כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 85

בעולם האמיתי כל דבר יכול להזכיר לליאם את המלחמה

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111112. להילחם בשבילו- פרק 112

פרק 85: דה ז'ה וו

המים החמים מתחילים לאט לאט להיגמר. אני מזיזה את הברז עוד טיפה שמאלה ומקבלת תוספת של מעט מאוד מים בטמפרטורה שאני אוהבת. המקלחת אמנם מלאת אדים, שמסגירים שכן היו מים, רק שלא בא לי לצאת בכלל ולהתארגן להדלקת נר חנוכה עם המשפחה המורחבת שלי.
ליאם מרשה לעצמו להיכנס פנימה ונשען על הקיר. איך הוא לא נחנק מהלחות כשהוא לבוש בסריג שחור וג'ינס?
"אתה נהנה לצפות בי מתקלחת?" אני מניחה את הברז על הלולאה שתלויה על הקיר ומחליטה לשפוך על הגוף עוד קצת ג'ל רחצה בניחוח ורדים.
"אולי." הוא מחייך בקטנה. "אני די מוכן. אחכה לך."
אני סוגרת כמה סנטימטרים נוספים בווילון כדי שלא יזלגו מים החוצה ואולי גם ירטיבו את ליאם. "זה מביך." ואני פותחת את המים מחדש.
למרות הרעש, אני שומעת אותו אומר משפט שמרומם לי את מצב הרוח מעט: "את כולך יפה וזוהרת. העור שלך קורן."
"אה, תודה?" אני יוצאת החוצה בסופו של דבר, משקשקת מעט, עומדת לקחת את המגבת שלי ומגלה את ליאם אוחז בה. "מוכן לפגוש את כל המשפחה שלי וליותר מכמה שניות של 'מזל טוב' וביי?"
הוא מהנהן. "לא ממש שמתי לב בחתונה למה שאמא שלך אמרה כשהציגה חלק, אני מתנצל."
אני מוצאת את עצמי מגלגלת את העיניים. "אוי, נו. באמת."
אני יוצאת לחדר כשליאם אחריי ומגלה את מפזר החום עובד. "שלא יהיה לך קר." הוא מתיישב על קצה המיטה ובודק כמה אחוזים נטענו בנייד שלו.
אני מאוד רוצה לגשת אליו ולחבק אותו, אבל יודעת שהזמן שלנו קצר גם ככה ויש מצב שנאחר. אני לובשת טייטס שחור מבריק ומעליו טוניקה רחבה מאוד בצבע וורוד בייבי. אני מתאפרת הכי מהר שאני יכולה ומסתובבת אל ליאם, שכרגיל משחק באיזו אפליקציה בנייד שלו.
"את יודעת, השידה שלך תצטרך לעבור למה שנקרא "חדר העבודה". את תהיי בסדר עם זה?" הוא מנתק את הנייד שלו מהמטען, דוחף אותו בכיס הג'ינס ויוצא ראשון מהחדר.
"כן, כבר הבנתי את זה." אני לוקחת את המעיל שלי, שתלוי על כיסא במטבח, למצב ביטחון.
"זה זמני. מאמין שבשלב מסוים נוכל להחזיר אותה ולא תצטרכי לרוץ בין החדרים בבית כדי להתארגן." הוא לוקח את מפתחות הרכב ואת המעיל שלו ויוצא אחריי.
כשאנחנו באוטו, ליאם מפנה מהמושב שלי שקית עם לוגו קופת החולים אל המושב האחורי בסוג של חיפזון מוזר. "זה הכדורים?" אני שואלת בטבעיות תוך כדי חגירת חגורת הבטיחות.
הוא עסוק בחגורה שלו, ולכן הוא לא מסתכל עלי. "כן."
"חשבתי שהם נגמרו לך ביום ראשון שעבר." אני מנסה לשדר רוגע למרות שאני שוב חוששת. אני לא באמת עוקבת אחריו כי הוא לא בן שנתיים. משהו בי סומך עליו שהוא לא משקר לי כשאומר שהוא בולע אותם וגם יש את עניין השינה שבאמת עמוקה אחרת הוא היה מזנק לריצת הבוקר שלו כמו פעם.
"מה, כשחזרנו מבית המלון והלכתי לפסיכיאטר?" הוא כאילו מנסה להרוויח עוד כמה שניות ובסוף אומר, "אמרתי לך על הרווחים של שישה ימים עם ויום אחד בלי. יצא שנשארו לי עוד כמה."
"אתה כבר כמה זמן ככה בעצם?" אני מרגישה שקר לי למרות שהמכונית די חנוקה ואולי אף אטומה לרוח שבחוץ. אין פה באמת אוויר.
"לא הרבה. מחר אני אתחיל את החדשים. תיקחי אותם היום כשנחזור ותשימי לי אותם בקופסה, בסדר?" הוא מתחיל בנסיעה.
משהו בי מצטמרר מהמחשבה שהוא יכול היה לנסות לעשות לעצמו משהו שוב כשיש לו את הכדורים כאן, ממש צמוד אליו. כאילו הדוב מושיט לו את החבל או האקדח ומזרז אותו: "קדימה, למה אתה מחכה?" למזלי, המחשבה נרגעת כשאנחנו מגיעים לכניסה לבית של דוד שלי.
אני שומעת צרחות וצעקות של שמחה מהחצר כשאנחנו מתקרבים אל הבית הפרטי המוכר. ליאם דוחף את השער הלבן ונותן לי להיכנס פנימה, רק שהוא קופא על אחת ממדרגות הבטון כשכמה בלונים מתפוצצים במכה. שיט.
מהר מאוד אני נזכרת שלאחת מבנות הדודות שלי יש תמיד יום הולדת בחנוכה ובגלל זה הבלונים. אני מרגישה את כף היד שלו, את האצבעות, מתקשות סביבי ולוחצות לי על העור. הוא אוחז בי חזק כך שהכאב שאני מרגישה הופך להיות ממש צריבה. העור שלי בוער.
"רוצה שנישאר בחצר?" אני מצליחה להוציא כמה מילים מהפה. למרות האור הלבן הדי עמום, אני רואה שהוא חיוור.
"אני בסדר." הוא נושם עמוק ומשחרר אותי במכה אחת לבהות בעור המגורה שלי.
"בטוח?" אני רואה את הבעת הפנים שלו משתנה תוך שניות.
"עופרי, די."
אני לא מרפה או מוותרת. שיכעס עד מחר. "בטוח?" אני לא זזה מהמדרגות וגם הוא לא. בנות הדודות שלי דווקא כן נעלמות מהחצר, אבל רק אחרי שהן מפוצצות עוד בלון, והגוף של ליאם קופץ לשבריר שנייה.
"אמרתי לך שלא נסתיר זו מזה כלום יותר, נכון?" הוא עובר את המדרגות ומתקדם אל החצר. "בואי. בואי ניכנס."
אחרי סבב שלום לכולם, הרבה "מזל טוב" כפול ודי לבבי (הייתי בטוחה שנקבל הערות לא נעימות על ההיריון המהיר, אבל זה לא קרה) והיכרות עם המשפחה, ליאם ואני ניגשים אל הבופה.
"יש פה הרבה אוכל." הוא מרים שתי גבות. אני מקווה שהוא רעב וכן יאכל. הוא לוקח צלחת, עובר על תבניות האלומיניום השונות ובסוף מלקט לעצמו בורקס גבינה ופטריות שדודה שלי מכינה לבד וחתיכת פשטידה.
"זהו?" אני מעמיסה על הצלחת שלי שלושה בורקסים כאלה, אני פשוט מאוהבת בטעם שלהם ומחכה להם כל שנה, ביצה קשה ומשהו שנראה כמו דג מטוגן.
"צריך להשאיר מקום לסופגניות, לא?" ליאם מצביע עם העיניים על מגש מכוסה ממנו מציצות הסופגניות שגם אותן אני אוהבת. יש הבדל בין אוכל שמכינים בבית לזה שקונים, ללא ספק.
אנחנו חוזרים לסלון, שם ירין, בן הדוד שלי שלומד משפטים גם, שוקע עם ליאם בשיחה. גם הבעל של דודה שלי, אהוד, מצטרף לשיחה. הכל זורם די בסדר עד ששוב נשמעים בלונים מתפוצצים מאחד החדרים, וליאם שוב מזנק לכמה שניות.
"מה, אתה מפחד מבלונים?" אהוד שואל בחוסר טאקט שמהר מאוד מתבהר אצלי כאי ידיעה. נכון. הם לא יודעים.
"לא, לא. הכל בסדר." ליאם לוגם מהסודה שלו ומציץ אלי לשבריר שנייה. אני רותחת בכיסא שלי עד שעוד פיצוץ נשמע, ואני כבר על הרגליים. "עופרי, לא." הוא מנסה למשוך אותי לשבת חזרה עם יד אחת ולא מצליח.
אני מגיעה עד לחדר של אור, בת דודה השלי שנולדה בחנוכה כאמור, ולא מצליחה להתאפק. "מה יהיה עם הבלונים האלה, אה?!" אני מרימה מעט את הקול. יש לה בשנה הבאה בת מצווה, היא אמורה להיות בוגרת ולהבין.
נועה, שיושבת על כיסא המחשב, מזהה את הקול שלי מיד. "אמרתי לה וללי להפסיק."
לי, בת דוד אחרת שלי שבת 14 עוד מעט, מרצינה במהירות. "מה? זה כיף לפוצץ בלונים, בטח שקנו לאור בכמויות."
"לא, זה לא." אני נועצת בשתיהן מבט. "תפסיקו כבר."
העיניים של אור מתחילות להבריק. אוי לא. היא מתיישבת על המיטה שלה, עוזבת את החוט הצבעוני לו קשורים בלונים שכבר איבדו את גז ההליום שלהם ולא מרחפים ומשחררת מחט שהתחבאה בכף היד שלה.
"מאוד בוגר," אני ממלמלת בכעס ופונה חזרה אל היציאה לסלון. אני לא מספיקה להתיישב חזרה וכבר רואה את אור הולכת בצעדים מהירים אל אילנית, דודה שלי, שקוראת לי מיד. אמא מבינה שיש "דרמה קטנה" ושתינו נכנסות למטבח, שם אור לוגמת מכוס מים ומנסה להסתיר עיניים אדומות.
"למה צעקת עליה? יכולת להגיד לה בעדינות שאת לא אוהבת שמפוצצים בלונים." אילנית מעבירה את המבט שלה ממני אל אור.
"זה לא בדיוק ככה." אני תוהה אם לפתוח בפניה את הסיבה או לא, אבל אמא כבר מתערבת.
"בן הזוג של עופרי, יותר נכון כבר בעלה, לחם בעזה במלחמת צוק איתן ויש לו פוסט טראומה. כבר בעבר היה מקרה עם נפצים שעשו קצת בלאגן..." אמא כמובן מסתכלת עלי כאילו שאאשר שתפרט את המצב המאוד רגיש של ליאם. עוד לא עוברות כמה שניות וכבר משהו שנשמע כמו זיקוקי דינור קוטע את המילים של אמא. אני מוצאת את עצמי יוצאת מהדלת שבמטבח אל החצר ופשוט מאבדת את העשתונות.

"מאיפה השגתם את זה? מה זה?" אני נובחת על לי ועל נדב, בן דודה שלי שכבר בן 17.
"מצאתי את זה בשוק הכרמל. תראי איזה מגניב." והוא מסובב סוג של קרטון, ממנו יוצא זיקוק קטן שעף לא במרחק גדול מאיתנו. "זה לא באמת מסוכן, אל תדאגי."
אילנית שואגת עוד מתוך הבית, "תפסיקו עם זה! יש לבעל של עופרי פוסט טראומה מהמלחמה שהייתה בעזה!" ותוך שנייה אני מוצאת את עצמי קופאת במקום. המוח צועק אל הרגליים "לכו כבר לליאם ותחלצו אותו מהמצב הזה" רק שהן לא מסוגלות לזוז. הפה דווקא כן.
"ברצינות, אילנית?" אני מדברת באיטיות שמעט מפחידה אותי.
"צריך לעלות מודעות, כן." היא חוטפת מנדב את הקרטון. "מספיק עם זה כבר. כמה רעש אתם עושים היום. לכו, לכו לשחק במחשב או משהו."
אני לא מספיקה לומר עוד משהו וכבר רואה את ליאם בחצר עם המעילים שלי ושלו תלויים לו על הזרוע. "אני רוצה ללכת," הוא אומר, ולפי הטון של שתי המילים שלו אין ספק שהוא שמע את "הפרסומת" שדודה שלי עשתה לו.
למען האמת? אני מבינה אותו. אני שולחת מבטים כועסים לכל עבר ומרגישה איך מתחיל לכאוב לי הראש. וגם הבטן. אכלתי רק חצי בורקס וכמה נגיסות מהדג. אני מגבירה את קצב הצעדים שלי עד שאני מגיעה לקצה החצר, והוא כבר יורד במדרגות ופותח את השער.
אני מתחילה לבכות כשאני סוף סוף עומדת די קרוב אליו. זאת אומרת, הרכב מפריד בנינו והוא בדיוק נכנס אליו. "סליחה, ליאם. אתה יודע שלא רציתי שזה יהיה ככה. הם ילדים כל כך אגואיסטים והם לא הקשיבו ש-"
"זאת לא אשמתך, מה את מתנצלת?"
אני רואה שהוא נושם עמוק מאוד. אני רואה דרך תאורת הרכב העמומה מעל הראשים שלנו שהוא חיוור. הוא עוד לא התניע את הרכב.
אני מנגבת את הדמעות שמתפרצות וכל כף היד שלי מתמלאת במסקרה. "זה כל כך מביך. מביך זאת אפילו לא מילה. זה לא נעים. אני לא יודעת איך-"
הוא שוב קוטע אותי. "עופרי, אלה דברים שלא תלויים בך. קרו שם דברים די שגרתיים, כן? ילדים מפוצצים בלונים כל הזמן ומשתעשעים עם דברים שדי זמינים להם וקנו בקלות כמו המקל זיקוקים הזה. אי אפשר לברוח מזה. זה אני."
אני ממש מתייפחת. "זה לא הוגן, ליאם. זה לא מגיע לך."
הוא נושם עמוק ממש שאני מפחדת שיקרע לעצמו את הריאות ונשען עם המרפק שלו על חלון הרכב. העיניים שלו עוברות לפתע להתמקד באמא שממש רצה לעברנו. אני רואה על הפנים שלה הקלה מסוימת כשהיא מגלה שאנחנו עוד כאן בעודה דופקת על השמשה של הצד בו ליאם יושב.
"בואו," היא אומרת מיד כשהוא פותח את החלון. "אני כל כך מתנצלת, ליאם. הסברנו לילדים שהמצב רגיש. בבקשה, תחזרו."
"פעם אחרת, דניאלה. תודה על האירוח." ליאם מחייך חיוך מזויף מאוד. אני מכירה אותו כבר כל כך טוב.
"זהו, זה נפתר. חבל שתלכו עכשיו. עוד מוקדם. אתם בקושי פה שעה." אמא מתחננת ומסתכלת עלי כדי שאשכנע את ליאם. "עופרי, בואו."
"אמא, לא. זה לא מתאים. אנחנו הולכים הביתה."
המבט של ליאם משתנה תוך שניות. אני מבינה שהוא מופתע מהבחירה שלי בו ולא במשפחה שלי, מה שהיה טבעי בעיניו עד לא מזמן. הוא נפרד מאמא בנשיקה על הלחי דרך חלון האוטו, שבמצב אחר בטוח הייתי משועשעת מהסיטואציה ומתחיל לנסוע.
"תפסיקי לבכות," הוא גוער בי כשההשתנקויות שלי ממלאות את הרכב.
"זה פשוט לא נעים, אוקי?" אני פותחת את החלון מעט כדי לנשום.
הוא משנה נושא, "מתי טיילת עם פאביו? כשחזרת מהעבודה היה בערך ארבע וחצי, לא?"
אני מציצה בשעון שבנייד שלי. "אתה רוצה שנצא איתו ביחד עכשיו? אנחנו לבושים כבר, זה רעיון טוב."
"אני מעדיף שאת תקחי אותו לטייל ואני אתקלח." הוא מצמיד את הסריג שלו אל אפו. "אני כולי מסריח מזיעה וצריך לשטוף את עצמי שוב. מצבים כאלה גורמים לי להזיע, את יודעת, לא? "
אוטומטית עולה לי במוח זיכרון לא טוב בכלל. זה דה ז'ה וו לאזכרה של יונתן, למה שקרה כשחזרנו משם והוא אמר לי גם אז ללכת לטייל עם פאביו כדי... כדי...
"אני לא רוצה," אני אומרת ישר. "אני אחכה שתסיים להתקלח אז ונלך ביחד או שתיקח אותו אתה."
הוא מבין ישר על מה אני חושבת ועם היד הימנית שלו מלטף לי את השיער. "לא יקרה מה שאת חושבת. אני יודע מה עובר לך בראש."
"אני לא יודעת, ליאם." ואני שוב בוכה. מה קורה לי? אני יותר מדי רגישה לאחרונה. "אתה מבטיח לאחרונה הרבה דברים, נכון. אני... אני..."
"אני לא אעשה לעצמי כלום חוץ ממקלחת." הוא נשמע בטוח בעצמו.
אנחנו מגיעים לבניין, והוא די מזנק החוצה מהרכב, שקית הכדורים ביד שלו, מה שמלחיץ אותי יותר. "אתה בהתקף?" אני שואלת כשאני רצה אחריו אל המעלית.
"לא."
"אני לא מסוגלת, לא, יותר נכון לומר שאני לא רוצה להשאיר אותך לבד אחרי זה." לאחרונה אנחנו מכנים כל דבר בזה.
הוא מחזיר לי במשחק מילים, "ואני לא רוצה להשאיר את פאביו בלי הטיול." הוא מושיט לי את השקית כשאנחנו במעלית. "קחי את הכדורים שלי איתך, סבבה? אם זה מרגיע אותך את יכולה שהם יהיו אצלך בתיק ואת יכולה גם לראות אותי בולע את מה שנקרא 'המנה היומית' ולקחת את הקופסה עם השניים שנשארו שם גם וזהו."
אני באמת צופה בו בולע את הכדור. בקופסה שלו נשארו עוד שניים שהוא לוקח ביום וזהו. אני צריכה להוסיף לו עוד כמה. לפי מה שהבנתי ממירי, המינון של הכדורים שהוא לוקח בבוקר יכול לעלות. ליאם לא ממש סיפר לי מה אמר הפסיכיאטר שלו, רק אמר שיש דברים שלא משתפרים. אני עדיין לא מצליחה להיכנס לתוך הנפש שלו לגמרי, אבל כמו שאיבון וגם סהר אמרו, אני אולי לא צריכה?
אני הולכת ברחובות השכונה בסוג של מתח, מציצה בשעון שלי כל כמה שניות. אמא מתקשרת פעמיים, ואני מסננת אותה. כל זה היה קורה אם לא הייתה פותחת בפני אחותה משהו אישי ורגיש כל כך בגלל התנהגות אנוכית של ילדים קטנים. אני מרגישה עייפות ברגליים, נשענת על גדר בטון באחד הבניינים הסמוכים ומתנשפת. המשיכות של פאביו קשות מדי כשאני נעשית איטית. אני מרגישה את קטנצ'יק בועט ממש חזק עכשיו ותוהה אם הוא רעב. אני מניחה את היד על המקום בו אני מרגישה אותו בבטן, עוצמת את העיניים ומנסה להתחבר לרגע רק ששוב הנייד שלי מצלצל.
"מה?" אני נובחת על אמא.
"את גורמת לי לדאוג." היא ישירה. "איפה אתם?"
"אני למטה עם פאביו וליאם מתקלח," אני עונה.
אמא מחברת הכל כמוני. "השארת אותו לבד אחרי דבר כזה?"
"הוא אומר שהוא לא בהתקף והכדורים שלו אצלי בתיק. אני מחכה שפאביו יעשה קקי כבר ואעלה." אני הולכת עם הראש בדשא/מדרכה ומקווה לא להיכנס באיזה עמוד.
"טוב. שלחתי לליאם שוב הודעת התנצלות."
"למה, אמא? את גורמת לו להרגיש לא בסדר."
"אני לא רוצה לעשות מזה יותר ממה שזה, אבל זה הכרחי. את צודקת במחשבה שלך, בערך. אני מרגישה שליאם מרגיש לא נעים גם בגללי, בין היתר." כמובן שאמא תסתבך במילים שלה. זה מתאים לה כשהיא מנסה לשלוט במשהו שלא בשליטתה. "אני מקווה שבמפגש הבא דברים יהיו יותר ברורים למשפחה."
אני ממהרת לסיים ולנתק. "אני לא חושבת שיהיה מפגש הבא."
כמו שאני מכירה את ליאם, הוא נמנע מלחזור על מצבים שמעלים בו את ההתקפים. זה לא רק תאריכים, ואני לאט לאט מחברת הכל בקטע הזה. המחשבה שלי נודדת אל היום בו קטנצ'יק ירצה בלונים גם, דבר כל כך ילדותי ותמים, ולא נוכל לקנות לו מהפחד שיתפוצצו בקולי קולות בבית ויזכירו לאבא שלו נפץ, למשל. אני חוזרת למציאות כשפאביו עושה קקי, בשעה טובה, אוספת אחריו ומגבירה את הצעדים שלי חזרה לדירה.
***
ליאם פותח לי את הדלת עם כוס זכוכית ביד השנייה שלו. אני מזהה תה בתוכה. הוא לובש חולצה אפורה רגילה ומכנסיי טרנינג שחורים מוכרים. השיער שלו רטוב לגמרי ולא מסודר בכלל.
"לא קר לך?" אני תולה את החגורה של פאביו על הקולב שבין הסלון למטבח ונועלת את הדלת מלמעלה. אף אחד לא אמור לצאת עוד מהבית הלילה.
"לא ממש." הוא מפהק. "הכנתי לך גם כוס. קחי." הוא מניח על השולחן שבמטבח את הכוס של מיני מאוס שקניתי לא מזמן.
"תודה." אני שוטפת ידיים, מתיישבת על אחד מהכיסאות הפנויים ונושפת על הכוס.
הוא עובר לעמוד מולי, שעון על השולחן. "מתי לקחת את תוספי הברזל?"
"בצהריים." אני לוגמת לגימה קטנה ומגלה שתה שלי עוד חם. אני מנצלת את השתיקה שנוצרת ומבקשת סליחה שוב, מה שקצת מרתיח את ליאם שממש דורש ממני להפסיק.
הוא מסתובב אלי, מניח את הכוס שלו על השיש ומוציא מהמגירה שצמודה לכיור את קופסת הכדורים שלו. "תמלאי לי אותה, טוב? יש לי לפה מחר בבוקר וזהו."
אני מהנהנת ועוקבת אחרי התנועות שלו. הוא לוגם עוד טיפה מהתה, שופך אותו לכיור ושוטף את הכוס שלו. כשהוא מפהק שוב, אני מבינה שגם אם ליאם עצמו לא עייף, הגוף שלו כן. הכדור עובד. הוא אכן נפרד ממני בנשיקה בלחי בתוספת שתי המילים המברכות "לילה טוב" ונכנס לחדר. אני נשארת במטבח עוד קצת, מכינה לעצמי אפילו עוד כוס תה ומצטרפת אליו אחר כך. אני מגלה אותו כמו תמיד, ישן חזק. אני מנסה לדחוף את הזרוע שלו כך שתחבק אותי ולא מצליחה. אולי כל זה יצא לטובה כי אני מתעוררת אחרי שעתיים בערך בגלל פיפי. שלפוחית השתן שלי לא לוחצת לי כמו שתיארו בספרים שאני קוראת, זה רב הסיכויים קורה בגלל התה ששתיתי.
אני הולכת אל השירותים שלי די מנומנמת, אבל כשאני עושה את הדרך חזרה לחדר, אני קולטת שהדלת במה שמכונה "חדר העבודה" פתוחה ואת הגיטרה על הרצפה די בולטת דרך תאורת הרחוב מבחוץ. אני מדליקה את האור, סוגרת אחריי את הדלת ולא מבינה למה היא על הרצפה, מחוץ לנרתיק שלה. אני מתכופפת, עומדת להחזיר אותה כשפתאום אני רואה מעטפה בצבע אפרסק עם מדבקה אדומה עגולה פשוטה עליה דרך אחד התאים. היא לא מבצבצת, היא ממש 3/4 בחוץ. אני שולפת אותה, מוציאה נייר שורה די מקומט עם דיו שחור עליו והרבה מילים, והעיניים שלי קולטות שני דברים מיד: התאריך- המלחמה, ומי שכתב את המכתב- יונתן.

למרות שכואב לי מאוד בגב, אני נשענת על הקיר ומתחילה לקרוא את המכתב. עם כמה שהכתב של יונתן צפוף, היה צפוף, אני מצליחה להבין את המילים. הוא כתב למאיה, לפי הכותרת. מה המכתב הזה עושה אצל ליאם?

מאיוש,
היום אני כותב שוב ושולח, לא יודע מתי ואם זה יהיה המכתב האחרון. יש מצב שיהיה חתיכת אוסף, אוגדן שמן במיוחד, כשאצא. זה לא כזה נורא, כן? הוא יהיה מזכרת מתקופה פחות טובה בחיים.
הפעם אני כותב לך על ליאם שלנו. אני רואה שהוא לא מדבר ממש, די מסתגר בעצמו מאז שאנחנו כאן. אנחנו עוברים ממקום למקום במהירות, אבל מבחינת מרחק די באותו בלוק. אני רואה שמשהו עובר עליו בפנים, אולי זאת הנשמה שלו שמתחילה להיקרע גם, כמו שסיפרתי לך במכתב אתמול. בכל יום השמש חושפת פה צדדים שאני מעדיף לחסוך את התיאור של מה שאנחנו רואים בפנייך. אני איכשהו מצליח לעבור הלאה כמו רובוט, לליאם זה לוקח יותר זמן. אני לא יודע מה יהיה איתו כשנצא, אבל אם אני... אם יקרה מה שאת אומרת לי לא להגיד, טוב? תטפלי בו את. לפחות עד שתגיע המלאכית הפרטית שלו ותכבה את הגיהינום שהוא רואה פה.
אני שומע אותו בוכה כל הזמן. הוא לא רוצה להיות פה, רק שמי כן? היום לפנות בוקר, תוך כדי שאנחנו מחליפים עוד זוג תחתונים מטונף ומקווים שלא יפתיעו אותנו, הוא התחיל לדבר איתי על המוות. אני כותב לך עליו כבר כמה ימים רצוף, אליו המלאך השחור הגיע רק שאחרי ש... באמת, עדיף שלא תדעי מה הוא ראה.
אגב, אם וכאשר... את יודעת, תתני לו את מחברת השירים שלי, בסדר? לימדתי אותו לנגן בגיטרה בשנתיים האלו והוא משתפר מפעם לפעם. מקווה שבשבוע וקצת הזה שאנחנו פה הוא לא שכח שום אקורד. אני מקווה, אם כבר שכחה, שהוא יהיה בסדר עם כמה שאפשר. את תעזרי לו להיות בסדר, טוב? תשמרי עליו עם הרוך הזה שלך, ההיגיון הזה שלך, היכולת תמיד לראות טוב ואחרת. אל תתני לו לשקוע בזה. אגב תקוות, את החלק הזה אני מקווה שתיישמי לתמיד ולא רק מדברים שאת צריכה לעשות אם וכאשר...
אולי שלך לתמיד,
יונתן

אני לא יכולה להפסיק לעצור את הדמעות. אני מרחיקה את המכתב ממני ומחזירה אותו למעטפה רק כדי שהן לא ידמעו עליו ויהרסו משהו שכה יקר לליאם. מאיה נתנה לו את המכתב? יונתן נתן לו? אז גם מאיה לא יודעת מה הם ראו? יש כל כך הרבה דברים לא ברורים או בטוחים. דבר אחד כן בטוח: אני עכשיו פחות מרגישה שנאה למאיה וככל שהזמן עובר זה משתפר ואני גם.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מחכים להמשךךךך❤️❤️
הגב
דווח
guest
מחכה להמשךך
את אלופה!!
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
המשך בבקשה
הגב
דווח
טען עוד 24 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D