כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 82

ליאם חולה ופתאום אני צריכה לדאוג לעוד מישהו

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 87

חיממתם את ליבי עם התגובות, לכן אחמם את לבכם עם פרק נוסף
חג שמח ♥

פרק 82: עופרי המטפלת

אני לא מבזבזת זמן (שגם יקר) כשאני מתיישבת מול איבון. "סיימנו את הפגישה הקודמת באמרה שלך על המחשבות שליאם נלכד בהן, נכון?"
איבון מתיישבת בקצב יחסית זוחל לעומתי על הכורסה שלה. "נכון מאוד."
אני לא נשענת על הספה מרב הלהט על מה שתהיתי והרהרתי לגביו בשבוע האחרון. "יש מצב שבעצם הפחד להילכד במחשבות שלו הוא מה שגורם לו לא להירדם? בגלל זה הוא ער עד מאוחר, בימים שהיו לפני הכדורים? הרי ידוע שהוא חי את המחשבות בראש, בעצם מדובר בזיכרונות."
"את לא מסוגלת לבין את העוצמה, נכון?" היא משלבת את רגליה זו על זו. "אצלו לא מדובר בעוד מחשבות או עוד זיכרונות, עופרי. הזיכרון מעורר אצלו דברים, יצרים-"
"אם כבר מעורר, גם לי קרה בעבר שהיו מחשבות מלחיצות שהעירו אותי משינה. דווקא אני מבינה אותו וגם הוא אותי, אם אנחנו מתעוררים ממחשבות שהופכות לסיוט או לא יודעת." יש מצב שאני מתפזרת, ומזל שאיבון מחזירה אותי אל הנושא.
"והצלחת להירדם חזרה?"
"אחרי קושי מסוים- כן. מצאתי דרכים להרגיע את עצמי בלי להעיר את כל הבית עם ההקאות שלי. לא יודעת למה, אבל יש משהו בהקאות שמרגיע אותי בדרך כלל ואני חוזרת לישון כשאני רועדת מקור."
איבון שותקת לרגע שמרגיש לי כמו נצח. אני מסתכלת עליה, רואה שהיא מסתכלת עלי וכלום לא קורה. אני מתחילה לבחון את החדר שלה מחדש: את הקירות שצבועים בלבן מתקלף מרב שהכל כאן ישן, בחלונות עם השמשות החומות מזוויעות שמזכירות לי בתים מימי קום המדינה, ברצפת הפרקט שבטח מודבקת על ריצוף אפור רעוע ושבור. מאחורי הכורסה שלה יש שולחן מחשב מעץ שעליו אפשר לומר את המשפט שלמדתי ביסודי: אבד עליו הכלח. כיסא המחשב שלה נראה גרוע גם: הוא קרוע כולו במושב שלו וגם המשענת לא נראית נוחה במיוחד. היא ככל הנראה הביאה את הכרית הוורודה בצורת הלב מהבית. בסוף היא קוטעת את הדממה, כי אני אמרתי הרבה.
"את משתמשת בכדורי הרגעה טבעיים, נכון?"
"כן."
היא מהנהנת (כבר הבנתי שזה קטע של מטפלים, מקווה שהם עוברים עיסוי לצוואר אחד לכמה חודשים). "אולי תכניסי לשגרה עד הלידה יוגה או מדיטציה?"
"אני לא יודעת. אני לא מאמינה בזה." אני נאנחת. "נגיד בשבת, העובר בעט בי פעם ראשונה. נכנסתי לחרדה רצינית ובסוף, כמו תמיד, זה עבר. זה תמיד מתחיל אותו דבר: כאילו אני שרויה בלחץ הזה לנצח ולא אצא ממנו לעולם, הגוף יקרוס... בסוף זה תמיד נרגע. קצת כמו ליאם בעצם. מאיים בהתחלה וזהו. כשמבינים מה קרה אחר כך, כשאת מחוץ לסיטואציה, זה נראה אולי לא הגיוני." קשה להסביר במילים תחושות כל כך מופשטות.
איבון מרצינה. "זה ממש לא כמו ליאם."
"למה לא?" הרי ליאם אמר בעצמו לא פעם כשזה עובר הוא רואה דברים אחרת.
היא מזדקפת. "ליאם עדיין חי שדה קרב. את לא יכולה להשוות את החרדות שלך, שמהן מגיעות ההתקפים, ועוד להגיד שזה לא הגיוני. אתם לא באותו מקום."
"לא, לא לזה התכוונתי בדיוק." כבר אמרתי שקשה לי להסביר במילים את מה שאני מתכוונת אליו? "נגיד יש את הקטע שהוא תמיד 'בסדר' בבוקר שאחרי."
"והקשר אלייך?" היא מרימה את שתי גבותיה, כאילו מטילה ספק בדברים שלי. אני לא אוהבת את התחושה הזו.
"אני לאחרונה מבינה אותו. מה יש בחושך שמפחיד כל כך?" אני קולטת שיש מצב שנשנה נושא, לוקחת את כוס המים שתמיד איתי מראש (אני חייבת להיות מצוידת במים למקרה שארגיש מחנק ואבכה).
"יש הרבה מחקרים על זה. את יכולה למצוא חלק באינטרנט." היא לא משתפת פעולה, כמו שהנחתי.
"החושך גורם לדברים להיראות רציניים, קודרים יותר." אני מגלה שאני סוג של מדברת עם עצמי. "לא ככה?"
"גם." איבון מסתכלת בשעון. לפעמים אני שונאת את זה שהיא כאילו בודקת מתי נסיים את השיחה, אבל היא כן עוזרת לי. "רגע לפני סיום, אני באמת חושבת שכדאי לך לקחת כל דבר טרום לידה שיפחית את הלחץ."
"קורס הכנה ללידה? יש זמן."
"לא רק." היא מתחילה לדבר עם הידיים וסוג של סופרת את ההצעות שלה. "כמו שאמרתי יש יוגה, יש הכנה לא רק ללידה, אלא ליווי מנטלי בכל התהליך. תיפגשי עם אמהות טריות, תיזמי לשמור על תינוקות כדי לתרגל דברים שיכולים להכניס אותך לסטרס מיותר כשהתינוק יגיע."
הפעם תורי להנהן. כשהיא קמה, אני קמה אחריה מיד וסוג של חולפת על פניה כמו רוח כשהיא פותחת עבורי את דלת החדר. אם כבר רוח, כשאני יוצאת מהבניין שהוא בעצם חדר מדרגות מזעזע, היא מופיעה במלוא תפארתה. מזל שאני עם מעיל. אני פותחת את התיק שלי, כי כשאני בטיפול אני עם הנייד סגור, ורואה רק הודעה אחת מליאם. ככל שהזמן עובר ואני מתרחקת מהעולם, אני פחות 'מבוקשת'. זה לא באמת מפריע לי.

"אני אצל ההורים שלי. רוצה לבוא?"

אין לי כוח להצטרף, בטח אחרי שהגעתי לטיפול מהעבודה. היום חד פעמי החלפנו מפגישת בוקר לאחרי צהריים והזזנו את השעה. עכשיו כבר חושך. שעון חורף. למרות שחמש וקצת, מרגיש כמו אמצע הלילה.
אני הולכת ברגל עד למרכז המסחרי שיש צמוד לכאן, קונה מגש פיצה לי ולליאם ועולה על אוטובוס הביתה. הפעם הוא ריק ואני יושבת כל הדרך. כשאני מגיעה הביתה, אני ישר לוקחת את פאביו לטייל. ליאם מספיק לחזור בעשרים הדקות בהן אני לא בבית, כי אני רואה אורות נוספים בבית דולקים כשאני נכנסת ומבחינה ישר על הספה ב... גיטרה שלו.
"איזה מגניב!" אני לא מסתירה את ההתלהבות שלי כשליאם יוצא מהחדר שלנו אל המסדרון. "מה, איך נזכרת בה?"
הוא ניגש אל השולחן שבסלון, שולף חתיכת טישו ורודה מהחבילה ומקנח את האף. "סתם. עליתי לחדר שלי לשעבר להביא לנו שמיכה לחורף. זה הרי עכשיו חדר מצעים של אמא, כמו שאת יודעת. ראיתי אותה שם בפינה נשענת על הקיר במקום הארון, הנחתי שהיא בטח נפלה ואמרתי לעצמי כבר שאקח אותה לפה וזהו."
אני מתיישבת לידו על הספה. "תנגן לי." הטון שלי וגם ההתנהגות מזכירה לי פודל.
"לא עכשיו. אולי מחר." הוא מקמט בידו את חתיכת הטישו.
"הבאתי פיצה." אני מסובבת את הראש אל השיש, כאילו מישהו יכול לגנוב את המגש.
הוא קם בפתאומיות. "ראיתי. אני הולך להתקלח. אם את רעבה כמובן שתאכלי ואל תחכי לי."
אני באמת רעבה, ולכן מביאה לסלון את המגש ואוכלת לבד תוך כדי שאני שומעת אותו מתקלח, יוצא מהמקלחת ועולה ככל הנראה על המיטה. הוא נראה לי קצת חיוור ואני מעדיפה לא ללחוץ עליו ולהציק לו. אני נשארת על הספה עד תשע, מרגישה עצלנית לקום. אמא בעבר הייתה אומרת לי כשהייתי רובצת על הספה: "מה, את בשמירת היריון?" וזה משעשע אותי עכשיו. כשליאם לא עונה לקריאה שלי בשמו, אני הולכת אל החדר ומגלה אותו שוכב על הגב במיטה עם עיניים עצומות. הוא לובש טי שירט לבנה פשוטה ומכנסיי טרנינג בצבע אפור.
אני מתיישבת על המיטה בצד שלי ומעבירה יד על השיער הרטוב שלו. "ליאם, נרדמת?" אני משתדלת לא לדבר חזק מדי.
יש אור במקלחת שלו עדיין, ולכן אני רואה את העיניים הכחולות שלו עייפות מתמיד כשהן נפקחות. "לא ממש."
אני מרשה לעצמי לטפס עליו, והוא מידית כורך את הידיים שלו סביבי. אני מוצצת לו את עור הצוואר. "אתה בסדר?"
הקול שלו נשמע מאוד מקורר, מפוצץ נזלת. "כן. אמרתי לך אתמול עוד. יש מצב שהתקררתי." באמת הרגיש לי שהוא חולה. "כולם בכיתה עם חלונות סגורים גם."
"טוב. אז תנוח." בצער רב, אני יורדת ממנו. "רוצה תה?"
"לישון וזה יעבור," הוא ממלמל ומסתובב כך שהוא עם הגב אלי.
אני קמה מהמיטה ויוצאת אל המסדרון. כשאני רואה שהדוד דלוק, אני מחליטה ללכת להתקלח. אני שמחה שעדיין הפיג'מה במקלחת שלי, ולכן אני חוזרת לחדר לקחת תחתונים נקיים.
אני מהרהרת באמבטיה על השיחה שלי עם איבון. המים נגמרים לי מהר מדי, ומתחיל להיות קר כאן, מה שגורם לי לצאת. טיפשה שכמותי שלא הדלקתי את הדוד. אני מנגבת את הגוף, מנקה את האדים מהמראה ועומדת להתחיל להתלבש כמשהו לוכד את תשומת ליבי. אני נראית נפוחה יותר בבטן עכשיו.
אני עומדת בפרופיל ומבינה שלא דמיינתי לרגע. רק לפני יומיים האחות אמרה לי שעליתי רק עוד שניים וחצי קילוגרמים ואני צריכה לאכול בריא יותר. אולי ליאם צודק, והייתי צריכה לוותר על הפיצה ולהכין לעצמי איזה סלט חזה עוף או משהו. אני מתיישבת על האסלה, מלטפת את הבטן שלי ולשם שינוי לא נלחצת כשקטנצ'יק מגיב בבעיטה למגע שלי.
"היה טעים לך הפיצה?" אני אשכרה מדברת איתו. הוא משיב בתנועה שמרגשת אותי. בסוף אני מפנה את המקלחת ומכינה את עצמי להצטרף אל ליאם לשינה למרות שיחסית מוקדם.

"ליאם?"
אני נוגעת לו בגב כשהוא חוזר מהשירותים ומרגישה שהוא רועד. כן, קר בחוץ, בכל זאת נובמבר, אבל יש לי תחושה שזה לא בגלל מזג האוויר. הוא מסתובב אלי, ומספיק לי האור הקלוש מתאורת הרחוב בחוץ כדי לראות שהוא לא במיטבו באמת. אני מעבירה את היד על המצח שלו ומרגישה חום לא רגיל על כריות האצבעות. הוא חולה, לא רק לא מרגיש טוב.
"תחזרי לישון, בסדר?" הוא מרים את השמיכה שלנו כך שממצב בו היא מכסה לי את המותן, היא מכסה את כמעט כל הגוף. רק הראש בחוץ.
"אתה רוצה שאני אביא לך משהו לשתות? שאני אכין לך תה?" אני מציעה שוב את מה ששאלתי לפני שנרדמתי.
"לא." העיניים שלו עצומות. הוא חוזר על עצמו, "תחזרי לישון."
"כמה זמן אתה לא מרגיש טוב? חשבתי שאתה סתם עייף מהלימודים שלא רצית לקום לארוחת ערב." אני לא מרפה. הוא בישל לנו בבוקר ורגע לפני שיצאתי מהבית, הוא היה נראה לי כרגיל שם במטבח. כשחזרתי מהטיול עם פאביו אחרי הטיפול שלי, הטלוויזיה בסלון הייתה דלוקה על כדורסל, מה שאומר שהוא תכנן לצפות במשחק.
הוא ממלמל, "זאת סתם חולשה, זה יעבור."
אני נותנת לו להירדם ולא מצליחה לחזור לישון בעצמי. הוא משתעל הרבה, בשלב מסוים קם שוב לשירותים וגוער בי שאני צריכה לנוח כששב למיטה. "נו, מה? אסור לי להרגיש טיפה לא טוב?" הוא עצבני ומסובב את הגב אלי. "בפעם המיליון ללילה הזה, תלכי לישון. בסוף יהיה לי תינוק עם שקיות שחורות מתחת לעיניים בגללך."
במצב רגיל- הייתי עכשיו נתקפת צחוק. פעם תינוק עצבני, פעם עם שקיות... רק שאני יותר נתקפת דאגה, בטח שלקראת ארבע בבוקר ליאם עובר לישון בסלון. למעשה, הוא קם למטבח בטענה שהוא מביא לעצמו כוס מים ולנשום קצת אוויר צח במרפסת כי האף שלו סתום. בפועל, הוא נרדם על הספה, ואני מגלה זאת כשאני קמה לקחת בעצמי כוס מים אחרי שתזוזות חזקות של קטנצ'יק מעירות אותי מנמנום קל.
"ליאם, בוא לחדר." אני מניחה את היד שלי על הכתף שלו ומנערת אותה בעדינות. "נלך בבוקר לרופא שלך, סבבה?"
הוא משתעל ופותח עיניים שנראות לא במיטבן. "לא צריך. מנוחה רק עוזרת במצב כזה ועובר לבד."
"טוב." אני יודעת שהוא עקשן ומתעקשת בעצמי כשאני אומרת, "אז בוא. תחזור לחדר."
"אני תיכף אבוא." הוא מסתובב לכיוון הקיר.
"אני יודעת שאתה לא." אני ממשיכה לנער לו את הכתף. "יאללה. לא נוח פה."
אני על סף היכנעות כשהוא קם, מסתכל עלי במבט קצת הרבה כועס, נכנס למיטה וישר מפנה את הגב אלי. שוב. "תלכי לישון, טוב?" הוא מלמל בקור ומכסה את עצמו מהקור שנכנס לחדר. אני סוגרת את החלון ונצמדת אליו. הוא מתרחק ממני. "לא, לא, שלא תידבקי." שוב שיעול. ועוד אחד. במקום לספור כבשים, אני נרדמת כשאני סופרת את השיעולים שלו.

הפעם תור היד של ליאם לנגוע לי בגב. "עופרי, את ערה?" עכשיו אני כן.
אני מסתובבת אליו, ישר נזכרת ומניחה שוב את כף היד על המצח שלו. עדיין העור חם. "בוא נלך לרופא, בבקשה. אל תתווכח."
הקול שלו ממש צרוד. "טוב." הוא מהנהן. אני קמה מהמיטה אחרי מבט חטוף בממיר הטלוויזיה, שבע וחצי, ומביאה לו את הנייד. מזל שיש תורים עדיין לרופא המשפחה שלו. חבל שהכי מוקדם רק באחת עשרה וחצי. אני הולכת למטבח, מוציאה משם מגבת ומרטיבה אותה במים קרים. אני סוחטת אותה במקצוענות, זכר לימי הניקיונות שלי במסעדה, וחוזרת לחדר. "מה את עושה?" העיניים הכחולות שלו מורמות אל האצבעות שלי שמהדקות את המגבת אל המצח שלו.
"מורידה לך את החום. אין לך מד חום בבית, נכון?"
"לא." הקול שלו כמעט לא נשמע, אולי עדיף שלא אגרום לו לדבר הרבה.
"אני אכין לך כוס תה, אלך לסופרפארם לקנות מד חום וכמה מהוויטמינים שאני צריכה גם ככה ואחזור, בסדר? אל תקום. כואב לך בגרון? לקנות לך סוכריות מציצה או משהו?"
הוא מהנהן כשהעיניים שלו עצומות ומסתובב על הצד לכיוון בו אני יושבת. אני רוצה להגיד לו שלא יזוז יותר מדי כדי שהמגבת לא תיפול, אבל כבר קמה ללכת כשהוא תופס לי את היד. "תיקחי את האוטו, טוב? אל תתאמצי." הוא בעצמו מתאמץ. הוא מכניס את כף היד שלו מתחת לחולצה שלי ונעצר על הבטן. האצבעות שלו סופר קרות. "הוא בסדר?"
"למה שהוא לא יהיה בסדר? היריון זאת לא מחלה, בניגוד למה שאתה מפתח." אני מוציאה את היד שלו בעדינות. "הידיים שלך קפואות."
"לא ישנת טוב בלילה." הוא מתעלם ממה שאמרתי. מספיק שיעול אחד שלו כדי שאקום ולא אתייחס חזרה למה שהוא אומר, כשאני שולפת מהארון טייטס (נראה לי שהגיע הזמן לזנוח את הג'ינסים ולעבור רשמית אל הטייטסים) וסווצ'ר. אני גם לא מתייחסת לאמרה שלו על האוטו ובוחרת ללכת ברגל. מעונן חלקית בחוץ, בלי רמזים של ממש לגשם עתידי. אני תוהה אם לבקש מאמא לעשות קניות בשבילנו או שאולי אעשה הזמנה דרך האינטרנט, כי לעזוב את ליאם לבד עד התור שלו לרופא זה לא רעיון מוצלח. בסוף, כשאני כבר מחוץ לסופרפארם, אני נזכרת בסופר השכונתי וקונה דברים למרק ועוד כמה מצרכים בסיסיים שאמורים להספיק ליומיים האלה. מקסימום, במצב הכי רע, מחר בערב אלך לעשות קניות שוב.
כשאני חוזרת לבית, אני ישר שמה את הקניות, חוץ משקית אחת, על השיש במטבח והולכת לבדוק אם הכל בסדר. אני נכנסת לחדר, מוציאה את מד החום מהקופסה ומושיטה אותו לליאם שמשחק טאקי עם הנייד שלו תוך כדי גלגול עיניים מצידי. "קח." אני שולפת ממנה גם חפיסת כדורי מציצה. "תתחיל תיכף להתארגן, טוב? קשה למצוא חנייה ליד קופת החולים שלך."
"טוב, אמא."
שתי המילים האלו שלו מעצבנות אותי. אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק, להירגע, לשוב אל המטבח כדי להכין לו את המרק ולקוות שהוא באמת ילך לצחצח שיניים, להתלבש וכו'. כמה דקות אחר כך הוא יוצא אל המטבח ומתיישב על אחד מהכיסאות שבשולחן. אני עוזבת לרגע את מלאכת קיצוץ הירקות. "כמה כתוב שם?"
הוא מביט במד החום שוב רגע לפני שמאפשר לי לראות בעצמי. "37.8. זה לא כזה גבוה."
"זה עדיין חום." אני פותחת את החלון שליד הכיריים. "אני לא מאמינה שאני המבוגר האחראי בבית פתאום." בסוף זה נפלט לי.
ליאם מגחך. "אמרתי לך, אני מעדיף כמה ימים לשכב במיטה ולקום כמו חדש. את סתם מטריחה את עצמך ומכריחה אותי ללכת לרופא." שוב שיעול. "יהיה בסדר."
שעתיים וקצת לאחר מכן, הרופא של ליאם מתזז אותו לעלות לחדר האחיות למשטח גרון זריז לפני שהן עוזבות לשבת. אני עומדת שם בצד וצופה בו נחנק, ואז אנחנו חוזרים לחדר של הרופא שלו שמבשר שהוא חולה בדלקת גרון ושנמהר לבית המרקחת לקנות אנטיביוטיקה. אני מתנשמת כשאנחנו עומדים בכניסה עם עוד מספר אנשים ושמחה שהספקנו. ליאם מושיט לי כוס מים קרים ומכריח אותי לשבת.
"אני לא בטוח שמותר לך לעשות פעילות גופנית מאמצת כזו." הוא לוקח ממני את כוס המים כשאני מסיימת אותה בשלוק וחצי ומביא לי אחת נוספת.
"לעלות ולרדת במדרגות? נו, באמת." אני נועצת בו מבט.
"אבל זה היה מהר. רוצה עוד מים?" הוא אוסף את הכוסות של שנינו וכשאני מסרבת, משליך אותן לפח הקרוב.
כשאנחנו חוזרים לבית, אני מכריחה אותו לשתות מהמרק בשביל האנטיביוטיקה, להתקלח ולחזור לישון. הוא יוצא לסלון אחרי המקלחת כשאני בדיוק מארגנת את הכלים. "אם את רוצה מים רותחים, תדליקי את הדוד." הוא מושך את שמיכת הפליז מפינת הספה אליו.
"סבבה."
ליאם משתעל שוב ומכסה את כל הגוף שלו חוץ מהראש. "אמא שלי שלחה הודעה אם אנחנו באים היום לארוחת ערב. אמרתי לה שאני לא מרגיש טוב, לא ממש הרחבתי. ענתה שהם יבואו מחר לקראת הצהריים, זה בסדר?"
"אה, כן." אני ניגשת אל הפריזר ותוהה מה להכין לארוחת ערב. זה בדרך כלל התפקיד של ליאם לבשל.
"אם את רוצה ללכת להורים שלך בערב את יכולה, כן?" הוא מסתכל עלי תוך כדי שהוא מסדר את הכרית שלו, שמסתבר שהביא מהחדר ולא שמתי לב. "אני אסתדר פה כמה שעות לבד."
"מה פתאום, אני נשארת פה. מה בא לך לאכול?" אני מוציאה להפשרה את השניצלים.
"אני לא רעב ממש. מכירה את זה כשאין לך תיאבון מרב נזלת?" הוא בדיוק לוקח חתיכת טישו מהשולחן.
אני מהנהנת. "אוקי, אז אכין שניצלים, אורז, תפוחי אדמה ועוד משהו בקטנה שיהיה."
"אולי עדיף עוף? שאפשר יהיה לחמם למחר?" הוא מצביע על המדף העליון בפריזר, בו באמת יש כמה חתיכות עוף. "אמא שלי בטח תביא אוכל מחר גם, מצד שני. תעשי מה שבא לך. אני חושב שלא יצא לך אף פעם לבשל פה ממש ארוחה."
אני מחייכת במבוכה. "אתה יודע כבר שאני לא הכי טובה במשהו שהוא לא פירה."
הוא מהנהן ומחייך. "הכל בסדר."
במהלך היום, כשליאם ישן בסלון, אני עושה את מטלות הבית לבד. כשאני מסיימת לבשל ומקווה שיצא טעים, אני יוצאת למרפסת עם הכביסה הרטובה, תולה אותה, אחר כך מעבירה שטיפה קלה בבית (שאין לי מושג למה דחיתי אותה מאתמול, אוח העצלנות), מתקלחת ומקפלת בחדר השינה את הבגדים שהתייבשו מהמכונה שליאם הפעיל ברביעי בלילה. הוא מתעורר לקראת שש בערב, לא ממש רעב, וצופה באיזו סדרה בנטפליקס עם הנייד שלו. אני יושבת על הספה השנייה ומעיינת בספרי ההיריון והלידה שקיבלתי ממירי ואמא שלי תוך כדי שאני שותה כוס תה חם. נהיה בקר בחוץ, ולכן סגרתי את החלונות בבית חוץ מטיפה רווח במרפסת כדי שבאמת לא אדבק מליאם.
"למה את לא אוכלת?" הוא מרים את העיניים שלו מהמסך.
אני כתגובה מרימה את שלי מהספר על הימים האחרונים של ההיריון ואיך מתכוננים להגעה של קטנצ'יק הביתה. "נשנשתי בקטנה כשישנת, אוכל יותר מאוחר."
"נשנשת משהו בריא? אגוזים, שקדים וכאלה או... ?" הוא מסובב את הראש אל השיש ונאנח. "או תפוצ'יפס?"
"אני צריכה לדאוג לך, לא אתה לי," אני אומרת בסוג של התנשאות ומניחה את הספר. "בוא נמדוד לך את החום."

כצפוי ליום הראשון של הדלקת, החום עלה לו מעט ל-38.1. הוא התעקש להישאר איתי במטבח על אף שלא היה רעב במקום להיות במיטה, וכן הכניס לפה חצי שניצל בשביל התרופה. הוא הלך לישון בסביבות שמונה וחצי שוב, אבל התעורר בשתיים עשרה וחצי משקשק מקור וספוג זיעה. רב הלילה הייתי סביבו. מחליפה לו כל שעה וקצת את המגבת, מכסה אותו בכמה שמיכות שאפשר, מכינה לו תה, מביאה לו עוד חבילת טישו אחרי ששתיים חוסלו, מביאה לו דלי שיקיא את הליחה... לקראת שבע בבוקר, כשהוא נרדם לגמרי, אני קורסת על הספה בסלון מהעייפות.
***
"ששש, אל תרעישו."
אני שומעת את הקול של ליאם, אבל העיניים שלי עצומות. רגע, הוא לקח אותי לחדר או שהוא עבר לסלון? מה השעה?
"איך אתה מרגיש?" מירי מכבדת את הבקשה ולוחשת.
"יותר טוב. התעוררתי לפני חצי שעה בערך. עופרי לא ישנה כל הלילה, טיפלה בי ממש ולא הרפתה. אני רוצה שהיא תישן." הוא מלטף לי את הראש. אני חושבת שאני על הברכיים שלו.
"תעיר אותה כדי שהיא תאכל, היא חייבת." אני שומעת את הקול של ענבר. "העובר דורש את זה. שתחזור לישון אחר כך."
"עוד מעט. ניתן לה לישון עוד קצת." הוא מכסה לי עכשיו את כפות הרגליים וקם בעדינות. כן, הייתי על הברכיים שלו. אני שומעת כעת רעש של סירים. "מה הבאת לאכול? זה היה כל כך צפוי. עופרי גם בישלה אתמול. אני קולט עכשיו שהיא אפילו לא הכניסה את הסירים למקרר מרב שהיא הייתה עסוקה בי."
אני פותחת עיניים ומגלה שהאור במטבח דולק. אני מתרוממת לאט, חוטפת סחרחורת וחוזרת לשכב ישר. ליאם קולט את זה, רץ אלי מיד ויושב שפוף על הרצפה. "את בסדר?"
"כמה זמן ישנתי?" אני עדיין מרגישה תשושה.
"חמש שעות בערך? זה לא מספיק." הוא מסתכל על מירי שמתקרבת אלינו. "רוצה לאכול משהו ואז לחזור לישון בחדר?"
"לא, אני בסדר." אני תופסת לו את היד ומנסה לקום. "כואב לי בגב, אני לא יודעת למה."
"פה?" הוא לוחץ לי על הגב התחתון. "רק שלא התקררת גם את." הוא נשמע מודאג.
"עופרי פשוט הייתה על הרגליים כל היום אתמול, נכון?" מירי מדברת בהיגיון. "תאכלי משהו, תלכי להתקלח במים חמים ותשני על הגב. יעבור לבד."
"מדדת חום?" אני שואלת את ליאם כשאני עומדת ואוחזת בגב שלי. איזה כאב מעצבן. הוא מורגש בכל נשימה שלי.
"לא." הוא עוקב אחרי עד שאני מתיישבת ליד השולחן במטבח.
משהו בי פתאום קולט שיש מצב שהוא פספס את הטיפול שלו אתמול בבוקר. "הודעת לסהר שאתה חולה?" אני נותנת למירי להגיש לי אוכל. לפי התזוזות של קטנצ'יק, הוא רעב יותר ממני.
"היא התקשרה אלי כשהיית בסופר לבטל כי היא גם הבן שלה לא מרגיש טוב."
"זה משהו באוויר," יוסף מגיב מיד.
רק ענבר, מירי ויוסף כאן. "איפה שירי?" אני שואלת את ענבר, שמרימה את הראש שלה מהנייד ומוזגת לי ולה כוסות סודה. האהבה למים המוגזים עוברת ללא ספק בגנים במשפחה הזו. מעניין אם קטנצ'יק יאהב סודה גם.
"שומרת על שליו. יש ליאיר יום הולדת," ליאם עונה בשמה.
"שירי אצלם בדירה. היא רצתה שתבואי אלינו, אבל אמרנו לה שליאם חולה. אולי היא תבוא בהמשך, אם הם יגיעו. חכי, אשלח לה הודעה לבדוק מה המצב." ענבר שוב עוד שנייה נכנסת עם הראש לתוך מסך הנייד.
דלת הדירה נפתחת פתאום, והלב שלי קופץ. שירי, שתבדל לחיים ארוכים, נכנסת פנימה. "הם באו מקודם," היא אומרת ישר וכמו רוח סערה זורקת את המעיל שלה על הספה רגע לפני שעוטפת אותי בחיבוק. "אני רוצה לדבר איתך רגע, עופרי. כשתסיימי לאכול בואי שנייה לחדר שלכם."
אני סקרנית ואוכלת מהר בכוונה. להגיד שהייתי מוכנה למה ששירי הודיעה לי? בחיים לא. היא בהתחלה הראתה לי אתר עם קטלוג אונליין לשמלות כלה. שוב דחיתי את הרעיון לחתונת בזק, נזכרת מה זה עשה לי כשליאם העלה את זה בפעם האחרונה. אני לא מבינה מה הבעיה לעשות את זה כשנהיה מוכנים ולא רק כי קטנצ'יק בדרך לעולם. במבט לאחור, מסתבר שגם למשפחה שלי וגם למשפחה של ליאם יש בעיה עם זה כשהיא מכריזה: "גם ליאם לא יודע, שתדעי. פשוט היה חשוב לי שתלבשי משהו שאת אוהבת. טוב, חלאס עם הסחור סחור. עופרי, ההורים שלך ושלי מתכננים לכם חתונה בהפתעה בשישי הבא."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 10 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
המשך!! בבקשה
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
מתי ההמשך?
הגב
דווח
guest
מחכה להמשךך:)
הגב
דווח
טען עוד 22 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשביל הסיפור
להילחם בשביל הסיפור
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי