כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 81

"במקום להגיד תודה ששמרתי את ההיריון אתה רק מבקר אותי על החיים שלי"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 96

פרק 81: בעיטה מבעיתה

ליאם חותך את הירקות לסלט בדייקנות כזו שמזכירה לי את הנשים שהיו מגיעות למסעדה מוקדם בבוקר כדי להכין מראש את הסלטים. גם הן בקושי זזו מקרש החיתוך והיו ממש מרוכזות בתנועות הסכין. זה מרגיש כמו ערב/לילה רגוע, בטח אחרי הבוקר המסעיר רגשית.
אני הופכת את החביתה שלי וזזה מעט לכיוון שלו כדי לקחת נייר סופג. הוא לוקח צעד קדימה לכיוון השיש במיומנות ולא מפריע לי. "אתה רוצה גם?" אני שואלת אותו את הדבר הטבעי ביותר.
"לא, שמתי לעצמי ביצה קשה." הוא מצביע עם העין על הסיר הקטן שלא שמתי לב אליו עד עכשיו. "אל תשטפי את המחבת כשתסיימי, טוב? אני אכין לנו פנקייקים כפיצוי על זה שהיום בבית הקפה לא אכלנו בסוף."
"נחמד מצידך." בא לי לחבק אותו מאחור עכשיו, אבל אני חייבת לכבות את הגז ולשים את החביתה שלי בצלחת.
"בחרת סרט?" ליאם מוצץ את האצבע שלו וגורם לי לתהות אם נחתך.
אני מרוקנת את החביתה המקושקשת שלי. "לא. יש סרט קיטשי שנקרא 'לכל הנערים שאהבתי פעם' או משהו כזה. כל הזמן אני מקבלת הצצה לטריילר שלו כשאני מחפשת סרטים לראות בנטפליקס שלך."
"קיטשי זה נחמד לשישי בערב." הוא פוסע לעברי ובקלילות מוציא קערה מהארון שצמוד לי לבטן ולרגליים.
"אז אוכלים מול הטלוויזיה?" אני שולחת מבט חטוף אל השולחן בסלון. הוא די מבולגן בניירת וזהו. אפשר להזיז אותה לספה או לשולחן שפה.
"נראה לי שכן." אני רואה שליאם רוצה את המטבח ואני די מפריעה לו, ולכן אני לוקחת את הצלחת שלי ומתחילה לסדר את השולחן. הוא מביא במהירות לשם את הסלט, גבינות, בקבוק סודה (חה חה) וסכו"ם וחוזר להכין את הבלילה לפנקייקים.
"אני חושבת שיש רק נוטלה." אני חוזרת למטבח ומקווה לא להרגיז אותו כשאני פותחת את המקרר בדיוק כשהוא רוצה לקחת ממנו משהו.
"יש מייפל." הוא מזיז בעדינות את היד שלי ומוציא את הבקבוק המוזהב. "תשבי, טוב? כמה דקות אני מצטרף." וכשהוא מצטרף, אנחנו שמים את הסרט ואוכלים. אנחנו לא ממש שקטים, כי ליאם נוחר בבוז לכל משפט שני שאומרת הדמות הראשית. אני רוצה להגיד לו לשתוק ולתת לי להבין מה קורה, כשהנייד שלי משתיק לנו את הסרט.
"זאת אמא שלי." משהו בי לא רוצה לענות לה אחרי היום.
"תעני." ליאם עוצר את הסרט.
"בטוח?" אני מהססת.
הוא מרים גבה. "למה לא?"
אני קמה מהספה, עונה בסופו של דבר... וחוטפת ישר. כזאת אמא. "עופרי?" היא שואלת כשיש שקט קל וכשאני ממלמלת שכן, היא יורה ישר: "ההתנהגות שלך הייתה מאוד לא מנומסת היום. עזבי את יום הנישואים שלי ושל אבא, בסדר? נועה חיכתה ליציאה עם ליאם מאוד, ואת הרסת בגלל האופי התוקפני שלך. אני, לעומתך, מסתכלת על החיים ממרום גילי מלא הניסיון."
ליאם קם בעקבותיי לכיוון דלת הכניסה. "אמא, אל תגידי לי מה לעשות ואיך להתנהג." אני לא מאמינה שאנחנו מנהלות את השיחה הזו בשישי בערב.
"את רוצה ילד מרדן, אני מבינה. הוא יחקה את ההתנהגות שלך מהר מאוד. שתדעי, זה לא התפקיד של ליאם לרסן אותך. זה צריך לבוא מתוכך." הדברים שלה קשים. מכעיסים.
"מה? מה הקשר?" אני כמובן מנסה להתגונן.
"מאוד קשור."
"טוב, אמא. מה את רוצה? את מדברת איתי שם על עתיד כשאני לא יודעת מה יהיה איתי מחר." אני מנסה לנשום עמוק כשאני מרגישה חנק. היא לא תהרוס לי את החשק לפנקייק של ליאם.
"מה כבר יכול לקרות?"
"למה את לוחצת ודוחקת אותי לפינה?"
"לדאוג לעתיד שלך זה ממש לא לדחוק אותך לפינה." אמא לא מוותרת. "אני חושבת שכדאי שתלכי לימים פתוחים נטו לשמוע, לראות, לקבל מידע, לצבור קצת רקע. את לא חייבת להביע התעניינות."
"טוב, טוב." אני רואה שליאם רוצה לדעת על מה אנחנו מדברות.
"טוב טוב זה לא. לפעמים מרגיש כאילו אין עם מי לדבר. את תביני באיזשהו יום שאני רוצה לטובתך?" אני שומעת אותה נאנחת. "אני מצפה ממך לקחת את נועה איתך ועם ליאם לשחק באולינג או משהו כי היא מאוד התאכזבה. ביי, בינתיים." והשיחה מתנתקת.
"אני לא יכולה לסבול אותה." אני ישר רצה אל הזרועות של ליאם ההמום שמצליח לסגור אותן עלי. הוא הולך חזרה אל הספה כשאני צמודה אליו ודוחף לי לפה חתיכת פנקייק. "אני לא... אני לא רעבה." ידעתי שזה מה שיקרה.
הוא מתעקש. "את כן. למרוח עליו נוטלה? את צריכה לאכול וכמעט לא נגעת בצלחת שלך."
אני רוצה לצעוק עליו שאני לא רעבה. אני לא יכולה. אני אוכלת ומספרת לו על השיחה תוך כדי שהדמעות מציפות לי את העיניים.
ליאם מבחין בבכי שלי מהר מאוד ועם נייר סופג מוחה את הדמעות שלי. "לאחרונה את ואמא שלך כמו חתול ועכבר, ולא רק בגללי." הוא נושך את השפה התחתונה שלו כשממשיך, "אני לא רוצה להישמע מחמם, אבל אם אני צריך לתפוס צד-"
"אל תתחיל גם אתה." אני קמה, רק שהוא חזק יותר, מושיב אותי חזרה ומניח מחדש את הצלחת עם הפנקייק על הברכיים שלי. אין דבר יותר נורא מלאכול בחוסר חשק מוחלט.
ליאם לא מדבר בכלל יותר. כשאני קמה אחרי כמה דקות וכשהצלחת ריקה, הוא לא אומר כלום. אני מצחצחת שיניים, הולכת למיטה ושומעת אותו מפנה את הכלים וגם שוטף אותם. אני ממשיכה לבכות מהמחשבה שאמא שלי כאילו מתביישת בי ולא מאמינה בי. אני מרגישה איך הכרית מתמלאת בדמעות שלי כשליאם בדיוק נכנס, מדליק את האור ומסנוור אותי. הוא רואה את הכרית מוצפת, כצפוי, מוציא ציפית חדשה ומסמן לי לזוז לצד שלו כשהמבט שלנו נפגש. הוא מניח את הלפטופ שלו, עם הסרט, על המיטה איפה שהצד שלי ומחליף במהירות לציפית נקייה ויבשה. אני חוזרת לצד שלי כשהוא מכבה את האור ולוקח את המחשב. כשהוא עובר לשכב בצד שלו ומניח את המחשב על השידה, אני מרשה לעצמי להיצמד לו לחזה ולהירדם ככה. הוא לא ממש מתייחס כשהוא מפעיל מחדש את הסרט, וחוץ מהסאונד יש גם רעש של הנשימות הכבדות שלי. כשאני די מתעייפת והעיניים שלי עצומות, אני מרגישה את הזרועות שלו סוגרות עלי מחדש ולבסוף מרשה לעצמי להירדם כשהשפתיים שלו מרפרפות לי על המצח.

אני מוצאת את ליאם במרפסת כשאני מתעוררת בבוקר של שבת חסרת תוכניות. הוא שעון על המעקה עם כוס קפה ביד ומסתובב כששומע את הצעדים שלי. אני רואה בשעון הממיר שכמעט שתיים עשרה.
"ישנת יותר חזק ממני." הוא מתקדם לכיוון הסלון.
אני מתיישבת על הספה או יותר נכון צונחת עליה. "עייפות של שבוע עמוס." הוא באמת היה כזה.
ליאם מהנהן, מניח את הספל שלו על השולחן הנקי והריק ומתיישב על הספה השנייה. "תקשיבי רגע. אני מקווה שתקבלי את מה שאני מעלה ולא תכעסי, סבבה?"
אני סוג של בוהה בו. "לא הבנתי."
"אני לא כל כך בעד שההורים שלך יעזרו לך עם האריזות כשאת ואמא שלך לא מסתדרות. בשבילי זה לא צחוק." הוא כולו רציני. "יש לי פה דברים עם ערך רגשי, במיוחד מהצבא."
למרבה ההפתעה, אני מבינה אותו ומהנהנת להסכמה. "אנחנו נסתדר."
הוא אוסף את הספל שלו, לוגם ממה שנראה כמו קפה שחור ואומר, "הבעיה שכבר ערבתי את אבא שלך. הוא נראה מאוד נחוש לעזור."
"אז תגיד לו שבסוף זה בימים שהוא מלמד." אני מוציאה את השלט מהרווח שבין הכריות.
"את רצינית מדי וזה מפחיד אותי." הוא קם ועובר לשבת לידי. "נרגעת על אתמול?"
וכשאתמול עולה, במיוחד השיחה עם אמא שלי, אני מתפרקת מחדש ובוכה לו על הכתף ולאחר מכן על אזור הצלעות כשהוא מרים את הזרוע ומניח את כף היד שלו על הגב שלי. "נמאס לי, נמאס לי." לפעמים אני מאוכזבת מכך שהטיפול שלי עם איבון הוא בימי חמישי, כי אז מצטבר כל כך הרבה בסוף השבוע שלפעמים נרגע כבר עד אז.
אני מרגישה אותו נושם עמוק מאוד, כך שהגוף שלו סוג של מזדקף, לפני שהוא אומר, "את תתפרצי עלי-"
"ליאם, די. אתה יודע שאם הייתי נאמנה לעצמי ולמחשבות שלי ולא היית מערער אותן, קטנצ'יק לא היה פה." אני מרגישה איך הבטן שלי מתהפכת כשאני אומרת את זה. "אתה... במקום להגיד תודה, אתה מבקר אותי על עוד שנה שנשרפת."
הוא זז אחורה, כך שכעת המבט שלנו מצטלב. "לא אמרתי את זה."
"אמרת שאתה מצדיק את אמא שלי."
"גם את זה לא אמרתי."
"מה?" אני קופצת ישר. "אמרת על הקטע של הלימודים-"
הפעם תורו לקטוע אותי. "עופרי, אלה שני דברים שונים. יש לך נטייה לערבב בין דברים."
אני לא מצליחה להירגע. "שיניתי מקום עבודה, עשיתי פסיכומטרי. מה אתם עוד רוצים ממני?"
ליאם מתרומם בקלילות מהספה עם כוס הקפה וכלום לא נשפך. הוא לוגם את מה שנשאר, עושה פרצוף כי כנראה זה הסוף הפחות טעים ועונה לשאלה שלי, "אני כרגע רוצה שתנוחי ותהיי בריאה." הוא שם את הכוס בכיור ורגע לפני שהוא שוטף אותה הוא אומר, "את כולך באנרגיות, אז לכי תתלבשי ונלך עם פאביו לפארק הלאומי קצת. תעשי ספורט."

הימים עוברים בסוג של שגרה מאוד משועממת, אבל בטוחה. אני מעדיפה אותה מאשר את הלחץ. ליאם בלימודים, אני בעבודה. כשאני לא עובדת והוא לא בבית, אני כן מרשה לעצמי לישון יותר, רק שמהר מאוד אני מתמסרת לעבודות הבית. אני לא מעירה לו שבימי חמישי, כשהוא לא לומד, הוא כמעט לא עושה שום דבר. אני זוכרת שבעצם הגעתי למצב קיים, והדירה שלו הייתה די נקייה לפני שעברתי לפה בעצמי. האווירה בנינו בסדר ולא מתוחה, אין טעם להרוס.
ואם כבר מתוח, אני משתפת את איבון בפגישות שלנו על הלחצים הנובעים ממעבר הדירה העתידי וגם הציפיות של אמא וליאם ממני. "זה כבר לא ציפיות, זה פשוט ללחוץ-"
"למה לדעתך ליאם לוחץ?" איבון עוצרת מדיבור שוטף.
"הוא לא מסוגל לדאוג לחיים שלו, של עצמו, אבל לשלי כביכול כן. הוא פשוט חושב שאני מישהי שנתונה להחלטות שלו ואקבל הכל בהנהונים והסכמות. הלחץ הזה בא כנראה מההבנה שעם החיים של עצמו הוא כבר לא יכול לעשות הרבה." את סוף המשפט, אני סוג לוחשת.
איבון נושמת מהאף. "עופרי, את העלית עכשיו את הצירוף 'החיים שלו' ופתאום אני מבינה שיכול מאוד להיות, מהדברים שלך כמובן, שלא עיבדת כמו שצריך את ניסיון ההתאבדות של ליאם, את "החוויה." היא מסמנת מירכאות עם שתי הידיים שלה ולא רק אחת, כפי שהנחתי שתעשה. "בואי נדבר על זה."
"מאיפה להתחיל?" אני אפילו לא יודעת. אני כן יודעת שהכל צף מחדש בזיכרון שלי.
"על הרגע שחזרת מהטיול עם הכלב וגילית שהוא בתוך התקף. נחלק את זה ככה: יש את התחושות שלך VS התפקוד במציאות. אני יודעת מה את עשית שלב אחרי שלב, הרי העלית את זה במהירות ועברנו לנושא הבא. לא דיברנו על איך את הרגשת."
"אני לא יודעת אם היה לי זמן להרגיש, אולי רק מתח."
"לא חששת שיקרה לו משהו, כשניסית להעיר אותו במקלחת? לא עברה לך שום מחשבה בראש כשחיכית להורים שלו שיבואו?"
"אף פעם לא חשבתי לעזוב אותו אפילו שידעתי מה יהיה בהמשך, לא משנה כמה באמת פחדתי."
"זה לא מה שביקשתי ממך לעשות." היא ממצמצת בעדינות ארוכות ופותחת עיניים. "מה עופרי הרגישה כשהיא חזרה הביתה מהטיול עם הכלב וראתה את ליאם בהתקף?"
"הייתה לי תחושה שזה יבוא וחשבתי לעצמי 'לא שוב'." אני רואה שהיא מהנהנת וממשיכה, "תשמעי, זה לא קל. הוא גם מסרב לשתף אותי, ולכן אני סוג של תקועה ולא יודעת מה לעשות. חשבתי ש... חשבתי שהוא יירדם בשלב מסוים, כמו שקרה עם הנפצים. הייתי בטוחה שהוא יבלע כדור על דעת עצמו כשיבין שזה מה שנקרא מקרה SOS קלאסי."
היא שותקת.
אני ממשיכה, "כשהוא הקיא במקלחת, באמת שהייתי יותר עסוקה ב... לעשות? לא יכולתי לחשוב, באמת. כשהוא התמוטט בעיקר בכיתי, נבהלתי. התחושות לא היו ברורות כי משהו בי סירב להאמין ש... את יודעת. קשה לי, איבון. קשה לי לעכל שהוא ניסה להתאבד. לקח לי יום שלם להבין את זה."
"ומה הרגשת כשהבנת?"
"בהתחלה? בהלה!" אני כמעט צועקת בחדר. "זאת הייתה פעם ראשונה שהמוות כמעט נגע בי. אני... אני אולי מבינה למה אמא שלו לא נתנה לי לראות אותו בהתחלה. אחר כך גיליתי שאני בהיריון ולא היה עוד מה לחשוב בהקשר של חיים רק של ליאם כשיש עוד חיים בתמונה."
"אז הבהלה דעכה?"
אני חושבת לרגע. "הגיוני לומר ששכחתי ממנה?"
"אגיד את זה ככה: לא פעם אמרת שליאם הוא כמו רובוט כשהוא עם הכדורים, נכון? יכול להיות שבימים האלה את שכחת גם מהרגשות והפכת לרובוט בעצמך?"
"זה היה נטו מלחץ, אני לא חושבת שיכולתי להרגיש... כלומר, זה באיזשהו מקום להילכד במחשבות שלי."
"ואולי ליאם מפחד להילכד במחשבות שלו?"
אני אוטומטית מדמיינת את לוכד החלומות שיש בסלון הדירה.
"הכדורים האלה גורמים לו דווקא לשינה שהיא לא נטולת חלומות, הוא סיפר לי על זה."
"לא אמרתי על שינה." היא מציצה בשעון. "אנחנו נצטרך לסיים כאן, אבל תזכירי לי את הנקודה הזו בשבוע הבא ונמשיך ממנה."
אני מהרהרת על הדברים שלה כל הדרך וכשאני מגיעה לדירה אני מציעה לליאם שנעביר את לוכד החלומות לחדר בדירה החדשה. הוא מרים את שתי כתפיו כתגובה וקובר חזרה את הראש במחברות שלו.

הלחיצות של ליאם מקבלות משמעות שנייה בתקופה האחרונה. אני, כאמור, עייפה וכשאפשר לישון- אני לא יוצאת מהמיטה. הוא, למרות הכדורים, מתעורר בשלב מסוים ונותן לאצבעות שלו ללחוץ לי על הבטן. אני לפעמים מתעוררת מהמגע שלו על העור שלי, אך מהר מאוד נרדמת מחדש כי הוא בעיקר נעים לי וגם ככה כלום לא קורה. הוא רוצה להרגיש את קטנצ'יק כמו שאני מרגישה, אני מבינה אותו.
בשבת השלישית של נובמבר, כשגשם קל שוטף את הרחוב, אני נצמדת אל ליאם קרוב יותר כך שהאצבעות שלו ממש מונחות לי על עור הבטן, מתחת לפיג'מה. בהתחלה אני חושבת שמה שאני מרגישה בפנים זה המגע שלו, אבל לא. לוקח לי זמן להבין שהמכה הקלה הזו היא לא תזוזה לא מוצלחת של היד של ליאם שפגעה בי זאת... בעיטה.
ליאם מבין ישר. הוא עובר לשבת בין הבטן שלי לירכיים, מעיף את השמיכה ומרים לי את החולצה. "עופרי, הוא בעט בך." ליאם כולו נרגש.
אני בקושי מתרוממת, בעיקר בהלם. "אתה בטוח?"
"הוא הגיב למגע שלי!" הוא מוריד את הצוואר, נותן לי נשיקה על הבטן ומרים את הראש אלי. "את לא מתרגשת?"
"אני..." והעיניים שלי מתרחבות ישר כשאני ממש רואה צורה של כף רגל על העור שלי.
"עוד פעם!" ליאם הנלהב לא מתייחס בכלל אלי. העיניים שלו מבריקות. "שלום, קטנצ'יק." הוא שוב מנשק לי את הבטן, ואני עוצרת את הנשימה, מה שגורם לו להסתכל עלי ישר. "מה את עושה?"
"מנסה להבין מה קורה פה," אני ממלמלת. ליאם בסוף קם מהמיטה להכין לעצמו לשתות, ואני נשארת עם עצמי ולא מבינה מה לא בסדר איתי ולמה אני לא מתרגשת. אני מצליחה להישאר בתחושה הזו רק כמה שעות, כי לקראת הערב המוקדם אני נכנסת להתקף חרדה, פשוטו כמשמעו.
ליאם נותן לי חיבוק כשאנחנו יושבים במרפסת, והוא מכריח אותי לנשום. "יצא לי תינוק לחוץ בגללך, את צריכה לשדר לו רוגע."
אני לא מצליחה לעצור את הרעידות, שרק מתגברות, מה שגורם לליאם להרים אותי באוויר אל חדר השינה. "מה אתה עושה?" אני מקווה שלא אקיא לו על הפנים.
הוא משכיב אותי על הגב במיטה, מטפס מעלי שהוא בסוג של שכיבת סמיכה ותופס את מפרקי כף היד שלי חזק כל כך שהעור שלי מאדים. האחיזה שלו כל כך כוחנית שאני לא מסוגלת לזוז, ואני מסתחררת ישר.
"תנשמי, בסדר?" העיניים הכחולות שלו מסתכלות עלי, ובמקום להיסחף בהן, אני נסחפת בלחץ.
"אני ל-"
"לנשום." הוא מדגים לי איך נושמים עמוק וכמעט מאבד שיווי משקל. הוא בכושר טוב אם הוא מצליח לעמוד ככה מעלי דקות שלמות.
אני מרגישה כאילו אני בסוג של אונס כשאני מזיזה לומר משהו והוא לא נותן לי. אני לא יכולה לזוז, אני לא יכולה לדבר. אני יכולה לבכות? אני כמובן מתחילה, והוא מעלה את הגוף שלו כדי שיהיה לי יותר אוויר. "זה אמיתי." אני מצליחה לומר שתי מילים.
הוא תופס אותי יותר ויותר חזק כשאני מנסה להשתחרר. "לא, את לא הולכת. תמשיכי לנשום."
"זה אמיתי. הוא אמיתי." כשאני על הגב ואני בוכה, אין לי אוויר בכלל. הוא עושה לי נזק.
"מה חשבת?" הוא שם לב שעור הפנים שלי נהיה אדום מהחנק כמו מפרקי היד שלי ועובר לשבת לידי, עדיין אוחז בי.
"מה?"
"לא קלטת את זה עד עכשיו? הרגשת אותו זז."
אני רוצה להקיא למרות שלא הכנסתי שום דבר לפה היום. אני מתחילה להתעייף ומבינה שלא אצליח לזוז. אני עוצמת את העיניים, נושמת ומתרגלת לשחור הזה כשהעיניים שלי סגורות. זה לא נמשך לנצח, כי אני מתעוררת משהו כמו אחרי שעתיים. אני מגלה את ליאם לידי, היד שלו בתוך החולצה שלי.
"תתקלחי וניסע לאמא שלך." הוא חושף שהם דיברו. "היא אמרה שהיא מחכה לנו. אני לא יודע איך את מרגישה הרי, קטנצ'יק בתוכך. תדברי איתה."
הנשימות שלי נעשות קטועות מחדש. "לא. היא תעשה רק נזק. אני אנסה להירדם שוב."
"היא לא. אנחנו הולכים." הוא מוציא את היד שלו וסוג של מקים אותי משכיבה לישיבה. "יאללה. יש לך מים חמים."
כשאני לחוצה, אני מתקלחת כל כך מהר רק כדי לא לחשוב, מסדרת לעצמי בראש את סדר הדברים שאני צריכה לעשות מהחפיפה ועד הלבוש. אני מבחינה בליאם מחכה לי מחוץ לדלת כשאני פותחת אותה. הוא לוקח את הבגדים המלוכלכים שלי, סוג של מזרז אותי.
בנסיעה, על אף הקור, אני פותחת את החלון ומנסה לא להרגיש חנוקה. זה קשה כל כך כשהרעידות מחלישות אותי ובו זמנית גורמות לי להרגיש באקסטזה. אמא מחכה לנו בכניסה לבית כשאנחנו יוצאים מהמעלית וישר חוטפת אותי לחדר שלי. ליאם הולך אוטומטית לסלון ומתיישב ליד אבא.
"את תתקפי אותי." אני מתיישבת על המיטה אחרי שאני פותחת את החלון בחדר. "תגידי שידעת שזה מה שיהיה והזהרת אותי."
אמא משלבת ידיים. "את מתחרטת ששמרת את התינוק?"
"לא!" משהו בי מרגיש עשיתי את הדבר הנכון.
"אז מה כן? את כולך רועדת ובלחץ." אמא נועצת בי מבט לא נעים.
"שאני לא מוכנה לזה. אני מפחדת." אני נשענת על הקיר כשהגב מתחיל לכאוב לי.
"ממה?" אמא בוחרת להתיישב על הכיסא המחשב שלי.
"שאני לא מוכנה להיות אמא," אני משיבה ומחכה להטפה שלה.
אמא מפתיעה אותי לגמרי כשאומרת, "ואת חושבת לא חשבתי כמוך כשהייתי בהיריון איתך? אין הוראות הפעלה לילד. נראה לי שהבנת את זה מהרגע הראשון.
אני מרגישה אוטומטית איך סוג של רוגע עוטף אותי. שכחתי כבר שהצד הזה קיים באמא שלי מרב שאנחנו עסוקות בריבים וויכוחים.
"אני פשוט לא יודעת איך אצליח לשים את המחשבות בצד בכל פעם כשהוא יזוז לי בבטן. יש עוד כל כך הרבה זמן עד שניפגש."
"את לא תרגישי מוכנה אף פעם, לא משנה כמה תדמייני את הרגע." המשפט הזה של אמא מאוד הגיוני וגם שמעתי אותו כמה פעמים בתוכניות טלוויזיה שצפיתי בהן.
"אני בטיפול פסיכולוגי." אין לי מושג למה אני מספרת את זה דווקא עכשיו.
התגובה של אמא כמובן תואמת לציפייה שלי. "מה? ממתי? לא חשבת לספר?"
"גם את ליאם לא שיתפתי בהתחלה," אני ממלמלת.
"את מתביישת בשום דבר." אמא קמה ופותחת את דלת החדר, כאילו מיצתה את השיחה.
"נטו לשקט שלי," אני אומרת בקול חלש שאולי היא לא שומעת.
אנחנו נכנסות לחדר של נועה ומיד צדה את תשומת ליבי שמלה בצבע שמנת מנצנצת. "זה לחתונה," נועה אומרת אחרי שהיא מחבקת אותי.
"חתונה?" אני מרימה גבה ומסתכלת על אמא. מישהו מבני הדודים שלנו מתחתן ואמא לא עדכנה אותי על זה?
"מכירה את אורלי השכנה מקומה שש? אז הבת שלה בגיל של נועה ואחיינית שלה מתחתנת. היא לא רוצה שהבת שלה תהיה שם לבד אז נועה בה גם והן יהיו סוג של שושבינות." אמא מדברת ממש מהר, ששלב מסוים אני מאבדת את חוט המחשבה.
"תעשי חיים." אני פורעת לנועה את השיער. לא באמת מובן לי מה לנועה ולבת של אורלי, אבל אני לא מתעסקת בזה ויוצאת לסלון. ליאם עבר לשבת ליד אבא בשולחן הקטן, ואבא מסביר לו על בניית מבחנים. אני לא יודעת כמה זה טוב שהקשר בניהם יתהדק כי אבא יתאכזב לשמוע על ההחלטה שלנו בנוגע לאריזה בלעדיו.
"את נראית יותר טוב." ליאם מפהק וגורם לי מיד להסתכל בשעון. כמעט עשר. "ניסע הביתה?"
אני מהנהנת וכבר הולכת לכיוון הדלת כשאמא עוצרת אותי ומחבקת אותי. "יהיה בסדר, את תראי," היא לוחשת לי באוזן. "וגם אם אני נדמה לך שלא, עופרי, אני אוהבת אותך."

"סליחה על ההתנהגות שלי," אני אומרת לליאם שיושב על קצה המיטה ומחכה שאסיים להתלבש.
"שטויות, באמת. העיקר שאת בסדר." הוא מחייך אלי ומסמן לי לשבת לו על הברכיים. אני עדיין בהלבשה התחתונה שלי, אבל לבישת הפיג'מה יכולה לחכות בכמה דקות. אני נצמדת אליו, מחבקת אותו חזק ורוצה להגיד לו משהו, רק שהוא מקדים אותי. "את לא יודעת כמה אני מאושר שלא ויתרת לי ועלי, עופרי שלי. אני אוהב אותך."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
חתונה בהפתעה..
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
ששש
הגב
דווח
guest
יואוו ליאם מארגן חתונה בהפתעה לעופרי?
הגב
דווח
טען עוד 20 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 96
להילחם בשבילו- פרק 96
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 95
להילחם בשבילו- פרק 95
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 94
להילחם בשבילו- פרק 94
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
ילדים
המלאכים שלי
המלאכים שלי
מאת: Shira Mualem
רווקה + 1
רווקה + 1
מאת: Adam gustavo Zyl
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
מאת: Nizan Zarotski
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 2
חייה של הנסיכה דיאנה - פרק 2
מאת: Stav BH
סיפורים אחרונים
גול ישר לתוך הלב
גול ישר לתוך הלב
מאת: אביטל סיאני
הצד השני של שנינו פרק 42
הצד השני של שנינו פרק 42
מאת: Maya B
מקווה שתבין
מקווה שתבין
מאת: הדר אביטן
ואת חולמת על דברים שפעם הוא הבטיח..
ואת חולמת על דברים שפעם הוא הבטיח..
מאת: Lili Smith
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski