כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 89

"אני באמת מחכה שתחזרי להיות את"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 93

פרק 89: מרתון של טעויות

הכי קל לתכנן דברים. מה הבעיה לכתוב ביומן, או יותר נכון לשרבט, איזה משהו ולהמתין ליום שיגיע? כבר למדתי על בשרי אחרי מרתון ת"א הראשון בו ליוויתי את ליאם ונפצעתי להפסיק לתכנן, נכון. רק שכשאנחנו נכנסים אל "עונת המרתונים", וליאם אומר לי גם לכתוב ביומן את 22.02.2019- מרתון ת"א, אני עושה לו 'כן כן' עם הראש בלי לדעת שקטנצ'יק מאזין עם האוזניים בתוך הבטן שלי ומחליט שזה היום שהוא יבוא אל העולם.

"תרדי נו. אני לא רוצה שתהיי חשופה לגשם בכלל." ליאם מנסה לא להתעצבן, אבל זה לא ממש פשוט כשאיזה ערס צופר לו מאחור כי הוא עצר לשנייה.
אני מסירה את חגורת הבטיחות באטיות בכוונה. "מה, עכשיו אני אחכה לך בלובי שוב מיליון שנה?"
"זה לחפש חנייה. קצת סיפור. נו!" הוא מרים את הקול בסוף המשפט כשהערס מגביר את קצב הצפירות.
אני מספיקה לראות אותו רואה אותי מגלגלת עיניים ומתחילה ללכת תחת תקרת הבטון אל פנים המלון. יש שילוטים על מרתון טבריה בכל מקום כולל בלובי, ואני בהלם כשאני מפנימה איך תוך שנתיים נהייתי מבינה בכל מה שקשור לריצות בישראל. תחילת ינואר מרתון טבריה כהכנה למרתון תל אביב שבסוף פברואר, אמר לי ליאם בנובמבר. והנה הגענו לרגע.
איבדתי את הסבלנות בדרך לכאן. זאת הייתה נסיעה מאוד מאוד קשה בשבילי שכללה לא פחות משלוש עצירות לפיפי. גם עכשיו אני מרגישה את השלפוחית שלי לוחצת. אתאפק עד שליאם יגיע ואלך לשירותים שבלובי.
הלובי עצמו מפוצץ. עד שאני מוצאת חתיכת ספה לשבת עליה, אני כבר מרגישה את הכאבים ברגליים ובגב התחתון. הקבלה נמצאת די רחוק מהמקום בו אני יושבת, ואני מצליחה לראות שם רק שתי פקידות על משהו כבר עשרים אנשים. אני לא מגזימה. אני גם רואה בזווית עין עוד קבוצות מגיעות, מה שגורם לי להבין שיש מצב שנקבל את החדר בעוד שעה פלוס. מתחיל להיות לי חם, ולכן אני מורידה את המעיל של ליאם ומתכסה איתו. אני חושבת שאני עייפה, לא בטוחה בכך, פשוט להירדם כאן זו לא ממש חוויה.
אחחחחח.
מישהי דרכה לי על הרגל.
"סליחה." היא תופסת את הבת שלה, שרצה מלפנים וקרובה להתגלגל על השטיח. "ממש סליחה."
אני מרגישה את כף הרגל שלי בוערת, מנסה לחייך חיוך מזויף ולא ממש הולך לי. מה שכן הולך הוא ליאם, שמבחין בי או במעיל שלו.
"מצאתי חנייה בפוקס." הוא מניח את התיק שלו על המזוודה שלי. "אני הולך להביא את המפתחות לחדר. תישארי פה."
"זה ייקח זמן ויש לי פיפי," אני ממלמלת.
"שוב?!" הוא מרים גבה. "את... את לא יכולה להתאפק עוד קצת?"
"אני אנסה." אני סוגרת את הרגליים, אבל מרגיש לי שתיכף אציף את הספה כאן. שתי דקות אחרי שליאם מתרחק ממני, אני לא מסוגלת יותר ורצה אל השירותים. כשאני מרגישה סופר הקלה בגוף, אני יוצאת חזרה אל הלובי עם נייר סופג ביד ומתנגשת ב... ליאם.
"לא הבנתי לאן הלכת ולמה השארת את הדברים לבד. ניחשתי לחפש אותך פה וצדקתי. חתיכת ניחוש פרוע, כן?"
אני לא יודעת איך לקרוא את הטון שלו.
"לא יכולת להתאפק רק עוד קצת? עוד כמה דקות?" הוא מושיט לי את אחד משני הכרטיסים המגנטים לחדר.
"אולי תהיה אתה בהיריון בחודש שביעי?" אני מסננת בקול רם מדי.
"סליחה, סליחה." הוא אוסף את התיק שלו ומעמיס אותו על כתף אחת בעוד את המזוודה שלי הוא גורר בקלות. רואים שהוא לא רוצה לריב איתי.
"עד איזה שעה החדר שלנו במוצאי שבת?" אני מוצאת את עצמי מפהקת לו ממש מול הפרצוף.
"שש." הוא מרים את העיניים הכחולות שלו אל צג הקומות כשאנחנו ממתינים למעלית. "קיבלנו חדר בקומה שביעית. נמוך."
"כן, אה?" אני מגחכת תוך כדי פיהוק נוסף.
"ארוחת הפסטה המסורתית עוד שלוש וחצי שעות ככה." הוא נותן לי להיכנס אל המעלית ראשונה. "אני רואה לפי כמות האנשים בלובי שהרב באו למרתון גם. מעניין מי נשאר לשבת ומי הולך מחר בצהריים כבר."
אני יוצאת ראשונה מהמעלית ורואה שהחדר שלנו בצד שמאל במסדרון בשלט העץ המכוון. "אני כבר אשאר בחדר." אני פותחת לנו את דלת מספר 612 ונכנסת ראשונה פנימה אל חדר נחמד. אני רואה ישר את הכינרת מולי וגם קצת מהטיילת. זה לא החלק של האוניות, אלא שביל סלול באפור שדומה לשמיים.
ליאם נכנס אחריי, מניח את המזוודה שלי והתיק שלו די קרוב למיטה ופותח את דלת המקלחת. "אה, יש אמבטיה. יופי." הוא מדליק את האורות להתחשב בכך שבחוץ די חשוך וגשום. "אה, גם הפעם יש ספה."
"כשקטנצ'יק יהיה בסביבות גיל ארבע הוא ישן כבר על הספה." אני עומדת ליד החלון תוך כדי שאני מורידה את המעיל (בפעם המי יודע כמה). אני חושבת שלא הייתי בטבריה כבר הרבה מאוד זמן. אני רואה את ליאם מרים בדיוק את התיק שלו אל הספה ומחטט בו. אני תולה את המעיל שלו על כיסא שצמוד לשידה עם הטלוויזיה ועוברת לשכב על המיטה. איכשהו יצא שנרדמתי כי אני מתעוררת מכוסה בשמיכה ומריחה ממרחקים, תוך כדי חלום, את האפטרשייב של ליאם.
"את רעבה? אני יכול להזמין לך משהו לחדר." הוא עולה אל המיטה ומדליק את הטלוויזיה.
"לא, הכל בסדר." אני מסתכלת לעבר השקיות עם האוכל שליאם קנה אתמול בערב. זה מזכיר לי קצת את יום הזיכרון בחיפה.
"מה תעשי כשארד לחדר אוכל לפסטה?" כף היד שלו מטיילת מתחת לשמיכה עד שהיא מגיעה אל הבטן שלו. הוא חופר לי בשכבות הבגדים שאני לובשת, מגיע אל העור ומשאיר אותה שם. קטנצ'יק בדיוק מתחיל לזוז, ובהתאם השרירים בפנים של ליאם כשקולט את זה.
"אפשר להצטרף גם או שזה רק לרצים?" אני לא רוצה להיות נידי או דביקי, אבל כן בא לי להיות איתו הערב.
"אני חושב שרק לרצים," הוא עונה ומוסיף מיד, "אנחנו יכולים אחר כך ללכת ביחד לאיזשהו מקום בשבילך אחר כך כדי שתאכלי או כאמור להזמין משהו לפה. אנחנו בישראל, את יודעת. זאת לא בעיה. לכל אוכל שאת אוהבת יש רשת בערך."
אני רואה אותו בדיוק מכוון שעון מעורר. "אתה צריך לקום מחר בארבע."
"בגלל זה הצעתי מלכתחילה שנזמין לחדר." הוא נכנס לאפליקציית אוכל ומושיט לי את הנייד שלו. "מקווה שאת תחפשי מה בא לך לאכול במקום לריב. ידעת מראש שארוחת הערב כאן היא רק בשישי."
"אני לא רבה," אני מסננת שוב.
"אז את פגועה." ליאם לא נרגש. הוא יוצא מהמיטה למרות שנכנס אליה לפני פחות מעשר דקות.
"מה? למה?" אני מתגרה רק מלחשוב על פסטה, ולכן מסמנת מה אני רוצה ונותנת לליאם את הנייד כדי שיזמין לי. אני גרועה בכל מה שקשור להזמנת אוכל דרך הנייד. "הנה. גם לי בא פסטה."
אני יורדת עם ליאם ללובי חצי שעה אחר כך להביא את ארוחת הערב שלי ונפרדת ממנו כשהוא פונה אל חדר האוכל. אני עולה לחדר, אוכלת מול הטלוויזיה וגיא פינס ושומעת את הגשם דופק חזק על החלונות. אי אפשר יהיה ללכת לטייל אחר כך, גם לא סיבוב קטן.
כשליאם חוזר, אני בדיוק על הרצפה עם המזוודה פתוחה בהיכון לשלוף את הפיג'מה שלי. "למה את יושבת ככה? שלא ייתפס לך הגב שוב." הוא כבר למד איפה כואב לי ואני לא יודעת אם אני אוהבת את זה או לא. "תסדרי הכל בארון וזהו."
"לא צריך, אני חושבת." אני אוחזת בספה וקמה. "איך הייתה הפסטה?"
"משעממת. די רגילה." הוא שולף מהתיק שלו את מברשת השיניים והמשחה. "אני הולך לישון תיכף. נראה לי שהבנת שבמזג האוויר הזה בעייתי לטייל."
"איך תרוץ?" אני שולפת את הלפטופ שלו מהתיק ומניחה אותו על השידה. אני פחות עייפה עכשיו ונראה לי שאראה סרט.
"אני לא עשוי מסוכר." הוא מחייך את החיוך היפה שלו. "תתקשרי לקבלה לבקש את הסיסמא לWIFI. שכחתי לבקש את הפתק." אני מהנהנת, והוא נותן לי נשיקה קטנה על השפתיים לפני שהוא משתלט לי על המקלחת.

"עופרי, אני יוצא," ליאם לוחש לי באוזן. אני מרגישה את גב כף היד שלו על הלחי שלי. הוא קר. "את יכולה לישון עוד קצת. שמתי לך שעון מעורר. ניפגש בנקודת הסיום, טוב? זה לא ממש קשה למצוא איפה זה."
אני מתקשה להתרכז. אני פותחת עיניים לרגע ולמרבה ההפתעה לא סוגרת מיד. רק האור שבכניסה, שמבחינת מרחק מהמיטה נמצא די בקצה, דלוק עכשיו. ליאם לבוש בטרנינג של נייק ומתחת אני רואה את החולצה של המרתון עם הלוגו. כמה הוא חיכה לזה.
"בסדר," אני אומרת ומתהפכת אל הצד השני. אני מרגישה עכשיו את השפתיים שלו מרפרפות לי על הצוואר, עולות אל הלחי ונעצרות בשפתיים שלי. אני כמעט שואלת אותו אם הוא בלע את הכדור שלו אתמול רק שאיכשהו העייפות מנצחת ואני צוללת לשינה עמוקה מחדש. כן, לא רגילה. עמוקה.
אני קופצת בבהלה מהמיטה כשאני מגלה שהשעה רבע לתשע. שיט. שיט. שיט. לא התעוררתי בשמונה.
אני מצחצחת שיניים במהירות, לובשת טייטס, מורידה את חולצת הפיג'מה, נשארת בגופייה הארוכה, לובשת את המעיל של ליאם, נועלת את הסניקרס שלי (כפות הרגליים שלי מתחילות להתנפח ואני מפחדת שהם לא יעלו עלי בקרוב), לוקחת את המטרייה וכמעט יוצאת. שיט. השיער שלי. אני אוספת אותו לקוקו מרושל ורצה החוצה אל המעליות, יודעת בוודאות שאת ארוחת הבוקר כבר לא אוכל.
כשאני מגיעה לקו הסיום, אני מרגישה הכי כבדה שאי פעם הייתי. אני מתנשפת, מנופפת לליאם שמופיע בדיוק. לפחות הגעתי בזמן.
"כל הכבוד," אני אומרת לו, מרגישה לפתע סחרחורת כשכמה רצים חולפים על פנינו ואוחזת לו בזרוע.
"הופה." הוא תופס אותי לפני שאני נופלת ומושיב אותי על המדרכה. "מה קרה לך?" הוא מושיט לי את בקבוק המים שלו.
"תעשה מתיחות לשחרור. עזוב." אני מרימה את העיניים אליו ומורידה ישר. הגשם עכשיו מטפטף, יחסית נסבל.
"מה, האוכל עולה לך?" הוא אכן מתחיל בשחרור ומותח את הרגליים שלו לאחור.
"לא התעוררתי בזמן אז לא אכלתי או שתיתי," אני משיבה ומתעניינת בו. "איך הייתה הריצה? שברת את השיא שלך?"
"למה לא אכלת? זה הרבה יותר חשוב מסתם לעמוד פה." הוא כמובן נוזף בי.
"אז אני אוכל עכשיו, מה כבר יקרה?" אני קמה וכמעט מתנגשת ברץ נוסף. מזל שליאם אוחז בי ומונע זאת.
"בואי, בואי לחדר." האחיזה שלו עכשיו כואבת לי.
אנחנו הולכים צמוד זה לזו, ואני מריחה את הזיעה שלו ככה שאני לא רוצה לאכול בכלל. זה מגעיל. "עכשיו לא תדבר איתי?" אני שואלת.
הפעם תורו לסנן, כאילו החלפנו תפקידים מאתמול, "את חסרת אחריות."
"עוד משהו?" כבר שמעתי אותו אומר את המילים האלו בדיוק לפני שבוע וקצת עם הצנימים.
"מה את ישר נפגעת? שיו." הוא עוזב לי את הזרוע כשאנחנו מתקרבים אל המלון. "היית צריכה לחשוב בהיגיון."
"ואז היית מחפש אותי ומשתגע, לא?"
"ממש לא." קשה לי להגביר את קצב ההליכה למרות שאני ממש רוצה לפתוח פער עליו. הוא כולו תשוש מהריצה ואני רואה איך הרגליים שלו מתקשות לסחוב אותו.
לובי המלון ריק. אני חושבת שהרצים למיניהם של חצי המרתון עדיין בשטח. הפקידה מאשרת שכן כשאומרת לליאם שהוא הקדים כי חטיפי הבריאות שמוציאים לרצים מוגשים רק בשעה 12:00. הוא משיב לה שהוא בסדר, מודה לה, ומצליח להשיג אותי רגע לפני שאני נבלעת במעלית.
"מה את עושה?" הוא מרים את הסנטר שלי עם האצבע החלקלקה שלו. גם היא מזיעה.
"מה אתה עושה עם חסרת אחריות כמוני?" הדמעות מתחילות לבצבץ.
הוא לא מבחין בהן כי הוא ממשיך בטון הקשה שלו. "תגידי, את רצינית? את חסרת אחריות. כן."
"טוב." אני מתחילה לרוץ, או יותר נכון לדלג, כשאנחנו מגיעים אל הקומה שלנו.
"עופרי, נו. די כבר." הוא מושיט יד ארוכה ומצליח לתפוס אותי. "תירגעי."
אני מצליחה להוריד את היד שלו, עושה עוד כמה צעדים עד לדלת המוכרת ופותחת אותה. אני חולצת את הנעליים, מורידה את המעיל שלו ועוברת ישר לשכב על המיטה. הוא מוציא מהתיק שלו בגדים נקיים ועובר להסתכל עלי כשהם בידיים שלו. "את לא הולכת לישון. מה נראה לך שאת עושה?"
"הולכת לישון." אני מכסה את עצמי בפוך המבולגן. החדרנית עוד לא הייתה פה.
"לא. אני מתקלח מהר ואנחנו הולכים לאכול. דגש על את."
"לא רוצה." אני מכסה את הראש בשמיכה שלא יראה שאני על סף הישברות.
"את נהיית קשה מיום ליום. את עושה דווקא?" הוא לא מוותר ועומד ממש צמוד אלי.
והנה אני בוכה. "אני לא מרגישה אני בזמן האחרון, אוקי? אני אולי ישנה לילות רצופים, אבל... אבל..." אני משתנקת וממשיכה, "אבל כמעט שכבר שבועיים אני לא מרגישה אותו דבר. זאת לא עייפות כמו שאתה ואמא שלך אומרים, אוקי? אני כאילו כבדה ולא רוצה לצאת מהמיטה ובמיטה ישנים."
יש שקט. אני כמובן לא רואה כלום כי אני קבורה בפוך. אני כן מריחה לפתע זיעה מסריחה במיוחד ותוך פחות משנייה אני מרגישה את הזרועות של ליאם סוגרות עלי.
"נלך לאכול ואז תשני כמה שאת רוצה, טוב?" לא מספיק הוא חונק אותי עם הריח שלו, הוא גם חונק אותי בנשיקות.
"אני גם רוצה שוקולד. בא לי שוקולד," אני מצליחה איכשהו לומר משהו למרות שהאוויר נגמר לי.
"אין בשקיות של מה שקניתי?" הוא מתרומם ומתחיל ללכת לכיוון המקלחת. "בדקת?"
אני מושיטה יד אל השידה שליד המיטה שלי, מוציאה את הבושם של אסתי לאודר ומתיזה מעלי. יותר טוב. איזו הקלה. "אין."

"אני צריך נראה לי לקנות יומן ואת תכתבי בו את התאריכים של הקורסים האלה וזהו," ליאם אומר תוך כדי שהוא מקלף את העוף.
"מה זה הקורסים האלה? אם אתה לא מרגיש מחויבות אל תבוא," אני ממלמלת.
"די עם הרגישות שלך. את לא כזאת. כשהכרתי אותך היית הרבה יותר מחוספסת ומתוחכמת." הוא מנקה את האצבעות שלו עם המפית. "אני כן רוצה לבוא ולהיות חלק מזה, אוקי? גם יאיר סיפר לי קצת על הכנה ללידה שהיה עם יעל. נשמע חוויה משעשעת."
"ממש." אני מעקמת את האף. אני מעדיפה לא לספר לו על הלחצים שעוברים לי בגוף ככל שתאריך הלידה מתקרב. זה עוד חודשיים בערך. אני מפחדת מהכאב הזה כשארגיש שיתחילו הצירים. אמא לעגה לי בפרצוף ואמרה השבוע: "חכי חכי".
"אחלה ארוחת ערב," ליאם אומר ובעצם משנה נושא.
"האוכל שלך יותר טעים." אני באמת מתכוונת לזה ולא בקטע של להתחנף.
הוא מחייך. "הייתי מחזיק לך את היד אם היא לא הייתה מטונפת בשמן של עוף."
אנחנו מדברים על כך שאני צריכה להעביר הילוך בכל מה שקשור לחדר העתידי של קטנצ'יק, בטח שעכשיו הוא ריק לגמרי. ליאם אומר שבפברואר הוא נכנס לתקופת מבחנים ומעדיף שנקנה את העגלה, המיטה וכל האביזרים לחדר כבר בקרוב. אני נושמת עמוק ומורה לעצמי לא להילחץ. איבון ואני נפגשות בראשון בבוקר במקום אתמול, ואני אספר לה הכל. הפגישות איתו באמת מפחיתות אצלי את הלחץ שמרגיש עכשיו יותר לפרקים מאשר תמידי.
"רוצה לנסוע לאיזה בר פה? לא היינו הרבה זמן בבר ביחד." ליאם מציע. "יש באזור הטיילת כמה והגשם הפסיק לבינתיים. נצא קצת, נתאוורר."
אני מסכימה, רק שמהר מאוד האוורור הופך למחנק. מעשנים עלי מכל עבר, ואני בורחת החוצה, כולי משתעלת. "לא יכולת לצפות את זה?!" אני מוציאה הכל על ליאם. אני מתכופפת, אוחזת בבטן שלי תוך כדי שאני מקיאה לו כמעט על הנעליים. הוא מצליח לקחת אותי אל צידי המדרכה, ואני מוציאה את ארוחת הערב על שיח מסכן.
אנחנו חוזרים לחדר, ואני מתקלחת מחדש כשליאם יושב על האסלה ומשגיח שאני בסדר. אני מרגישה תשושה וחלשה, תרתי משמע. זה לא רק פיזית.
ליאם עולה למיטה רק כשאני בתוכה ומכסה אותי כאילו אני ילדה קטנה. אני ממש לא רוצה להתפנק. אני גם רוצה הביתה. עוד קצת וזהו.
"קר לי," אני ממלמלת. "אפשר שמחר נחזור הביתה אחרי ארוחת הבוקר?"
"למה? נלך לטייל קצת בצהריים." הוא מלטף לי את השיער הרטוב.
אני מתחילה לבכות. "אני לא נהנית הפעם. אתה חושב שאני אחזור להיות עצמי אחרי הלידה? אני באמת רגישה יותר מדי."
"אני שם לב." הוא נותן לי להניח את הראש על החזה שלו. אני בטח מרטיבה לו את הסווצ'ר. האצבעות שלו מטיילות לי על הפנים, וזה דווקא כן נעים. "אם לא תרגישי טוב מחר בבוקר גם נלך אחרי. בסדר." ואני נרדמת ככה.
***
ליאם שכח שאתמול אמרתי לו שאני רוצה שוקולד. ארוחת בוקר בשבתות במלונות בארץ היא בדרך כלל חלבית ומלוחה. אין פנקייקים. אין נוטלה. אנחנו הולכים לטיילת, או יותר נכון אני גוררת את ליאם לשם, ומחפשים לי שוקולד בין הדוכנים.
ליאם אוחז במטרייה שלו, אני בשלי, והוא מקטר. "אולי נחזור באמת לחדר, נארוז הכל וניסע? אולי בדרך נמצא לך שוקולד בתחנת דלק. אין פה כלום, נו. רק מזכרות."
"חייב להיות." אני מתעקשת.
הוא נאנח כשאנחנו מתרחקים מהמלון, והגשם מתחזק. "בואי נחזור הביתה, עופרי. אני אשים בארון עשרים חבילות שוקולד, בסדר?"
"הנה!" אני קופצת בשמחה כשאני רואה שוקולד לבן עם שברי עוגיות בדוכן ממתקים. "איפה החום?" אני שואלת את המוכרת המבוגרת.
"נגמר. זה אחרון," היא עונה ומנופפת בו. "את לוקחת?"
"כמה זה?" ליאם מוציא את הארנק.
"12 שקלים," היא משיבה ברצינות.
"12 שקלים על שוקולד של עלית?" גם ליאם מרצין. "וואו." והוא משלם לה.
אני כולי מאושרת בדרך חזרה לחדר. "רוצה?" אני מציעה לו קובייה ושמחה כשהוא מסרב.
"אני באמת מחכה שתחזרי להיות את," הוא ממלמל ו... גורם לי לבכות. "אוי, שיט. סליחה." כמובן שכבר מאוחר מדי. הוא מנסה לחבק אותי ואני לא נותנת לו. כשאנחנו מגיעים לחדר, אני נכנעת ומתנחמת בזרועותיו. הוא מדליק את הטלוויזיה כשאנחנו במיטה.
"בשש נותנים את החדר חזרה?" אני תוהה אם להירדם.
"כן. בערך שלוש, לא?" הוא לוקח את הנייד שלו. "אפילו פחות. שתיים וחצי. יש זמן." הוא לא מסתיר את הווטסאפ שלו, בו יש הודעה ממאיה.
"הגשם הזה מדאיג אותי", היא כתבה לו.
הוא מקליד: "נעקוב אחרי תחזית מזג האוויר. הרבה דברים יכולים לקרות בשבוע", ומניח את הנייד שלו חזרה בצד.
"אה, הצעדה יכולה להתבטל?" הבטן מתהפכת לי פתאום.
"מזג האוויר משתנה תוך שניות. באמת שאי אפשר לדעת." הוא כולו אדיש. "מאמין שאם יהיה טפטוף קל לא ימנעו מהצעדה להתקיים."
"ואם ירד גשם חזק?" אני מנסה להרגיע את הרעידות שלי ומרימה את הראש אליו. אני רואה את הסנטר שלו, את הנחיריים ואת הריסים. הוא עם עיניים עצומות.
"אני לא יודע."
"ואז כאילו אתה ומאיה תציינו את יום ההולדת לבד?" אני לוחצת, והוא כמובן מתעצבן.
"אמרתי שאני לא יודע, עופרי."
במקום להתנצל או מינימום למלמל "טוב טוב" או משהו בסגנון, אני מתחילה מיד לפחד. אני מגרשת מהראש את הפלאשבקים של שנה שעברה שמציפים אותי מחדש ומנסה לחשוב בצלילות. קודם כל, אני בסדר עם מאיה עכשיו. שנית, מזג האוויר באמת יכול להשתנות. שבוע זה הרבה זמן. והכי חשוב: ליאם הבטיח שלא יעלם לי יותר ומפה נגזר שגם לא יפגע בי ובקטנצ'יק, אז מה כבר יכול לקרות?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
תמשיכייייייייייייייי!!!!!!!!!!!?!!!!!!!
הגב
דווח
guest
Please continue I like your story :)
הגב
דווח
guest
מחכה להמשךךךך:)
הגב
דווח
טען עוד 20 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 90
להילחם בשבילו- פרק 90
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 93
יש לי הכל- פרק 93
מאת: שלכת כותבת מהלב
מתח
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 3
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 3
מאת: Stav BH
אנחנו לא זוג
אנחנו לא זוג
מאת: שקד מיכאל
כועסת
כועסת
מאת: Shirel Ben-Or
הסיפור שלי.
הסיפור שלי.
מאת: •Our scratches | השריטות שלנו•
מרתק
"אולי תכתוב עליי שיר?"
"אולי תכתוב עליי שיר?"
מאת: moshe shachar
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
סיפורים אחרונים
כשהגעגוע מטריף כל חוש
כשהגעגוע מטריף כל חוש
מאת: Yael Shayn
האור שלי
האור שלי
מאת: Benel Jerassi
על סוג של כאב שהוא אושר.
על סוג של כאב שהוא אושר.
מאת: גיא .
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave