כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 90

אני לא רוצה לתת למילה אונס לעבור לי בתת מודע, אבל יש מצב שזה מה שקרה עכשיו.

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111112. להילחם בשבילו- פרק 112

פרק 90: לפגוע בי- חלק א'

אני קופצת לרגע במקום כשעוד רעם מפלח את השירים של סיה שאני שומעת. עכשיו אני ב-FLAMES, סוג של דואט שלה עם הDJ דיוויד גואטה. אני מחליטה "לתפוס את הרגע", להביא לעצמי מים כדי להירגע ועל הדרך לשנות זווית לציור הסופי שלי. הפיל שציירתי ליד הנמר, אותו כבר סיימתי קודם לכן, נראה כל כך מתוק ולא מאיים. אני צריכה להוסיף לפיל איזה אביזר או משהו, אני לא יודעת מה. אני כן יודעת שאני חייבת לסיים את הכל עד סוף השבוע מבחינת שלב הרישום והציור ולהתחיל לצבוע. כבר קשה לי להיות צמודה לקיר בגלל הבטן שלי שצומחת וצומחת, וליאם הבטיח שיעזור לי.
כשאני חוזרת לחדר עם כוס המים המי יודע כמה שלי, אני עומדת במרחק מה מהציור ומרוצה מהתוצאה. עכשיו לחשוב מה להוסיף. אני מנסה לחפור בתת המודע על משהו שיכול להיות מתוק כשלפתע ברק מופיע בזווית העין שלי דרך החלון ועוד רעם אימתני נשמע. הגשם מתחזק, הופך לברד? אני רצה אל החלון ורואה אנשים ברחוב עם מטריות. בינגו! מטרייה. אני ניגשת אל הקיר אחרי שאני מניחה את כוס המים על הרצפה והעיפרון מחדש ביד שלי ועל סף קירוב חוד העיפרון אליו. רגע. איפה ליאם? אני ניגשת אל הנייד כדי להתקשר אליו ולפתע הוא עומד בכניסה לדלת ומקפיץ לי את הלב. לא שמעתי אותו נכנס בגלל המוזיקה.
"איזה מבול." הזרועות שלו מצליחות לעטוף אותי בחיבוק ענקי. "אני רואה שהדוד דלוק. יופי. מקלחת ולהתכרבל בפוך איתך." הוא מנשק לי את הזרוע ועולה לכתף. אני כמובן מצחקקת.
"איך הציור?" אני מצביעה על הקיר. "אני אוסיף לפיל גם מטרייה."
"יפה כמוך. קטנצ'יק יהיה בר מזל עם אמא אומנית." הוא מציץ במסך הנייד שלו לרגע ונאנח. "יש ממש סופה בחוץ. טוב שלא יצאת מהבית היום."
"לא היה לי לאן. לקחתי את פאביו לטיול באחת עשרה, אחר כך שוב בארבע ואם אתה תתקלח אז אוציא אותו שוב עוד שלוש שעות ככה. למזלי, הגשם היה נסבל לפני שעתיים. עכשיו ממש ממש גשום." אני מעבירה יד על המעיל הרטוב שלו. "הכנתי לך מרק."
"את אכלת ממנו?" הוא מתיישב על כיסא הבר שהבאתי מהמטבח לכאן ושולח עוד מבט חטוף אל מסך הנייד. הפעם אני רואה אפליקציית מזג אוויר. לפני שאני מספיקה לענות הוא אומר, "מחר בבוקר יודיעו על דחיית הצעדה. זה די ודאי. יש ממש סופה בחוץ." וכמו קפיץ הוא קם ונעמד ליד החלון.
אני רוצה להגיד לו שהוא כבר אמר את המשפט הזה לפני דקה בערך, אבל מבינה שהנושא הזה מטריד אותו. "אתה בסדר עם זה?"
הוא מרים את העיניים הכחולות שלו אל הנורה שמתנדנדת. "מחר נלך לקנות את המנורה שתהיה כבר בחדר. זה סתם אור חלש ואת מאמצת את העיניים שלך והגיע הזמן להזיז פה דברים כבר."
אני מהנהנת ובו זמנית לא רוצה לטאטא דברים מתחת לשטיח. שוב. אני מתקרבת אליו ושואלת, "כל הקטע של הצעדה והגשם הם... אתה... אתה בסדר עם זה?" והנה גם אני חוזרת על עצמי.
הוא מרים את שתי כתפיו לשבריר שנייה. "אני לא יכול לעשות עם זה כלום." הפנים שלו מרצינות מיד. "מדובר, עוד פעם, בכוח עליון."
"עוד פעם?"
ליאם לא עונה. הוא מסתכל החוצה דרך החלון על הגשם השוטף. אני רואה שהוא מנסה לא להפנות את הגב אלי, אבל הוא לא במצב רוח כל כך לדבר. אני יודעת כמה זה היה חשוב לו. אני גם יודעת שכנראה התכוון למוות של יונתן כשאמר 'עוד פעם'. ההבנה הזאת גורמת לי להצטמרר ישר. השקט הזה מאיים מדי.
"אה," אני אומרת בסופו של דבר, נצמדת אליו לחיבוק. הוא לא מתעלם. הוא כורך את הזרוע שלו סביב הכתף שלי. "לא קר לך עם חולצה קצרה? גלי חום?" והוא מחייך חיוך קטן שגורם לי להקלה מסוימת.
"לא ממש." אני מחייכת אליו חזרה, עומדת על קצות האצבעות ונותנת לו נשיקה בלחי.
"יום ההולדת מחר," הוא אומר, וזה מרגיש לי כאילו קשה לו לבטא את זה. אני די בטוחה שהוא מפחד ממני בגלל התגובות שלי.
"אני יודעת." אני מכריחה את עצמי להיות הכי רגישה שיש. אני כולי חוששת ממה שיבוא אחר כך, שלא לדבר על כך שאני מודעת למה התאריך עצמו עשה בעבר. גלים של אימה עוברים לי בגוף כל פעם כשאני נזכרת בעצמי נוהגת באמצע הלילה ברחובות תל אביב ומחפשת אותו. אחרי הקיץ האחרון אין שום מצב שאני נותנת לו להגיע למצב הזה בו הנייד שלו סגור ואין לי דרך להשיג אותו.
המבט שלנו מצטלב. הוא נראה לי מודאג. העיניים שלו מספרות כל כך הרבה. זה מדהים איך למדתי לקרוא אותו כבר. בסוף, כמובן, הוא מבין שהוא לא יוכל להחזיק בבטן עוד הרבה זמן ומשתף. "מאיה לא רוצה שנציין אותו ביחד לבד אם לא תהיה הצעדה. ולא תהיה צעדה. אין מצב שמזג האוויר יתבהר ככה תוך יום וקצת."
אני לוקחת נשימה עמוקה. להציע את מה שעולה לי בראש הוא חתיכת אתגר. מצד שני, יש משהו בטוח יותר שהכל יהיה מה שנקרא "בשליטה". "תזמין אותה לפה," אני אומרת. תוך רגע, כמובן, הבעת הפנים שלו משתנה. בהתחלה קל לקרוא שהוא מופתע. יש לו טיפה קמטים באזור המצח וגם מעט באזור העיניים כשהוא עושה את הפרצוף הזה.
"כן? כדאי?" הוא מהוסס. אני די בטוחה שזה בגללי. אני גם יודעת שאני מסוגלת להתהפך ישר ולהתחרט. אני חייבת לו לאפשר להתפרק איכשהו ובאמת כאן בדירה זה רעיון טוב. מה כבר יכול לקרות? אני גם אהיה נוכחת ואולי אדע מה קורה ביום הזה ספציפית שגורם להתקף בדרך כלל, מעבר לתאריך עצמו. "עופרי?" הוא מלטף את השיער שלי באיטיות, מחזיר אותי לחדר.
"אם זה חשוב לך, למה לא?" אני מחזירה בשאלה ונושמת אוויר טרי של גשם אל הריאות. קטנצ'יק אוהב את החמצן החדש שהוא מקבל, נקי יותר בוודאות, כי הוא מתחיל לבעוט בי. אני לוקחת את כף היד של ליאם ומכניסה אותה מתחת לחולצה. האצבעות שלו עוקבות אחרי התנועות המוכרות. הוא כבר שולט בזה.
אני מרימה את הראש אליו שוב ורואה שגם הוא נושם עמוק. הוא קולט שאני מסתכלת עליו. "אני אציע לה," הוא אומר בטון מעט רציני, מוציא את כף היד שלו מהחולצה ומתחיל ללכת אל כיוון הדלת.
אני מחייכת אליו, אולי כדי להקל עליו. "הכנתי לך מרק," אני מזכירה לו.
הוא פוזל למטבח במקום אל המקלחת. אני משערת שהוא רוצה קודם כל להחליף בגדים למשהו נעים יותר ובטח שיבש יותר. "יפה הציור," הוא אומר ומצביע על הנמר והפיל. והנה הוא שוב חוזר על עצמו. אני מבינה שהוא פה פיזית, נוכח, אבל הראש לא. הוא דופק קלות עם אצבעותיו על המשקוף. "מחר אני אעזור לך פה עם הכל וגם נקנה את המנורה. אין לי לימודים בחמישי הרי." והוא יוצא אל המטבח. כשאני שומעת את הסיר נפתח ולאחר מכן נסגר, אני יודעת שהוא לא באמת יאכל. התאריכים האלה שולטים לו לא רק במוח, אלא בכל הגוף. אולי הפעם, כשהוא מקבל מסגרת תומכת בכל המובנים, התקופה הזו תהיה שונה?
***
"מה את קוראת?" ליאם דוחף את הראש שלו אל תוך הספר שלי.
"מה אני מרגישה מול מה קורה במציאות. אמא שלך נתנה לי אותו." אני מעבירה כמה דפים אחורה. "זה על חודש שביעי."
"אה." הוא עובר להישען על הכריות ולוקח את השלט.
אני סוגרת את הספר, מניחה אותו על הרצפה ומרשה לעצמי לרדת מעט ולהישען לליאם על החזה. אני נותנת לו נשיקה על העור, מרימה את העיניים ומחכה לתגובה שלו. כלום. "אתה לא רוצה?" האכזבה משתלטת עלי. שוב הלכנו לאיבוד בשגרה בשבועיים האחרונים וגם "הנופש" בטבריה לא עזר.
הוא מעביר יד על הגב שלי. "אני תמיד רוצה. גבר טיפוסי, לא?"
"חה חה." אני מתרוממת ומורידה את החולצה/גופייה הארוכה מידה XL שקניתי. היא נוחה מאוד, למרבה ההפתעה. כמובן שאני בלי חזייה, מה שגורם למבט של ליאם להיתפס על השדיים שלי מיד. הוא מעביר את שתי הידיים שלו עליהם ונותן לאגודלים לטייל סביב הפטמה שלי. אני כמובן צוחקת. "עכשיו זה הרבה יותר מגרה מלפני."
"אני יודע." מבט כחול פוגש את שלי. "הם גדלו קצת, נכון?"
אני מהנהנת וממשיכה לצחוק. ליאם מסמן לי לשכב על המיטה, ואני עושה זאת. הוא מעיף את הפוך אל הקצה ("לא על הרצפה. פאביו יעלה עליו), מעיף את המכנסיים והתחתונים שלי ומתיישב בין הבטן שלי לאגן. "תהיה עדין," אני אומרת לו, כאילו הוא לא יודע. הוא מביט לרגע בגרביים שלי, שעוד נותרו על כפות הרגליים, וצוחק. אני מרגישה את האצבעות שלו מתחילות לנגוע בשפתיים של איבר המין שלי, והנשימה שלי מתהדקת ישר.
"בואי נשחק איתך סנייק," הוא אומר בטון משועשע. אני עומדת לשאול אותו על מה הוא מדבר כשלפתע אני מרגישה את שני האגודלים שלו מקיפים את הדגדגן שלי מכל צד. תוך שנייה אני מתגרה ומתחילה להתרטב, והוא עוד לא עשה כלום. הוא מתמהמה בכוונה, זוכה ל"נו!" עצבני במיוחד ממני ואז מתחיל ללחוץ עליו בעדינות כל פעם עם אגודל אחר. אני מרחיבה את הפיסוק שלי אוטומטית, והוא מצליח להכניס לתוכי שתי אצבעות בקלות. הוא מכניס ומוציא בקצב מהיר, ואני מרגישה את הפיצוצים בגוף הרבה יותר חזקים עכשיו. "השיטה החדשה" עובדת. הוא מוציא את האצבעות לפתע, ואני כמעט מתלוננת למה כשהוא עובר לשכב על הבטן. אני נרגעת מיד כשאני יודעת מה יקרה. אני מתחילה לעלות את הגב אוטומטית כשהלשון שלו מתחילה ללקק אותי, לא משנה כמה אני מרגישה כבדה וזה קשה. התחושה היא פשוט... היא לא פשוט. היא אדירה. הרגל שלי מתחילה לרעוד אחרי פחות מדקה. כמובן שאני גומרת ככה.
ליאם עובר לשכיבת סמיכה הקבועה שלו בדיוק מעלי ומעיר אותי. "את כולך רועדת, שיו." הוא נותן לי נשיקה מהירה בשפתיים. "את רטובה כולך בגללי ואני מת על זה."
אני מסדירה את הנשימה. "לא צריך חימום."
"על זה את חושבת? שתהיי בריאה." הוא כולו קורן. "אני נכנס, בסדר? את מסוגלת?"
"כן, כן." אני מנגבת את הזיעה שהצטברה מתחת לשדיים שלי ולאחר מכן מתחילה ללטף לליאם את הזיפים.
"פתאום אני קולט תוך כדי שאני יורד לך שאני לא יכול לראות איך את מגיבה כי הבטן שלך מסתירה הכל," הוא לוחש לי באוזן ולאחר מכן נושך אותה. אני לא מספיקה להגיב, והוא כבר בתוכי. באותו רגע חשבתי שלעשות איתו אהבה זה הדבר הכי מושלם בעולם, רק שלמחרת בלילה היה הכי רחוק מזה...

"ישנת טוב, אה?" ליאם נותן לי נשיקה בגב כשמבין שאני ערה רק על סמך כך שאני מותחת את רגל שמאל שלי, ששוב מתכווצת מעצמה. הוא מצליח להגיע אל השריר עם היד הארוכה שלו ומעסה אותו. "וואו, קשה כמו אבן. אולי תבקשי תוסף תזונה של אשלגן?"
"זה קורה רק אחד לכמה ימים. אני מותחת את הרגל וזה די עובר." אני מפהקת ועוברת לשכב על הגב. "אתה יכול להפסיק."
הוא עובר למצב חצי שכיבה חצי ישיבה ומהדק את הפוך לגוף העירום שלו. "מתי את רוצה ללכת?"
"לאן?" אני מנסה לחטוף עוד כמה שניות של שינה ותוך כדי נזכרת. "אה, לחפש מנורה. יורד גשם, לא?"
ליאם מצחקק ונותן לאצבעות שלו ללטף לי את הלחי. "קומי, קומי. למיטב ידעתי טיול במתחם הזה בבני ברק הוא לא תחת כיפת שמיים."
אחרי שעתיים אנחנו משוטטים בין המנורות השונות ומוצאים אחת בצבע כסף עם אבנים תכולות מבריקות מסביב. ליאם טוען שהוא יידע להתקין אותה בעצמו, קונה אור עם וולט חזק וגורר אותי לבית הקפה שבהמשך. אני מגלה שם, תוך כדי שאני שותה לי תה, שליאם עתיד בלילה לשתות משקאות רציניים יותר בהרבה. הוא הולך להוריד אותי בבית כשנסיים לבדוק משהו בנוגע למיטה העתידית של קטנצ'יק וימשיך לחנות אלכוהול שיש באזור הבורסה. אני לא יודעת אם להיות מודאגת מכך או לא. מצד אחד, הוא הולך להיות בבית ולא לנהוג. גם אם מאיה תשתכר, היא תוכל להישאר לישון בסלון. הכל בסדר. מצד שני, מה יקרה אם יאבד שליטה? מאיה תראה בשידור חי איך אני מגיבה, ואני לא יודעת אם אני בעד. היא ואני במקום שונה בחיים בשבילו, וייתכן מאוד שהיא לא תקבל את דרך ההתנהגות שלי.
ואכן כשמגיע הערב, ליאם מוציא מהמקרר וודקה ולייקר בטעם קרמל ומניח אותם על השולחן בסלון עם בייגלה (שאני מקווה שלא מעובש כי הבאנו אותו עוד מהדירה הקודמת). אני מכניסה חתיכה קטנה לפה, מגלה שהוא עוד טרי יחסית והולכת למטבח לחפש עוד משהו שיציל את מאיה ממנו במידה ותצטרך. ליאם הולך אחרי.
"לא השתכרתי מאז יום ההולדת שלך." הוא מחייך חיוך מוזר ומניח את היד בטבעיות על הבטן שלי.
"ותראה מה קרה." אני מושיטה יד אל הארון עם החטיפים ומוצאת ביסלי פיצה שם, שבסוף לא פתחתי. אני קונה דברים לפי חשקים כשאני בסופר שעוברים די מהר, אני חייבת לציין, וזה משעשע אותי. שמאיה תהנה ממנו.
הוא מוריד את החיוך די מהר, ואני לא יודעת למה. בסופו של דבר מה שקרה זה שקטנצ'יק הגיע וזה טוב. "את תישארי בחדר? בטוחה בהחלטה הזו?" הוא שואל, ואני מבינה ישר שזאת הסיבה בגללה הוא לא מחייך.
"אתה נשמע קצת דרמטי." משום מה, אני עדיין די בסדר וקלילה למרות המתח שזורם לי בעורקים. "זה שלכם. הכל בסדר, באמת." מרגיש לי שהוא מהוסס, ולכן אני מעבירה יד בשיער שלו.
הוא קולט הודעה בווטסאפ בזווית העין, אוסף את הנייד שלו מהספה וחוזר לצחוק מחדש כשמסביר, "מאיה שכחה שעלינו שתי קומות." הוא ניגש אל הדלת, פותח אותה ועומד שם כמו ניצב מלח. אני עומדת להסתובב אל החדר של קטנצ'יק כדי לסיים את הסקיצה של המטרייה שאוחז הפיל כשהיא נכנסת. היא כולה רטובה, לובשת סריג (בלי מעיל! ) אפור ספוג מים שנהיה כמעט שחור וג'ינס שמחמיא לגוף שלה, לגזרה שלה מאוד. אני צריכה להפסיק לבהות לה בירכיים. אוף. זה לא הוגן. אני במצב רגיש. היא מושלמת מדי גם ככה.
"לא הבאתי מטרייה וברב טמטומי השארתי את גם המעיל בבית. הייתי בטוחה שאני כולה עולה על מונית וזהו אבל איזה. היא קודם כל התעכבה וגם פה היא הורידה אותי מאחורי הבניין כי בדיוק עברה משאית זבל והנהג היה עצבני." היא רועדת, וליאם ישר הולך לחדר השינה.
"היי," היא אומרת לי וקולטת שהיא מטפטפת מים. "אוי, שיט. סליחה."
אני רוצה להגיד לה שהכל בסדר, רק שליאם מספיק לחזור עם אחד הסווצ'רים שלו. "את צריכה שעופרי תביא לך מכנסיים?" הוא מצביע על המקלחת "שלי". "לכי תחליפי, שלא תתקררי. עופרי, לכי תביאי לה מכנסיים."
אני לא אומרת כלום, אלא יותר עושה. אני מצייתת לליאם, הולכת עם מאיה עד למסדרון ושם כל אחת פונה למה שהיא צריכה. אני מחטטת בארון דקות ארוכות, מה שגורם לו להיכנס פנימה אל החדר. "אני פשוט מחפשת משהו שלא יראה מצחיק," אני ממלמלת.
"מה זה משנה איך זה יראה? העיקר שיהיה יבש." הוא נשמע קצת כועס. אני מודה שזה מאיים עלי, ולכן שולפת טייטס אפור, הולכת אל המקלחת ונוקשת על הדלת. מאיה פותחת אותה, ואני רואה שהיא כבר לבושה בסווצ'ר הכחול-ירוק של ליאם. "הנה." אני מושיטה לה את הטייטס ובוהה בה שוב. זה לא מנומס מצידי, אני יודעת. היא מסרקת עם האצבעות את השיער השטני שלה, שנהיה סבוך מהגשם ואוספת בדיוק את הגומייה שלה מהשיש. היא אוספת אותו לקוקו מרושל שלא גורם לה להיראות מכוערת בכלל. גם עם כל "הכרבולות", אני הייתי רוצה להיראות ככה. הסווצ'ר של ליאם מגיע לה בדיוק עד לחצי הירך, ואני שוב מוצאת את עצמי בוהה לה בירכיים.
"תודה, עופרי." היא מחייכת אלי חיוך מלא שיניים לבנות וישרות ותוך רגע מקפצת בקלילות אל הטייטס.
"הרחבתי אותו לאחרונה אז הוא בטח קצת גדול-"
היא קוטעת אותי. "הכל בסדר. העיקר להיות יבשה שוב." היא פונה לצאת, ואני מפנה לה את הדלת אחרי שנייה של עיכוב בה הכרחתי את עצמי להוריד את העיניים ממנה. היא יוצאת אל הסלון, שם ליאם כבר מחכה על הספה ומניח בדיוק את הנייד שלו על השולחן כשהיא מתיישבת על הספה השנייה.
"הדלקתי חימום." הוא מצביע עם המבט לכיוון פתח המזגן.
"לא היית צריך. אני מרגישה הרבה יותר טוב. תודה לשניכם." היא לוקחת כמה חתיכות בייגלה. "זה מסוג הימים שהגשם משתק חצי מדינה. נראה לי שהולך להיות חורף רציני, לא כזה שיגמר בפברואר."
ליאם לא מתייחס בכלל למה שהיא אומרת. "עשית פוני?" הוא שואל ומושיט יד אל השיער שלה. מכעיס אותי שהוא שם לב לזה, ואני כמובן לא אומרת כלום.
מאיה מסמיקה (היא בלי איפור ועדיין נראית כל כך בובתית). "בין היתר. גם דירגתי את השיער, אבל לא רואים עם הקוקו."
אני מאוד מקווה שליאם לא יגיד לי להביא לה את המסרק שלי בטעות. אני לוקחת את הבגדים הרטובים שלה, שמה אותם במייבש וכשאני חוזרת, אני מתיישבת לידה. היא בחרה בספה הגדולה מבין השתיים, ועכשיו אני צריכה יותר מקום. לשבת לידה גורם לי ליותר חיסרון ביטחון. אני כל כך רחבה לעומתה, והרגליים שלי... הן כבר לא אותו דבר. למען האמת, אם לא הייתי מרימה אותן הרבה לאחרונה בעצת אמא, לא הייתי שמה לב לכך. כולי התמתחתי יותר, לא רק הבטן והאגן. בעצם חוץ מהפנים. איכשהו שם אני עוד אני, לשמחתי. חששתי משקיות מתחת לעיניים או כל מיני סיפורים מאיימים שאמא ומירי העבירו לי בחודשים האחרונים. למזלי, כלום עוד לא קרה.
"את רוצה משהו אחר לשתות?" ליאם שואל תוך כדי שלעצמו הוא מוזג את הוודקה. "את חוזרת במונית, לא? את יכולה לשתות."
"כן. אני אתחיל בקרמל." היא מתקרבת עם הגב אל השולחן. "איך זכרת, יפה יפה."
"עופרי, להביא לך מים?" הוא שם לב שבעצם על השולחן אין שום דבר בשבילי, רק שכאמור אני אמרתי שאשאר בחדר.
"אני תיכף הולכת לחדר להמשיך את הציורים." אני צופה במאיה בולעת את המשקה שלה עם פרצוף של 'מתוק מדי' או משהו כזה. היא מעוותת את הפנים.
מאיה נשענת על הספה. "בטח יהיה לתינוק שלכם חדר ממש ממש יפה. את באמת כשרונית, עופרי." היא מחייכת אלי שוב, ואני לא יודעת אם היא מתחנפת או מתכוונת לכך. מה קורה לביטחון העצמי שלי? אני לא מספיקה לענות והיא כבר אומרת לליאם, "הצוות הקהילתי בקיבוץ מציע לדחות את הצעדה ליום שישי ה-22 לפברואר. ימי שישי הבאים די תפוסים: לשכבת י"ב יש נגד הפנינג אזרחות לקראת הבחירות שיהיו באפריל, מגן לשכבת י"א על אנטיגונה..."
אני תופסת את המבט של ליאם כשהוא בשלי ומגיבה ישר, "זה התאריך של מרתון ת"א, לא?"
ליאם עונה חד משמעית, "אז אני אוותר עליו. אין פה שאלה בכלל."
מאיה לא נראית מרוצה מהמשפט הזה שלו. "תירשם בכל זאת. עדיף תמיד לשריין כי לך תדע אם לא תהיה שבת גשומה שוב ו-"
הוא מחייך אליה. "אני רשום." וכשהיא מחייכת חזרה הוא מוסיף, "אל תדאגי."
אני מרגישה שחם לי ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני שוב מקנאה למרות שאין לי על מה או בגלל המזגן. מאיה מרגישה כמוני, והיא מורידה את הסווצ'ר של ליאם ונשארת בטי שירט בצבע גוף עם הכיתוב "השראה" באנגלית. אני כמעט אומרת לה שאני אוהבת את החולצה כשלפתע היא מוציאה תליון כסוף עם כוכב ולא את המוכר עם האות Y. רגע... מה? היא לא עונדת אותו יותר?
מאיה מבחינה בכך שאני מסתכלת על התליון שלה ומושכת אותו קדימה עם אצבעות צבועות בלק בגוון ורוד חיוור. "אהבת? זה מפנדורה. גיליתי את החנות הזאת את האמת רק בניו יורק. קניתי את השרשרת שם."
"היא מאוד יפה," אני אומרת וקופצת ישר. "גם החולצה." מה קורה לי?
ליאם קם לפתע ואני לא מבינה לאן הוא הולך. מאיה מספיקה להגיד שהיא ממש אוהבת את השרשרת הזאת בזמן הזה. כשהוא חוזר, הבגדים של מאיה ביד אחת שלו ועם השנייה הוא מכבה את המזגן. "באמת חם פה." הוא מניח אותם על הספה עליה ישב ומתיישב לידי. עכשיו אני באמצע בין שניהם.
"איף, ליאם." אני סותמת את האף כשהוא נושם. "אתה מסריח ואתה אחרי כוס אחת רק."
השפתיים שלו מרפרפות לי על הלחי, כך שהוא ממש צמוד אלי עכשיו. "אז מה? אני אצחצח שיניים בסוף."
"איכס, נו!" אני מרימה את הקול. "די, ליאם. זה לא נעים."
מאיה מושכת אותי לכיוון שלה, אבל ליאם לא מרפה. הוא מצמצם את המרחק בנינו, ממשיך לנשק אותי ותוך כדי מכניס את כף היד שלו מתחת לחולצה שלי. "אני כבר מחכה שהוא יהיה בחוץ, אתן לא יודעות כמה. אני מת על זה שהוא בועט בך ואני יכול להרגיש."
"אל תמות," אני ממלמלת ומסתכלת על מאיה במבט כזה של 'תחלצי אותי'. שהיא תהיה איתו כשהוא שיכור. במקום שזה יקרה, ליאם לוקח את כף היד שלה עם היד הפנויה שלו ומכניס גם אותה מתחת לחולצה שלי. אני רוצה להביע התנגדות למה שקורה פה. היי, ליאם, זה הגוף שלי, מה אתה עושה? אני מרגישה את האצבעות של מאיה על העור שלי ועם כמה שהמגע שלה נעים ורך, אני לא מרגישה בנוח. אני קופאת, הלשון שלי נבלעת לי בפה.
העיניים של מאיה מבריקות. "איזה מרגש זה, יו."
אני על סף נעיצת מבט בליאם כשאני קולטת שמאיה לא מסתכלת עלינו, רק שבשניות האלה ליאם מעלה את החולצה שלי וחושף את הבטן. היא בעצם מסתכלת עליה ורואה את כפות הרגליים של קטנצ'יק.
האוויר נגמר לי. אני מתחילה להצטמרר כששתי אצבעות שלה כבר לא באזור הטבור שלי, אלא יורדות מטה. זה כבר לא נעים לי. "אני... אני..." אני מרגישה אילמת. אני לא זוכרת איך זה לדבר. המוח מכריח את האף לנשום. הנה. האוויר לא טוב. הוא של מזגן. חם. אני נשענת יותר על הספה, על סף עילפון. העיניים שלי מתגלגלות מעצמן.
"עופרי." מאיה, שעוד בהכרה מלאה לעומת ליאם, מבינה. היא מורידה ישר את היד שלה. "את בסדר?"
"אני אלך לחדר ואעמוד קצת ליד החלון." אני מורידה את הידיים שלו ממני ומצליחה למצוא אנרגיה לקום. משום מה, ליאם לא מגיב לא במילים ולא במעשים. אני מסתכלת לאחור, מצפה שיגיד משהו למאיה אם לא לי. כלום. אני חושבת שהוא הבין שעשה משהו לא בסדר. אני הולכת לחדר של קטנצ'יק ומצליחה לסיים את המטרייה בסופו של דבר. אני שומעת אותם מעלים זיכרונות. אני שומעת את ליאם צוחק ואת מאיה בוכה. אני מבינה שהם מדברים על יום עצמאות שהם העבירו ביחד בבסיס בצבא, על איזה טיול בים המלח ("נכנס לו לעין," ליאם אומר בקול משועשע. מאיה מגיבה, "התקפלנו ישר כי הוא פחד להתעוור" וליאם עונה, "הוא תמיד היה מגזים") ועל נסיעה של מאיה ויונתן על כביש מהיר כשהייתה נהגת חדשה. אני מתעייפת, הולכת לחדר שלנו ונכנסת אל המיטה. ליאם מגיע כשאני בשלב ההתהפכות, עוד קולטת זיכרונות שעפים ובעיקר הוא משתף.
"נרדמת?" הוא מדליק את האור במקלחת שלו ויוצא עם חבילת טישו ביד.
"עדיין לא." אני שוכבת על הגב. אני עומדת לשאול אותו למה הוא נתן למאיה לנגוע לי בבטן בלי רשותי כשהוא מתקרב אל המיטה, כולו מסריח מהוודקה. אני אדחה את השיחה הזו למחר. "איכס, ליאם." אני הודפת אותו ממני כשהוא נותן לי נשיקה על השפתיים.
"את גרמת ליום הזה להיות יותר פשוט משחשבתי," הוא אומר משהו משמעותי ויוצא החוצה. אני באמת מרגישה יותר טוב מבחינת לחץ. אולי ההתנהגות שלו לא בסדר, אבל עכשיו הכל בסדר כי הוא כאן ואני יכולה להצליח להירדם. וזה מה שאני עושה.

לרגע אני חושבת שאני בתוך חלום רע. אני מרגישה חנוקה, מרגישה מגע כאילו מישהו תופס אותי. אני מתעוררת בבהלה אל החדר ורואה את ליאם מעלי בסוג של שכיבת סמיכה. לעומת הפעמים הקודמות, הוא לא יציב ורועד. "עופריק." הוא מעביר יד אחת שלו על השד שלי ונשאר באוויר עם השנייה. כשהוא רואה שזה לא הולך, הוא חוזר לשכיבת הסמיכה ומתחיל לנשק אותי. מהר מאוד אני נחנקת מריח האלכוהול.
"ליאם, פיכס. אתה שיכור." אני מנסה להיאבק בו ולהוריד אותו ממני. זה קשה כשהוא שוקל יותר ממני (או שאולי אני שוקלת עכשיו יותר ממנו? ) וחזק יותר ממני. "מאיה הלכה? כיבית את האורות? סגרת את החלונות? נעלת את הדלת מלמעלה?"
"עופריק," הוא חוזר על השם שלי. הבל הפה שלו כל כך מסריח כך שאני עוצרת את הנשימה שלי מיד. "בואי נשכב." הוא מנשק לי את הצוואר.
אני מרגישה את הרעידות שלו מעלי וכל כך חוששת שהוא ייפול לי על הבטן. זה לא הזמן. "לך תצחצח שיניים ותישן. אתה גם ככה לא תזכור כלום בבוקר." אני דוחפת אותו מעלי לכיוון הצד שלו במיטה. זה לא ממש הולך לי. ליאם עובר לנשק לי את השדיים הודות לחולצה החשופה שלי לשינה, ואני כמובן מתחילה לצחוק. אני עייפה מדי בשביל לשכב איתו וגם לא רוצה עכשיו כשהוא כולו שתוי.
"נו." הוא מרים לשנייה את המבט שלו אלי.
אני מנצלת את הרגע ומנסה להרחיק אותו. כצפוי, הוא חזק יותר וכצפוי זה קשה עד בלתי אפשרי להדוף אותו מעלי. "לא רוצה." אני מתחילה להילחץ כשהוא כמעט נופל עלי. "ליאם, בבקשה תרד ממני. זה לא מצחיק עכשיו כשאתה לא שולט בתנועות שלך ממש. אתה יכול לעשות נזק."
"את כן רוצה. את זו שאמרה לפני יום שהיא רוצה שנשכב כל הזמן, לא?"
אני כולי נגעלת מהריח שלו. "לא, ליאם. לא ככה." וכשאני רואה שהוא לא משנה את התנוחה שלו אני מוצאת את עצמי מרימה עליו את הקול, "ליאם, די! אני לא רוצה. תלך לישון."
לרגע אני חושבת שהוא מקשיב לי כי הוא זז. אני כמובן טועה. הוא מתחיל לרדת בנשיקות בגוף שלי, רק שליאם השיכור של עכשיו לא מזכיר בשיט את ליאם שאני אוהבת לשכב איתו. "אמרתי לא." אני מתחילה למשוך לו בשיער כשהוא מגיע לבטן. "לא, לא. די כבר."
"ששש..." הוא מוריד את המכנסיים שלי בקלות.
"ליאם, אני לא רוצה." אני מתחילה להיבהל מכך שהוא לא מקשיב. כמה הוא שתה? אולי הוא במצב של הרעלה? אני צריכה לגרום לו להקיא? "אני רוצה לישון. די." אני ממשיכה למשוך לו בשיער. מה, הכאב לא אמור לגרום לו להרפות?
הוא מוריד את הטרנינג שלו והבוקסר במהירות ומרים את עצמו לאותה שכיבת סמיכה מחדש. "מה לישון? בואי נשכב, נו. אני מה זה רוצה."
"אני לא." אני מצליחה לסתור לו על הלחי ומקווה שזה יעזור. אני לא רוצה להכאיב לו ודי מודעת לכך שהעצמה של הסתירה שלי הייתה די חזקה.
למרבה ההפתעה, ליאם לא מתייחס בכלל. הוא נמצא עלי עכשיו בדיוק באותה עמדה לפני שהוא עומד לחדור לתוכי כשאנחנו שוכבים. הזיעה הקרה שלי מהחלום לא חלום, הריח מהפה שלו פלוס החדר הסגור גורמים לי להסתחרר. אני כולי רועדת, והפחד שבי הופך לאימה של ממש. הכוחות שלי מתחילים להיגמר, ואני מקווה שאני לא עושה לעצמי נזק בכל פעם כאשר אני הודפת אותו מחדש לשווא. זה לא הולך.
"די כבר, ליאם." אני מתחילה לבכות. "תפסיק. בבקשה. אתה... אתה שתית מלא ועכשיו אתה רוצה להתפרק וזה לא מתאים. תלך לישון. בבקשה." אני מוצאת עצמי מתחננת.
"אל תהיי רעה. קצת." איבר המין שלו כבר נוגע בי. אני מרגישה אותו קרוב כל כך לתוכי.
אני מנסה לדחוף אותו מחדש ולא מצליחה. הוא לא מוותר. המחנק הזה סוגר עלי. "ליאם, די!" אני צועקת. הקול שלי סדוק כולו מהבכי. הוא לפתע כמעט מועד, מצליח לייצב אותו וסוגר עלי עם שתי הידיים שלו כך שאני לא יכולה להזיז אותן. זה מזכיר לי את היום כשקטנצ'יק בעט בי לראשונה, רק שהפעם אני בלי בגדים כמעט וחסרת אונים.
הדמעות מתחילות לזלוג לי על הפנים. כשאני מבקשת ממנו בתחינה שוב שיפסיק, אני בולעת אותן. הן כל כך מלוחות, אבל עדיפות מהתחושה של האלכוהול בכל פעם כשהוא מנשק אותי נגד רצוני. אני מנסה לבעוט בו עם הרגליים, רק שזה מאוד קשה כשהוא באוויר ואני סוג של מרותקת למיטה. לא ידעתי שהוא כל כך חזק. לא תיארתי שזה יהיה נגדי יום אחד. אני מרגישה כל כך חנוקה שאני כבר לא מסתחררת, אלא רואה הכל שחור. אני לא מכירה פתאום את הבחור הזה. זה לא הבעל שלי. אוי, המילה הזאת. אני לא רציתי את זה. הכריחו אותי. הבכי שלי מתגבר. אני יודעת שהכוחות שלי יאפסו ומחליטה להילחם בפעם האחרונה. אני מרימה מעט את הגב, מנסה לנתק אותו ממני כך שאכה אותו עם האגן ו... כלום. הוא לא מרגיש בכלל כאב.
"אתה כולך-" אני רוצה להגיד, והוא משתיק אותי בנשיקה. הטעם של האלכוהול עובר לו ברוק וגורם לי כמעט להקיא לו בפה. יש מצב שאקיא עכשיו כשאני שוכבת על הגב ואמות. זה לא מגיע לי. "על זה בדיוק דיברתי. תאריכים+אתה בטח בלי כדור ואתה מאבד את זה," אני לוחשת. כבר אין לי קול. העיניים שלי נעצמות, ואני חושבת שאני עומדת לאבד את ההכרה רק שקורה הפוך. הוא נכנס לתוכי במכה, לא בהדרגה. הכאב לא משתק אותי, הוא גורם לי לשריפה כזאת חזקה שהרעידות מתגברות יותר, ולא האמנתי שאפשר להגיע לדרגה כזו.
"תהיי קצת בשקט עם השיחות האלה," הוא אומר ומתחיל לזוז מעלי.
"ליאם, בבקשה," אני לוחשת שוב. כל הגוף כואב לי. אין לי כוחות כבר להמשיך לבכות. אני אוותר, אעצום עיניים וזה יגמר? זאת לא חולשה, זאת תחושה גרועה בהרבה. המחשבות על המוות גועשות לי בראש. הרי הגוף שלי חלש גם ככה בגלל ההיריון. קטנצ'יק. אני אפילו לא מרגישה אותו זז בתוכי. הוא מת? ליאם הרג אותו עם הכוחנות שלו? כשאני מרגישה על סף קריסה, ליאם בדיוק גומר. עכשיו תחושת הגועל לא רק בחוץ, בריחות, אלא בתוך הגוף שלי. כולי דביקה מהזרע שלו. הוא יוצא ממני, יורד מהגוף שלי לפתע, כאילו זה לא מה שביקשתי כל הזמן, מגיע לצד שלו, נותן לי נשיקה על הלחי ומתהפך עם הפוך.
אין לי מושג מאיפה הגיעו הכוחות לקום אל הספה, אבל זה בדיוק מה שאני עושה. אני נתמכת בקירות, עולה עליה, נשכבת על הגב ומנסה לעצור את הרעידות. הבכי מתחדש. אני שמה לב שכוס המים שלי עוד נותרה על השולחן, לוקחת אותה ולוגמת ממנה. איכס. אני יורקת לתוכה. זה לא המים שלי. זה וודקה. רק שלא הזקתי לקטנצ'יק. העיניים שלי מתרגלות לחושך ומאתרות את הכוס האמיתית. אני גומעת את כל המים שבתוכה ומרגישה עדיין צמאה. אני לא חושבת שאני מסוגלת לקום. אני חייבת. אני מורידה את הרגליים קודם כל לרצפה, אחר כך מוסיפה את כל הגוף. אני מגיעה למטבח בסוג של זחילה כי ללכת אני לא יכולה. הרעידות ייגרמו לי ליפול ואסור לי ליפול. אני צריכה לשמור על קטנצ'יק. אני אוחזת במקרר, מנסה להתרומם ונופלת. לא. אסור לי. אני מצליחה בפעם השנייה, מוזגת לעצמי מים בידיים רועדות ומנסה לנתק את המחשבות. זה קשה. אני לא רוצה לתת למילה אונס לעבור לי בתת מודע, אבל יש מצב שזה מה שקרה עכשיו. הוא לא כיבד אותי. הוא השכיב אותי נגד רצוני. הוא לא שכב איתי. יש הבדל ענקי. הוא שיכור. הוא לא הוא. הוא לא ליאם.
אני כמובן שופכת לרצפה חלק מהמים בגלל הרעידות. אני לא יציבה בעליל. אני לוגמת ולוגמת, אבל הפה שלי יבש. גם השפתיים. אני חוזרת בזחילה אל הספה, מצליחה להרים את עצמי אליה ושוכבת מחדש על הגב. אני אסתדר בלי שמיכה ללילה אחד. אני לא יודעת אם קר לי בכלל או חם. אני כולי מזיעה. אני לא חושבת שאצליח לקום שוב וללכת למקלחת שלי להתנקות. אני עירומה עדיין בעצם. אני מרגישה את הזרע שלו בתוכי ומרגישה בחילה. אני מסתובבת אל הרצפה ומקיאה את כל המים ששתיתי עכשיו. הבכי חוזר, כמובן. בתוך כל זה, כשאני חושבת על הנורא מכל, קטנצ'יק מראה לי סימן חיים ומתחיל לבעוט מחדש. אני מרגישה הקלה עצומה.
"סליחה," אני אומרת לו. אני בלי קול. "אולי עכשיו הקאתי מים שהיו אמורים להגיע אליך ואתה צמא."
בסוף באמת נגמרים לי הכוחות. אני עוצמת את העיניים ורואה הכל שחור בהתחלה. איכשהו מופיע פתאום הבזקים של ירוק, סגול, כחול. מה קורה לי? הרעידות נפסקות בהדרגה. אני מרגישה את העייפות מתחילה להגיע, רק שעם כל הסטרס והמתח אני לא מצליחה. אני מרגישה את הקיבה שלי עולה אל הגרון, מסתובבת אל הרצפה ומקיאה מחדש. עכשיו הרבה יותר טוב. הקלה. עכשיו אני מסריחה כמו ליאם. הראש שלי מתחיל לכאוב. השינה אמורה לעשות טוב יותר. קדימה, שינה, בואי. אני חושבת שהיא מגיעה. אני רואה אותה כבר מוכנה. אני נושמת עמוק, בולעת עוד מהקיא שלי ומתחילה לבכות מחדש כשהכל עולה, ולא רק האוכל והשתייה. הגוף שלי מאותת לי שהוא לא יכול יותר, ורגע לפני שאני קורסת אני רואה מולי זוג עיניים כחולות מבקשות ממני בקבוק סודה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 19 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מחכה להמשךך:)
הגב
דווח
guest
לא אהבתי כל כך את הפרק.אני לא חושבת שלהיות שיכור זה תירוץ זה כמו שיגידו דרסתי בנאדם כי הייתי שיכור אז תסלחו לי!זה לא מתאים בכלל..גם עופרי איפה הראש שלה החבר שלה יישב בסלון שותה עם הידידה יש שלב מסוים שאפשר לקום ולהגיד מספיק להיום בוא למקלחת ולישון ולמנוע את כל זה..למה זה טוב?איפה הגבולות של ליאם?אם כל הכבוד לאובדן החבר שלו אבל הוא מגזים ופורץ את הגבולות ו״סולח״ לעצמו בתירוץ טיפשי ועלוב זה הימים הקשים של המוות אז מותר לי להעלם ,לבלוע כדורים ולהתאבד ולאנוס את אישתי?!מה זה השטויות האלה??זה נורא מכעיס אותי!!!הוא עוד מעט יהיה אבא לילד איזה דוגמא הוא יתן לו..איזה מסרים הוא יעביר לו?יונתן מתהפך בקבר שלו עליו ועל חברה שלו שהפכו אותך לפולחן..דיי תשחררו את הבנאדם הוא עכשיו במקום שקט ורואה אתכם ורוצה באושר שלכם תשחררו אותו ותתנו לנפש שלו לנוח.כל הצעה כל הפגישות כל הפולחן שהוא והמשפחה שלא עושה וואלה לא מתאים קשה לי להאמין שנותנים יד לדבר הזה.
הגב
דווח
guest
אתמול זה היה התאבדות היום זה אונס ומה זה יהיה מחר?הוא יחשוב שהילד שלן זה מחבל ויזרוק אותו מהחלון?לכל דבר בחיים צריך להיות קצת פרופרציה ,אמת ,שיקול דעת..אי אפשר להמשיך לחיות ככה ולגרום לסובב אליך ללכת על ביצים בכל פעם ובטח שאי אפשר לנהל ככה מערכת יחסים.
הגב
דווח
טען עוד 53 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D