כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 83

מה שחלמתי עליו כבר לא יתגשם

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109

פרק 83: שברו של החלום

איכשהו לקראת סוף הצעידה המעיקה הזו לליאם, שמחכה לי בסוף השביל, אני מבינה שכל מה שחלמתי עליו כבר לא יתגשם. הלילות שהעברתי צמודה ליובל, מדמיינת כל פרט מאיך תראה השמלה ועד המפית בשולחנות המוזמנים כבר לא. גם שעת החתונה התחלפה. למה לעזאזל יש אור יום בחוץ? ושישי בצהריים?
מעל הכל, דמות החתן התחלפה. הוא כולו מרוגש, העיניים הכחולות שלו זורחות מאושר. אני חושבת שאני קורנת גם מבחוץ, מבפנים המחשבות הורגות אותי. אני מחייכת כביכול, רק שאני יותר קרובה להעיף את הנעל שלי על הצלם שעוקב אחרי ממש.
אני לא רואה עוד את הדבר היחיד שכל כך רציתי לתכנן בו כל סנטימטר. לקחו את זה ממני. כן, עופרי, זאת החתונה שלך.

הלסת שלי כמובן נשמטת. "מה?!"
שירי עומדת לענות לי, רק שהעיניים שלה לפתע עוברות אל דלת החדר. אני עם הגב אל הכניסה, אבל שומעת צעדים גם ורואה איך שירי, בזריזות מרשימה, מחביאה את הנייד שלה מתחת לאחת הכריות במיטה.
ליאם נכנס פנימה ונשען על הארון כשרואה ששתינו יושבות על קצה המיטה בצד שקרוב אליו. "שירי, עופרי צריכה לנוח." אחרי הלילה האחרון, אני לא כועסת עליו שהוא מרגיש צורך "לטפל" בי גם. "עופרי, את צריכה משהו?" הוא מסתכל עלי במבט מעט מבוהל או אולי הוא ככה בגלל הלילה הלבן שעבר.
"תן לנו עוד שתי דקות," שירי אומרת וסוג של מגרשת אותו עם תנועת יד מהירה.
אני רוצה לשאול אותה כל כך הרבה שאלות, אבל היא מוציאה את הנייד חזרה כמו סופת הוריקן כשליאם סוגר את הדלת מחדש ודורשת ממני לבחור. זה כל כך שונה מאיך שחלמתי שהכל יראה, וזאת רק ההתחלה. אני פשוט מדפדפת עם האצבע על האתר במקום לעמוד בחנות על רמפת עץ קטנה, להסתובב סביב מראות בכל פינה וזווית ולהסתחרר מהיותי כלה עתידית. כמה ראיתי את עצמי מודדת שמלות בעיניים. מה קורה פה?
"אני לא יודעת..." אני יודעת שאני לא מצליחה לעכל את כל זה. זה נראה לי לא הוגן בכלל.
"יש את זאת." היא נעצרת על אחת שאין בה מחוך או כל דבר שיכול להסגיר את הבטן שלי. "היא הכי קרובה למי שאת, לדעתי. וגם לא יראו שאת בהיריון."
"אני לא מתביישת בזה או משהו, אני פשוט לא רוצה שידעו," אני ממלמלת, מוצאת צורך להסביר.
"אז להגיד לאמא שלי על זאת? אני בעצם אחראית על בחירת השמלה שלך וגם אהיה המלווה שלך." היא מזדקפת עכשיו, מה שמצטרף לקול הגאה שלה.
"אני לא יודעת, שירי." אני מרגישה איך כל מה שאכלתי עולה לי מהקיבה לגרון. היא בכלל לא מתייחסת לאיך שאני מרגישה. היא קמה בטבעיות מוחלטת כאילו החלטנו ביחד ומשאירה אותי לבד על המיטה. היי, אני לא בובה, למה עושים משהו בשמי?
ואם כבר משהו, אני רוצה לקום אל הסלון ולצעוק על כולם. אני יודעת שאם אעשה זאת, אני מסכנת את שירי ונוצרת את שפתיי עד שהיא חוזרת לחדר משהו כמו חצי שעה אחר כך.
"באתי להגיד שלום." היא מחבקת אותי חצי חיבוק כי אני יושבת והיא עומדת.
"זה אמיתי?" אני מסרבת לקבל את זה.
"הכי אמיתי שיש. יהיה כיף, מה יש לך?" היא כולה עדיין נלהבת. נראה אותה עומדת מתחת לחופה בלי שתכננו לספר לה על זה...
"ומתי חושבים להודיע לליאם ולי?" אני כמעט מוסיפה "ומי חשב על הרעיון המטומטם הזה?".
"בחמישי בבוקר." הטון המאושר שלה גורם לי לרצות להקיא יותר. אני מחכה בסבלנות בחדר עד שכולם הולכים וכשזה קורה ברעש של סגירת הדלת הראשית, אני קמה ישר לכיוון הסלון.
ליאם ואני מתנגשים במסדרון ומקצב ההליכה המהיר של שנינו, המכה ממש חזקה. אני מתיישבת על הרצפה שם ומרגישה כאבים בבטן. הוא כולו נלחץ.
"עופרי? עופרי?" הוא מתיישב לידי. "ניסע למיון? את בסדר?"
"לא כל דבר מיון." אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק. "הנה, זה עובר."
"קטנצ'יק בסדר?" הוא מושיט יד מתחת לפיג'מה שלי ומעביר את האצבעות שלו על הבטן שלי. "אני מרגיש אותו."
"גם אני." אני אוחזת לליאם בזרוע כשאני קמה מחדש. "אני... אני... אני צריכה לספר לך משהו."
"אל תלחיצי אותי." הוא עוזר לי להתיישב על המיטה ומרים לי את הרגליים, כאילו אני לא יכולה לבד.
"אני אולי אגרום למשפחה שלך לכעוס על שירי." אני משפילה את המבט כשאני אומרת, "אני לא יכולה להחזיק את זה לבד."
"אמרתי לך לא להלחיץ אותי." הוא נשאר לעמוד, ואני מבקשת ממנו להיכנס למיטה לצד שלו גם אם הוא לא רוצה לישון.
"זה לא משהו רע, פשוט..." אני נצמדת אליו אוטומטית ומרימה את העיניים לכיוון הלסת שלו. "אם אני אספר לך משהו תבטיח לא לספר?"
במקום לחבק אותי חזק, הוא מעט מתרחק ומרים עלי את הקול. "עופרי!"
אני נזכרת בתיכון, כשהייתי במגמת פסיכולוגיה ולמדנו על איזה מושג "הערכה מחדש של המצב" או משהו. אני מסדרת את המחשבה של 'חתונה' תחת קטגוריות שרציתי ולא תחת 'לחץ'. אין משהו מאיים בזה כשזה ככה. ליאם מעביר את כף היד שלו ממש על סף הכניסה לעיניים שלי, מה שגורם לי להבין שהמתח שהוא שרוי בו אולי זהה לשלי.
"ההורים שלך ושלי מכינים לנו חתונה ביום שישי הקרוב."
התגובה הראשונית שלו היא פנים מופתעות. כמו שלי. הוא מתעשת מהר. "איך את עם זה?" מדהים שגם כשמדובר בשנינו, הוא קודם כל יבדוק איך אני בסיפור. אני עד כדי כך אנוכית שאני לא מסוגלת לראות הפוך? אני כמעט עונה לו על המילה 'לחץ' כשהוא מוסיף, "אני רוצה, את יודעת את זה."
"אני לא מבינה איך עלה להם הרעיון." אני מרשה לעצמי עכשיו להישען לו על החזה. יש לחולצה שלו ריח לא נעים של זיעה.
ליאם מספר משהו שלא שמעתי אף פעם לפני, "סיפרתי לאמא שלי שאת לא רוצה להתחתן. היא שאלה אותי למה אני לא מציע לך להתחתן ממש כמה ימים אחרי השיחה שלנו שם אצלם בחצר."
"אוקי, ו? משם להפיק דבר כזה שרומס את הזכות שלך ושלי להחליט?" אולי אני קצת נסחפת.
"אני חושב שאמא שלי העבירה לאמא שלך את זה כי... אל תכעסי עלי שלא סיפרתי, טוב? כשהיינו בשמחת תורה אצלך ויצאתי עם אמא שלך למרפסת, זוכרת?"
אני מהנהנת.
הוא ממשיך מיד, "היא גם זרקה לי, אפילו לא רמזה, שצריך שנתחתן ושאציע לך נישואין. אמרה שתכלס את מוכנה לזה כי חיכית לזה כל כך עם יובל. זה צבט אותי לדעת שכאילו הכל מתוכנן אצלך בראש ורק... לא רק, הכל השתנה." הוא נאנח, והגוף שלו זז. "בכל מקרה, בלי להתפזר, אמרתי לה בכנות שאת לא רוצה ושאני מכבד את הבקשה שלך. למה לי להוסיף עלייך עוד לחצים? אמרנו כבר שאני רוצה תינוק בריא." כף היד שלו מוצאת את דרכה אל הבטן שלי מחדש, והאצבעות שלו מלטפות את העור שם ומצמררות אותי.
כמעט נפלט לי שאין ברירה כי לפי מה ששירי אומרת, הכל מתוכנן ומוכן. אני מוצאת את עצמי מפהקת, מה שגורם לליאם לכסות אותי מיד. "אם לא הייתי עייפה, הייתי כנראה משתגעת," אני אומרת.
הוא נותן לי נשיקה בשיער. "באמת שאין לך על מה. אני לא מבין למה שירי סיפרה לך, זה נגיד כן להוסיף לחץ מאשר... יש משהו טוב בזה שעשו את זה כגורם הפתעה, כי גם אמא שלך וגם אמא שלי הבינו שזה לא בא ממקום של לא מוכנה או רוצה, אלא יש דברים שעכשיו קודם ו... כאילו רצו להוריד מאיתנו את הדאגות שמסביב."
אני מהנהנת, ואם כבר הפתעה- נרדמת ישר.

ליאם נשאר בבית ביום ראשון, ואני מכריחה אותו להישאר במיטה. הוא ישן כל הלילה רצוף, בניגוד ללילה הקודם, אבל עדיין לא במיטבו.
אני מגיעה לעבודה באיחור של שעה אחרי מטלות ביתיות וטיול עם פאביו. אלי קורא לי להגיע מיד למשרד שלו, ואני מרגישה רע על כך שלא הודעתי שלא אגיע בזמן מראש. אני מתכננת כבר את ההתנצלות שלי כשהוא מסיר את משקפיו מעיניו ואומר מיד, "יש שינוי בסידור העבודה שלך. במקום לעבוד היום, שלישי ורביעי תגיעי בנוסף להיום גם ומחר וכאמור בשלישי, בסדר?"
אני מהנהנת מיד, וכשאני יוצאת חזרה לכיוון המשרד, אני פוגשת את איריס. פתאום הכל מתחבר לי, כולל השאלה שלה על השמלה של שירי והאח שמתחתן... אני חולפת על פניה עם חיוך קל על הפרצוף ומסתכלת על לוח הזמנים שלי תוך כדי שהמדפסת פולטת עוד דפים לתיוק.
בהפסקת הצהריים, שירי מגיעה עד לשולחן שלי. "היום אנחנו יושבות לבד," היא אומרת ומרימה שקית קרטון לבנה עם לוגו מוכר עליה: בורגרים. "היית פעם בגג למעלה?"
"איפה?" אני אוספת את הסווצ'ר שלי ממשענת הכיסא ויוצאת בעקבותיה מהחדר אל המסדרון השומם. היא הולכת עד למעליות, ובמקום ללחוץ על הקומה שמובילה אל חדר האוכל, היא לוחצת על הקומה האחרונה. "ממתי יש גג שמותר לעלות אליו?" אני מנסה להשיג את הצעדים המהירים שלה ומצליחה כשהיא נעצרת מול דלת אש חסינה במיוחד. היא דוחפת אותה וחושפת גג עם רצפת דק והרבה עצים. יש כאן רק שלושה שולחנות וכיסאות בודדים, מה שאומר שלא הרבה אנשים יכולים באמת להיות פה.
"עשו אותו בעיקר למעשנים הכבדים מהמחלקות האחרות. בשעה הזאת הוא תמיד ריק, כי כולם בחדר האוכל." היא מוציאה במהירות את אריזות הקרטון מהשקית ומפזרת הכל על השולחן. "אף אחד בתכלס לא מזמין לפה צהריים כשיש אוכל מסובסד."
"וואלה." אני לובשת את הסווצ'ר שלי כי באמת קר כאן ושמחה שהוא אוברסייז מלכתחילה. הוא לא לוחץ לי בכלל.
"טוב, הזמן קצר ויש לי הרבההה לספר לך." היא מתיישבת אחרי גרירת כיסא מצמררת אוזניים. "בשבת הלכתי לי ככה ובטח השארתי אותך לחוצה, נכון?"
"אפשר לומר." אני פותחת את הסכו"ם החד פעמי.
היא מהנהנת. "מובן לי, עופרי. כדי להפחית את קצת המתח אני אספר לך איך השבוע מתוכנן ובכללי מה הולך לקרות, מה את וליאם תעברו, את בנפרד... רגע. רגע. לפני הכל. אלי דיבר איתך על המשמרות?"
אני מהנהנת בשנית, כאילו אני איבון. "אמת." אני פותחת את קרטון ההומפרייז וישר מתחילה לטרוף אותו. אני אוהבת את הסוג הזה. אני לא אוהבת את זה ששוב לא אצליח לעמוד במטרה שלי לשמור על תזונה נכונה. בסוף יחשבו שאני בהיריון עם תאומים.
שירי לא מתמהמהת. היא מפרטת כל שלב, מה שגורם ללב שלי לפרפר מהמחשבה שמישהו ממש ישב ותכנן הכל. היא מתחילה ביום חמישי כאשר יספרו לליאם ולי. זה אמור לקרות בדירה שלנו בבוקר כשגם ההורים שלי וגם שלו ושל שירי יגיעו ויכריזו על החתונה. משם, לדבריה, זה אמור להיות מהיר. אני אצטרך לארוז תיק ליום שלם כולל לילה מחוץ לבית, אסע לבית של ההורים ומשם למדידות שמלה. בסלון הכלות, תחכה לי זו "ששירי בחרה" עבורי. אני לא מספרת לשירי על הטיפול שלי, רק אומרת שיש מצב שהם יהיו מופתעים כי אני לא בבית עד סביבות 12 בצהריים. שירי כותבת למירי בווטסאפ תוך כדי ביס במיני המבורגר שלה וממשיכה בסדר היום שלי. מסתבר שמסלון הכלות עד משהו כמו שבע בערב אהיה חופשיה בבית של ההורים. אחר כך ניסע למקווה עם יעל, ענבר, נועה, מירי ואמא ומשם נמשיך לבית קפה למסיבה קטנה רק של הבנות. לדבריה של שירי, מדובר "במסיבת רווקות רגועה". מירי תיקח אותי בסוף לבית שלהם לטיפול יופי וזוהר מהיר לפני שינה וכאמור אני אמורה לנסות להירדם בידיעה שמחר אני מתחתנת. זה נראה לי לא מציאותי בעליל. בבוקר, שירי המלווה תגיע לבית שלי, שם שתינו הראשונות שיעשו להן שיער+איפור ומשם ניסע לצילומים. את ליאם אני אפגוש מתחת לבית שלי, והוא אמור לבוא באוטו עם הצלם... מישהו ממש ביים הכל.
***
במבט לאחור, החלק הראשון עד השינה ביום חמישי באמת היה... בסדר. עבר. משום שליאם ואני ידענו על זה, היה פשוט יותר להחליק את הבשורה במורד הגרון. אמא חזרה שוב ושוב שהיא יודעת כמה אני רוצה את זה, והיא הסכימה לרעיון של מירי רק כדי להוריד ממני לחצים. למילה לחץ לא היה לי זמן עד שחזרתי מטיפול היופי של מירי. לא כל כך הרגשתי את הפרפרים והבטן המתהפכת כשמדדתי את השמלה (היא לא מה שחלמתי עליה בכלל) או כשיצאנו מהמקווה והלכנו לאכול. הטיפול עם איבון הוריד לי את רמות החרדה. היא ממש פתחה את כל עניין חלום החתונה וניפצה לי אותו לרסיסים כשהמציאות אוספת את השאריות ומנסה להדביק משהו אחר, שאולי יראה פחות טוב, אבל יזכיר ויהיה דומה.
רק כשאני עולה למיטה בפיג'מה שלי, אני מרגישה את התחושות האלו בבטן, והן ממש לא היו מקטנצ'יק. אני רואה שליאם מחובר לווטסאפ, ולכן שולחת לו הודעה. לא ראיתי אותו מהרגע "שחטפו" אותי בבוקר, והוא היה משועשע ממהירות בו ארזתי איזה תיק ויצאתי מהדירה.
אני: "אני לא מצליחה להירדם :("
ליאם: "גם אני לא. איך היה במסיבת הרווקות?"
אני: "חחחחחחחחחחחח מה אני אגיד לך"
ליאם: "הן מאוד השתדלו שזה יהיה כיף, לפי מה שהבנתי משירי"
אני: "לא אמרתי שאני לא מעריכה או משהו.. קיבלתי אחלה מתנות :P"
ליאם: "אז... איך נירדם?"
אני: "חשבתי שממך תבוא העצה"
ליאם: "בא לך גלידה?"
אני: "מה? מאיפה הבאת את זה?"
ליאם: "את במיטה?"
אני: "כן"
ליאם: "רבע שעה אני אצלך. תלבשי סתם סווצ'ר וטייטס"
אני: "מה?"
והוא כבר לא עונה.
אני תוהה אם לקחת אותו ברצינות בשניות הראשונות, מבינה שאני גם ככה לא אצליח לישון, והנה אני למטה כשהשעה רבע לשתיים עשרה בלילה. מזל שכולם ישנים בבית ואף אחד לא שם לב שיצאתי.
הקאיה של ליאם מגיעה בתזמון מושלם כשאני מגיעה אל הכניסה לבניין. אני נכנסת במהירות אל הרכב, כי כן קר לי, ורואה את ליאם לא בצורה הכי ברורה דרך פנס הרחוב.
"זה מוזר לא לישון איתך פתאום." אני כמובן נמרחת עליו ומניחה את הראש על החזה שלו. הוא מסתפק בנשיקה בשיער ולא מכבה את המנוע או מזיז איזה הילוך כדי שהאוטו יעצור לגמרי, כרומז לי שאנחנו אמורים לנסוע מפה.
"אז גלידה?" הוא שואל כשאני חוגרת את חגורת הבטיחות.
"אתה רציני, אה?" וכשאני רואה אותו מהנהן אני מוסיפה שאלה, "יש בכלל גלידה שפתוחה בשעה כזו?"
ליאם מגחך. "את לא תאמיני לאן אני אקח אותך." השפתיים שלו מתעקלות לחיוך שהולך ומתרחב ומרחיב את הסקרנות אצלי. אחרי כמה דקות של נסיעה, בכל זאת אין פקקים, אנחנו מגיעים ל...
"אנדריי!" אני לא יכולה להפסיק לצחוק, וזאת חתיכת הקלה למתח. "הייתי מבלה פה הרבה בכיתה ד'. הייתי כאן עם שירי לא מזמן גם."
"כל מי שגר ברמת גן בילה כאן חלק בילדותו בלילות שישי," הוא אומר ויוצא מראשון מהאוטו. מסתבר שהוא מצא חנייה ממש בכניסה. טוב, נו. הגיוני. גם חורף וגם עבדו היום. בטוח מחר יהיה פה כאן מפוצץ. אני הולכת אחריו עד למקררים. הוא מזמין ישר גביע ענקי וגלידה בטעמי וניל, שוקולד וקוקוס. "כמו שוקולד באונטי." הוא מתחיל ללקק את שלו, תוך כדי שאני טועמת מה הכי בא לי. משהו בחוש הטעם שלי כבר לא אותו דבר. ולחשוב שרק לאחרונה חוש הריח שלי חזר אלי...
אני לוקחת בסוף פררו רושה וחוברת לליאם אל הכיסאות הכסופים. אנחנו מסתכלים אחת על השני ולא מפסיקים לחייך. אני מרגישה תשוקה אליו, כזו שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן. אני לא רוצה להיפרד ממנו עכשיו גם אם זה לכמה שעות, אני רוצה להיות איתו לתמיד. אני אוהבת אותו.
הוא מניח את היד שלו על הירך שלי כשהוא מסיים את הגלידה שלו. "את יודעת, הייתי בטוח שתעשי בלאגן קצת עם תגלית "החתונה הספונטנית" או מה שזה לא יהיה."
"כי אני לא מוכנה שיפתיעו אותי ככה? כי אמרתי לך אז שאני לא רוצה להתחתן?" אני לוקחת מפית מהערימה שליאם אסף.
"כי חשבתי שתרצי לתכנן הכל לבד." הוא משפיל לרגע את העיניים המהממות שלו. "כאילו... בשלב מסוים שכן הצלחתי לראות אותנו מתחתנים, אמרתי לעצמי מעניין אם יהיה לך את אותו הרצון ואת אותה הנכונות לדמיין הכל כמו שהיה אמור להיות עם יובל." ובלי להבין, הוא הרים לי להנחתה למה שיקרה למחרת.

הבטן פחות כואבת לי כשאני רואה את ליאם מחכה לי שם באמצע השביל. אני רואה בזווית העין את עדי והמשפחה המורחבת שלי תוך כדי שאני אוחזת לאמא ואבא את הידיים ופוסעת באיטיות אל עבר החופה. כבר לא אכפת לי מכלום כי כל זה רחוק מאוד ממה שדמיינתי. ממה שרציתי.
היום בבוקר השמלה פחות טשטשה את הבטן שלי מאשר אתמול. לא סיפרתי לאף אחד שזה בגלל הגלידה. התעוררתי בבוקר אחרי בקושי שלוש שעות שינה. ישבתי עם ליאם באוטו שלו עד כמעט ארבע. היה שלב במהלך האיפור שהייתי בטוחה שארדם למאפרת. התסרוקת שעשו לי הייתה די רגילה: השיער שלי פזור עם מעט סלסול מקדימה ובקצוות. את הצילומים התחלנו בפארק הלאומי והמשכנו לחוף הים שקרוב לאולם בהרצליה. מזג האוויר האיר לנו פנים, וגם ליאם עצמו כשחיכה לי מתחת לבית עם זר פרחים ופרצוף דבילי במיוחד. הוא די העליב אותי כשאמר שהוא מעדיף אותי בלי איפור כמעט, כמו שהייתי אז במסעדה בברית של שליו. הייתי קרובה לשאול אותו אם הוא חושב שאני נראית לא יפה, אבל העדפתי לעלות לאוטו הכי בעדינות שאפשר שלא יקרה כלום לשמלה.
"זה אמיתי?" אני שואלת את ליאם כשאני עומדת בדיוק מולו.
הוא מוריד את הראש אלי ומחייך. "את חייבת להחליף שאלה."
אנחנו עולים לחופה יד ביד, אני בכלל לא מבינה איפה אני, ורק כשאנחנו עומדים אחד ליד השנייה אני מבינה למה הוא מתכוון. שאלתי אותו על קטנצ'יק ככה אחרי הבעיטה הראשונה, נכון.
ליאם נראה כמו דוגמן אמיתי בחליפה שלו. הז'קט שלו בגוון כחול עמוק ובאותו הצבע גם המכנסיים. הוא לובש חולצה לבנה מכפותרת רגילה מתחת ועניבה שתואמת לעיניים שלו בדיוק. הוא סידר את השיער בג'ל רק מקדימה בבוקר המוקדם, ועכשיו הכרבולת הקטנה נראית פחות מוקפדת. באסה שלא שמתי לב לזה כשהיינו במה שנקרא "סוויטת חתן כלה". הייתי מתקנת לו אותה.
כשהוא מקדש אותי, המחשבה שלי נודדת למקום שהיא הכי לא הייתה צריכה להיות בו. אני פשוט רואה בעיניים איך רציתי שהכל יראה עם... יובל. אני רציתי חתונה מלאה באנשים בחמישי בערב. במציאות? חתונה מצומצמת בשישי בצהריים. סוג של לצאת מידי חובה. כמו שאמרתי כבר: את השמלה לא אני בחרתי, ממש לא דמיינתי את התסרוקת שלי ככה והאיפור היה אמור להיות שונה לגמרי. לא היה לי נעים להגיד למאפרת שאני לא אוהבת אותו בכלל. גם העוגה לא מה שדמיינתי, היא סתם פשוטה בצורת לב בצבע לבן עם זילוף שושנים ורודות מסביב כמסגרת. לא לנעים לי לפגוע בפארק הלאומי כמקום של הבוק כשהתמונות שלנו הולכות להיות מוקרנות באולם, אבל באמת שרציתי את יפו, איפה שליאם ואני היינו רק פעם עם המשפחה שלו אז בפורים למחרת תקרית הנפצים.
אני מתעוררת לחיים כשליאם מרים את היד שלי ואני קולטת את הטבעת. אוקי. עכשיו הוא יגיד "הרי את..." וישבור כוס. כן, הנה הרב מביא את הכוס. רגע. קודם הטבעת. עופרי, הלו, להפסיק לחלום. שאלת אותו אם זה אמיתי? זה כן.

"מה יש לך את בהלם? תשתחררי. זה כיף." ליאם מחבק לי את המותניים בקלות. לי יותר קשה להקיף את הכתפיים שלו, להתחשב בכך שאני נועלת סנדלים עם עקב פצפון.
"אנחנו לא הולכים לדבר על זה בסלואו הראשון שלנו כזוג נשוי, נכון?" אני מדברת אל הזרוע שלו בכוונה, כדי שהצלם לא יקלוט את תנועות השפתיים שלי.
ליאם משתחרר מאוד כשהוא שותה בלי סוף. אני רוקדת ורוקדת, אומרת שלום למי שצריך, מצטלמת ולא מבינה איפה עדי. הרי ראיתי אותה. אני אומרת לליאם שאני עולה "לסוויטה" שלנו כדי לעשות פיפי וכבר חושבת על להתקשר אליה, כשהיא מופיעה ליד המדרגות.
אנחנו מתחבקות ארוכות למרות אי ההסכמות בנינו. "מי הזמין אותך?" אני שואלת אותה.
"אמא שלך," היא עונה ומעבירה יד על השמלה שלי. "את צריכה עזרה עם השירותים?"
"אני אשמח," אני משיבה ומוסיפה בחיוך, "אני גם שמחה שאת פה."

כשאחרון האורחים עוזב את רחבת הריקודים השעה כבר שלוש וחצי. ליאם, מאיה וחברה שלה שאני זוכרת מיום ההולדת עוד מדברים בחצר, ואני מעדיפה לא להידחף והולכת אל שולחן בו נמצאים אמא, אבא ונועה עם הצלם.
"הכל בסדר?" אני מחבקת את נועה שלובשת את השמלה לעלק חתונה של האחיינית של השכנה.
"כן, סוגרים דברים אחרונים." אבא לא מסתכל עלי. אמא דווקא כן. היא מחייכת אלי ומרגיעה אותי. טוב שהשארנו את המתחים בנינו מאחור.
אני מפהקת. "אני כל כך עייפה ומתה להעיף את הריסים המלאכותיים האלה. הם כבדים לי בעיניים."
אמא מושיבה את נועה על הברכיים שלה כאילו היא בת ארבע. "את יודעת על שבת החתן, נכון?"
אני מהנהנת. "המשפחה של ליאם הספיקה לעדכן אותי. אשדוד, אה?"
אמא מעבירה יד בשיערה. היא נראית צעירה הרבה יותר עם שיער חלק, חבל שהיא לא עושה פן לעיתים קרובות יותר. "זה מה שמצאנו בדקה התשעים. קצת גיוון למרכז."
"ליאם שיכור אז אני לא יודעת איך בדיוק ננהג לשם. אולי אני אנהג?" אני מסתובבת לרגע לכיוון בו ליאם היה לפני רגע ומגלה שהוא עדיין שם עם מאיה. על מה הם מדברים כל כך הרבה?
"חבר שלו ייקח אתכם, אני חושבת." אמא מצביעה עם העיניים על בחור מעונב שעובר לידנו. אה, כפיר. נכון.
אני מחליטה ללכת אל ליאם ומאיה למרות שמשהו בי אומר לי לא. אני לא יכולה להתנגד לרגליים שלי. ככל שאני מתקרבת אליהם, הקול שלהם נשמע ברור יותר. אני חושבת שהם מדברים על השינה של ליאם.
"אולי תנסה נגיד לילה אחד לא ושישה כן?" מאיה מציעה משהו שמרתיח אותי. ליאם בדיוק קולט אותי באה ועוטף אותי בזרועותיו. "תהיתי לאן נעלמת," אני ממלמלת.
"הנה הכלה הכי יפה." הוא מתכופף מעט ונותן לי נשיקה על הצוואר. "אפשר בפה או שאת עוד מפחדת על האיפור?"
"עופרי, מזל טוב." מאיה לא נותנת לי חיבוק, היא רק אוחזת לי בכף היד לכמה שניות.
"מזל טוב," מצטרפת החברה שלה אל הברכה. אני חושבת שקוראים לה ספיר, אבל אולי אני טועה.
"תודה." אני מחייכת אליהן חיוך קטן ומרימה את הצוואר אל ליאם כך שהעיניים שלנו נפגשות. "אני עייפה. איפה כפיר?"
ליאם מציץ בשעון היד שלו. הוא כבר בלי הז'קט, רק עם המכופתרת. בשונה מחתונות בהן הייתי, כאן אין חולצת טריקו מודפסת בסגנון "זאת אשתי" או משהו. "בסביבות ארבע ועשרה נצא. בואי נעלה להחליף בגדים באמת."
הוא נפרד ממאיה ומספיר בחיבוק ונשיקה, אני מסתפקת בנפנופים. "למה היא דיברה איתך על השינה?" אני שואלת ישר כשאנחנו על המדרגות ואני מוודאת ששתיהן נעלמו מטווח הראייה שלי.
"זה לא חדש לך שאני נגד הכדורים." הוא נשמע די רגיל.
"אתה חייב אותם. די כבר." אני לא רוצה להתעצבן, אבל זה באמת מרגיז אותי. מה מאיה מתערבת? היא לא ישנה איתו כל לילה, היא לא נמצאת איתו כשיש לו סיוטים באמת. היא שם רק למחרת כשהכל מתבהר ופחות מאיים, לדבריו.
אנחנו לא מדברים כמה דקות ובסוף אני חייבת להפר את הדממה כשאני צריכה עזרה עם השמלה. "תשאירי אותה כאן. אמא שלי תטפל בזה כבר," הוא אומר כשאני עירומה לגמרי כי השמלה נופלת לי מהגוף ישירות. הוא מחבק אותי מאחור כשיד אחת שלו על שד ימין שלי והשנייה על הבטן. אני מרגישה משהו קר על עור הבטן ולרגע או שניים אני לא מבינה שזו הטבעת שליאם עונד עכשיו. אנחנו באמת נשואים. אני עוצרת את הנשימה לרגע, והוא מרגיש. "יא דפוקה, אל תעשי את זה." הוא נותן לי שתי נשיקות בכל כתף ומוריד לגמרי את החולצה שלו.
"אפשר לשאול שוב אם זה היה אמיתי?" אני צופה בו מחטט בתיק הגדול שהביא איתו ומוציא טי שירט בגוון ירוק זית ואחריה סריג עם רוכסן בצבע אפור-כחול.
הוא נוחר בבוז. "די, נו."
"זה היה?" עכשיו תורי לחבק את ליאם מאחור למרות שאני לבושה רק בהלבשה תחתונה, אבל לא קר לי בגלל המיזוג.
"מסתבר." הוא נותן לי נשיקה נוספת ביד.
אני הולכת אל התיק שהבאתי איתי, מוציאה שמלה לבנה חגיגית שהייתה לי בארון עוד קודם ושמחה שהיא עוד עולה עלי. הדבר היחיד הוא שאני לא יכולה לסגור את הרוכסן שלה עכשיו, אבל ז'קט הג'ינס שלי מסתיר את הגב.
"ולחשוב ששישי שעבר היינו בקופת החולים," אני אומרת.
ליאם הלבוש מחדש עובר להחליף נעלים. "עכשיו את wifey." הוא מוציא לי לשון. זה קיטשי מדי. לא נשמע כמוהו ובכלל לא מתאים לו.
אני מגחכת ומחזירה, "hubby." אני מופתעת לגלות תמונה שליאם הספיק לעלות לפייסבוק מהבוק שלנו. "עם אשתי היפה", הוא כתב שם, ויש הרבה ברכות של מזל טוב. באמת כל זה לא מתאים לו. הוא ברב הזמן רציני כשזה מגיע לרשתות והכי לא... קיטשי, נו. אמרתי את זה.
"אם כבר סוויטה." ליאם אוסף את התיקים של שנינו ובודק שלא שכחנו פה כלום. "אנחנו קיבלנו אותה במלון, את יודעת?"
"איזה כיף." אני מדמיינת חדר ענקי עם סלון כמו בסרטים.
"שבת חתן זה כיף בכללי. שתי המשפחות שלנו איתנו וזה כל מה שצריך." הוא נותן לי לעבור ואז סוגר את הדלת. אני רואה את כפיר מחכה לנו למטה עם כוס מים.
"יהיה לנו הרבה זמן לסקס," אני לוחשת לו כשהוא שתי מדרגות מתחתיי.
הוא מתעלם ומגיב לדברים שלי רק כשאנחנו במושב האחורי באוטו של ליאם. "קודם אני צריך לישון קצת." הוא מדביק לי נשיקה בלחי. כבר לא אכפת לי מהאיפור. אני חושבת שאסיר אותו במלון. את התסרוקת אשמור עד מחר, שתהיה גם בבית הכנסת.
"אז זה יהיה ירח הדבש?" אני שואלת וגורמת לכפיר לצחוק.
"פראג, לא?" ליאם די רדום. אני רואה שהעיניים שלו נעצמות כל פעם מחדש.
"כן." והתשובה שלי מסכמת את היום הזה, שהכי רחוק ממה שחלמתי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 10 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Liron Shapira
Liron Shapira
המשך
הגב
דווח
guest
מקסים, אבל איך היא לא בכתה באיזה שהו שלב על החלום שהתנפץ? אני בכיתי בשבילה
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אני חושבת שזה מההלם. זה יקרה בהמשך, אל דאגה
הגב
דווח
טען עוד 22 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 50
יש לי הכל- פרק 50
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D