כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 88

"שמעתי שהתחתנת. פנצ'ר, אה?"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 93

פרק 88: משתנים

"מה?" אני בטוחה לרגע שאני לא שומעת טוב, אבל כשעדי חוזרת על המילים הבודדות שוב, אני מבינה ששמעתי מצוין.
"אמא של יובל נפטרה."
"מתי? מה? אני ידעתי שהיא חולה, לא חשבתי ש..." אני כולי בהלם. אני אפילו לא מוצאת מילים כדי לסיים את המשפט.
"אני לא יודעת גם. יובל פרסם בפייסבוק בבוקר שההלוויה בשעה שלוש. את רוצה שנלך ביחד? אני אגיע לאסוף אותך."
אני מסתכלת לכיוון השמיים האפורים אפורים כמעט שחורים ויודעת שזה לא רעיון טוב. לפני פחות משבוע שכבתי במיטה עם חום גבוה ואנטיביוטיקה. ליאם לא יאהב בכלל את הרעיון שאני אלך לבית העלמין בגשם. די ברור שירד גשם תיכף.
"עופרי?"
"אה... אני... אני הייתי חולה ממש קשה ו... אני לא חושבת שזה רעיון טוב שאבוא להלוויה." אני נושמת עמוק. "אני אלך כבר לנחם בהמשך השבוע."
"אוקי," היא משיבה בקרירות. "אני כבר אלך לבד." והיא מנתקת.
אני לא מצליחה לעכל בדקות ואולי גם בשעות שאחרי את הבשורה. אני רואה בפייסבוק של יובל את מודעת האבל ומרגישה כמו בסיוט. היא פתוחה לציבור, וגם אם אני לא חברה שלו, תרתי משמע, אני יכולה לראות אותה. אני מסתכלת על השעון שבממיר כל הזמן, כאילו משהו בי ישנה את דעתו. כשהשעה שלוש מגיעה, אני מבינה שלא. אני תוהה אם לספר לליאם כשיחזור מהלימודים או לא. הוא לא יהיה בעד שאלך גם לנחם, אני מרגישה את זה. אני שוכבת על הספה ומתחילה לבכות תוך כדי שהזיכרונות המשותפים שלי ושל אמא של יובל מציפים אותי. היא לא כאן יותר. לא משנה כמה זמן עבר וכמה התרחקנו, אני מסוגלת לראות הכל עוד בעיניים: את השיחות בסלון בבית שלה ושל אחותו כשיובל עוד גר שם, את הארוחות המשותפות, את זה שהיא לימדה אותי להכין פירה. פתאום בא לי פירה וקטנצ'יק בדיוק מתחיל להראות סימנים שהוא רעב כשהוא משנה תנוחה שם בפנים.
אני קמה למצב ישיבה כשבדיוק הדלת נפתחת וליאם נכנס פנימה. הוא לבוש במעיל שלו, שרטוב כולו ומסגיר שכן יורד גשם בחוץ. "איזה מבול," הוא אומר את מה שמובן, מתקדם אלי ומתיישב לידי. "מה שלומך? ישנת טוב?" הוא נותן לי נשיקה מהירה על השפתיים, מכניס את כף היד שלו מתחת לחולצה שלי ומניח אותה על הבטן שלי. האצבעות שלו קפואות כשהן מלטפות את העור שלי. "מה שלום קטנצ'יק? אכל טוב? אני מרגיש אותו זז."
"אני בדיוק הולכת לבשל משהו. בא לי פירה." אני קמה ומדליקה את החימום. אני לא יודעת אם באמת קר לי. יש מצב גדול שזה בגלל הבשורה.
"את רוצה שאני אכין?" הוא קם אחרי. "אני מרגיש עייף וצריך לעשות משהו."
"גם אני. כמה אפשר לישון?" אני מוציאה שלושה תפוחי אדמה מהמקרר.
"אמא שלי אומרת שזה טבעי שאת רוצה לישון כל הזמן, בכל זאת יש בתוכך מישהו שלוקח ממך הרבה אנרגיה. את מייצרת חיים, זה מעייף." הוא מוריד בקלות את הסיר הדרוש מהארון העליון וממלא אותו במים. "לא אכלת כלום את רוצה להגיד לי?"
אני רוצה להגיד לו שאין לי כוח עכשיו לביקורת הזאת שלו, אבל מחליטה להיות כנה איתו. "עדי התקשרה לפני כמה שעות." אני עוצרת ומסתובבת אליו כך שהמבט שלנו מצטלב.
"אוקי ו... ?" הוא מדליק את הגז ולאחר מכן משלב ידיים.
"אמא של יובל נפטרה." אני מתחילה לבכות מחדש ומנגבת את הדמעות והאף הנוזל שלי, שלא נעלם לגמרי, בשרוול הפיג'מה. דוחה שכמותי. "לא הלכתי להלוויה. עדי רצתה שנלך ביחד." אני מרגישה צורך להיות מוגנת, מתקרבת לליאם ומצמידה את הראש אל החזה שלו. אני כבר לא יכולה להיות צמודה אליו כמו פעם בכל הגוף כי לבטן שלי יש, כמו שכבר אמרתי, נוכחות והיא די מפרידה אותי ממנו. קטנצ'יק באמצע. הוא סוגר בקלות את הזרועות שלו סביבי.
"הכל בסדר, עופרי." הוא נותן לי נשיקה בראש ומכבה את הגז כשמבין שעוד לא סיימתי לקלף את תפוחי האדמה. "את במקום אחר עכשיו ולא הרגשת צורך ללכת. הכל בסדר." הוא מלטף את השיער שלי.
"יותר חשבתי על הקטע שבחוץ בטח קר וגשם ואני רק עכשיו התחלתי להבריא מהדלקת קונוסים הזו ו-"
ליאם קוטע אותי ואומר, "זאת מחשבה מאוד טובה ובוגרת. את צריכה עכשיו לדאוג לבריאות שלך ושל קטנצ'יק ולא ללכת לבית העלמין במזג אוויר כזה. את רוצה להתקשר אליו? לשלוח הודעה?"
"אני לא יודעת מה לעשות עדיין. כל זה נראה כמו חלום רע." אני מנסה לשלוט בבכי.
הוא מרים את הסנטר שלי עם אצבע אחת שלו. "קחי את הזמן לעכל. לא עושים דברים בפזיזות ובטח שלא מלחץ. אני מכבה את המזגן, טוב? אני מתבשל פה מהר יותר מתפוחי האדמה שלך בינתיים."
אני רועדת פתאום. "או... אוקי."
"טוב, במחשבה שנייה לא." הוא משחרר את החיבוק, לוקח צעד אחורה ומוריד את הסווצ'ר הירוק שלו כך שהוא נשאר בטי שירט שחורה. "ממש קר לך? באמת טוב שלא יצאת מהבית. לכי תשכבי בספה עם שמיכות, אני אסיים פה את הפירה."
"לא, לא." אני מתעקשת וחוזרת לקלף את תפוחי האדמה. "זה בגלל זה, נו. בגלל המחשבות. אני צריכה פשוט... אולי אני צריכה לדבר עם אמא שלי."
ליאם לא ממש מגיב למה שאמרתי וגם לא יודע איך לאכול את השיחה שלי ושל אמא. הוא די המום לראות אותי פורצת בבכי ואומרת שאני מרגישה שאני חייבת ללכת לנחם. כשאני מנתקת הוא אומר, "אני לא בעד שתלכי."
"לא כזה אכפת לי אם אתה בעד או לא, אם להיות כנה." כמו שלו יש דברים מהעבר, גם לי.
"אני לא מונע את זה ממך, אני פשוט מרגיש בשבילך שזה לא נחוץ. אפשר לסיים הכל בשיחת טלפון."
אני לא יודעת אם הוא חסר רגישות ורגשות או באמת דואג לי. "אני אסתדר," אני ממלמלת ולובשת את המעיל שלי. "אני לוקחת את פאביו לסיבוב קצר. אני צריכה אוויר."
"מתי חשבת ללכת?" הוא נראה קצת מפוזר. גם אותו זה תפס לא מוכן, אבל מי באמת מוכן למוות?
"אה... לא יודעת. היום בטח יהיה מלא שם. אולי מחר? מחרתיים? אני לא חושבת שזה רעיון טוב שתבוא." אני מחפשת את הרצועה בשולחן שבמטבח.
"מישהו אמר שאני אבוא?" הוא נדבק במלמולים שלי, רק שבמקרה שלו נשמע שהוא מדבר לעצמו. אני מוצאת את הרצועה בסופו של דבר וקוראת לפאביו לצאת מהחדר. הוא ואני במצב די דומה עכשיו. ישנים חסרי מעש כל היום כשאני לא עובדת. "תסגרי את המעיל שלך," הוא אומר רגע לפני שאני סוגרת את הדלת.
"אני לא יכולה ממש." אני מראה לו שאני מצליחה לסגור אותו רק בהתחלה.
"אז למה את לא קונה חדש, למען השם? חכי רגע." הוא נכנס לחדר העבודה וחוזר אחרי כמה שניות עם המעיל הצבאי שלו. "זיכרון רע רע רע, אבל אולי לראות אותך איתו יעשה קצת שינוי. תלבשי אותו. הוא מחמם."
"אתה בטוח?" אני מורידה את המעיל שלי ומהססת לקחת את שלו.
"איזו שאלה מטומטמת. נו, תשימי אותו." הוא מחכה שאלבש אותו וכשאני מסיימת הוא סוגר את הרוכסן במקומי. הוא נסגר ישר. "יופי, הנה יש לך מעיל לחורף. תשתמשי בו עד הלידה אם את מתעצלת לקנות לך אחד אחר."
אני לא במוד להסביר לו שאין צורך במעיל נוסף והז'קט דמוי העור שקניתי בפראג אמור להספיק. בישראל כל הקטע של בגדי היריון לא נפוץ, ואני לא רוצה מעיל מכוער וענקי. אני יוצאת מהבית ומרגישה באמת כאילו אני בתוך פוך. פאביו עצמו סובל מקור כלבים (חה חה) כנראה אחרת אין לי הסבר למה הוא מושך אותי חזרה לבניין אחרי שהלכנו בקושי עשרה מטרים. לא עברתי אפילו את הבניין השלישי ברחוב. אני אוספת אחריו את הקקי שלו, משליכה לפח שבחדר הזבל וחוזרת לדירה בלי שבאמת הצלחתי לסדר את המחשבות, אבל לפחות אני מרגישה מעט הגיונית יותר הודות לאוויר הקר. הלוואי שהייתי יכולה לפעול באותו אופן, כי ללכת הייתה טעות...

אחרי לילה מלא מחשבות, אני מתעוררת בבוקר ומהרהרת האם לנסוע לנחם את יובל היום או לא. יש כל כך הרבה דברים שמונעים מבעדי ללכת, כל כך הרבה קולות שמעכבים את הצעד הפשוט של לקחת אוטובוס למספר תחנות.
אני יושבת על הספה בסלון עם הכביסה צמודה אלי וכשאני חוזרת לקרקע אני קולטת שלא הצלחתי לקפל שום בגד. עדי לא יצרה איתי קשר בכלל, ואני מחליטה לקחת את הנייד ולחייג אליה. היא עונה אחרי שני צלצולים ונשמעת כאילו הערתי אותה משינה.
"סליחה," אני ממלמלת.
"אני גם ככה בשלב הנודניק." היא מפהקת. כשהייתי ישנה אצלה הייתי צוחקת מכך שהיא צריכה לפחות שלושה נודניקים של חמש דקות כדי לקום. "יש לי איזה קורס באנגלית באחת אז החלטתי להבריז מהשיעור ולישון קצת. הולך להיות חפירות."
"רוצה לחפור לי על מה שהיה אתמול?" אני שמה לב שאני כוססת ציפורניים ומפסיקה מיד. שלא יהרס לי הלק ג'ל.
"הלוויה, עופרי. על מה יש לחפור כאן?"
אני לא אוהבת את הקול שלה. "איך... איך היה יובל?"
"את רצינית, תגידי?" היא ממשיכה. קל מדי לזהות שהיא מתרגזת. "העולם שלך יותר מדי ורוד גם כשאת יותר בוגרת, מסתבר."
אני רוצה לשאול אותה מה העקיצה הזו נותנת לה חוץ מאשר לפגוע בי. אני מחליטה להתרכז ביובל. "הוא דיבר איתך?"
"לא. עמדתי די בקצה. הנהן בקטנה עם הראש כשראה אותי אחר כך ליד השער. הוא היה מוקף במשפחה שלו."
"אה."
"אל תעשי לו יותר צרות ממה... מהמצב שקיים עכשיו."
"מה?" אני מפילה את האחד הג'ינסים של ליאם לרצפה.
"לא יודעת מה את זוממת, אבל עדיף שלא תעשי כלום. מקסימום, תשלחי לו הודעה בווטסאפ או משהו." היא נאנחת. "עופרי, למה זה טוב?"
"מה?"
"אני יודעת שאת חושבת ורוצה ללכת, נכון?" היא שואלת ועונה בו זמנית.
"יש שם הרבה אנשים, לדעתך?" אני עונה בשאלה משלי.
"זה רק היום השני של השבעה היום."
"אז זה כן?"
היא מוציאה אוויר בכוח. "עופרי, למה? בשיא הרצינות. הוא יראה אותך עם בטן ו... את לא צריכה את זה והוא בטח שלא צריך את זה."
"הוא יודע לא? את אמרת לו בטח." מעולם לא שאלתי את עדי אם היא סיפרה לו על ההיריון שלי. משהו בי הניח תמיד שהיא עדכנה אותו, ו... צדקתי.
"הוא שמע שהתחתנת ממישהו שעבד אתכם במסעדה וראה בפייסבוק. כמובן שהתקשר אלי. מה, רצית שאשקר לו? הוא הבין מראש שיש סיבה שאת מתחתנת כזה מהר."
בא לי לצעוק עליה ולהגיד שאני לא התחתנתי רק כי אני בהיריון, אבל על מה אני עובדת? "איך הוא הגיב?"
"אני לא יודעת. דיברנו בטלפון."
"אני יכולה לזהות לפי הקול שלך שאת קצת כועסת."
"כי ללכת יהיה חוסר התחשבות מצידך גם במצב אליו הוא נקלע. הוא במצב לא פשוט. הוא יתום, בתכלס."
"ללכת לנחם אותו זה רע?"
"את לא רואה בזה כמו לתקוע לו אצבע בעין שגם ככה בוכה ולגרום לו לבכות עוד? אולי הדימוי הזה קצת מטומטם, אבל מה... איך הוא יגיב? אתם לא ביחד שנתיים בערך? בשנתיים האלה הוא לא ממש היה בקשר משמעותי ואת הספקת להתחתן ועוד מעט יהיה לך תינוק." היא מאבדת את הסבלנות תוך רגע. "החפירות שלי לא משנות כי את תלכי גם ככה."
"זה נראה לי די הכרחי." אני משכנעת את עצמי.
"ליאם יודע שאת רוצה ללכת?" היא כמובן מנסה לשכנע אותי לרדת מזה. "הוא בטוח לא בעד, נכון?"
אני לא רוצה לספר לה שליאם עושה לי פרצופים כבר יממה. הוא לא מדבר על זה או מביע דיעה, אבל קל מדי לראות שהוא לא אוהב את זה שהשם של יובל עולה שוב בדירה.
אני מתחמקת. "טוב, אני אחשוב על זה שוב."
"בבקשה, עופרי." היא סוג של מתחננת עכשיו. "את כבר לא במקום ללכת, לא משנה מה הסיבה."
"אני מבינה שהערתי אותך לגמרי כבר," אני ממלמלת כשאני שומעת קפיצים של מיטה. "אני לא אפריע לך. נדבר כבר."
"כן. אני גם ככה קצת באיחור. נדבר." והיא מנתקת.
אני מקפלת עוד כמה בגדים על אוטומט, עוזבת כשאני מרגישה שאני חייבת אוויר, יוצאת למרפסת מלאת המים ונושמת את הניחוח הפרשי שאני אוהבת. מרגיש לי שהיום הזה גם ככה יהיה על הקצה, ולכן אני קוראת לפאביו ויוצאת איתו כשאני לבושה במעיל של ליאם. המחשבות מתחזקות בטיול על ללכת, והנה אני באוטובוס אל הבית בו ביליתי כל כך הרבה שעות בחיים שלי.

אני קוראת את מודעת האבל שוב ושוב, מרגישה איך הלב שלי נופל לתחתונים שוב ושוב (אולי קטנצ'יק בעצם אוכל אותו בדרך כי הבטן באמצע) וכמעט עושה צעד אחורה. מישהו פותח את הדלת, וזה סימן בשבילי להיכנס. המעלית כבר בקומת הקרקע, ולכן אין לי ממש זמן להרהר כשאני מטיסה אותה אל הקומה השנייה. המסדרון חשוך. אני מדליקה את האור, ומודעת האבל קופצת מחדש על דלת העץ המוכרת.
אני נוקשת בדלת בעדינות. השעה כמעט שלוש, ואני מקווה שיובל ופלג, אחותו הקטנה, לא ישנים צהריים או משהו. אני זזה לאחור כשאני שומעת צעדים, והנה הדלת נפתחת.
מישהו מזוקן פותח את הדלת. הוא בסביבות גיל 40, אני מניחה. "שלום." הוא זז הצידה ונותן לי לעבור, חושף את הסלון, שדי ריק. יושבים בו רק יובל, אישה מבוגרת ועוד איש אחד נמצא על כיסא פלסטיק במרפסת.
"חביב, אני אלך להביא עוד בורקסים לערב?" האישה המבוגרת בדיוק קמה ומסמנת לי לשבת במקומה כשאני נכנסת פנימה. יובל בדיוק מסתכל לכיוון עליו היא הסתכלה ומזהה אותי ישר. הוא מחוויר תוך שניות וזה מוזר כי הוא חיוור בדרך כלל. הוא יותר לבן מסיד. כמו מת, עם כמה שהדימוי הזה לא מתאים היום.
הוא לא קם כשאני סוגרת את המטרייה שלי עם הסקוץ' ומתיישבת בספה מולו. אני לא יודעת מה להגיד. אף פעם לא ניחמתי אבלים. אני ממקדת את המבט בפלג, שבדיוק יוצאת מאחד החדרים. היא מחייכת כשהיא רואה אותי, אבל לא חיוך שמח.
"תראו מי פה." הקול שלה נשמע ארסי ישר. היא תמיד הייתה טיפוס נקמן, פשוט אף פעם לא חשבתי שאני אהיה זו שתהיה בפה שלה. "מה שאת לובשת זאת אופנה חדשה? מה זה, לעזאזל?" היא מרימה גבה ומצביעה על המעיל שלי בגיחוך.
"אני משתתפת בצערכם. אתם שניכם יודעים כמה אהבתי את אמא שלכם ו... היא זאת שלימדה אותי לבשל גם בהתחלה ו..." אני לא יודעת מה להגיד עוד ואני מרגישה את הדמעות.
"גורל מסריח." היא מתיישבת לידי ומרשה לעצמה להעביר יד על שרוול המעיל שלי. "אני רצינית, עופרי. מה זה?" היא לובשת סריג גולף שחור. כשראיתי את יובל לראשונה, הייתי בטוחה שהוא לובש שחור גם. עכשיו, עם התאורה, אני מבינה שזו חולצה בגוון סגול כהה. היא קצרה וקרועה בקצה שלה. מנהג האבלות. לידו יש סווצ'ר שחור, קרוע אף הוא.
יובל לא ממש מסתכל עלי. "חבר שלה היה קרבי. לחם בעזה. זה המעיל שלו," הוא מסנן.
"אה, עברת לו על הפייסבוק או משהו?" פלג בוהה לי בבטן בגסות. "שמעתי שהתחתנת. פנצ'ר, אה?"
יובל מגחך (עדיין נמנע מלפגוש את המבט שלי). "איך חיי הנישואין, עופרי? איך זה להיות אשת חייל שלא יודעת כלום מהחיים שלה?"
"למה אתה מגעיל אלי ככה?" אני נושמת עמוק ובו זמנית מנגבת את הדמעות שלי.
"להגיד את האמת זה להיות מגעיל?" והנה הוא לא מסתכל עלי, הוא נועץ בי את העיניים שלו. "הנה, קיבלת את מה שרצית. בחיים החדשים שלך יש הרבה כסף, יש גם אמא ואבא שיהיו סבתא וסבא וישמרו על התינוק שלכם... למה לא? מה רע?"
"איזה מזג אוויר למות," פלג זורקת לאוויר הערה בכוונה. היא רוצה להעביר נושא.
"אין טיימינג טוב למוות אף פעם." יובל קם בהפגנתיות אל השולחן עליו מפוזרים בצלחות כמה בורקסים וכיבוד קל. "את רוצה משהו לשתות, אמא עופרי?"
אני שותקת. אם תכננתי לשאול אותו מה קרה מאז כשנפגשנו בדירה של ליאם, אני כמובן לא עושה זאת. כמה דקות בתוך השתיקה הזו, אני מבינה שאין לי מה להישאר כאן יותר. עשיתי מעשה פזיז ומטופש. עדי צדקה. אני קמה ומתחילה ללכת לכיוון הדלת כשפלג אומרת ליובל, "תגיד לה משהו."
"שתלך לחיים שלה וזהו. כלום לא משנה כבר." הוא עם הגב אלינו.
אני מסתכלת עליה, ממלמלת סוג של ביי ויוצאת מיד חזרה אל הרחוב והגשם השוטף. אני מתחילה לבכות שוב כשאני למטה, ומרב שאני מרחמת על עצמי אני לא פותחת את המטרייה תוך כדי שאני מחכה למונית. אני מודעת לכך שיש לי בערך שעתיים להירגע כי ליאם אצל סהר בטיפול, וזה טוב. זה לטובתי.
נהג המונית עסוק במריבה במכשיר הקשר, ואני מתנתקת מהעולם עם האוזניות. הראש שלי שעון על הזכוכית הקרה של החלון, והדמעות זולגות כמו הגשם. אני לא יודעת אם אני בוכה כי עצוב לי על אמא של יובל או על התנהגות שלו ושל פלג בדקות בודדות. "להגיד את האמת", הוא אמר. איך הוא תמיד מצליח לערער אותי ככה?

אני עולה למיטה עם המעיל הרטוב של ליאם, לא מחליפה בגדים, כשהפנים שלי רטובות מהדמעות. אני מניחה שתוך שעה ארגע, רק שאיכשהו הזמן עובר, והנה ליאם בבית.
"מה... איפה היית?" הוא מושך אותי החוצה, מוריד את המעיל שלו שנדבק לי לעור וגם את הסווצ'ר.
"אני... אני..." אני מנסה לחבק אותו, אבל הוא דוחה אותי ישר.
"הלכת ליובל?!" הוא מרים עלי את הקול.
"למה אתה קשה איתי?" אני מתחילה לבכות מחדש.
הוא כמעט צורח. "אני קשה איתך? תגידי לי, למה הלכת?"
"כי הרגשתי צורך," אני לוחשת.
"צורך!" הוא עצבני כולו, זורק עלי סווצ'ר לבן יבש שלו. "את כמו ילד קטן עם עצמי כזה גדול. את יודעת מה זה עצמי בפסיכולוגיה? אין, את לא יודעת לדחות סיפוקים. קחי אחריות במקום לחפש צרות, אוקי?"
"הוא התנהג אלי לא יפה. הוא ממש ירד עלי שם." אני מנגבת את האף בשרוול הסווצ'ר הרטוב.
"לא, אני פשוט לא מאמין." הוא מפנה אלי את הגב לשנייה ואז מסתובב. "למה ציפית, אה? לחיבוק ונוסטלגיה?"
"אנשים לא משתנים ככה," אני ממלמלת. אני חושבת שמתחיל לכאוב לי בגרון.
ליאם נוחר בבוז. "מה את אומרת." הוא מכריח אותי ללבוש את הסווצ'ר שלו ואומר משהו שמסגיר שהוא קורא לי את המחשבות, "רק שלא תתקררי ונצטרך לאשפז אותך. אני מאוד מפחד מזה."
אני יוצאת אחריו לסלון כשאני לבושה בבגדים חמים. הוא יושב על אחד מהכיסאות במטבח עם תה. "אני לא מכין לך בכוונה. היום לא. ניתן לתוספי תזונה שלך לעבוד בלי הפרעה. אם היית חשופה לקור וגשם עדיף בלי תה, שישאב את הכוח שלהם כמובן."
"מה זה היית חשופה לקור? אתה מצפה ממני להישאר בבית עד הלידה?" אני מתיישבת מולו.
"ללכת לעבודה, להורים שלך. לא להשתולל." גם הוא נמנע מלפגוש את המבט שלי. "את רוצה לאכול?"
"אני רוצה חיבוק." אני נשברת שוב.
הוא לוגם מהתה שלו כמה שלוקים, מה שגורם לי בהתחלה להניח שלא יהיה כאן מגע אינטימי איתו, קם ונעצר לידי. אני כבר באה לקבל נשיקה במצח כשהוא עוטף את הפנים שלי עם שתי כפות הידיים שלו, שמאוד חמות, מעלה את הפנים שלו ונותן לי נשיקה על השפתיים. הכחול שלו כובש אותי מחדש ומרכך אותי ואת כל היום הזה.
"אני לא יודעת אם יש מים חמים למקלחת." אני עוצרת אותו כשהוא במסדרון.
"אני אעשה את זה זריז. יש משחק של מכבי היום שאני ממש רוצה לראות." הוא מסתכל על השעון שעל פרק כף ידו. "וכמובן שאני אכין לנו משהו לאכול. אני כבר יודע שלא אכלת כמו שצריך היום."
אני מדמיינת בראש את האימוג'י המזיע בווטסאפ, מחייכת אליו במבוכה ומניחה את הראש בין הידיים.
***
בסוף מהמריבה הזו יוצא סקס טוב. כמו שאני אוהבת (ליאם מכנה אותו רגיל ומשעמם, אבל זו זמנית אומר שהוא לא מתלונן). ליאם מתעצל ללבוש חולצה ונרדם עם מכנסיי הטרנינג האפורים שלו. אני יודעת שתיכף אקום להתקלח גם ככה, כי כולי מזיעה.
אני עולה עליו, שמחה שהוא לא מתנגד. הוא כורך את הזרוע שלו סביב הגב שלי וממלמל בעיניים עצומות שהוא מרגיש את התנועות של קטנצ'יק בדיוק מעל הבטן שלו.
"אתה כועס עלי?" אני לוחשת לו באוזן.
"כן." הוא לא מרחיק אותי, וזה משמח אותי.
"סליחה." אני מתחילה לנשק לו את הצוואר.
"זה לא משנה." הוא מדבר עם עיניים עצומות. "בסוף את תמיד תעשי את אותן הטעויות."
"אני אשתדל-"
הוא קוטע אותי. "זה לא להשתדל. את לא מבינה את ההשלכות? מה נותן לך לקבל מה שקיבלת היום מיובל?" הוא מפהק. "אולי זה יעזור לך ללמוד לקח."
אני מרגישה דביקה ומגעילה, נותנת לו נשיקה על השפתיים ויוצאת מהמיטה לכיוון המקלחת. אני רואה את הנייד שלי בסלון מהבהב עם נורה סגולה ואת סמל הווטסאפ דרך המסך. אני פותחת אותו, רואה הודעה מעדי.
"לא, את סתומה שזה משהו. טוב שלא פתחת את המעיל ונתת לו לנגוע לך בבטן."
אני כמובן שולחת "מה?" כי אני לא מבינה.
עדי מקלידה ומקלידה. זה לא חכם מצידי לעמוד עירומה בסלון. בכלל לא. בסוף ההודעה ממנה מגיעה: "דיבר על הטבעת שלך בעיקר. על שתיהן. אמר שזאת של החתונה נראית לו במחיר של הבית של אמא שלו. הוא חוזר לגור שם עם פלג הרי, אין לו ממש ברירה".
אני רוצה לכתוב לה שהוא ממש מגזים, אבל מחזירה: "אהבתי אותו והוא זרק אותי בחופשה בה חשבתי שייתן לי טבעת. עברו בדיוק שנתיים כמה סימבולי".
עדי משיבה את האימוג'י של האישה שנותנת לעצמה כאפה, ואני מחליטה לא להשיב יותר ונכנסת למקלחת. כשאני יוצאת, אני רואה שהיא לא כתבה עוד שום דבר נוסף.

ליאם קם מהספה, או יותר נכון נופל ממנה. "תשטפי את כלים, טוב?" הוא מפהק פיהוק ענקי שיכול לבלוע אותי ואת קטנצ'יק.
"היה טעים." אני אוחזת בזרוע שלו ומנשקת לו את כף היד. "איזה כיף לי שאתה שלי."
"כיף לשכב איתך ואז לאכול." הוא מחייך ומתחיל ללכת לכיוון החדר. "אני לא חושב שאחזיק עד חצות עם הכדור."
אני מסתכלת על השעון. 23:15.
"לא צריך. 2019 שמחה לנו." אני נשארת לשבת. הצלחת עם הרביולי גבינות שהוא בישל לי, בדיוק מה שהתחשק לי, יש לומר, על הרגליים שלי. אני לוקחת עוד חתיכה, דוחפת לפה ומסיימת לראות לבד איזה סרט שליאם הוריד ושעמם אותו. "נסחפים" קוראים לו. אנחנו יכולים להיסחף במבול שיורד בחוץ. איזה חורף מוזר ורציני.
כשאני מסיימת את הסרט ואת שטיפת הכלים, השעה חמש דקות לחצות. אוטוטו 2019 פה. אני מורידה את גרבי הצמר האפורות שלי של מיני מאוס שקניתי בדלתא ונכנסת למרפסת יחפה. היא חלקלקה מהמים שלא ממש התנקזו. אני משום מה מרגישה כאילו אנחנו באמת באותה דירה עדיין, רק הנוף כאן והמקלחת שלי מסמנים שלא. החדר העתידי של קטנצ'יק נעול רב הזמן, ולכן מבחינת מרחב מרגיש לי רק שחדר העבודה של ליאם שופץ כי הרהיטים שם הוחלפו.
אני מסתכלת על הדקות חולפות בנייד. שתי דקות. זאת באמת תהיה שנה מרגשת בשבילי. אני נותנת לקטנצ'יק לבעוט בי חופשי תוך כדי שאני ממשיכה ללגום את הפטל שלי. יש מצב שזה טעים לו.
כשהשעון מראה 00:00, אני מרימה לעצמי את הכוס, סוג של לוחשת, "Happy new year, עופרי" ועושה צעד חזרה לכיוון הכניסה. משהו מקפיץ לי את הלב. אני מסתובבת, והנה זיקוקים צבעוניים מעטרים את השמיים האפורים. אני צופה בהם, מחייכת לעצמי ונהנית מהמופע הפתוח בשמיים מעלי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Liron Shapira
Liron Shapira
המשך בבקשה
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
עליו
הגב
דווח
guest
ישש סוף סוף פרק!! מאוד לא אהבתי את ההתנהגות של יובל. אפשר להבין אותו עם כל מה שהוא עובר, אבל עדיין, הוא ממש ממש השפיל אותה, וגם אחותו, ועופרי בסך הכל רק באה מתוך רצון לנחם ולהיות שם בשבילו. גם ההתנהגות של עדי לאורך כל הסיפור... זה מרגיש לי שהיא לא חברה, ובשניה שקרה משהו לעופרי ושהיא השתנתה, אז היא פשוט הפנתה לה את הגב במקום לקבל אותה ולהישאר חברה. והרצון של ליאם שעופרי לא תלך הוא מובן, למרות שקצת פחות התחברתי לצורה בה הוא אמר זאת. אבל כולנו אנשים בסופו של דבר וקורה חחח. אני שמחה שעופרי לא לקחה ללב יותר מידיי לאחר השיחה עם עדי, ושמחה שהכל בסדר בין עופרי לליאם. פרק טוב! תודה!!
הגב
דווח
טען עוד 19 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 90
להילחם בשבילו- פרק 90
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 93
יש לי הכל- פרק 93
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
"אולי תכתוב עליי שיר?"
"אולי תכתוב עליי שיר?"
מאת: moshe shachar
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
סיפורים אחרונים
כשהגעגוע מטריף כל חוש
כשהגעגוע מטריף כל חוש
מאת: Yael Shayn
האור שלי
האור שלי
מאת: Benel Jerassi
על סוג של כאב שהוא אושר.
על סוג של כאב שהוא אושר.
מאת: גיא .
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
המדורגים ביותר
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 4
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 4
מאת: Stav BH
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
מהי אהבה
מהי אהבה
מאת: Kipod Kipod