כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

סְחַרְחֹרֶת

"הדממה קשה יותר אם יודעים שדבר לא יפר אותה" מיץ' אלבום

פרק ראשון-

'מזל טוב!', הצירוף לא מפסיק להדהד מכל פינה בחדר "מזל טוב להולדת הבת", "איזו ילדה יפה", "איך תקראי לה?", "אויש, איזה מתוקה!", הברכות האלו לא מוכנות לעזוב את החדר, באמת מזל טוב כשחושבים על זה, מזל- שככול שהזמן עובר מהר יותר כל האנשים שמציפים את החדר יעזבו ואיתם גם כול הברכות, יישארו רק מתנות יפות כמו מוצצים, עריסות אולי גם כמה בובות וקלטות, וכמובן שהמשפחה המחודשת שלי. אני לא יודעת איך זה עובד במקומות אחרים, אבל לפחות אני בטוחה שאת ההישרדות החברתית של העולם אני ניצחתי, טוב, לפחות לשנה שנתיים הקרובות.
שמונה חודשים בדיוק עברו מאז שמייק ואני התארסנו, אוי איך שהדרך לשם הייתה ארוכה, ובתור מישהי שההורים שלה עוד מהילדות ניסו לחפש לה שידוכים מתאימים כדי "שלא יקרה ומישהו שלא עומד בתנאים יהיה חלק ממשפחת פול האמידה, המיוחדת ומלאת הבולשיט", סליחה, האחרון אני הוספתי, טוב בכל מקרה, זה לא עבד טוב כל כך, מייק ואני הכרנו רק בקולג', אני למדתי פסיכולוגיה והוא אומנות, מה שכבר מראה שמבחינת ההורים שלי הוא פסול כי "שום בעל שלך לא יילמד אומנות, מה את רוצה שייחשבו על הילדים?", מייק שינה את כול עולמי, נתן השקפה שונה, הראה לי הכול אחרת, והכול התחיל בטעות אחת קטנה.

יוני, 2006 קליפורניה
זו הייתה סוף השנה, כל חדר במעונות הריח מריטלין וקופאין, סטודנטים לא ישנו או נחו, לפעמים, אם היו יוצאים בערבים לחצר הקדמית של שערי הקולג', היה אפשר לראות אור קטן כמעט מכול חלון נפרד, ואם היו מסתכלים קרוב במשקפות ממעבדת הכימיה היה ממש אפשר לראות סטודנטים יושבים ליד חלונות עם מיליוני ספרים וחוברות.
שנאתי את התקופה הזו, לא חושבת שהיה דבר שיותר שנאתי בתקופה הזו מלצאת לחצר הקדמית ולראות, זה נראה ממש כמו בית כלא, החלונות היו נראים ממש כמו סורגים, אף פעם לא הבנתי איך אפשר ללמוד בתוך חלל קטן כל כך. אני תמיד למדתי בחצר האחורית ליד גינת הפירות, היו שם ספסלים וקרוב היה גם מגדל מים, מחוץ לתחומי הקמפוס שאפשר היה לעלות עליו ולהסתכל לכל מרחבי האזור, לא היה דבר יפה יותר מלראות את הסביבה שעוטפת את הקמפוס.
זה היה יום לפני המבחן המסכם, הלכתי לחצר האחורית, לאחד הספסלים שליד גינת הפירות, היה שם ספסל אחד, כל החברים שלי כינו אותו "הספסל של אנדי", אני חושבת שעדיין חרוט עליו ראשי התיבות שלי 'א. פ', הענישו אותי בגלל ה'פגיעה ברכוש' אבל אני ללא ספק הייתי עושה זאת שוב. באתי בשעות הבוקר המאוחרות לספסל שלי, ושם פגשתי את מייק, הוא ישב על הספסל שלי, החזיק מחברת אדומה ועיפרון, סתם ישב לו שם וצייר איזה משהו במחברת שלו, אני זוכרת שהרגשתי כל כך מובכת, בחיים לא הייתה לי סיטואציה שבאתי לספסל שלי והיה שם מישהו, איך שהוא כולם תמיד ידעו, ככה תמיד הסקתי, שכולם ידעו, אבל מייק לא ידע, צעדתי לעבר הספסל והתיישבתי, גם ההתיישבות הרגישה מוזר כשמישהו אחר יושב בצד השני, הרגשתי כאילו אני היא זאת שנכנסת למרחב הפרטי של מייק, למרות שלא סתם קראו לספסל "הספסל של אנדי", אני זוכרת שראיתי את מייק לראשונה, הסתכלתי בתימהון על האיש מהצד השני שלי, עד היום אני זוכרת איך הלב שלי דפק, מייק לבש חולצה אפורה, וג'ינס כחול, אותו הג'ינס שאותו לבש כשסיפרתי לו על ההיריון, גוון העור שלו היה קצת כהה, והעיניים שלו, הן היו בצבע כחול בהיר, כמעט תכלת, הן הזכירו לי את צבע השמיים. השפתיים שלו היו דקות וארוכות, השיער שלו היה שחור, ועל קצה האף שלו עמדו משקפיים שחורים, הוא נראה יפה תואר; ואני? , רק עוד סטודנטית בשנה האחרונה שלה שבצורה מוזרה מתיישבת בקצה השני של ספסל אקראי ומביטה בצורה מחשידה בבחור שיושב בצד השני. "יש יותר טובים מזה", קפצתי מקול לא מוכר, מייק הסתכל אליי, "למה אתה מתכוון?" שאלתי, "לציור, יש יותר טובים ממנו, שלא תבקרי את היכולת שלי רק מציור אחד", הוא חייך אלי, היה לו חיוך יפיפה, החיוך הזה ליווה אותי למשך הרבה מאוד זמן, "לדעתי הציור הזה מאוד יפה", "נחמד מצדך להגיד את זה, אני מייק קופר דרך אגב, ואת?", הלשון שלי כאילו נעלמה, הוא הביט בי ויכולתי לראות את התווי פנים שלו, זה היה נראה כאילו אלוהים יצר אותו בלי טעויות, "אני אנדי, אנדי פול, אני לא זוכרת שראיתי אותך מסתובב בקמפוס, אתה חדש כאן?" שאלתי, איך שהקול שלי רעד, כאילו מתקיים מולי מחזה עוצר נשימה, הוא צחק בקול והרים את המשקפיים שלו לתחילת אפו, "זה מאוד מחמיא אבל אני לא סטודנט כאן, הייתי לפני שנתיים, חזרתי לקחת כמה קורסים" הרגשתי מטופשת ברור שהוא לא לומד כאן, שלוש שנים שאני רצה ועוברת במסדרונות, פנים יפות כאלו, בטוח שהייתי שמה לב עליו כבר ממזמן, "קורסים? , איזה קורסים אתה לוקח?","אומנות, למדתי כאן אומנות", הקול שלו היה עמוק ומלא ביטחון הרגשתי בפעם הראשונה בחיי פרפרים בבטן, ככה קוראים לזה, לא? "מה את לומדת?", "פסיכולוגיה", "פסיכולוגיה?", "כן" אמרתי במין גאווה לא ברורה, "זה קורס מעניין מאוד" הוא אמר, "איך הגעת לאומנות?" שאלתי אותו--- השעה עברה מבוקר מאוחר לצהריים ואני ומייק המשכנו לדבר על אומנות, פסיכולוגיה, לימודים, מורים, חברים וכל מה שסבב אותנו בקמפוס.
השעה הייתה שתיים וחצי בצהריים, "אנדי" הוא אמר, "אני מאוד נהניתי איתך היום, אני חייב להודות שלא דמיינתי שאפגוש מישהי כמוך" מייק הסמיק והביט בי,' אוי מה לא הייתי עושה כדי לחזור לרגע הזה, אותו רגע תמים בוא מייק הסתכל אלי', "גם אני מאוד שמחתי לפגוש אותך מייק, מקווה שיצא לנו לדבר שוב", אחרי שהמילים האלו יצאו לי מהפה הרגשתי כל כך מטומטמת, 'מה את מנסה לעשות לעזאזל?! לא לקבל את המספר שלו בכוח', חשבתי לעצמי באותו הזמן, מזל שמייק הבין שזאת לא הכוונה שלי, הוא צחק ואמר "בדיוק על זה רציתי לדבר איתך, את חושבת שנוכל ליצור קשר בטלפון, אימייל?" הוא שאל והסמיק, הנה הטעות הקטנה שלי, הטעות שבזכותה ובגללה נשאבתי לעולם המדהים של מייק, אני אמרתי "בטח שנוכל, יש לך עט?".

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אליס פליין עקוב אחר אליס
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
אליס פליין
הַבַּיְתָה
הַבַּיְתָה
מאת: אליס פליין
הַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ קַיָּם
הַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ קַיָּם
מאת: אליס פליין
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
יש לי סוד
יש לי סוד
מאת: רותמי ש
שלושה אסימונים ותובנה אחת
שלושה אסימונים ותובנה אחת
מאת: C E
השביל
השביל
מאת: יעקב שדה
ההתנגשות השניה חלק 3
ההתנגשות השניה חלק 3
מאת: Miss D
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer