא מסוגל לשתות." הוא תופס את הבטן שלו. "איפה... איפה יש נייר מגבת ו... אני, אני אנקה."
האחות מסתכלת על שנינו במבט מלא רחמים. "אני חושבת שגם אתה צריך עירוי. תשב בחזרה על הכיסא, שלא תתייבש ותתעלף גם."
כמובן שחשבתי שהיא צוחקת. היא לא. אחרי דקה ליאם יושב לידי עם מחט זהה לשלי בתוך הזרוע השרירית שלו. יכולתי לומר לו כל כך הרבה דברים, אבל בחרתי לשתוק. ואז אמא הגיעה.

"השם ישמור, למה אתה עם עירוי גם?" היא סוגרת את הווילון מאחוריה בכוחניות שעלולה לקרוע אותו.
ליאם מסתכל עליה בעיניים חלשות בהרבה משלי. אני יודעת שמספיק שאגיד את המילה "אלכוהול", ואמא תאבד פה את העשתונות ותרצח. רק לפני שנה הוא הבטיח לה... אני לא אספר לה על מה שקרה במיטה. אין שום מצב. זה יגרום למצב להיות בלתי ניתן לתיקון, ומשהו בי עוד מאמין שאפשר לתקן. משהו בי רוצה לתת ליאם את ההזדמנויות להבין שההתנהגות שלו בתאריכים מסוימים לא מוצדקת ולא בסדר. אני כועסת, פגועה, רועדת ממה שקרה אתמול, אבל כשאני רואה אותו ככה? כולי מרחמת עליו.
ליאם לא עונה, ואמא פונה אלי. "אנחנו נוסעים מפה למיון נשים. יש מצב גדול שאת תצטרכי עכשיו להיכנס למצב של שמירת היריון. את יודעת מה זה, עופרי? זה אומר להפסיק לעשות שטויות."
הדמעות מבצבצות לי בעיניים כשאני מבינה שהיא מאשימה אותי. אני לא אשמה הפעם. לא עשיתי כלום חוץ מלאפשר לליאם להביא את מאיה אלינו לדירה. לא תכננתי שזה מה שיקרה. לא האמנתי שהכל יתהפך עלי.
"ליאם בלי אוטו פה. באנו במונית." אני מנגבת את האף עם הסווצ'ר שלי. "תוכלי להוריד אותו בבית לפני?"
"למה אתה עם עירוי?" היא משלבת ידיים, מה שאומר שהיא לא הולכת לוותר על תשובה.
"אתמול היה-" אני מתחילה.
ליאם מרים את הראש, מסתכל עלי במבט מתחנן.
אמא קוטעת אותי. "אני יודעת מה היה אתמול. מה עשית שגורם לכך ששניכם פה?"
"שתיתי וקצת הגזמתי," הוא לוחש.
"וקצת הגזמתי?" אמא חוזרת אחריו בטון דרמתי בהרבה. "קצת? עופרי, את לא שתית, נכון?"
"קצת אמון לא יזיק," אני מסננת ולא עונה לתשובה שלה.
"איפה האחריות של שניכם? עוד חודשיים אתם אמורים להביא תינוק לעולם ובמקום להתכונן לרגע המרגש הזה אתה, ליאם, הולך לשתות ואת, עופרי, מה עשית?"
"כלום. אני לא מרגישה טוב." אני מעדיפה לא להסתכל לה בעיניים. "אולי הוויטמינים שלי כבר לא מספיק טובים ונספגים בגוף בחודש שביעי."
אמא מתרככת בהקשר שלי. "אולי באמת." היא עוברת להסתכל על ליאם. "ניסע מפה למיון ואחר כך אני אחזור אתכם לדירה שלכם. עופרי, תארזי בגדים ומה שצריך. את חוזרת הביתה."
"מה?!" אני שונאת שמתנהגים אלי כאילו אני תינוקת בעצמי.
"אין מה." אמא כולה קרה. "אני לא אתן לך לסכן את החיים שלך. אני אמורה לשמור עלייך וזה בדיוק מה שאני עושה. ליאם לא הבין את מה שאמרתי לו בשנה שעברה."
"אני-"
אמא קוטעת גם אותו. "זה לא משנה מה תגיד. פגעת בה אם היא נמצאת כאן ו..." העיניים של אמא יוצאות מחוריהן כשהיא רואה אותי מנסה לקום וכמעט נופלת. "מה את עושה?! אם את חלשה את צריכה לשכב במיטה ולא לזוז."
האחות פותחת את הווילון. "אפשר בבקשה שקט?"
"אפשר בבקשה ללכת?" אני מרימה את העיניים אל השקית שתלויה מעלי. "היא די ריקה."
"עוד קצת." היא מנענעת את זו של ליאם, שעדיין מלאה יחסית. "מה קורה, בחורצ'יק? הוורידים שלך לא רוצים לקבל את הנוזל? אתה חייב אם שתית כל כך הרבה."
אם אמא הייתה דרקון, היא הייתה רושפת אש ושורפת את ליאם כאן ועכשיו. אני רואה שהיא מנסה לשלוט בעצמה. היא נושמת עמוק ככה שהנחיריים שלה רוטטים. "אל תתווכחי," היא אומרת כשהמבט שלנו מצטלב.
אני זורקת את הראש חזרה אל המיטה הלא נוחה הזו וזורקת לפח את החלומות על תקופה מאושרת סמוך ללידה.

ליאם יושב ליד אמא מקדימה, ואני מאחור. יש שתיקה כזו מעיקה שבא לי להעיף על שניהם את התיק שלי. אפילו לא שמתי לב שליאם הביא את התיק שלי איתנו. לצידי, בהמשך המושב, יש את הטפסים שקיבלתי על בדיקות במיון הנשים ואם צריך גם אשפוז. אני לא רוצה בית חולים. אני רוצה הביתה. בסדר, שיהיה הבית של אמא ואבא, אבל שיהיה בית.
מבט כחול פוגש את שלי דרך המראה. ליאם עצמו נראה חיוור יותר ממני. אני לא מגיבה. לא קורצת לו ולא עושה שום דבר.
אמא מנצלת את זה שהוא זה שילך לחפש חנייה בזמן ששתינו ניכנס אל הבדיקה ויורה ישר, "זה לא רק שהוא שתה, נכון?"
כאמור, אני לא רוצה לשתף אותה. החלום שלי מהבוקר עוד מהדהד לי בראש. "הייתה לנו גם מריבה." אני מחליטה להקצין את מה שאמרתי בבוקר. "הוא רוצה לקרוא לתינוק שלנו יונתן."
"אוי ואבוי." אמא מושכת אותי קדימה במקום לתמוך בי. כשאנחנו נכנסות אל תוך מחלקת הנשים, תחושה של מחנק מציפה אותי.
"אני כמובן לא רוצה. הוא לוחץ ומתעקש." לא משנה כמה אקצין את הסיפור, כל זה טוב יותר, טוב בהרבה, מאשר לספר מה ליאם עשה לי בלילה.
הייתי בטוחה שאמא תגיד לי שמעכשיו ועד הלידה אני אשאר בבית שלהם, אולי גם אחרי. היא לא נותנת לי תשובה וודאית בשתיקה שלה. הבדיקה עצמה דווקא כן נותנת: מנוחה מוחלטת, לפחות לעת עתה.
תוך כדי שאני מחכה מחכה לאמא מחוץ לבית המרקחת (איפה ליאם? לא מצא חנייה? ), אני שולחת את כל האישורים לשרה ממחלקת משאבי אנוש במייל. כשאמא יוצאת, היא מתחפשת לסערה שאמרו שתתחיל מחר. בינתיים אני לא רואה את הסערה, אולי כי אמא בלעה אותה והחליטה להיות היא.
"בואי." היא מושכת אותי אל המדרכה שממול. "נלך לחפש את הבעל שלך."
אני מוצאת את עצמי מגלגלת עיניים. "בעל."
אנחנו מוצאות את ליאם במושב הנהג בהמשך הרחוב. "לא מצאתי חנייה," הוא אומר את מה שהיה צפוי ומפנה לאמא את מושב הנהג. אני רואה אותו לוגם שוב מבקבוק המים שהביא לי, נמנע מלפגוש את המבט שלי. "מה אמר לכן הרופא?"
אמא עכשיו מתחפשת לפאביו ונובחת, "שעופרי צריכה להיות במנוחה מוחלטת. אין עוד עבודה, אין עוד טיולים לכל מיני מטפלים."
"מה?!" אני קופצת ישר. "אני אקח מונית אליה בהלוך ובחזור. את לא יכולה לקחת את זה ממני. זה עוזר לי."
"עוזר?" אמא מגחכת. "אם הטיפול היה עוזר לשניכם הוא לא היה שותה ואת לא היית מגיע למצב הזה. את אפילו לא מבינה מה עוללת לגוף שלך."
"דניאלה, זאת לא אשמתה-"
"זאת ועוד איך כן. היא כבר אמורה לקחת אחריות בעצמה אם בחרה באופציה להיות אמא." אמא מתניעה את האוטו וצופרת לאישה עם עגלה שנתקעה במעבר החצייה ונראה כי אין לה כוונה לזוז. "עכשיו עופרי תעלה איתך לדירה, תיקח את מה שצריך ותבוא איתי הביתה. אתה... אתה לא תבוא עד שהיא תגיד שהיא מוכנה שתבוא."
"את לא רוצה שאני אבוא לבקר אותך?" המבט שלו נתלה בי דרך המראה. הוא כזה מסכן. רגע, ומה אני?
"כרגע לא." אני משפילה את העיניים שלי אל השטיח השחור. אמא צריכה לנקות את האוטו בדחיפות.
אנחנו שותקים כל הנסיעה. כשאני עמוק במחשבות שלי וכבר לא מוסחת בדברים אחרים, אני קולטת שהגוף שלי עדיין רועד. יש לי כאבים בגב התחתון מהלילה על הספה וגם הבעיטות של קטנצ'יק, שלפחות בסדר בתוך הסיפור הזה, תורמות לכך.
ליאם סוג של מזנק מהרכב כשאמא עוצרת בכניסה לבניין. אני משחררת את חגורת הבטיחות, משאירה את הדברים במושב האחורי ונתמכת בדלת כשאני יוצאת. הכל מסתובב מחדש. אני רואה את הרחוב רוקד לו סביבי, אבל אני זו שמסוחררת. "את רוצה שאני-"
"לא." אני תופסת לו את הזרוע. "אני רוצה לבחור לבד מה לקחת."
"אני מחכה." אמא מעבירה את ההילוך ל-P ומרימה את בלם היד. "אם את צריכה משהו, כמובן להתקשר." היא לא נפרדת מליאם. ציפיתי לתגובה שונה ממנה, אני מודה. יכול להיות שהיא מבינה כמה המצב רגיש? יכול להיות שהיא עירבה את מירי, ואני לא מודעת בכך?
"את לא צריכה לעשות את זה," ליאם אומר כשאנחנו מתרחקים ומתקרבים אל הכניסה ללובי. "אנחנו אמורים לפתור את זה בנינו."
"יש פה יותר מזה. אתה... ליאם, איך להגיד את המילה בלי שהיא תשמע נוראית כל כך?" אני לוקחת נשימה עמוקה. "אתה אנסת אותי."
העיניים שלו מבריקות ונעשות ממש אדומות כשאנחנו במעלית. הוא לא מדבר. הוא בוכה.
"אל תבוא אחרי. תקשיב לאמא שלי," אני אומרת וסופרת את הקומות.
"אני לא רוצה שתלכי." הוא עכשיו מיילל. "עופרי, את הבטחת שלא תעזבי אותי לבד."
אני נועצת בו מבט. "ואתה הבטחת שלא תפגע בי והופ, טיפת אלכוהול ואתה שוכח מהכל. בעצם, איזה טיפת?! דפקת כמעט את כל הבקבוק ואז דפקת אותי בלי רשותי." אני בהלם מעצמי.
אני נכנסת אחריו לדירה, ואנחנו מתפצלים. הוא יושב על הספה וממשיך לבכות. אני אורזת בתיק בחדר מה שנראה לי נחוץ. כשאני יוצאת, אני מגלה את פאביו יושב צמוד אליו והוא מלטף אותו.
"את תעשי נזק אם תספרי לאמא שלך מה שקרה במיטה שלנו." הוא מוציא את הראש שלו מבין כפות ידיו.
"אני לא אספר." אני מניחה את התיק על הרצפה. "יש מצב שתעזור לי להוריד אותו?"
"בטח." הוא מזנק מהספה, ופאביו אחריו. זה לא משחק.
"תכבד בבקשה את מה שאמרתי. אני מניחה שתוך כמה ימים הכל יתבהר ואולי ארגיש יותר טוב, תרתי משמע." אני מלטפת את פאביו, שמצטרף אלינו. "ואל תזניח אותו."
ליאם כורך את התיק סביב הכתף שלו וקושר לפאביו את הרצועה כשאנחנו שוב במעלית. "את תחזרי עוד כמה ימים?"
"אני לא יודעת, ליאם." אני לא רוצה להשלות אותו ולהגיד לו שאם אמא שלי מעורבת הסיכוי די אפסי. "אני התחננתי אתמול. התחננתי. ביקשתי ממך יותר מפעם אחת שתפסיק ואתה לא כיבדת אותי."
"רציתי להראות לך כמה אני אוהב אותך. אני... אני לא חשבתי בהיגיון, אני יודע. גם את יודעת שזה לא אני." הוא מנגב את העיניים שלו שוב בסווצ'ר.
"וככה יהיה כל שנה?" אני לא נותנת לו להשלים ואומרת, "אתה אפילו לא זוכר איזה משפט אמרת לי. אמרת 'תהיי קצת בשקט עם השיחות האלה'. אם ביום הולדת של יונתן, כשאתה עושה לי דבר כזה, זה לא הזמן אז מתי? כשתהרוג אותי בטעות?"
השתיקה מחלחלת את המעלית, יוצאת איתנו ומלווה אותנו אל המכונית. אמא רואה אותנו מהרכב ומשום מה לא מגיעה אלינו. ליאם פותח את המושב האחורי, שם את התיק שלי שם ועוצר. אני יודעת שהוא צריך חיבוק, אבל אני צריכה יותר מזה. אני צריכה קודם לדעת איך להתמודד עם השדים שלו אחרי שהם כבר פוגעים בי וחודרים לי לגוף.
אני נכנסת למושב האחורי, ואמא לא אומרת כלום. אני רואה בצג הנייד שלי הודעה משרה שאין לי מה לדאוג, הטפסים הגיעו ושכמובן אהיה בריאה. עכשיו אני צריכה להביא טפסים לביטוח לאומי... איזו פרוצדורה. איך תוך פחות מיממה כל זה קרה?
אני רואה בזווית העין את ליאם מתחיל ללכת עם פאביו. אמא מתניעה את האוטו ולא אומרת כלום. הדמעות חוזרות ובגדול, ואני עוקבת אחרי ליאם בעיניים מטושטשות עד שהוא נעלם.

12:30.
אני מסתכלת על השעון שבכניסה לבית ולא מאמינה כמה מוקדם עדיין וכמה מוקדם התעוררתי. כמה מוקדם ליאם התעורר למרות ששתה.
אמא מניחה את התיק שלי לרגע בסלון, שמה את הטפסים על השולחן במטבח ונותנת לאבא נשיקה. "היא צריכה עכשיו לנוח עד הודעה חדשה. הבאתי אותה לפה מסיבה ברורה מאוד."
"היא," אני ממלמלת.
אבא מסתובב אלי. "אין כמו לצאת מהעבודה מוקדם יותר מהצפוי, בכל זאת שישי, משום שהבת שלי, לפי הדברים של אמא שלך המלחיצה, התעלפה."
"הפסדת יום לימודים?!" אני נשענת על הקיר כדי לא ליפול. אמא רואה זאת מיד ומצביעה על על דלת החדר שלי. "אני בסדר," אני שוב ממלמלת. למען האמת, אני מרגישה סוג של הקלה להיות כאן.
"את רוצה להתקלח? יש מים חמ-" וקול של שתי ילדות צועקות חותכות לאבא את הדברים. אני מתקדמת לכיוון החדר של נועה ורואה אותה עם ליאל, החברה הכי טובה שלה. אבא עומד מאחורי. "בנות, בלי רעש, בבקשה. אמרתי לכן שעופרי תגיע ותרצה לישון והנה היא כאן."
"אני אסגור את הדלת," אני אומרת ומתקדמת לכיוון החדר שלי. אמא נמצאת שם כבר וגם התיק שלי שעל כיסא המחשב.
"את רועדת ואני לא אוהבת את זה." אמא מניחה יד על המצח שלי. "אין לך חום. בואי, אעזור לך ללבוש משהו נוח ובאמת תנוחי. ישנת בלילה?"
"לא ממש. הקאתי." כשאני בלי חולצה, אני רואה את הסימן שנשאר מהמחט בזרוע שלי.
אמא מהנהנת. "את רוצה להתקלח לפני או כשתקומי?"
"יותר מאוחר." אני עוברת לשבת על המיטה ולאט לאט עוברת למצב שכיבה. בניגוד מוחלט לאופן הפעילות שאני עושה היום מהחשש שאפול, אני דווקא נופלת מהר מאוד לשינה.
***
אני שומעת צחקוקים תוך כדי שאני מתהפכת. הדלת פתוחה בטח, ונועה וליאל עושות שטויות במסדרון.
"זה כזה מגניב. הוא ממש זז בתוכה כמו חייזר קטן." הקול של נועה נשמע קרוב ממש עכשיו. אני לא מספיקה לפתוח עיניים ואני כבר מרגישה את זוג ידיים קטנות ולאחר מכן עוד זוג ידיים קטנות על הבטן שלי.
"מה אתן עושות?!" אני כמובן מבהילה אותן.
"אופס." נועה זזה לאחור בעוד ליאל בורחת מהחדר.
"נועה, למה נראה לך שאת יכולה לגעת לי בבטן בלי רשות?!" אני מתחילה להשתולל, מה שמכניס את אמא מיד לחדר.
"נועה, תצאי מפה בבקשה." אמא סוגרת אחריה את הדלת כשאחותי הקטנה רצה החוצה. "עופרי, הכל בסדר?"
אני מתחילה לבכות מחדש. מה יהיה עם הרגישות הזאת? "מה זה הדבר הזה שהיא נכנסת לפה עם חברה שלה ושתיהן נוגעות לי בגוף, אה? גם אתמול ליאם נתן למאיה לגעת לי בבטן. אף אחד לא מרגיש שהוא עובר את הגבול?" אני מתחילה להישבר ומשתעלת. לבכות כשאת שוכבת על הגב זה רעיון רע ממש.
אמא עוזרת לי לעבור למצב ישיבה ורגע לפני שהיא מכסה אותי שוב, אני ממש תינוקת היום, היא נותנת לי חיבוק. "את צריכה לנוח ולהירגע. כשזה יקרה- אפשר יהיה לדבר על עוד דברים. עכשיו? תחזרי לשכב ותשמרי על עצמך ועל העובר, בסדר? הוא צריך שתתחזקי בשבילו. שמתי לך על השולחן פה עוד קצת תוספי תזונה שהרופא המליץ שתיקחי."
אני מהנהנת עוד אמא מלטפת לי את השיער לעוד כמה שניות וכשאני משתנקת היא עושה מעין "ששש".
"את רוצה לאכול או להמשיך לישון?" היא קמה בסופו של דבר.
"אני לא יודעת אם אני מסוגלת לאכול." אני קמה גם. "אולי אני אנסה." כשאני יוצאת אל הסלון, אני רואה על השולחן בסלון זר פרחים צהוב. אני מתקרבת אליו, מרימה גבה וקולטת שהוא בשבילי. לפני שאני מספיקה לקרוא את הפתק, אבא כבר מגלה לי ממי הוא.
"אלי זה הבוס שלך, לא? נחמד מצידו."
אני קוראת את הברכה שהיא בעצם רק שורה: "החלמה מהירה ולידה קלה" בתוספת השם שלו ושל המשרד. אני מקרבת את הפרחים אל האף. ריח מתקתק.
"מה את רוצה לאכול?" אמא סוגרת את המקרר כשבידיים שלה שתי ביצים. "חביתה או שאני אטגן שניצלים?"
"פרוסה עם גבינה לבנה בתור התחלה תספיק." אני מתיישבת על הספה ומסתכלת על צג הנייד שלי. אין בו שום התראה חדשה.

"מירי מודעת מכל זה?"
"ששש. אל תצעק. אתה תעיר את עופרי, ואני לא רוצה שהיא תשמע." אמא לוחשת בקול רם מדי. "ברור שמירי מודעת. התכתבנו מקודם. ליאם הלך לפסיכולוגית שלו לפגישת חירום. לדעתי יש כאן מעבר לשם של העובר או זה שהוא שתה. עופרי והוא מסתירים משהו."
"זה לא התפקיד שלנו להתערב. הם מספיק גדולים ויש להם משפחה משלהם." אבא נשמע כעוס. "אם הם בוחרים להסתיר משהו שבניהם הוא בניהם. די, דניאלה. את ומירי ממש חונקות אותם. את במיוחד."
"מיכאל, הבת שלך תגיע למצב שהיא תלד פג אם אני משאירה אותה איתו. כמה זמן לדעתך היא תחזיק ככה?"
"אז הבאת אותה לפה, נכון? אני לא אומר שעשית לא טוב. עכשיו תתני להם להסתדר. בעידן של היום הם בטוח יתכתבו ואולי ליאם גם יבוא לפה לביקורים. כמה זמן בכלל את רוצה שהיא תישאר?"
"אתה לא מבין שיש כאן משהו גדול שקרה אתמול בלילה? איך עופרי מגיעה למצב שהיא לא מסוגלת ללכת יציב? שהיא מקיאה כל הלילה? שהיא נכנסת לשמירת היריון בגלל חולשה שהיא מעבר לחולשה כללית, מיכאל? הרופא שלה אמר לי שהיא בסכנה ללידה מוקדמת אחרי הטראומה שהיא עברה. הוא קרא לזה טראומה."
"היא הגיבה לא טוב לזה שהוא רוצה לקרוא לילד על השם של חבר שלו או צעקה עליו כי שתה." אבא נשמע די אדיש, לעומת אמא שכבר אמרתי שהיא כמו סערה. "היית עם שניהם כל הבוקר והם לא אמרו לך שום דבר."
"הם מסתירים משהו. אני אומרת לך. הוא עשה לעופרי משהו. ככל שהזמן עובר, ואני רואה שהגוף שלה עדיין לא נרגע אני מבינה שיש מצב שהיא לא אשמה בכלל. אני עוד האשמתי אותה בבוקר בקופת חולים."
"אני לא מבין על מה את מדברת."
"היא כולה מסוחררת, רועדת, לא מסוגלת לאכול, לשתות. היא בקושי נגעה בכריך שהכנתי לה. משהו קרה שם בלילה."
"את תרפי-"
"היא לא מוכנה לשתף. הבנתי. אתה לא יכול לצפות ממני לשבת בחיבוק ידיים ולתת לה לגסוס."
"חס וחלילה, דניאלה!" אבא מרים את הקול וזוכה מיד ל"שששש". "את מגזימה. הנה, ליאם התקשר אלייך כשהם היו בדרך לקופת חולים. הוא לא נהג, נכון? אמרת לבד שלקח מונית. הוא מודע למעשים שלו."
"יש לי תחושה לא טובה בכלל ואני לא מצליחה להרגיע אותה. מספיק לי להסתכל על עופרי, שהיא כולה מכווצת ולא מסוגלת לעמוד יציב כדי להבין."
"תעירי אותה שתתקלח. אני אכין לנו פנקייקים לקינוח שיעשו לה קצת טוב."
"אני לא חושבת שהיא תאכל." אמא נשמעת כאילו היא בוכה או שאולי היא בוכה? "אני מפחדת עליה. היא לא מבינה לאן היא נכנסה. מה, החיים שלה יהיו ככה? היא תהיה אומללה בגלל מה שהוא עבר במלחמה? הוא בטיפולים עכשיו, יש כדורים וזה עדיין קורה. איך אני יכולה לתת לה להיות ככה? אולי היא מסמנת שנעזור לה ואנחנו לא שמים לב?"
"מי שצריך עזרה היה עושה הפלה," אבא ממלמל בכעס. "ואת דעתי על החתונה שלהם את יודעת. אני הייתי נגד, לעומתך ובטח שלעומת מירי ויוסף שרצו כבר לסגור אולם שנתת את האוקי."
זאת פעם ראשונה שאני שומעת את זה.
"אני חשבתי שהוא ישתנה, יהיה מתון יותר. חשבתי שהטיפולים והכדורים יאזנו הכל ובאמת היה נראה ככה. הוא טיפל בעופרי בהתחלה של ההיריון כל כך יפה ודאג לה. אתה זוכר מה קרה כשהם חזרו מצ'כיה והיא לא הרגישה טוב? או הדלקת סינוסים לא מזמן?"
"אז אולי את סתם רצה במחשבות ולא קרה כלום?"
"לא, זה לא יכול להיות." אמא נשמעת קרובה אלי והיא אכן. היא נוגעת לי בכתף. "עופרי? עופרי?"
אני מעמידה פנים שאני מתעוררת ופותחת עיניים כי הן כן היו סגורות בזמן הזה.
"עופרי, תלכי להתקלח ונאכל. אני מכין פנקייקים," אבא אומר.
"מה השעה?" אני לא מסוגלת לראות את הספרות שבממיר. אמא דווקא כן.
היא עונה, "שש וכמה דקות. בואי, אני אעזור לך להתקלח ונשב לאכול. תנסי גם אם את לא רעבה, בסדר?"
אני קמה מהספה לכיוון החדר שלי, רק שאחרי צעד וחצי אני על סף נפילה. שוב. אמא תופסת אותי ואני מספיקה לראות אותה מסתכלת על אבא. זה מבט חד כזה, קשוח. אני מוציאה תחתונים חדשים ואת הפיג'מה שלי ומבקשת מאמא שתשאיר אותי לבד באמבטיה תוך כדי שאני יושבת.
כשהיא סוגרת אחריה את הדלת, אני מרשה לעצמי לבכות מחדש. "אני מפחדת עלינו, קטנצ'יק." אני רואה איך הדמעות נושרות לי על הצוואר ויורדות עד מתחת לבטן. אני יושבת ישיבה מזרחית ומעבירה את היד על המקום בו כף הרגל שלו הופיעה. אני אוספת מעט מים עם היד השנייה ושוטפת פנים. תוך רגע, כמו הבזקים, כל מה שקרה במיטה אתמול בלילה עולה לי בראש. הבכי מתחיל להתגבר, והנה אני מקיאה את החתיכה הקטנה מהכריך שאכלתי ומיצי קיבה. אני לא סוגרת את המים בכוונה, לא רוצה שישמעו. כשהדלת נפתחת, אני חושבת שאמא בכל זאת הצליחה לשמוע.
"אני בסדר," אני אומרת ולא ממש שמחה מחוסר הפרטיות כשהיא פותחת את הווילון, הנייד שלה בידה.
"מירי התקשרה עכשיו." אמא כולה רצינית. "ליאם הלך לפגישת חירום-"
"כן, אמרת את זה כבר. אני יכולה להתקלח?" אני לוקחת את ג'ל הרחצה שלי, שעוד נשאר כאן, ושמחה שאני מגיעה אליו בלי להתאמץ.
"עופרי, אחרי הטיפול ליאם יצא לרוץ." אמא מסתכלת עלי במבט שמלחיץ אותי. "נכנס בו קורקינט חשמלי והוא בבית חולים עכשיו."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
חיכיתי כל השבת והחג לפרקקק יש התקדמות ? אני ממש נהנת לקרא את הסיפור שלך
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
כן תיכף עולה
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
ואווו אני באמת לא יודעת מה אני חושבת, מצד אחד אני יודעת שליאם עשה את זה כדאי להראות אהבה לעופרי והוא אוהב אותה בזה אין לי ספק, מצד שני הפגיעה הזאת שלו בה ממש גרמה להחמרה במצב שלה. עופרי צריכה להקשיב לגוף שלה ולנוח היא מסכנת אותה ואת קטנצ’יק עוד יותר ככה, זה שהיא תילחם בו לא יעזור, אבל זה שליאם עכשיו בבית חולים לא תורם לזה בכלל. בקשר לדניאלה אני חושבת שהיא עשתה חכם בכך שהיא מרחיקה את עופרי מליאם לתקופה קצרה בכל זאת כל אמא הייתה עושה את זה, אבל גם לא צריכה ללחוץ על עופרי יותר מידי. וגם שמענו עדות לזה שאולי החתונה של עופרי וליאם לא הייתה בדיוק רעיון השנה. פרק מדהים ללא ספק מצפה להמשך בקרוב
הגב
דווח
טען עוד 21 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 90
להילחם בשבילו- פרק 90
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 93
יש לי הכל- פרק 93
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
"אולי תכתוב עליי שיר?"
"אולי תכתוב עליי שיר?"
מאת: moshe shachar
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
סיפורים אחרונים
כשהגעגוע מטריף כל חוש
כשהגעגוע מטריף כל חוש
מאת: Yael Shayn
האור שלי
האור שלי
מאת: Benel Jerassi
על סוג של כאב שהוא אושר.
על סוג של כאב שהוא אושר.
מאת: גיא .
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי