כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 87

"זה רק ריח שרוף. זה..." שיט.

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111112. להילחם בשבילו- פרק 112

פרק 87: רציתי צנימים- יצא לי צונמי

אני פותחת עיניים לאט ונזכרת למה אני בסלון. העיניים שלי לא מצליחות להתמקד במשהו, הכל מטושטש. האוזניים דווקא כן. הן שומעות את ליאם מהמטבח, אני חושבת. הוא מדבר עם מישהי.
"איזה לבוא אלייך ותבדקי? יש לה חום והיא ישנה חזק. אני אומר לך בוודאות, נגעתי לה במצח לשנייה וזה מספיק כי לדעת." הוא מניח את הכוס שלו, בטח הכין לעצמו לשתות, על השיש ברעש ומרים את הקול שלו לפתע, "מאיפה אני יודע?! האף שלה סתום, אמא. היא נושמת מהפה. לא עזבה את הטישו-"
אני מרגישה גוש של ליחה עולה לי בגרון, יודעת שלא אספיק לרוץ למקלחת והנה אני מקיאה אותו, לא פולטת, מקיאה, על הרצפה. ליאם מנתק את השיחה ורץ אלי, אוחז בשיער שלי.
"בואי נמדוד לך חום, טוב?" הוא מרים את הרגליים שלי כדי שלא אגע בגוש הצהוב שעל הרצפה, מנקה אותו בזריזות וחוזר עם מד החום הנוסף שקניתי כשהיה חולה. אני שמה אותו מתחת ללשון שלי ולא כזה אכפת לי אם אני מסריחה, דוחה או מה שזה לא יהיה. היה צפוי מדי שאני חולה. כשצפצוף חד נשמע, ליאם מוציא לי את הפלסטיק מהפה לפני שאני מספיקה. "38.2. בואי ניסע לרופא שלך, בסדר?"
אני לא מתנגדת. אני מצחצחת שיניים בישיבה על האסלה, עושה קוקו רפוי ולובשת טייטס וסווצ'ר פשוטים עם מגפיים כי יורד גשם.
"כואב לך במקום מסוים בגוף?" ליאם שואל כשאנחנו יוצאים.
אני עם טישו צמוד ביד, שגרה בשבילי בימים האחרונים. "במצח וקצת בלחיים."
"פה?" הוא לוחץ עם האצבע שלו על נקודה במצח שלי שכואבת מאוד. כשאני מהנהנת הוא מגיב, "נזלת צהובה וכאבים פה זה בטח הסינוסים."
"המה?" אני נכנסת לאוטו ומרגישה עוד יותר לא טוב כי הכל חנוק פה.
חצי שעה אחר כך, הרופא מבשר את מה שליאם אמר. סינוסים זה מערות אף או משהו כזה שלא שמעתי עליו אף פעם. אני מקבלת מרשם של אנטיביוטיקה מותאמת לנשים בהיריון שתשפיע לאט יותר, אבל לדברי הרופא תשפיע גם.
כשאנחנו חוזרים הביתה, אני שותה מים ומקיאה אותם, מה שגורם לי לוותר על אוכל. אני גם ככה בלי תיאבון בכלל. אני מרגישה הקלה, כמו שכבר אמרתי, רק במקלחת כשיש אדים שסוג של פותחים לי את האף. כשאני אומרת את זה לליאם, הוא מביא מאמא שלו כל מיני שמנים כמו איקליפטוס וסיני, מניח לי מגבת על הראש לדבריה ומכריח אותי לנשום אותם מסיר מבעבע. זה עוזר לכמה דקות בלבד כי אחר כך הנשימה מהאף שוב נעשית בלתי אפשרית בגלל גלי הנזלת. אני משתמשת בסוג של משאף ירוק שמסייע גם הוא לפרק זמן קצר ואיכשהו נרדמת עד הערב.
אני מתעוררת חלשה יותר, עם תחושה נוראה כזו שאני אפילו לא יודעת איך להסביר. ליאם מכריח אותי להתקלח שוב ובעיקר לשתות ואיכשהו נפלט לו שאנחנו עכשיו בעל אישה והחלפנו תפקידים, מה שגורם לי לבכות במיטה.
"תזכירי לי שוב למה את בוכה?" הוא לא מבין כמובן ונוגע לי בעדינות בזרוע. אני לובשת סווצ'ר אפור שלו ומכנסי טרנינג כחולים שהוא מצא לי בארגזים. הוא עוד לא הספיק לסדר הכל מחדש.
"אתה אמרת על החתונה והזכרת לי עכשיו שלא ככה רציתי." אני מושכת את האף.
הוא לא מתרגש. "אז למה לא אמרת כלום? התנגדת?" הוא עובר ללטף לי את השיער הרטוב.
"כי לא רציתי שיכעסו על... על... על שירי שגילתה לי." אני משתנקת.
"את רוצה לספר לי איך רצית? איך דמיינת?" הוא כולו רגוע ועדין.
אני עוברת לשכב חצי על הבטן חצי על הגב, שמופנה אליו. "לא. זה רק חולשה בגלל הדלקת בקונוסים הזה ויעבור."
הוא מצחקק. "סינוסים, עופרי." הוא נותן לי נשיקה בלחי. "אם תרגישי צורך תבואי למטבח ואני אשים לך עוד קצת שמן סיני עם המים הרותחים." הוא מטפטף על הכרית שלי כמה טיפות של שמן איקליפטוס ("אומרים שזה מקל על הנשימה בלילה") ויוצא חזרה לסלון. המוח שלי מדמיין את החתונה שרציתי וחלמתי עליה שוב עד שהעיניים צועקות על הגוף שהן עייפות ואני שוקעת בשינה.

"עופרי, עופרי."
אני פותחת עיניים ורואה את ליאם בדיוק מעלי. אני מחפשת רמז/ סימן כלשהו לשעה שבחוץ, רק שהגשם והאפור גורמים לתחושה להרגיש כמו לילה.
"תתלבשי וניסע לקופת חולים שלך, טוב? את צריכה לקבל עירוי. הרופא שלך התקשר." הוא מתרומם. "התקשר לפני כמה דקות. אני מוציא את פאביו זריז וניסע. יאללה."
אני מושכת את הפוך, חושבת שאצליח להירדם והנה מופיע לו שוב גל הליחה המצטבר של הלילה. אני רצה למקלחת של ליאם, מקיאה שם וכשאני מסתובבת חזרה אל החדר, הוא ופאביו כבר לא פה.
אני רוצה לחזור למיטה ולקבור את עצמי בפוך, אבל יודעת שאני מסכנת את קטנצ'יק ומתלבשת. אני מרגישה כל כך זוועה, מה שגורם לי להימנע מלהסתכל על עצמי במראה. אני רואה שליאם הכין לי תה כשאני מגיעה למטבח. אני לוגמת שלוק וחצי, נגעלת מהערבוב של הטעם עם הנזלת שבגרון שלי והולכת לכיוון הספה כשהוא נכנס בדיוק.
"בואי." הוא שם בכיס הג'ינס את הארנק שלו. "כרטיס הקופת חולים שלך עוד אצלי."
אני לובשת את המעיל שלו כאשר שלי לא עולה עלי עם השכבות שעטיתי על עצמי ויוצאת בעקבותיו אל המעלית. "תודה על התה," אני ממלמלת.
"ישנת בסדר בלילה. ראיתי." הוא נמצא במרחק מסוים ממני, כאילו מפחד להידבק, עם כמה שהמעלית צפופה.
"כן, יש מצב שהשמן הזה עזר." אני מהדקת את המעיל לגוף כשאנחנו מגיעים אל קומת החניון וליאם פותח בשבילי את הדלת ומסובב אותי כשאני מתבלבלת והולכת למקום אחר.
"האוטו פה, מה קורה לך?" הוא נשמע רציני והשאלה שלו, שמגיעה לאחר מכן, מסבירה למה. "נרגעת על אתמול?"
"מה?" אני כמובן לא מבינה בהתחלה.
"על מה שאמרת... על החתונה שלנו." הוא נכנס ראשון למכונית ותוך כדי שאני חוגרת את חגורת הבטיחות אני רואה אותו משחק עם טבעת הנישואים שלו.
"אה, זה." אני מרגישה שוב חנוקה. כמו אתמול בעצם. "זה... זה סתם, נו. אתה יודע, חולשה. כשבן אדם חלש הוא מדבר שטויות ומרגיש נידי כזה."
הוא ממלמל, "בכל חולשה יש טיפת אמת."
אני מגלגלת את העיניים. "אל תמציא לי פה משפטים."
"אני מרגיש כאילו גזלתי ממך משהו, לא יודע." הוא פותח את החלון ולמרבה ההפתעה ליאם עצמו קר יותר ממזג האוויר. "זה לא זמן מתאים לפתוח את זה, פשוט אתמול נראית לי כל כך עצובה."
"לפתוח מה, ליאם? זה היה כבר." אני יורקת לתוך חתיכת טישו עוד ליחה. כואב לי לבלוע. "אתה לא צריך לבלוע בשקיקה כל מילה שלי, אוקי?"
"את בכית, עופרי." הוא מסתכל עלי דרך המראה. "וידעתי כל הזמן כמה עניין החתונה חשוב לך. אתמול פשוט במקום להיות שיכורה היית חולה וזה נפלט לך. זה היה עניין של זמן."
"אפשר לדבר על זה," אני אומרת.
הוא משיב בטון קשה, "את צריכה לדבר על זה."
אני חושבת מה להגיד שלא יפגע בו. אולי הוא בעצם כבר פגוע ממה שאמרתי אתמול. אף פעם לא הסתרתי ממנו את זה שאני רוצה וחולמת על חתונה גדולה. זה לא סוד. בסוף כל מה שיוצא לי הוא: "אני חושבת שאם אני הייתי צריכה לארגן את הכל, זה היה קורה בעוד שנה נגיד."
"אבל אמרת שאת לא רוצה להתחתן," הוא מסנן. "שברור לי שזה היה שקר, כן?"
"ליאם, האם הטבעת הזאת ששנינו עונדים הוא מה שמסמל את האהבה שלנו? או איך שאנחנו מרגישים? או... החיים! החיים שאנחנו יוצרים." אני חוטפת את היד שלו מההגה ומניחה אותה על הבטן שלי. "אתה מרגיש אותו בועט. הנה. זו אהבה לא איזה טקס."
"אז למה את עושה מזה ביג דיל?"
"כי רציתי חתונה, נו." אני קצת מאבדת את הסבלנות. "רציתי הרבה דברים. גם חתוברית ("מה?!" "שילוב של חתונה וברית") זה לא בדיוק מה שרציתי. יש מציאות עכשיו ואני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלחיות אותה."
"אז מה היה הקטע של אתמול?" הוא מרים מעט את הקול. "את פשוט מיררת בבכי על זה."
"עדיף היה שלא היינו מתחתנים, אוקי?" אני נשמעת תקיפה ומתחרטת על כך מהר מאוד. "לסמן וי שאמא ואבא יהיו מרוצים זה... מה איתנו בכל זה? אנחנו כלי משחק? רובוטים? זה גרם לי להבין שעדי אולי צדקה ואני איזו דמות בחיים שלך שממלאה דברים ו-"
"שטויות, ממש שטויות." הוא מחזיר את היד להגה בסוג של הפגנתיות. "אז שמחנו את ההורים שלי ושלך בכך שהסכמנו. היה נראה שנהנית באותו היום, לא?"
"בבית מלון יותר. באולם אני לא ממש זוכרת." עם כל הכבוד לכנות שנשפכת ממני, אין מצב שאספר לו שתוך כדי שהוא מקדש אותי בחופה מחשבתי נדדה אל יובל.
"אז איך נסכם את השיחה הזו?" הוא מוצא חנייה בפוקס מול בניין קופת החולים ונכנס לאפליקציית פנגו.
"ההורים של שנינו כבר סיכמו אותה בשבילנו." אני מסירה את חגורת הבטיחות, פותחת את דלת החדר ויורקת עוד ליחה למדרכה.
"ואת תמשיכי לבכות?" הוא יוצא מהאוטו בטריקת דלת שמבהילה אותי.
אני כמעט עונה שאני לא יכולה להתחייב על כך, אבל מתעשתת על עצמי ואומרת, "עוד שלושה חודשים בערך יהיה לי משהו הרבה יותר חשוב להתעסק בו מבד עם עמודים."
הפרצוף של ליאם נראה לי מרוצה מספיק. אני הולכת אחריו ותוהה מה להגיד כדי שנעביר נושא. אני רואה שהוא עדיין עם הנייד ביד ושואלת, "עם מי אתה מתכתב?"
"עם איתן. יש לנופר יום הולדת היום." הוא פותח בשבילי את הדלת ותוך רגע חם לי ואני מורידה את המעיל. הוא כמובן אוסף אותו ממני. "הוא מארגן לה ארוחת ערב במסעדה ביפו ורוצה שנבוא שנינו. אמרתי לו שאת חולה, והוא רוצה שאבוא לבד. אני לא משאיר אותך ככה בבית."
אני מרגישה רע לדעת שהוא לא יכול ללכת עם חברים שלו בגללי. הוא כבר כמעט לא מבלה איתם. "תלך, ואני... אני אהיה אצל ההורים שלי," אני מציעה.
"את בטוחה?" הוא מציץ בשעון שלו כשאומרים לנו שיש מישהו בחדר האחות ושנמתין בחוץ. "את תסתדרי לבד, נכון? אני קצת ממהר ללימודים. יש לי חצי שעה עד שהשיעור מתחיל -"
"ליאם!" אני גוערת בו. "ברור שכן. אני אחזור במונית." אני שונאת לדעת שהוא לא נותן לי להסתדר לבד.
הוא נותן לי את כרטיס קופת החולים עם שטר של חמישים שקלים, מתכופף לנשיקה בשיער, מניח את המעיל שלי על הכיסא ואומר, "מונית, כן? יש מצב שהגשם יחזור ואת בלי מטרייה. תעדכני אותי כשאת בבית שוב."
"ואתה תעדכן את איתן שאתה הולך ליום ההולדת." אני מתיישבת על המעיל וצופה בו מהנהן ומתקדם לכיוון המדרגות.

כשאני חוזרת לדירה מקופת החולים, אני מרגישה מעט יותר טוב. אני צופה בטלוויזיה תוך כדי שאני מקפלת כביסה ואפילו מצליחה לטאטא בקטנה את הסלון והמטבח. ליאם חוזר בסביבות שתיים ומתמקם במה שנקרא "חדר העבודה". אני חייבת לציין שעכשיו, כשהחדר די מסודר עם השולחן והארון החדש, אני אוהבת אותו יותר. שידת האיפור שלי קיבלה מקום מכובד בין הארון לדלת הכניסה, ואני מרוצה.
"אכלת?" אני שואלת מהמטבח תוך כדי שאני מניחה על נייר אפייה שתי חתיכות לחם ומכניסה לתנור.
"לא ממש," הוא משיב בקריאה מהחדר. "אני חייב לסיים עד שש איזו עבודה ואז אתחיל להתארגן ליום ההולדת של נופר. אנחנו צריכים להיות במסעדה בשבע וחצי. אני אוכל כבר שם."
"אחלה." אני מפהקת ועוברת לשכב על הספה. בלי להבין מה קורה, אני שומעת את ליאם צועק. אני חולמת?
"מה זה? עופרי! עופרי!"
אני קופצת בבהלה, מגלה שנרדמתי, מסתחררת וכמעט נופלת. אני רואה אותו מכבה את התנור, פותח את הדלת ותוך רגע עשן ממלא את המטבח. אני רצה, די כושלת, אל המרפסת ופותחת אותה כדי שכל העשן יצא החוצה.
"סליחה," אני ממלמלת.
ליאם אוסף עם שתי מגבות את התבנית ומשליך אותה בכעס בתוך הכיור. "השתגעת?! היית מיידעת אותי ששמת משהו בתנור. כמעט נשרף כל הבית!" הוא מקרב את הפנים שלו אל התנור, מרחרח את העשן שממשיך לצאת ומנופף במגבת. משהו בהבעת הפנים שלו משתנה במהירות. אני אמנם עומדת במקום, אבל העיניים שלי רואות נהדר שהוא על סף עילפון.
"ליאם, אתה בסדר?" אני עושה צעד לקראתו.
"כן." הוא כולו קפוא.
"בטוח?" אני מפחדת יותר שיקרה לו משהו מאשר לבית. מה אני מפספסת?
"אמרתי שכן!" הוא צועק עלי. "מה את לא מבינה?!"
"זה רק ריח שרוף. זה..." שיט. תוך רגע אני מבינה שגם ריח שרוף מכניס את ליאם להתקף. זה לא רק רעשים של נפצים, זיקוקים, בלונים מתפוצצים, חלון אוטובוס שנסגר בפתאומיות... פספסתי משהו? זה לא רק תאריכים מסוימים בינואר, יולי או אוגוסט זה גם ריחות. הוא גם אמר על ריחות.
"אני יוצא לרוץ." הוא מניח את המגבת על אחד מהכיסאות ומתחיל ללכת לחדר.
"מה לרוץ? יורד גשם." אני הולכת אחריו.
"אני לא עשוי מסוכר. ראית אותי כבר רץ בגשם," הוא עונה בחוסר סובלנות.
"אני באה איתך." אני יודעת שלא באמת אוכל לרוץ, אבל אלך מהר. אני לא אתן לו להיעלם לי ככה.
הוא מסנן, "לא."
"אני כן." אני מתווכחת.
הוא נועץ בי מבט חודר וכואב. "מה לא מובן במה שאמרתי, עופרי?!" והוא מרים את הקול מחדש, "את נשארת פה ודואגת לאוורר את הבית." העיניים שלו הופכות מכחולות לאדומות. אני מפחדת. לא שהוא ירים עלי יד, חלילה. שהוא... שהוא יעשה לעצמו משהו.
"תדבר איתי, תדבר עם סהר רק-"
"די!" הוא מתפרץ עלי ויוצא מהחדר עם נעלי ספורט ביד אחת שלו וחליפת ספורט בשנייה. אני מספיקה לראות אותו לוקח את מפתחות הרכב לפני שהוא יוצא מהבית בטריקת דלת רועמת.
הלב שלי דופק במהירות מטורפת בחזה שלי. הוא ממש הולם לי בגוף חזק. אני לא יכולה לנשום עמוק כי האף שלי סתום ועכשיו אני מפחדת לשים סיר על האש אחרי שארתיח מים ואדליק את הגז עם השמן הסיני. אני מדליקה את הדוד ובודקת כמה מים חמים יש, אם בכלל. יש קצת. אני רוצה לחייג לליאם, אבל רואה את הנייד שלו צמוד למחשב שלו בחדר העבודה. אני משתגעת. אמנם לא כמוהו, ככל הנראה, אבל מרגישה ככה. מה עשיתי? איזו טיפשה אני. איזו חסרת אחריות אני. איך אהיה אמא ככה?
אני מתחילה לבכות. אני לא יודעת למי להתקשר. אני לא רוצה לעשות את מה שהוא לא רוצה שאעשה- לא אכבד אותו. אני מסתכלת על השעון שבממיר משהו כמו חצי שעה. כמו יום כיפור, הזמן לא זז. אני קמה מיד אל המקלחת שלו כשאני נזכרת במשהו שמטריד אותי מאוד. פיו. הקלה. הכדורים פה. כולם. אני יודעת לספור אותם. אוקי, עופרי, אז לליאם היה פלאשבק בגלל הריח השרוף, הרי בוודאות הוא ראה גופות שרופות גם מהפצצות, והוא יצא לרוץ. תירגעי.
אני נכנסת להתקלח, מתיישבת באמבטיה שלי ולא מצליחה לעצור את הבכי מהפחד עד שהמים החמים נגמרים ומחייבים אותי לקום. איזשהו קול בראש שאני לא מצליחה לגרש אומר לי "ליאם התאבד". לא. לא. לא. אסור לי לחשוב ככה.
אני תופסת במוט האמבטיה, מנסה לקחת את המגבת שלי בלי לצאת אל הרצפה הקרה. אני איכשהו מועדת ומחליקה, למזלי, על הישבן. כואב לי. אני בוכה. אני רוצה להתקשר למישהו, אבל לא מצליחה לקום. נהיה לי קר, בטח שאני עירומה. אני אוחזת בכיור של המקלחת שלי, מנסה להתרומם ולא מצליחה. עשיתי לעצמי נזק? בתוך כל הבכי שלי, שנשמע כמו יללות, אני שומעת את הדלת נפתחת.
"ליאם," אני לוחשת בקול חנוק. "ליאם, זה אתה?"
אני שומעת את המפתחות נוחתות ברעש איפשהו במטבח, שומעת צעדים ולבסוף מרגישה את דלת המקלחת שלי נפתחת.
"תיזהר," אני אומרת לפני אפיסת כוחות. הקול שלי גם ככה צרוד בגלל הנזלת, הרופא אמר שהגרון כולו אדום. כואב לי לדבר.
"מה עשית?!" הכעס לא עבר לו. הוא מזיע כולו וגם רטוב מהגשם. הוא מושך אותי, מניח עלי את המגבת ומוציא את הפיג'מה שלי. אני מתלבשת במסדרון, רועדת כולי. הוא מדליק מיד את המזגן.
"אתה בסדר? אני כולי דאגתי ופחדתי ו-" אני מתחילה להשתעל.
"תתני לי להסתדר לבד ואל תעשי בלאגן. די!" הוא שוב מרים את הקול.
אני מנסה לדבר איתו מחדש, קוראת בשמו, או יותר נכון לוחשת. הוא כבר נכנס לחדר שלנו בטריקת דלת. אני הולכת לסלון סוג של מסוחררת, שוכבת על הספה מיד ונושמת דרך הפה כי האף כולו סתום. אני מקנחת אותו ומתייפחת. אני מרגישה איך הבטן שלי זזה וכואב לי בגב גם ככה מהמכה.
"לא עכשיו, טוב?" אני מבקשת מקטנצ'יק. "בבקשה, אני מבקשת ממך." אני מרגישה שבא לי להקיא למרות שלא אכלתי כל היום. אני רועדת.
ליאם יוצא מחדר השינה אחרי פחות מעשר דקות, מקולח. הוא בלי חולצה, רק במכנסיי טרנינג כחולים ורחבים. איך לא קר לו?
"בואי." הוא מתיישב על השולחן ממש צמוד אלי. "הולכים לישון."
"מה לישון? יש לך את יום ההולדת של נופר עוד מעט." אני לא אומרת לו כלום כשהוא מנגב את הדמעות שלי.
"אני לא הולך." הפנים שלו חתומות. הוא עוזר לי לקום וכשאנחנו נכנסים אל תוך המיטה, הוא מכריח אותי לא לזוז ומחבק אותי. אני מרגישה שהוא מתוח והשינה שלו לא רצונית. אני אפילו לא יודעת אם הוא בלע את הכדור שלו.
"אתה לא חייב לישון אם אתה לא יכול," אני לוחשת, כולי צרודה.
"די." הוא שוב כועס. המילה הזו עם שתי האותיות מעלה בו תמיד כעס. אני מפחדת, משתעלת שוב. הוא דוחף לי אל תוך אחד מהנחיריים את המשאף, כאילו אני ילדה קטנה. אני נרדמת בין הזרועות שלו איכשהו, אבל כשאני מתעוררת השעה ממש לא שעת בוקר וליאם לא לידי. אני מחייגת אליו, והוא לא עונה.
אני יוצאת לסלון, רועדת מהקור או מהחששות. כמעט שלוש בלילה. לאן הוא הלך? אני חצי שוכבת חצי יושבת על הספה, והפנים שלי לאט לאט מתמלאות בדמעות שלי. אני מקיאה ליחה אל תוך הטישו, ממשיכה לבכות ומרגישה צורך עז להפר את הפרטיות שלנו ולהתקשר לאמא שלי. זה מסוכן, בטח אחרי ינואר של שנה שעברה. תיכף שנה... לא. עדיף שלא.
כשהדלת נפתחת, אני מזנקת במקום. ליאם נכנס, לבוש במעיל שלו ובאותם מכנסיים. הוא מוריד אותו, חושף טי שירט לבנה רגילה קצרה וזהו.
"למה את לא במיטה?!" הוא זועם. הוא מתקדם אלי ומתיישב לידי.
אני אוספת חתיכת טישו נוספת ומחזירה באותה השאלה, "למה אתה לא במיטה?"
"הייתי במיון. לא יכולתי להחזיק את זה יותר." הוא נאנח ומצמיד אותי אליו. החולצה הלבנה שלו נעשית שקופה תוך שניות בגלל העיניים שלי. זה לא מפריע לו. "עדיף שלא תדעי מה קפץ לי לעיניים כשפתחתי את התנור, כל העשן עלי... הכל קפץ במכה."
"אני מצטערת." אני שוב משתנקת.
"תשתמשי במצנם בפעם הבאה, טוב?" האגודל שלו מנקה את הדמעות שלי.
אני עדיין בוכה. "אני לא חושבת שתהיה פעם הבאה."
"בואי." הוא קם ראשון ומושיט לי את ידו, עוזר לי להתרומם. "איך הישבן והגב? עוד כואבים?" הוא מכניס את היד שלו מתחת לחולצה שלי ולוחץ על הגב התחתון. היא קרה.
"אני חושבת שזו רק מכה יבשה," אני ממלמלת. "הדאגה כואבת יותר. פחדתי ש... ש..."
"שששש..." הוא מכסה אותי בפוך כשאני בתוך המיטה מחדש ומורה לפאביו להתרחק ממנו כשהוא מתחיל לנבוח.
"אולי הוא רוצה לטייל," אני אומרת.
"אני אקח אותו מחר בבוקר. אני הולך עם נופר לארוחת בוקר לבד. לא נעים לי." הוא שוכב לצידי וכורך את הזרוע שלי סביב הגוף שלי.
אני מהדקת את כף היד שלו סביב שלי, מקווה שאני לא מכאיבה לו. "כן, אתה צודק. זה לא יפה."
ליאם מנשק לי את העורף. "ואת לא תעשי בלאגן, טוב? את בחופשת מחלה אז תהיי חולה ותישארי במיטה או מקסימום בסלון עם הטלוויזיה." אני חושבת שהוא צוחק. "אני שמח שהכל נגמר בנינו ככה. אני באמת מרגיש יותר טוב עכשיו ולא היה צריך לערב או להדאיג אף אחד."
אני רוצה להגיד לו שהוא צודק, אבל מעדיפה לא להוסיף כלום. אני כמעט מנשקת את כף היד שלו, נזכרת שאני חולה ומוותרת. עשיתי מספיק נזק להיום ואני לא רוצה להדביק אותו בדלקת קונוסים שלי.

שבוע עובר. אנחנו מתקרבים לסוף שנת 2018 ואיזו הפתעה ענקית תביא איתה 2019. אמנם בשבוע המחלה שלי איבדתי שלושה קילוגרמים, אבל החזרתי אותם במהירות כשהתיאבון שלי חזר. הבטן שלי עכשיו גדולה יותר, וקטנצ'יק מתחיל לתפוס נוכחות אמיתית בפנים. ליאם רוטן שזה מפריע לנו לסקס, אותי מזה משעשע.
אני מרגישה הרבה יותר טוב. הרמז היחיד שנשאר למחלה שלי הוא שאריות הטישו פה ושם וכדורי מציצה שמפוזרים בכל חלקי הבית. חזרתי לעבודה שלשום, ואתמול אלי החליט להוריד לי את המשמרת היום ולהעביר לחמישי. אמרתי לו שאני בחמישי לא יכולה (על הטיפול עם איבון הוא לא יודע, כמובן), אז הוא נתן לי יום חופש על חשבון החברה. את הבוקר הזה אני מנצלת בעיקר כדי לעזור לליאם לסיים עם הארגזים שבחדר העתידי של קטנצ'יק. נותרו שניים וחצי: אחד וחצי עם בגדי החורף של ליאם, שככל שהימים נהיים קרים יותר, הוא לוקח משם עוד ועוד, והארגז עם הדברים האישיים שלו שאסף עם הזמן. אני לא מחטטת עם כמה שאני סקרנית, זה שלו.
אני הולכת למטבח כדי להכין לעצמי עוד כוס תה ושומעת את הנייד שלי מצלצל מחדר השינה. שמתי אותו בטעינה. מי זה יכול להיות? לרוץ אני כבר לא יכולה ממש, לכן אני הולכת מהר ומגלה את השם של עדי על צג המסך. וואו.
"הלו?" אני מתנתקת אותו מהכבל וחוזרת אל המטבח.
"מה נשמע?" היא נשמעת רגילה לחלוטין. התגעגעה אלי?
"בסדר, אצלך?" אני מניחה את הנייד בין הכתף לאוזן, מרתיחה את המים ובו זמנית מכניסה לכוס תיון וסוכר.
"גם. גם. לא דיברנו בתכלס מאז החתונה שלכם. איך החיים כזוג נשוי?"
אני מצחקקת. "אותו דבר כמו שהיו לפני."
"שינית שם משפחה? הלכת למשרד הפנים?" היא שואלת משהו לגיטימי.
"ליאם ואני אמרנו שנלך ביחד אחרי שהתינוק יגיע כבר." קטנצ'יק בדיוק בועט בי, כאילו הוא מרגיש שאני מדברת עליו. "את יודעת שאנחנו מצפים לבן, נכון?"
"כן, אמרת לי."
אני שוב מצחקקת. "הזיכרון שלי... עדיף שלא תדעי מה קרה לו."
"אפרופו קרה... תגידי, פתחת את הפייסבוק הבוקר?"
אני מתחילה ללכת עם הספל אל הספה ומתיישבת. התה חם מדי כדי ללגום ממנו עכשיו.
"לא, איזה. עברנו דירה, אמרתי לך?" וואו. הזיכרון שלי באמת נדפק.
"יש מצב-"
אני קוטעת אותה. "כן, אז עכשיו אני מסיימת לפרק את הארגזים האחרונים כי התכנון הוא להתחיל להכין את החדר של התינוק בשבוע-שבועיים הקרובים."
"אה, אוקי." היא שותקת לרגע. גם אני שותקת. היא מתנהגת מוזר או שאני מדמיינת? היא בסופו של דבר קוטעת את הדממה. "עופרי, כמו שזה נראה... כאילו, לפי מה שאני מבינה, אני... אני צריכה לספר לך."
"לספר לי מה?" אני שונאת להרגיש במתח ככה.
היא לוקחת נשימה עמוקה ומבשרת, "אמא של יובל נפטרה."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 11 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מקסים, מתי המשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
ניסיתי אתמול לכתוב את ההמשך ונתקעתי. אשתדל שיעלה היום
הגב
דווח
guest
היא היתה צריכה להגיד לליאם שהוא היה צריך להשאיר לה הודעה לאן הוא הולך ולא עוד פעם להעלם באמצע הלילה ולא לענות לטלפון ולתת לה למות מדאגה, מחכה להמשך
הגב
דווח
טען עוד 31 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D