כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 79

בחירות, סיוטים והרבה משפחה

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 79: לזוז

כשדלת הבית נפתחת וליאם נכנס פנימה, אני מגלה שכבר כמעט חושך לגמרי בחוץ. אם אני לא טועה, כי בכל זאת איבדתי קצת את תחושת הזמן, מחליפים לשעון חורף השבוע.
"התחלתי לדאוג שלא ענית לי להודעות, אבל הייתה לי תחושה שאת נחה." ליאם מתיישב על המשך הספה עליה אני שוכבת, מרים את הרגליים שלי ושם אותן על שלו. "אני רואה שכן עשית כביסות וגם הספקת לתלות ולקפל."
"היה הרבה שהבאנו איתנו מפראג ולא יזוז מעצמו," אני מלמלת. "כן, בסוף התעייפתי ועברתי לשכב בספה." אני שולחת יד אל השולחן הקרוב, אוספת את השלט ומכבה את הטלוויזיה.
"אכלת משהו היום? איך היה בקופת חולים?" ליאם מציץ בשעון היד שלו.
"אמרתי לך כבר בווטסאפ איך היה. זו לא חוויה לקבל עירוי." אני מתרוממת מעט כך שאוכל להסתכל עליו. "אכלתי מאפה שוקולד ובורקס בולגרית, אני חושבת, במאפייה שיש ליד."
"וזהו?" הוא עובר עם האצבע שלו על המקום במרפק שלי בו הייתה המחט. "יש לי עדיין את משחת החיטוי, אם יכאב לך."
"הכל בסדר." אני מצביעה על בקבוק המים שלי שמונח בשולחן. "הנה, אני גם שותה."
"את האמת אני גווע. רוצה סיני?" הוא מוציא את הנייד שלו מכיס הג'ינס שלובש.
"אני לא יכולה סושי." רגע, סושי זה יפני, לא?
"מי אמר סושי? אני אזמין לך עוף בשומשום כמו של ילדים ואזמין לי ירקות מוקפצים או משהו." הוא שוב מסתכל בשעון שלו. "יש עוד שעה וחצי ככה למשחק של מכבי שאני רוצה לראות."
אני נותנת לו להזמין את האוכל דרך האפליקציה ולא אומרת כלום. כשהוא מניח את הנייד שלו בצד הספה, אני נזכרת למה הוא הגיע מאוחר בעצם. "איך היה אצל סהר?"
הוא נאנח. "הלוואי שהיה רגיל."
"מה? מה הכוונה?" אני בסוף עוברת למצב ישיבה, אבל הרגליים שלי נשארות על הספה, בין היתר על ליאם.
"אני מספר לה שככל שהימים עוברים ואני עמוק שוב בכדורים, אני מרגיש לכוד בחלומות שלי. אני לא אוהב את התחושה הזו." העיניים הכחולות שלו ממש שקופות עכשיו. "נגיד כשאני קם? אני לא צלול בכלל בשניות הראשונות, אולי אפילו בדקות הראשונות. אני לא יודע להבדיל בין המציאות לחלום עד שלא יודע, נגיד את לידי או פאביו מרעיש או... לא יודע. אני באמת אובד עצות."
אני גאה בו שלעומתי, הוא לא אטום בכלל וכן מסוגל לשתף. זה לא פשוט בטח בשבילו. "ומה... מה סהר אמרה?"
"שאני לא יכול להפסיק עם הכדורים, זה ברור. היא אמרה שאפשר נגיד לעבוד על איך להרגיע את הגוף כשאני מתעורר ולהכריח אותו להבין ששלב החלימה נגמר. הדופק שלי גם תמיד כל כך גבוה שאני מודה, אני מפחד מזה." משהו בפנים שלו מסגיר את התחושה הזו.
אני משנה שוב תנוחה, כך שאני יושבת ישיבה מזרחית צמודה אליו. אני מתחילה ללטף לו את הלחי. "למה אתה לא מעיר אותי, אם אני לידך, כשזה קורה?"
הוא צוחק צחוק מזויף. "לא, עופרי. זאת שגרה מעיקה ולא מגיע לך לחוות אותה."
"אנחנו אמורים להיות ביחד גם כשדברים פחות יפים, לא?" אני בהלם מהבגרות שיוצאת ממני. כשאני רואה שליאם לא משתף פעולה ועונה, אני מבקשת שישתף אותי בסוג החלומות. אני מופתעת שהוא מסכים.
"נגיד בלילה שהיה אתמול? ראיתי את הכל מחדש, אבל כאילו בתוך הראש שלי את היית, קטנצ'יק כבר היה קיים... כאילו... כאילו אני נמצא שוב בעזה, אבל אני בן 25 ולא 20." האישונים שלו מתרחבים וגם הנחיריים כשהוא נושם עמוק. "וסיפרתי ליונתן כמה את מדהימה וכמה אני מתרגש להיות אבא תוך כדי שאנחנו ממש בלילה האחרון שלו בחיים. בהמשך גם עלה המוות שלו וזה שהותקפנו... המוח שחזר את מה שקרה, אני חושב או יותר נכון בטוח. הוא פשוט הוסיף דברים שקרו אחר כך והשלים אותם."
משהו בי מרגיש רע לדעת שהוא מרגיש לכוד, ואני באמת לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מ... כן, לחבק אותו כשהוא מתעורר. אני מהנהנת ותוך כדי חושבת מה לעשות כדי להיות שם בשבילו כשיתעורר מחר. זה קורה בדרך כלל בשעה שאני לא בבית, גם כשהוא לומד.
אנחנו נסחפים בשתיקה במהלכה הדבר היחיד שזז הוא כפות הידיים שלנו, שמשולבות זו בזו. כשהאינטרקום מצלצל, וליאם קם מהספה ויוצא לכיוון המעלית, אני הולכת לחדר השינה, שם נמצא הנייד שלי. אני מבקשת מאלי להגיע בעשר במקום בשמונה וחצי ומקווה שאני לא נשמעת חצופה. אני מוסיפה שאני מוכנה להישאר שעה יותר, אם צריך. הוא משיב שאין בעיה ואם יראה שיש עבודה נוספת, ישמח אם אשאר.
ליאם מחכך את כפות ידיו זו בזו תוך כדי שהוא מוציא משקית הקרטון את המנות שלנו ומניח אותן על השולחן במטבח. אני מוציאה מהארון שתי צלחות וסכו"ם.
"קרה משהו שהלכת לחדר?" הוא מסתובב אלי, שולח יד ארוכה מעל הראש שלי ושולף שתי כוסות. הוא הולך אל המקרר ומוציא בקבוק סודה, כצפוי.
"סתם, המנהל שלי כתב שמחר אני יכולה להתחיל מאוחר." אני מתיישבת על אחד הכיסאות וקולטת את ליאם מרים גבה.
"יש סיבה שאת מתחילה מאוחר? גם שירי מתחילה מאוחר?" הוא פותח את הקערה השחורה בה המנה שלו ושם את רובה בצלחת שהבאתי.
אני מלקקת את האצבע אחרי שהרוטב האדום, אני חושבת שזה חמוץ מתוק, נדבק לעור כשניסיתי לפתוח את אריזת הפלסטיק. "מעדיפה לישון עוד קצת אחרי הלילה האחרון." אני שמחה שאני נשמעת טבעית.
אנחנו מתחילים לאכול, וליאם שואל אותי אם יש סוג בשר ספציפי שאני רוצה למנגל שמתוכנן בשבוע הבא. אני נזכרת בבחירות לראשות העיר שמתקרבות, ואנחנו מדברים על התכנון ליום הזה על פי מה שליאם הבין מהמשפחה שלו.
"עוד הרבה יכול להשתנות, לא?" אני מוסיפה עוד כמה חתיכות עוף לצלחת. ליאם הזמין לי את המנה הכי גדולה.
"בדרך כלל כשהמשפחה שלי קובעת משהו הוא נשאר אותו דבר. דברים יכולים ללכת לכאן או לכאן בקטנה, אבל די נקבע כבר. כולם אמורים להיות, אולי רק ענבר לא." הוא יודע על החיבור הטוב שלי איתה ולכן מוסיף, "זה לא מבאס אותך, נכון? את עדיין תרצי שניסע."
"היא נוסעת עם בן?"
ענבר שלחה לי ביום שישי בערב, כשהיינו במסעדה בפראג, תמונה של הדירה שלה ושל בן אחרי שהיא עיצבה אותה בקטנה. היא כתבה לי שיש עוד הרבה להוסיף, רק ששניהם כבר עייפים וימשיכו אחרי שיצברו כוחות מחדש.
"אני חושב שהם נוסעים לאיקאה בראשון לציון. מפתיע נגיד שיעל בסוף לא נוסעת עם המשפחה שלה לכנרת, זה משהו שהם בדרך כלל עושים כשיש ימי שבתון. זאת פעם ראשונה הרי שיש שבתון גם בבחירות לרשות המקומית." הוא שופך מהרוטב החום, החריף, על הירקות שלו ומתחיל לאסוף אותם במזלג. "המשפחה שלך עושה משהו?"
"נוסעים לירושלים, אם הבנתי נכון מאמא שלי. הם רוצים לקחת את נועה לאקווריום הזה שפתחו ליד גן החיות התנ"כי." אני מוזגת לשנינו סודה כשאני רואה שליאם בכלל לא נוגע בבקבוק. הוא ממלמל תודה וזהו. "אני לא נוסעת איתם, כן?"
"אם את רוצה את יכולה." הוא קם לפתע ולוקח חתיכת נייר סופג מהשיש. משהו בקול שלו מאוד מוזר לי. אם אני מצליחה לקרוא אותו נכון, הוא לא רוצה שאסע עם המשפחה שלי. זה בכלל לא היה בתכנון, סתם העלינו את זה.
"מה? לא." אני מסובבת את הצוואר אליו.
"אמרתי היום לסהר שאני מרגיש שהקשר שלנו מרחיק אותך מהמשפחה שלך ואני לא רוצה שזה יקרה," הוא חושף משהו שגורם לי להניח את המזלג ישר. לא הייתי מוכנה לזה. הוא מתיישב מולי חזרה. "סיפרתי לה נגיד את מה שקרה בשמחת תורה או כשבישרנו להורים שלך שאנחנו טסים לפראג ובעיקר את התגובה של אמא שלך."
"אמא שלי בסך הכל דאגה על זה שאני טסה בהיריון, אל תעשה מעכבר פיל," אני מסננת.
"זה הקטע, שהדאגה שלה תמיד נשמעת כמו איום כלפי. כאילו היא נובחת עלי. סהר הציגה לי את הצד שלך. לדעתה, את נמנעת. אף פעם לא אמרת לאמא שלך משהו או בחרת צד-"
"אתה מצפה ממני לבחור צד כי הלכת להשתכר עם מאיה ולא ענית לטלפון?" אני קוטעת אותו. "אנחנו תמיד חוזרים על אותה הנקודה. אמא שלי דואגת לי ודואגת להעביר את זה לך, זה הכל. היא יותר קשה איתך כי היא מפחדת עלי, בטח שאני בהיריון."
"את אומרת סך הכל דברים הגיוניים." הוא מהנהן. "פשוט אני גם שם לב שאת נוסעת לשם רק בסוף שבוע וזהו. פעם היית נוסעת הרבה יותר, ותחשבי שבמסעדה עוד עבדת יותר שעות גם."
"אולי זאת התבגרות, שאני פחות מרגישה צורך לחזור לקן שלי כל הזמן? אולי אני גם עייפה? אתה סתם מדמיין עכשיו." אני מניחה את הראש על היד. "אמא שלי אוהבת אותך בפנים, גם אם היא לא מראה את זה. היא עשתה איתי שיחה שלמה עליך יום לפני הטיסה שלך לדרום אמריקה."
"קרו הרבה דברים מאז," הוא מלמל ולוגם מהסודה.
"אז מה? גם אהבה קשה היא עדיין אהבה." אני מתחילה לשתות גם ובמקום שהמבט שלי יהיה כלפי מטה, כטבעי, הוא על ליאם שנראה לי מודאג. "אם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, אפשר לנסות ליזום יציאה או בילוי גם עם המשפחה שלי." אני מניחה את הכוס על השולחן בתיאום מושלם איתו.
"רעיון מעולה." השפתיים שלו מתעקלות כלפי מעלה לחיוך קטן. "אפשר לעשות את זה גם בשבת, לא חובה בהכרח יום שבתון."
אני שמחה שאנחנו מסכימים על משהו, ושנינו מתחילים לפנות את האוכל. אני מודה שהוא הגזים בכך שהזמין עבורי את המנה הגדולה ביותר, אבל הבחירה הייתה חכמה כי כן אכלתי את רובה. מפה, כל אחד פונה לעיסוקיו. ליאם עושה מקלחת זריזה ומתיישב מול הטלוויזיה בנחת. אני חצי יושבת חצי שוכבת על המיטה בחדר עם דפים על הרגליים וממשיכה לצייר סקיצות לקיר העתידי. העיסוק הזה מחבר אותי יותר למה שאני "מבשלת" וכל עניין הילד העתידי פחות מלחיץ כשאני כבר לאט לאט מתחילה להבין לאן נכנסתי כשלא הסכמתי להפלה כאן מתחת לבניין.
***
ליאם ישן עמוק כשאני מתעוררת בסביבות שמונה וחצי. אני לא יודעת מתי הוא נרדם ומתי הוא מתחיל ללמוד, אני כן יודעת שאני חייבת לקום כדי להספיק להיות עד עשר, אולי קודם, במשרד. אני מכסה אותו מחדש, כי השמיכה הסתבכה לו בין הרגליים, ומעבירה יד בקטנה על החזה החשוף שלו. הוא נרדם בלי חולצה, מה שאומר שהוא הוריד את הגופייה שלבש אתמול אחרי המקלחת. אני לא מעמיקה במחשבה למה, פשוט נותנת לו נשיקה מהירה על הלחי ויוצאת מהחדר לכיוון המקלחת שלי. יש עוד מים חמים בברז. יש.
אני לא אוהבת להתקלח בלחץ, אבל אין לי ברירה. אני יוצאת מהמקלחת עירומה כי ברב טיפשותי שכחתי אתמול לקחת מגבת נקייה אחרי שזרקתי את המלוכלכת לכביסה ומסתכלת על שביל המים שאני משאירה על הרצפה כשכל הגוף שלי מטפטף. אני שמה לב לכפות רגליים רצות קדימה במסדרון ולפני שאני מספיקה להרים את הראש, ליאם סוג של מתנגש בי. הוא עוטף את הגוף העירום שלי בזרועותיו החסונות: אחת ממש נועלת אותי עליו כך שלוחצת לי על הגב בעוד השנייה איפשהו בין הגב התחתון לישבן. אני עוד לא מספיקה לשאול מה קרה כשהנשימות הכבדות שלו ממלאות את השקט. אוקי. מובן לי.
הזרועות הרפויות שלי, בעיקר מההלם, עכשיו בשליטה והן מחבקות את העורף החשוף שלו חזרה. אני שמה לב שאני על קצות האצבעות. "רוצה לדבר על זה?" אני לוחשת לו באוזן.
"לא, רק שלא תעזבי אותי." משהו בטון החנוק שלו מרמז על כך שהוא בוכה.
"אני... אני לא." אני לא יכולה להגיד לו שאני צריכה ללכת לעבודה כשהוא קם מעוד סיוט. אני מעדיפה לא להגיד כלום, רק להמשיך לחבק אותו עד שהוא נרגע וגם הנשימות שלו. הוא משחרר את החיבוק, מסתכל עלי מלמעלה כשאני חוזרת לעמוד רגיל ומנגב עם כף היד שלו כמה דמעות שזלגו. "שוב אותו חלום?" אני מקווה שאני לא משיגת גבול. ליאם קנאי לפרטיות שלו מאוד.
הוא מסתפק בהנהון, הולך חזרה לחדר שלנו ולפי טריקת דלת בפנים אני מבינה שהוא מסתגר במקלחת שלו.
משהו בי מרגש רע ללכת לעבודה ולעזוב אותו דווקא עכשיו כשהוא ככה. אני מתלבשת הכי לאט שאני יכולה ומכינה לעצמי לשתות הכי לאט שאני יכולה, אבל כמובן שהזמן זז והשעה כבר תשע ורבע. אני יושבת משהו כמו חמש דקות על הכיסא במטבח, העיניים שלי בין המסדרון לשעון עד שליאם מופיע. הוא נראה רגוע יותר, הוא בעצם נראה כמו עצמו. הוא לבוש בטי שירט רגילה שהוא ישן איתה ולא כמישהו שהולך ללמוד תיכף. העיניים שלו מסתכלות עלי לשבריר שנייה בעודו חולף על ידי ומכין לעצמו משהו לשתות.
"את לא מאחרת?" הוא שואל באגביות. מהר מאוד אני מחברת את כל החלקים. הרי רק אתמול בערב הוא סיפר שכאשר הוא חוזר למציאות, הכל נרגע. אם אפתח את זה אחריף את המצב? מה, באמת רק חיבוק וזהו?
אני נושמת עמוק כשאני אומרת, "זה קורה כל הזמן ככה? כשאני לא פה."
הוא לא מתחמק, למרבה ההפתעה. "משהו כזה. זה עובר, את רואה. אני מתפקד רגיל." אני גם רואה בזווית העין שהוא בולע את הכדור הלבן שמשמש אותו ביום עצמו. אני חושבת שאם הבנתי נכון הוא מאזן אותו יותר.
אני מעדיפה לא ללחוץ עליו, קמה, אוספת את התיק שלי ועומדת לצאת לכיוון תחנת האוטובוס. "ניפגש בערב." אני לא מצליחה להוריד את העיניים ממנו. אני דואגת. פעם ראשונה שנחשפתי לזה ככה, כשאני מבינה גם מה קורה לו בתוך הראש.
"לא הוצאת את פאביו, נכון?" הוא עוצר אותי כשאני כבר עם יד על הידית. פאביו שומע את השם שלו ורץ אל הסלון.
"לא. להוציא אותו?" מקסימום אאחר בעוד עשר דקות ואתנצל, אני גם בן אדם.
"לא, לא. אני אעשה את זה כבר." הוא משתופף ומלטף את פאביו שמגיע עד אליו. "אם אוכל, אבוא להחזיר אותך מהעבודה." עכשיו הוא כבר מדבר כרגיל. "לקחת לעבודה את השוקולדים שקנית?"
"אוי, טוב שהזכרת לי." כמובן שהראש שלי במקום אחר, טרוד בו בעיקר, ואני חוזרת אל המקרר ומוציאה את השקית.
ליאם חוזר לעמוד כשאני חולפת על פניו, תופס את היד שלי, מושך אותה ועוצר אותי. "לא להתרגש ולא לפחד ממה שראית, כן?" הוא מצמיד אותי אליו בכוח ומוסיף נשיקה בשיער. "חיבוק ממך וזה עובר, באמת."
אני לא יודעת אם אני מפוחדת, מתרגשת או אולי בכלל מבוהלת. יש מצב שאני כרגע לא מסוגלת לעכל שום רגש, שלא נדבר על כוס המים ששתיתי ועולה לי בגרון כשאני יוצאת מהדירה.
שלושה ימים לאחר מכן, איבון מסדרת לי את המחשבה וגם את התחושות בגוף. אם ליאם בסך הכל צריך חיבוק ממני, זה מה שאני צריכה לתת לו. לא להתערב, לא להתעמק. זה העולם הפנימי שלו שצף כסיוטים. כשאני מעלה את הפחד שהוא יקום ככה כשקטנצ'יק כבר יהיה בעולם האמיתי, איבון אומרת משפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים בחיי: "כשנגיע לגשר- נחצה אותו".

כשהגב מתחיל לכאוב לי, ואני באמת לא מבינה איך כולם במשפחה של ליאם מסוגלים לשבת על השמיכות תחת הדשא הקשה הזה, אני קמה ומתחילה ללכת במעגלים. ליאם שם לב לכך מעמדתו צמוד למנגל, זונח לרגע את העשן, פותח את תא המטען ומוציא כיסא מתקפל.
"חשבתי על זה. עלייך." הוא מסמן לי לשבת כאשר מניח את הכיסא צמוד לשמיכות והולך חזרה לעמוד ליד יוסף. יאיר דווקא נשאר על השמיכות עם מירי, שירי ויעל ומעביר בדיוק את שליו מידיו אל אשתו.
"עופרי, את רוצה לנסות להחליף לו חיתול?" שואלת יעל תוך כדי שהיא מציצה דרך המכנסיים של הבן שלה.
אני לא יודעת אם היא מסתלבטת עלי או באמת מתכוונת לכך. אני שמחה שאני במרחק מסוים מכולם עדיין כך שהם צריכים לקום, ואף אחד לא נראה לי בחשק לכך, כדי להביא לי את שליו. "אני בסדר," אני מסרבת בנימוס.
יאיר מרכיב מחדש את משקפי השמש שלו. "ליאם אמר שיש לכם משהו לספר לנו."
"זה מעניין." מירי מסדרת את שמלת הג'ינס שלה מחדש ומגרשת תוך כדי את הזבובים שמציקים לנו.
ליאם שוב משאיר את יוסף לבד ליד המנגל ועומד בינו לבנינו. "זה לא כזה דרמטי. אנחנו עוברים דירה עוד חודשיים, אפילו קצת פחות."
אני קולטת את יוסף המום. הוא בטח לא האמין שהבן הצעיר שלו מסוגל לעשות דברים כאלה גדולים, כמו לסגור חוזה דירה, לגמרי לבד.
ליאם רואה שאף אחד לא ממש אומר משהו כתגובה, יותר עושים פרצופים, וממשיך, "אנחנו נשארים באותו בניין. שתי קומות מעלינו יש דירת ארבעה חדרים, כלומר חדר יותר."
מירי היא הראשונה שמצליחה להוציא צליל מהפה, אפילו כמה. "איזה יופי." היא מעבירה את המבט שלה ממני אל ליאם. "ומה עם הדירה שלך?"
"מצאתי קונה צ'יק צ'ק. יהיו לנו את שתי הדירות ליום וחצי-יומיים ככה ואני כמובן אשמח שתעזרו לנו עם האריזה והמעבר." הוא מתעטש לרגע, זוכה להרבה 'לבריאות' ומחייך בקטנה. "אני לא בטוח עד כמה נצטרך באמת לארוז, כי יש דברים שאפשר פשוט לעלות אותם ככה, כמו שהם. אין כאן נסיעה הרי והובלה."
"אני בטוחה שגם ההורים שלי ירתמו לעזור," אני אומרת ורושמת לעצמי בראש ליידע את אבא כמה שיותר מהר בגלל היום החופשי שלו.
ליאם מהנהן. "כמה שיותר ידיים יותר טוב. אין לנו הרבה תכולה בדירה, אבל עדיין צריך להספיק הכל בחלון זמן הזה."
שירי לוכדת את המבט שלי. "חשבתם כבר איך יראה החדר של התינוק?"
ליאם עונה בשמי, "עוד לא ממש השקענו בזה מחשבה. אני מניח שעופרי תרצה לצייר על הקירות." אני רואה בזווית העין שהוא מסתכל עלי.
אני מאשרת שכן, אבל לא מספרת שאני כבר מתאמנת על ציורים.
"איזה רעיון נהדר שאת תציירי. את מאוד כשרונית." משהו בטון של מירי מעודד אותי להמשיך עד שאמצא את הציור המושלם. "ואם תרצי, אבוא איתך בשמחה לחנות שמוכרת צבעים לעיטורים וכו'. יש אחת כזו בתל אביב שאני מכירה נהדר, קרוב לרחוב המסגר."
יעל נשמעת מאוד לוחצת כשאומרת לליאם, "אל תחכו לדקה התשעים, תתחילו להתכונן."
ליאם מרשה לעצמו לצחקק. "אם את מתכוונת לציורים על הקירות, אני אדחף את עופרי לעשות את זה לפני שהיא לא תוכל לזוז."
אני עושה פרצוף. אני דווקא זזה נהדר. רק אתמול בבוקר יצאתי שוב לרכיבה וגם האחות בקופת חולים אמרה לי שהמשקל, לחץ הדם והדופק שלי בסדר גמור.
"אולי ניסע מפה לאיקאה בנתניה, אם אנחנו כבר באזור?" שירי מציעה.
יוסף ישר בעד. "אני חייב לקנות משהו לגינה."
ליאם שואל את דעתי תוך כדי שהוא חוזר למנגל, ואני אומרת לו שלא אכפת לי וקמה בעקבות מירי לערוך את שולחן הפלסטיק המתקפל כשיוסף מביא תבנית ראשונה עם נקניקיות ושיפודים.
"הבנתי מליאם שהבדיקות שעשית בתחילת השבוע היו טובות," מירי אומרת ובעצם מתחילה לפתח איתי שיחה.
אני מהנהנת, קולטת שיעל מאזינה בחצי אוזן. אני לא יודעת עד כמה אני במוד לשיחות 'ניסיון' שיש לה, כי זה עלול להלחיץ אותי. יש משהו מרגיע בזה שאני לא יודעת כלום, לא יודעת לקראת מה אני באמת הולכת. "קצת פחדנו שבגלל מה שקרה אחרי הטיסה, שבעצם התייבשתי, יהיה איזה שיבוש. למזלנו לא, הכל בסדר ורגיל."
"את לא משמינה, כיף לך." שירי מסדרת את הצלחות ולאחר מכן מתייעצת עם יעל מה לעשות כדי שהמפיות לא יעופו.
"עופרי עדיין לא בשבוע שהבטן אמורה להיות בולטת יותר מדי, זה יקרה עוד חודש ככה." כמובן שיעל מתערבת ומציעה לשירי לשים את הסכו"ם בתוך הצלחות מעל המפיות, עם כמה שהוא לא שוקל כלום.
אני לא יודעת למה, אבל משהו בי לא אוהב את יעל מאז האמרה שלה שם במטבח כשאני הייתי בשירותים הצמודים. כל הקטע של "פנצ'ר" והזלזול הזה, כאילו נקודת המבט שלה יותר טובה ואני לא אהיה מסוגלת להתמודד. הרגשתי כאילו היא חושבת שאני אומללה באותו רגע, לא פחות.
"אבל רואים אותה, אני רואה לפחות." שירי קורצת אלי וגורמת לי ישר להוריד את העיניים לשמלה שאני לובשת. יש עדיין את הבליטה, אבל היא נראית כמו בטן של אחרי ארוחת צהריים כבדה במיוחד.
"אני רואה שליאם קורא עדיין את הספר שנתתי לו." מירי נשמעת גאה.
"אני בספק כמה הוא יישם מתוכו. בסוף גברים תמיד בפאניקה מהימים הראשונים והבכי." יעל מרשה לעצמה לצחוק בקולי קולות.
מירי מחויכת. "אני חושבת שבמקרה שלהם, אמא של עופרי ואני נהיה בסביבה יותר כדי שלא תהיה פאניקה."
הדם שלי יכול היה לרתוח בקלות. הוא לא. גם אני חשבתי לא פעם על הימים הראשונים של קטנצ'יק בעולם ואני לא צריכה לשחק אותה מומחית גדולה. כל עזרה תהיה מבורכת, ואמא גם הכינה אותי לכך שהיא תהיה איתי בלילה הראשון אחרי השחרור מבית החולים. כאמור, כשנגיע לגשר...
כשאנחנו מתיישבים לאכול, וגם ליאם ויוסף מצטרפים, מרגיש לי כאילו כולם מסתכלים רק לי בצלחת. שירי דוחפת לי סלט, ליאם שם לי עוד חתיכות כבד, מירי מוזגת לי לשתות כשהכוס שלי מתרוקנת ויוסף מביא לי סטייק בלי שבכלל ביקשתי. זאת תחושה לא נעימה במיוחד, והיא עושה לי חשק לא להמשיך את הנסיעה לאיקאה, אלא ללכת הביתה.
אני מנסה לרמוז לליאם שאני עייפה כשאנחנו מתחילים להשליך את השאריות לשקיות האשפה הגדולות. הוא לא ממש זורם איתי. "נו, כולה שעה גג." הטון שלו מנסה לשכנע אותי להצטרף כאילו מדובר בחוויה יוצאת דופן. סך הכל להסתובב בין רהיטים.
בסוף אנחנו מגיעים. כצפוי, החניון הקרוב מאוד מפוצץ, וליאם מוצא חנייה בפוקס ביציאה מהמתחם, מרחק של כמה דקות הליכה.
"יש פה מק'דונלדס במיוחד בשבילך, איזה יופי." כמובן שליאם בוחר להקניט אותי.
"חה חה." אני מוציאה לו לשון ומשלבת ידיים.
"למה את כועסת?" הוא מושך לי יד אחת בכוח כך שכעת היא אוחזת בשלו.
"מרגיש כאילו אתם רק מסתכלים עלי." עכשיו, כשאין לי פילטר על הפה, אין שום סיבה שלא אגיד לו מה אני חושבת. בכל זאת, חלק גדול ממנו חי בתוכי עכשיו. "מה הקטע שלהם וגם שלך? תניחו לי לאכול בלי כל רגע לשים עוד, לדחוף עוד."
"חשבתי שימצא חן בעינייך שאת במרכז העניינים ודואגים לך."
"לא!" אני נובחת עליו. "אני עוד שנייה מפרקת את יעל מכות. אני לא רוצה שיתערבו, טוב?"
ליאם מתחיל לצחוק ומצמיד אותי לחזה שלו איכשהו תוך כדי תנועה. "אני חולה עלייך שאת עצבנית וכולך מאיימת להשפריץ אלימות. די, נו."
אני משנה את הבעת הפנים למחויכת כשאני רואה את כולם בכניסה, לוקחת שקית בד/סלסלה בצבע צהוב והולכת בכוונה בסוף השורה. אני רואה על ההתחלה נרות ריחניים בשלל צורות ודוחפת פנימה כמה.
"למה?" ליאם שואל וגם שואל אם אני רוצה שיחזיק את הוא את הסל.
"בא לי ואנחנו כבר פה." אני מחטטת לשנייה בתיק שלי. יופי. הבאתי איתי את האשראי.
"את עובדת מחר עד ארבע, נכון?" הוא מעביר נושא.
"כן, למה?"
"צריך ללכת לבנק לדעתי כדי שנעביר את החשבון שלך לשלי. כל פעם הקטע של ההעברות ואת יודעת, לא צריך את זה."
"אה." אני לא יודעת מה להגיד. אני יודעת שהוא צודק.
"אין פה הסכם ממון או משהו, עופרי. אל תהיי לחוצה. נטו פחות פעולות כדי להקל על החיים של שנינו." הוא לא נותן לי לענות וכבר הולך כמה צעדים קדימה אל יוסף. "אבא, החלק של הגינה זה לדעתי רק לקראת הסוף."
אני הולכת די בשקט עד שאיכשהו אנחנו עוצרים בחדרי הילדים. ליאם מצביע על אחד עם קירות סגולים, שלדעתי לא יפה בכלל. "פחות אהבתי." גם אם בראש אין לי ממש חדר, אני יודעת כמה דברים בסיסיים שאני רוצה ומשתפת אותו. "אני רוצה שהקירות יהיה בצבע תכלת בהיר. מה שנקרא 'תכלת בייבי'. לדעתי זה ממש יפה."
"את רואה משהו מפה שכדאי שנשים עליו עין?" הוא הופך את התווית של מיטת התינוקות.
מירי ויעל כמובן נדחפות ואומרות שכאן זה רק הבסיס ואת רב הציוד קונים בחנות לדברי תינוקות. אני מחזיקה את עצמי לא להתפרץ על אף אחת מהן, עם כמה שזה קשה.
ליאם קונה לעצמו ארגונית למחברות שלו ומצלם שולחן גדול יותר ממה שיש בחדר השני.
"אתה לא תעבוד מהמשרד של יוסף?" אני לראשונה בעצם מגלה שיש מצב שחלק מהימים הוא יעבוד מהבית.
הוא לא בדיוק משיב לשאלה שלי כשעונה, "עדיין. עדיף שבדירה החדשה יהיה אחד גדול יותר. השולחן שיש שם עכשיו מתפרק וישן. את לא רוצה מקום למחשב שלך במקום לדחוף אותו בתיקים כל פעם?"
"אפשר שיהיה מקום?" זה מפתיע אותי כי ליאם העדיף שהמחשב שלי לא יהיה על השולחן כי אז יהיה בלאגן והוא צריך סדר מסוים ללימודים שלו.
"ברור. אני אעשה סדר בארון שלי שם ואצמצם גם קצת. אל תשכחי שהתכנון להעביר לשם את הטואלט שלך לחדר כי קטנצ'יק אמור לישון איתנו בהתחלה."
"יהיה מקום לשים מיטה או לפחות ספה נפתחת שם?" אני רואה בעיניים סוג של חדר מאוד מאוד עמוס.
ואם כבר עיניים, ליאם מגלגל את שלו. "די." הוא מסתפק במילה הזו.
אני מתעקשת. "האמהות שלנו רוצות להיות איתנו אחרי הלידה ואין שום מצב בעולם שהן ישנו על ספה."
"אני אחשוב על זה, טוב?" הוא עכשיו מצמצם אותן עד כדי סדק. הוא באמת חושב שאברח לישון שם כשנריב? "נשים ספה נפתחת בחדר של קטנצ'יק שיהיה לך נוח להניק, לא? זה גם בסדר." ובתיאום מושלם לדבריו מופיעות מולנו ספות נפתחות.
***
"זה הכל, יקירתי." מירי לוקחת ממני את השקית הרב פעמית וסוגרת את הארון שמעל הכיור. סיימנו לסדר את הכל תוך רבע שעה. מרשים.
"כמה זמן לדעתך הם יהיו שם בחצר?" אני מתיישבת על הספה בסלון ומשתדלת להיות רחוקה כמה שיותר מיעל, שעסוקה בנדנוד העגלה.
מירי מרימה את שתי כתפיה. "אני אפילו לא יודעת מה יוסף קנה."
אני נשענת על הספה ובוהה בכניסה לחצר, בתקווה שליאם יבוא כבר. הבטן שלי סוג של מתכווצת לרגע וכעבור כמה שניות אני מרגישה סוג של רטט מוזר בפנים.
"הכל בסדר?" יעל בוהה בי. "כואב לך בבטן?"
"אני מרגישה משהו שמזכיר רטט," אני ממלמלת ומנסה לחשוב מה אכלתי.
"את צריכה לשירותים?" היא שואלת, ואני שמה לב שהיא מסתכלת על מירי ולא עלי.
"הקטע שלא," אני עונה ומרגישה איך הרטט מתעצם. וואו.
אני קמה לשירותים בכל זאת, יושבת על האסלה נצח ויוצאת בלי שיוצא שום דבר. אני חוזרת לסלון ורואה שיעל עוקבת אחרי התנועות שלי עד שאני מתיישבת חזרה. "אני חושבת שהעובר שלך התחיל לזוז," היא אומרת בפשטות.
ליאם ויאיר בדיוק נכנסים לבית. "מה? מי זז? קטנצ'יק?" ליאם רץ אלי ומתיישב לידי.
אני משתדלת לא להיבהל, בטח שהרטט נעלם כבר. יעל ממשיכה לדבר, הפעם עם ליאם. "אתה לא יכול להרגיש את זה, אז אין טעם שתשים לה יד על הבטן. בשלב הזה רק עופרי יכולה להרגיש."
אנחנו נוסעים לדירה, ואני יושבת בשקט באמבטיה שלי כשהרטט הזה מופיע שוב. זה לא רטט. זה קטנצ'יק. ליאם דופק על הדלת ובודק כל רגע אם אני בסדר. אני עונה שכן ולא יכולה לעצור את ההתרגשות, עד כדי כך שאני לא נרדמת בלילה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מחכה להמשךךך
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אשתדל היום/מחר
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
אני ממש שמחה שעופרי וליאם רוצים לעשות יציאה משותפת גם עם המשפחה של עופרי, מרגיש שהם רק כל הזמן עם המשפחה של ליאם, וזה הזמן לאיחוד וגיבוש לפני הלידה,אני יכולה להבין את ליאם שהוא לא רוצה לשים מיטה בחדר של קטנצ׳יק לעופרי יש נטייה לברוח ממקומות ומדברים, אבל אולי אחרי הטיפול היא מקבלת דברים בדרך אחרת, פרק מקסים מצפה להמשך
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
חמישים גוונים!
חמישים גוונים!
מאת: ניק נוריץ'
כמו משוגע
כמו משוגע
מאת: תומר דגן
דרגון בול T- פרק 16
דרגון בול T- פרק 16
מאת: תומר דגן
דרגון בול T- פרק 15
דרגון בול T- פרק 15
מאת: תומר דגן
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan