כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 78

פראג עם ליאם

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106

פרק 78: שיר שחלמתי על פראג

כשהלחץ עובר להיות שגרה ובסוף גם נטמע בה, הוא מקבל סוג של פרופורציה. הוא עוד כאן, שולט ביד רמה בלא מעט נושאים, אבל תמיד נעלם כשזה מגיע לצורך להספיק מיליון ואחד דברים שמצריך אותנו היום יום.
גם ליאם וגם אני מצליחים לשלוט במה שנעשה וקורה סביבנו, גם אנחנו לא בהכרח מודעים לכוח שיש לנו או אולי אין. ליאם מחליף שגרה, לשמחתי, ושב אל ספסל הלימודים. את החזרה שלו לאוניברסיטה, אני מודה, דמיינתי קצת אחרת. הייתי בטוחה שיהיו לי בקרים משלי בדירה, בהם לא אעשה שום דבר. כמובן שזה לא נכון, ואני נבלעת בעבודות הבית תוך כדי שאני משאירה את הטלוויזיה דלוקה רב הזמן. הפכתי להיות סוג של מה שהוא היה, בימים בהם אני לא עובדת. בנוסף למטלות השונות, אני מקשיבה לעצתו של ליאם ויוצאת לרכב על האופניים בשעות הבוקר המאוחרות. זה מטורף לדעת שרב עם ישראל עובד או לומד בשעות האלו, ומפסיד אור שמש מהנה ואווירה חופשית. כמה אני הפסדתי כשעבדתי במסעדה וסירבתי לפעמים לצאת מהמיטה גם אם עבדתי מהשעה חמש.
השינוי שחל בי קורה בעיקר במטבח (להתחשב בכך שהבטן שלי עדיין באותו הגודל ונוספו למשקל שלי רק שניים וחצי קילוגרמים. ליאם ואני הסכמנו שהכינוי קטנצ'יק מתאים בהחלט כשראינו כמה קטן העובר בבדיקה האחרונה). ליאם נותן לי לשרבט כמה הערות שאני רוצה במחברת הבישול, ואני צופה בו ולומדת מה לעשות. אני עדיין לא סו שף ממש, אבל הצלחתי להכין קציצות בקר ברוטב עגבניות לגמרי לבד.
ואם כבר קטנצ'יק שם בסוגריים, אז הכל בסדר איתו ואיתי (בסוף הפרק יהיה פחות טוב איתי) בריאותית. קיבלתי את האישור לטוס לפראג, והנה החופשה השלישית בחו"ל של ליאם ושלי, והשנייה של שנינו לבד, מתחילה.

פראג מלמעלה. תמונות שאני צילמתי במהלך החופשה שלי שם
פראג מלמעלה. תמונות שאני צילמתי במהלך החופשה שלי שם

ליאם מחניק פיהוק וסוגר את תא המטען אחרי שהצליח לדחוף בו את שתי המזוודות הגדולות שלנו. את הקטנה, שלקחתי לשופינג שנעשה (אני אעשה) ואת שני תיקי הגב, אנחנו שמים במושב האחורי- וקדימה לצאת לדרך.
אני מסתכלת על הספרות שבמסך הנייד שלי ולא מאמינה שאני מחוץ למיטה בשתיים וחצי בלילה. הטיסה שלנו בשעה חמש וחצי, אבל איכשהו התעכבנו חצי שעה מתחת לבניין בניסיון לשים את המזוודות בסדר שליאם רוצה. אה, כן, הוא גם שכח פעמיים דברים בדירה ועלה לקחת. אני שכחתי את מברשת השיניים ובדקה התשעים נזכרתי גם במסרק, למרות שעשיתי רשימה.
"זהו?" הוא מרים את בלם היד.
"זהו." אני חוגרת את חגורת הבטיחות ולאחר מכן מכסה את עצמי עם המעיל שהבאתי. ראיתי שהולך להיות קר שם, כאן כרגע קר עכשיו, אבל לא כמו שחשבתי.
ליאם עצמו הסתפק בז'קט דמוי עור שחור שנשאר במזוודה שלו. הוא לובש מכנסי טרנינג אפורים, חולצה קצרה שחורה וסביב המותניים שלו קשור סווצ'ר כחול כהה. גם אני רציתי להתלבש נוח לטיסה, ולכן בחרתי בחולצה ארוכה דקה של מיקי מאוס בצבע ורוד, טייטס שחור וסניקרס כחולות כהות שיתאימו לי לג'ינס להמשך החופשה. אני עדיין יכולה ללבוש ג'ינס, אבל זה מרגיש כאילו זה הסוף. אני כן מרגישה לחץ באזור הבטן כשאני סוגרת את הכפתור בשניות הראשונות.
"לאן נעלמת הבוקר?" הוא נוגע בפנים שלי עם גב כף ידו. "התעוררתי בסביבות תשע ולא היית במיטה."
"ציפורניים." אני מרגישה עדיין רע שאני סוג של משקרת לו בנוגע לטיפול שלי. אולי הגיע הזמן לספר?
כמובן שהוא מפקפק, זה מובן מאליו. "ארבע שעות? חזרת כמעט באחת."
"אה... אני... אני הייתי בעוד מקום. אני הולכת לשם כבר כמעט חודש." אני מסתבכת במילים שלי, כמובן.
"מה? אני לא מבין." הוא מוריד את היד שלו ומחזיר אותה להגה. אם חשבתי ששום איבר שלו לא יהיה עלי עכשיו, טעיתי בגדול. העיניים לא עוזבות אותי כמעט דרך המראה.
"זוכר שהייתי אז אצל סהר ביום שישי והתעלפתי ובלה בלה?" מספיק לי ההנהון שלו כדי להמשיך. "אז באותו יום היא נתנה לי טלפון של פסיכולוגית, מטפלת, איך שלא קוראים לזה. קוראים לה איבון, והיא מקבלת ברמת גן על הגבול של גבעתיים. יש לה סוג של מומחיות בכל מה שקשור לנשים של הלומי קרב, אם לקרוא לזה ככה. אני לא יודעת איך לקרוא לזה." אני נאנחת.
"לכנות את זה ככה זה בסדר." הוא לא מאבד את העשתונות, כמו שהנחתי שיעשה.
אני לוקחת נשימה עמוקה לפני שאני חוזרת לדבר. "אז היה את הפיצוץ בנוגע לשם של קטנצ'יק, זוכר? עלינו למקס לדירה, אתה נשארת שם... בקיצור, הרגשתי שאני צריכה לדבר איתה, שאני צריכה את העזרה הזו, אחרת אתפוצץ. באמת הרגיש לי ככה, באותו היום. התקשרתי אליה וזהו פחות או יותר."
אני רואה את ההלם מתפשט לו על כל חלק בפנים. הוא שותק בהתחלה, ואני מפרשת את זה ככעס. הטון שלו יוצא בסוף אדיש מאוד, משהו שגם פחדתי ממנו.
"כמה זמן חשבת להסתיר?"
אני מחזירה בשאלה, "זה יעכיר על הטיול?"
ליאם מתעלם. "כמה זמן חשבת?"
אני רואה דרך המראה איך הלסת שלו נעולה חזק. אני לא יודעת אם הכעס מתבשל בתוכו עכשיו ותיכף יצא או שהוא מנסה לכבות את האש.
"עד שאני ארגיש בטוחה."
תוך שניות בודדות, העיניים הכחולות שלו נהיות מבריקות. אני קצת חוששת מכך. למרות החושך בדרך, עם כל הכבוד לפנסי הרחוב, אני מצליחה לראות שהוא גם חושש.
"את... את עדיין לא מרגישה בטוחה איתי?"
"אני מרגישה רע לענות שכן. אתה נתון למצבי רוח לפעמים, שאני לא יודעת איך תיקח דברים." אני מעבירה יד בשיער שלו. הוא לא מתנגד כמו שחשבתי שיעשה. "נגיד על התספורת, זוכר?" את התשובה עניתי מהבטן, מבפנים, מה שגורם לי להתחרט על הכנות היתרה. אני לא רוצה להפוך אותו לפגיע.
"אמרת ש... אמרת שזו המטפלת שסהר הפנתה אותך אליה?" הוא עדיין נראה מבולבל, אולי לא מאמין.
"כן."
הוא סוג של לוחש, "אז למה חשבת שאפרש או אקח את זה לא טוב?"
"לא יודעת." אני באמת לא. אני רק יודעת איך זה מרגיש כשהוא מתפוצץ, וכאשר זה קורה לו? זה הרבה יותר קשה מהתגובות שקורות לי כשאני עצבנית ומשחררת.
"את לא צריכה לפחד ממני." הוא מוריד את היד שוב מההגה והפעם מניח אותה על הירך שלי. משום שבד הטייטס דק, אני מרגישה את האצבעות שלו צובטות לי את העור שם לשבריר שנייה.
"אני לא. רב הזמן." אני נושכת את השפה התחתונה. מה אני עושה לעזאזל?
"מתי כן?" הוא עדיין נשאר רגוע, מה שגורם לי לפתח תקווה שהכל יעבור בשלום. הנה, אנחנו כבר בכניסה לנמל התעופה.
"כשאתה לוחץ עלי לדברים ש... ש... שיש עליהם מחלוקת." גם לי קשה להגיד הכל באופן די חלק. אני מפחדת שהצורה בה אבחר לומר את הדברים תכניס אותי לתוך תבנית שאני לא רוצה להיות. אני כבר במצב אחר, אני יותר רגישה, אני חושבת. אני רואה את הדרך באופן שונה לגמרי כשאני יודעת יותר ויותר פרטים עכשיו.
הוא מבין על מה אני מדברת, גם אם אני לא מזכירה במפורשות. "בשבילך, אני לוחץ בשבילך לפעמים. זה לא נכון?"
"לא," אני ממלמלת ושמחה שהשיחה תיעצר כאן כי... רגע, למה אנחנו לא בחניון הטווח הארוך?
ליאם יוצא מהרכב בלי להגיד לי מה הוא עושה, חוזר מהר מאוד עם עגלה ומצביע לכיוון קומת ההמראות, בה בעצם האוטו עצר. "תחכי לי פה, סבבה? אני מעדיף שנסתובב כמה פחות עם המזוודות."
"אוקי." אני מוצאת את עצמי מחוץ לרכב, דוחפת את העגלה לכיוון הכניסה. אני מסתובבת לאחור, וליאם והקאיה שלו כבר לא כאן.
את תחושת הפרפרים בבטן שאני מרגישה לפני חופשה, אני מרגישה רק כשאנחנו מתפצלים בדיוטי פרי. לפני זה, כשהוא הגיע, הוא היה עסוק בחיפוש הדרכונים בתיק הגב שלי ועוד כל מיני מסמכים של הטיסה. אני אוהבת שהוא בשליטה ולוקח פיקוד, כי משום מה אני עדיין לא מסוגלת לעשות את זה. בחיים לא טסתי לבד לחו"ל, וגם אם חזרתי מהחופשה ההיא עם יובל לבד, די נשארתי מקובעת באזור המלון ולקחתי מונית לנמל התעופה אז... לא ממש התפרעתי.
אני פוגשת את ליאם הישנוני ליד הכניסה לשער שלנו. הוא יושב על מושב אמצעי בספסל די ארוך ומוריד את תיק הגב שלו על המזוודה הריקה שלי כשמבחין בי מגיעה. "קנית משהו מעניין בדיוטי פרי?" הוא מושיט לי בקבוק מים שקנה. "שיהיה לך לטיסה."
"סתם, מסכות לפנים וקרם לחות." אני מנפנפת בפנים שלו את השקית האדומה.
"תתחדשי." הוא נותן לי להישען לו על הכתף, ואני צוללת לשינה, רק שהוא מעיר אותי אחרי משהו שמרגיש כמו כמה שניות. "בואי, עולים למטוס. תשני שם."
אני באמת ישנה רב הטיסה. אנחנו מגיעים לנמל התעופה של פראג כשהשעה תשע וחצי כאן. אוסף אותנו נהג במיני ואן עם עוד משפחה ששוהים איתנו במלון. זה מגניב ממש. ליאם ואני יושבים במושב האחורי אחורי, זה שבסוף, מחזיקים ידיים ולא משתתפים בשיחה שלהם עם הנהג. כשאנחנו מגיעים למלון, שממש במרכז של כיכר ואצלב, כמו שליאם תיאר, אומרים לנו שנקבל את החדר רק בשתיים. אנחנו הולכים לטייל באזור השעון האסטרונומי, רואים אותו מצלצל, חווים את המבנים העתיקים ועוצרי הנשימה של פראג ואוכלים פיצה האט. כמו בלונדון. אני גם מתלהבת שיש כאן סטארבקס.
ליאם רוצה שנלך לראות את הרובע היהודי, ואנחנו עוברים בדרך במלא חנויות יוקרה שמבחינתי הן לראותן בלבד. מזכיר לי קצת את השדרה באזור קתדרלת הדומו במילאנו. אני רואה את הבגדים בחלונות הראווה של דיור, שאנל, איב סאן לורן ונסחפת לי. ליאם, לעומתי, די רץ קדימה למרות שנקבל את החדר עוד מעל שעתיים.
"אולי תעצור רגע?" אני מוצאת את עצמי מרימה את הקול עליו. אני כולי מתנשמת. "אתה פשוט... אני לא מצליחה לעמוד בקצב שלך. תחשוב עלי!" אני נוזפת בו? מה קורה לי?
"אנחנו לא רבים עכשיו, נכון?" אני רואה על הפנים שלו שהוא מהסס. הוא עוזר לי להזדקף ומחפש משהו מסביבנו. "בואי נמצא איזה ספסל שתנוחי."
אני שולפת מהתיק את בקבוק המים המתרוקן שלי. "ולמצוא סופר שנקנה מים, דחוף."
אנחנו מטיילים בין הדוכנים והרוכלים ברובע היהודי. ליאם רוצה שניכנס לבית הקברות שם בגלל איזה רב מפורסם ונבקש בריאות לי ולקטנצ'יק, אני רואה את המחיר שכולל גם מוזיאון ומסתחררת, תרתי משמע. אני גם ככה עייפה.
ליאם מסכים איתי ומסתכל בשעון שלו. "בסדר, יש עוד שעה ככה עד שהחדר מוכן וזה הזמן שייקח לנו לחזור אם נלך לאט. בואי."
כשאנחנו עושים את הדרך חזרה וחולפים שוב על פני חנויות היוקרה, הוא עוצר בכניסה לחנות שבחיים לא חשבתי שאכנס לתוכה: טיפאני&קו. חנות תכשיטים סופר יקרה בעיניי, שאני כן יכולה להרשות לעצמי לקנות משהו בה אם אחסוך באמת, אבל למה לי? ששת אלפים שקלים על עגילים או טבעת זה סכום יקר.
"מה אנחנו עושים פה?" אני מרגישה לא בנוח בלבוש הפשוט שלי ועוד יותר לא בנוח כשהעיניים של השומר ממש ננעצות בי.
"בחיים לא קניתי לך תכשיט, נכון?" הוא מסתכל עלי בעיניים נוצצות.
"לא, ליאם. זה יקר. ראיתי פנדורה בדרך, עדיף שם." אני מרגישה כאב בטן קל. עדיף שישקיע בי מספר עם שלוש ספרות ולא... לא כמעט חמש.
"אבל אני רוצה." הוא מתעקש, כמובן. הוא מצביע דרך הזכוכית על טבעת כסף עדינה עם משהו שנראה כמו יהלום משובץ בתוכה. "תמדדי, נו. אל תגרמי לי להרגיש לא נעים."
"אתה גורם לי להרגיש ככה," אני ממלמלת, סופר נבוכה.
המוכרת מסמנת לי להתקדם, מוציאה את הטבעת ומניחה אותה על האצבע שלי. עם הלק בגוון צבע גוף, היא נראית מחמיאה במיוחד. עדינה, כבר אמרתי?
"את אוהבת אותה?" הוא מחייך אלי.
"איך אפשר שלא?" אני מחייכת חזרה וקולטת בזווית העין את המוכרת מסתכלת עלינו.
"אני מפחד להגיד שאני רואה בזה כסוג של טבעת שתחליף את זה שאנחנו לא מתחתנים, וככה... לא יודע, נו." הוא מסתבך במילים שלו ובמקום להמשיך, מוציא את האשראי שלו מהארנק.
אני מעוותת את הפרצוף. "אתה בטוח?" בכנות, מי לא אוהבת שקונים לה משהו? וגם האמרה שלו שזה כביכול יחליף את טבעת הנישואין. הרי אנחנו ביחד, אולי לנצח, לא?
אנחנו הולכים לכיוון החדר, כשאני לא יודעת מה לומר. ליאם אומר שאני לא צריכה להגיד כלום, זאת פשוט מתנה. השמש זורחת ומזג האוויר מושלם, בבקשה שהחופשה תישאר כזו.

אני מתעוררת בחדר המלון שלנו ומרגישה זיעה קרה דבוקה לי לעור. איך יכול להיות? הרי התקלחתי ישר אחרי כשקיבלנו את החדר וסידרתי את הבגדים בארון. אני מסתכלת על ליאם שישן עם הגב אלי ומחליטה לא להעיר אותו. אני קמה מהמיטה הגדולה בחדר הגדול שקיבלנו, הוא הרבה יותר גדול ממה שהיה נראה בתמונה באתר, וניגשת אל החלון. הנוף פחות יפה, אם לקרוא למרזב ולחדר שממול נוף. אני חושבת שגם ככה נהיה רב הזמן בטיולים, אבל עדיין כדאי לסגור את הווילון ולמנוע הצצות או אי נעימות מיותרת.
בחוץ יש חושך מוחלט. מה השעה? הגענו כאמור לחדר בשתיים בדיוק, וכשליאם התקלח אני פירקתי את הדברים שלי. הוא השאיר את שלו במזוודה. "זה כולה שלושה ימים," הוא מלמל רגע לפני שנרדם.
אני מנסה להבין מה המחנק הזה שאני מרגישה בגוף. אני רצה לאסוף את השיער, רק שאיבדתי את הגומייה שלי במטוס או בדרך למלון וברב חכמתי לא הבאתי איתי אחת נוספת. יכול להיות שאני לחוצה? מרגישה לא בטוחה?
אני הולכת למקלחת, מוציאה מהמדף שמתחת לכיור את תוספי התזונה שלי וממלאה כוס מים מהברז. אין לי כוח אפילו לגשת אל המקרר ולהוציא את הסודה שקנינו. קטע בפראג שקרה כבר פעמיים מאז הנחיתה: אנחנו מבקשים מים ומקבלים סודה. מזל ששנינו אוהבים סודה.
אני לבושה בפיג'מה הוורודה שלי ומפחדת להרטיב אותה מרב שהזרם פה חזק. הדמות שלי, שמשתקפת בבואה, נראית מבוהלת גם כן. היי, זה רק שלושה לילות מחוץ לבית, לדירה של ליאם, מה קורה לי? אני לא מספיקה לסיים את המחשבה, אולי למשל לבלוע כדור טבעי להירגע, והקול של ליאם כבר נשמע.
"מה השעה?" הוא ממלמל את מה שאין לי מושג ולא בדקתי. בסוף הוא גם עונה. "אה, שבע. וואי, אני גווע. בואי נלך לטייל בחוץ איזה שעתיים-שלוש ונחזור לישון עד מחר."לפני שאני מספיקה לענות, הוא בתוך המקלחת ומחבק אותי מאחור.
אני רוצה לבקש ספייס ולא עושה את זה. אני נותנת לו נשיקה על הצוואר, והוא רוכן ומנשק לי את הלחי. "יש ברגר קינג ליד המלון ראיתי."
"כן, כן. ראיתי גם. אני חושב שנקפוץ לשם ופשוט נטייל פה בחנויות שליד, בכיכר. מחר אנחנו עושים שייט בגשר קארל, אני אקנה כרטיסים כשנצא מהמוזיאון שוקולד הזה שאת רוצה ללכת אליו." הוא מצמיד את השפתיים שלו לצוואר החשוף שלי ומוצץ את העור שלי. רק חסר לי סימן של היקי כמו מתבגרת. אני מרחיקה אותו בדחיפה קלה ובולעת את יתר תוספי התזונה שלי.
אנחנו יוצאים מהמלון כחצי שעה לאחר מכן, וליאם ישר מוביל אותי לברגר קינג. אני לא רעבה ממש, יותר לחוצה. אני לא מקרינה את זה כלפי חוץ, למרות שלא התאפרתי והוא שם לב. "מעדיפה שלא, גם ככה נלך לישון תיכף," עניתי ולא באמת שיקרתי. אני מזמינה לעצמי צ'יפס בינוני בזמן שליאם בולס לי מול הפרצוף. יש לנו מול המלון ממש סניף של ספורה וגם H&M ואני מוצאת שם גומיות לשיער. ליאם ואני מסכמים שאת ספורה והבגדים נשמור כבר למחר אחרי הצהריים.
אנחנו חוזרים לחדר בסביבות אחת עשרה, וליאם מתחיל ללטף לי את הגב כשאני נשארת לרגע רק בחזייה שלי. "רוצה?" הוא מתיישב על קצה המיטה, מושיט שתי ידיים ארוכות ומושך אותי אל הברכיים שלו. אני מוצאת את עצמי מקבלת נשיקות בגב ובעורף.
"תכעס אם אגיד שאני עייפה?" אני מפהקת כדי להעצים את התחושה שלי ומוסיפה בכוונה עצימת עיניים על הגוף שלו.
"יש לך מזל שיש פה עוד שני לילות." הוא נותן לי לקום להתלבש ולצחצח שיניים. "ובאמת טיסת לילה זה קשה."
אני לוקחת את הזמן משום מה בהתארגנות לשינה, וכשאני יוצאת ליאם כבר לא ער. אני מרשה לעצמי לישון לו על הבטן ומקווה שהדאגה או מה שזה לא יהיה תחלוף עם הבוקר.

הדבר היחיד היפה במוזיאון השוקולד היה פסל של ג'יגליפאף מפוקימון שעשוי כולו מ... המתוק האהוב עלי. ליאם, שונא מתוקים מושבע, לא התלהב בכלל. הוא חיפש בהכל הזדמנות את האנשים עם המטריות האדומות וכשהוא מצא, הלכנו עד שהגענו למעין מעגן עם אוניות תיירות עליו.
וככה מצאתי את עצמי חושבת על החיים ולאן הם יזרמו. ליאם היה עסוק בצילום הנופים היפים, אני נהניתי מהרוח על הפנים. הוא היה כל כך חתיך בז'קט העור שלו, בחולצה לבנה רגילה ארוכה דקה וג'ינס שלא לדבר על משקפי השמש.
"את בסדר?" הוא מרים את כוס הקפוצ'ינו שהזמין ונראה כמו... לא כמו, הוא הדוגמן הפרטי שלי, סבתא צדקה.
"כן, פשוט כל כך יפה פה שאני שקועה בסביבה." אני מצביעה על גשר קארל. "נלך מחר אליו לפני התאטרון השחור ככה לשקיעה, שמעתי שהוא יפה ככה, הצללים של הפסלים."
ליאם מהנהן וזהו. נדבק ממני בחוסר החשק לדבר. אני מרגישה שאני צריכה מעט ביטחון, ולכן עוברת לשבת צמוד אליו ולא מולו. הוא כורך את הזרוע הארוכה שלו סביבי, ואני נשענת לו על הכתף. הוא עושה סלפי של שנינו עם נוף עתיק ומרהיב ומבקש את רשותי לפני שהוא משגר לפייסבוק. מי היה מאמין מה התמונה הזו תעשה...

אנחנו מטיילים בפלדיום, בקניון שבהמשך שדרת החנויות. ליאם ואני לא מתפצלים, כמו שהייתי בטוחה שיקרה. ניסיתי את הדבר המתוק הזה שנקרא קיורטוש בדרך לכאן, וויתרתי אחרי כמה ביסים. מתוק מדי ולא כדאי לאישה בהיריון. אני מרגישה עדיין רעננה ומרגישה עדיין אני. התעוררתי בבוקר הרבה יותר טוב וגם ארוחת הבוקר עזרה, ללא ספק.
אני קונה לעצמי צמיד פנדורה חדש כי הקודם קבור בבית של ההורים ויש בו צ'ארמים שיובל קנה לי. אם כבר יובל, תוך כדי זפזופ מהיר בפייסבוק כשהיינו בחשמלית בדרך לקניון, ראיתי תמונה שלו במועדון עם מישהי. היא צולמה אתמול, ואותה מישהי, בלבוש מאוד מינימלי וחושפני, נישקה לו את הלחי ועשתה בו זמנית דאק פייס. הרגשתי איך הלב שלי מחסיר פעימה וחזרתי לעצמי מהר מאוד, מוצאת את ליאם מדפדף בתמונות שהוא צילם.
אני קונה גם שמלה ורודה מברשקה במידה L בכוונה וז'קט דמוי עור, כזה שמזכיר מעט את של ליאם, באותו הגוון. הוא מתאים לנשים בהיריון, לפי המחלקה, ולי צפוי אחד חורפי. בספורה אני קונה ברונזר, פריימר לצלליות ועוד מסקרה מוקטנת של טו פייסד ומקנחת במאק. ליאם סבלני מאוד, וכשאני מסיימת, אנחנו "יוצאים" לקניות שלו. הוא קונה בסך הכל כמה חולצות רגילות וג'ינס לבן.
אנחנו חוזרים לחדר שכבר כמעט חושך. ליאם לא מוותר על מסורת שישי במסעדה, והוא ישר נכנס להתקלח אחרי ששנינו מניחים את השקיות על אחד מהכיסאות שבפינה, צמוד למזוודה שלו. אני מתיישבת על המיטה, מסדירה את הנשימה ובו זמנית מסתכלת על התגובות לסלפי שלנו. רגע, מה! ?!
יש שם הרבה מזל טובים שבהתחלה לא מובנים לי. מהר מאוד אני מבינה מה קורה. הטבעת שהוא קנה לי אתמול מנצנצת בשמש הסתווית ונראית לאנשים כמו... "התארסתם?" כמו התגובה הזו. למה ליאם לא תיקן אף אחד ועשה רק לייקים? הוא מתבייש בזה שבחרתי שלא נתחתן? משהו בי בוחר להתעמת איתו, והנה אני מתפרצת אל המקלחת.
"את בסדר?" הוא סוגר את זרם המים באמבטיה העגולה, מניף יד ושולף מגבת מהמדף שמעל. הוא מנגב תחילה את הפנים ואחר כך את הגוף היפה שלו.
"למה גרמת לאנשים לחשוב שהתארסנו?" אני משלבת ידיים ומהר מאוד מחזירה אותן לצד הגוף.
הוא זוקף גבה. "נתתי להם לחשוב מה שהם רוצים. לא אישרתי או משהו."
"כתבת 'האחת שלי', ליאם." אני לא יכולה לסבול את זה שהוא לא מתרגש ממשהו מאוד רציני.
"את לא?" הוא נשמע משועשע ומחייך בקטנה. "יאללה, תתקלחי מהר, אני רעב."
"ליאם!" אני מרימה את הקול, שאיכשהו נשמע ויוצא לי צייצני. "קנית לי טבעת כדי לשקר לכולם?"
"מה? לא." הוא עובר אותי ויוצא מהדלת. "את סתם עושה דרמה משום דבר. עכשיו את תענישי אותי על זה, לא תדברי איתי בארוחה ולא נעשה סקס, נכון?" המבט שלו כאילו יוקד עלי אש.
"לא יודעת," אני ממלמלת ונשארת במקלחת. המים החמים הגורמים לי להרגיש יותר טוב, וכשאנחנו שוב ברחוב, אני הראשונה לדבר. יותר נכון, להתנצל. "לא התכוונתי, סליחה."
הוא מסתפק בלתת לי נשיקה בשיער, ואנחנו הולכים יד ביד אל המטרו.

בשבת בבוקר, אנחנו מגיעים לחדר האוכל עשר דקות לפני הסגירה.
"הכי ישראלי שלנו." ליאם כולו משועשע ומביא לי לשולחן פנקייקים עמוסים בסירופ שוקולד.
"צריך להספיק היום כל כך הרבה." אני מפהקת רק מלחשוב על כמות הקילומטרים שנלך.
"לא נורא. מחר בשעה כזו כבר נהיה בדרך הביתה," הוא משיב משהו שמבאס אותי.
"לפחות אני לא חייבת לשכב איתך יותר." אני כמובן אומרת את זה בחיוך. כשחזרנו מהמסעדה, נתתי לו לסמן וי על המטרה שלו לטיול הזה: לא רק לכבוש את פראג, אלא גם אותי.
"נכון." הוא מחייך חזרה ומורח מעט חמאה על הלחמנייה שלו.
אנחנו מעבירים את היום בין מבצרים לפסל דמוי מגדל אייפל שנקרא גבעת פטרין, אני חושבת. אני יושבת ברכבל לעומת ליאם, שהפך בנופש הזה להיות צלם. אנחנו חוזרים לחדר, נחים מעט והולכים לגשר קארל לשקיעה. הנוף עוצר נשימה, פשוט ככה. הפסלים מעט מפחידים אותי, וליאם עולה מהר מאוד למה: הם מזכירים לי את הסרט הגיבן מנוטרדם.
אנחנו הולכים לאכול בפיצה האט שוב לפני שאנחנו צופים בתאטרון שחור, כמסורת בפראג, ומקנחים בסיבוב אחרון במגדל השעון וסטארבקס. טעמתי אתמול את האייס שוקו, היום אני מנסה אייס לאטה. שניהם לא טעימים בשבילי.
"אורזים וזהו. לישון." ליאם נכנס ראשון לחדר ומתקדם אל המזוודה שלו.
"אני בעד להתקלח שוב." אני באמת מרגישה שאני חייבת את זה, בטח שאחרינו במופע ישבו שתי בריטיות שתויות ממש.
"ביחד?" הוא קורץ אלי ומוריד חולצה.
"יאללה." אני נועלת את דלת החדר מלמעלה גם ומתחילה להתפשט.
ליאם סוג של רץ לאמבטיה וממלא אותה, ואני מודה שזה מצחיק לראות אותו מדלג מעל דלתות הזכוכית בעירום מלא. כשאני נכנסת לאמבטיה, היא מלאת מים חמימים. היא לא גדולה במיוחד, לכן אני יושבת בפינה שלה בעוד ליאם כולו עם כל הגוף.
"אל תהיי רחוקה ממני." הוא מתקרב אלי מעט ואת ברז המים מכוון על הגוף שלי. "לקלח אותך?"
"אני חושבת שאני מזיעה." אני לוקחת את ג'ל הרחצה שלי, רק לא מספיקה לעשות איתו כלום כי ליאם חוטף לי אותו מהיד. "אתה חרמן, אה?" אני מתחילה לצחוק כשהוא מסבן לי את הרגליים.
"תפתחי אותן." זאת התשובה שלו לשאלה שלי. כשאני עושה זאת, הוא מחליק לתוכי אצבע אחת שלו, והחיוך שלי מתחלף בפה פתוח שסוג של גונח כל פעם שהוא מכניס ומוציא אותה. "לרדת לך? את רוצה?" הוא שואל אחרי כמה שניות.
"איך?" אני לא מבינה איפה בדיוק יש פה מקום.
"את בול בתנוחה לזה." הוא מנקה אותי מהג'ל עם ברז המים, מניח אותו ולאחר מכן עובר לשבת כך שרגליו מקופלות. הוא מעלה מעט את הראש, מתקרב אל הרגליים שלי יותר ומניח את השפתיים בדיוק על השפתיים שלי הפות שלי. "רואה?"
אני לא ממש עונה לו, אני כולי מגורה ורטובה, תרתי משמע, ולכן אני דוחפת לו את הראש פנימה. הוא מלקק אותי, ואני אוחזת לו בשיער וגונחת את שמו עד שאני פשוט רועדת. הוא מעלה את שתי הידיים שלו אל הפטמות שלי, נהנה מכך שהן זקורות ומעסה אותן.
אני לא מבינה למה הוא מפסיק פתאום. אני פותחת עיניים ומגלה אותו שוכב לגמרי באמבטיה, כולו זקוף. "בואי." הוא מסמן לי לעלות עליו.
"פה?!" אני מזדעזעת מהמחשבה.
"מה אכפת לך? עד שנתייבש לגמרי ונגיע למיטה את כבר לא תהיי במוד." הוא מעלה את הידיים מעל הראש ומושך אותי על הגוף שלו.
"אני מפחדת," אני אומרת.
"עוד פעם את מתחילה?" הוא לא אוהב את זה שאני יושבת לו על הרגליים. "נו, את יודעת לאן ללכת."
אני נושמת עמוק, כאילו מה כבר הולך לקרות ו... עולה עליו. העיקר שיהיה שמח, גם אם משהו בי פחות.
***
ליאם מסיים לארוז הרבה יותר מהר ממני. הוא לבוש בטי שירט לבנה פשוטה ובוקסר, וכשהוא משנה תנוחה כל פעם כשהוא סוגר את המזוודה, כל השרירים שלו נמתחים וזזים.
"אמא שלי אמרה לי להגיד לך על הבחירות שיש עוד מעט, לראשי עירייה. אנחנו הולכים לעשות על האש בנחל אלכסנדר, רוצה להצטרף?" הוא הופך את המזוודה חזרה למצב רגיל ומצמיד אותה שוב אל הקיר.
אני נשארת לשבת על השטיח, לבושה בפיג'מה שלי מחדש, ומסדרת את השופינג בצד אחד של המזוודה. "כן, למה לא? אני לא עובדת גם באותו יום."
"לא יודע, אולי תכננת לעשות משהו עם המשפחה." הוא מתיישב על קצה המיטה. "מתי הפגישה הבאה שלך עם הפסיכולוגית?"
"יום חמישי." אני מרימה מהשולחן את מברשות האיפור שלי. מחר לא אתאפר ולדעתי חוץ מהמסרק ומברשת השיניים, אני יכולה לארוז הכל.
"אני נפגש עם סהר ביום שני בשש, פגישה אחרונה שלה ליום הזה. הולך ישר אחרי הלימודים," הוא מספר למרות שלא שאלתי כלום או הבעתי התעניינות. הוא די עוקב אחרי התנועות שלי. "יאללה, למה את איטית כל כך? בואי למיטה."
אני מרימה את העיניים אליו. "אני יכולה לשתף אותך במשהו בלי שתצא עלי?"
"את מותחת אותי." הוא מעלה את הרגליים שלו למיטה.
"אני יכולה?" אני יודעת שזה הולך להיות נושא רגיש.
הוא מהנהן. "אוקי, שוט."
אני מספרת לו על התמונה שראיתי של יובל, על התגובות שנערמו שם וגם על התחושות המעורבות שלי בנושא. מצד אחד, אני הכי שמחה בשבילו שהוא מצא מישהי אחרת, אולי. מצד שני, הייתי בטוחה שיהיה לו טעם קלאסי יותר. למה זה לי מפריע לי ככה שאני חושבת עליו זה כל כך הרבה?
התגובה הראשונה של ליאם גורמת לי להתחרט ששיתפתי אותו. "מוזר שאתם חברים בפייס, לא?"
"אל תקנא," אני ממלמלת. העליתי איתו שתי תמונות בשלושת הימים האלה. בשתיהן אגב, הקפדתי ללבוש ארוך ורחב כדי שלא יראו ולו רמז לבטן הריונית.
"לא מקנא, רק אומר." הוא מתחיל לעלות על המיטה.
"אני גם לא מקנאה, כמו שאמרתי: סתם משתפת. אולי סוף סוף הוא מצא מישהי אחרי כל הזמן הזה, אתה יודע." אני כבר מבחינה בכך שהוא שוכב ומכוסה בשמיכה.
"אני יודע שצריך לישון כי קמים מוקדם."
ידעתי שהוא לא ייקח את זה טוב. אני משאירה את המזוודה פתוחה, עולה למיטה גם ועוטפת את הגוף שלי עם הזרועות שלו. אפשר לארוז גם מחר, גם ככה לא נשאר הרבה. אני מנשקת לו את כפות הידיים, והוא מתעלם . אם חשבתי שזה סוף מחורבן, אז כמובן שמחר חרב הכל לגמרי.

"ביי, פראג. היית ממש יפה." אני פותחת את דלת החדר שלנו אחרי ארוחת הבוקר ונכנסת ישר למקלחת. חצי שעה והמיני ואן ייקח אותנו ואת המשפחה הנוספת מההלוך אל נמל התעופה.
ליאם נכנס אחרי ושוכב ישר על המיטה. "אני עייף, את לא מבינה כמה."
"נישן במטוס." אני מסדרת את השיער שלי כך שיהיה אסוף ונוח לטיסה. יש לי עכשיו הרבה גומיות חדשות לשיער. כשאני יוצאת, אני מכניסה למזוודה את כל הדברים האחרונים. ליאם "מתנדב" לסגור לי אותה ומעמיד אותה צמוד לשלו.
אנחנו מסתכלים זו על זה עד שהוא קם ואומר, "בואי נעשה צ'ק אאוט עכשיו, אולי זה ייקח זמן."
ולמען האמת, כל דבר ביום הזה לוקח זמן. הנסיעה לנמל התעופה למרות שיום ראשון ולא עובדים, ההמתנה לצ'ק אין למטוס, הבידוק הבטחוני... אני מגיעה למטוס עם הלשון בחוץ ומגלה שאי אפשר לקנות מים אחרי הבידוק למרות שהבהרתי לסדרן שאני בהיריון וחייבת בקבוק צמוד אלי. הדיילת נותנת לי כוס מים שלא מרווה את הצמא שלי. אני סוג של מעולפת על ליאם בטיסה, וכשאנחנו מגיעים אני גם רעבה. גם הוא. אנחנו נוסעים עם המזוודות לאכול המבורגר בדרך הביתה ו... אני עוברת לילה לבן. אני מקיאה את כל מה שאכלתי אחרי שבמיטה אני מרגישה איך הכל עולה. יש לי סחרחורות ואני מזיעה.
"נראה לי שהתייבשת." ליאם גורר אותי למטבח לשתות עוד מים, שם אני מגלה שהוא בדיוק בלע את הכדור שלו. לפחות משהו אחד חיובי.
"הגיוני מאוד." החולשה לא עוזבת אותי גם כשאני על הספה.
"את רוצה לנסוע למיון?" הוא מתיישב לידי.
"לא, לא. לישון." אני עוצמת את העיניים ומרגישה איך המים ששתיתי עולים מעלה.
"אז בואי לחדר." הוא מצליח להרים אותי, ואני לא מתנגדת. הוא כמובן נרדם, אני מקיאה עד סביבות שלוש. בשבע הוא מעיר אותי, ואנחנו נוסעים לקופת החולים.
"אני לא רוצה שתפספס לימודים בגללי, אני יכולה להסתדר לבד." אני מתעקשת כשאנחנו באוטו בדרך. "אני סך הכל אקבל עירוי נוזלים ואחזור לדירה במונית, סבבה?"
"בטוח?" הוא מהוסס.
"בטוח." אני מכריחה אותו לא לצאת בעקבותיי כשאנחנו מגיעים. הוא נפרד ממני בנשיקה במצח ובהבטחה שאעדכן אותו מה קורה. לא קורה שום דבר מיוחד, אני שוכבת על מיטה בחדר האחיות, שוב מחט בווריד ושוב בהייה בתקרה. איזה סוף גרוע לחופשה שכל כך רצינו לחוות, לא ייאמן. כנראה שהתיקון לחופשה בפריז, שלא יצאה לפועל בגלל ההתקף, יצטרך לחכות שכבר נהיה שלושה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Blackbird Night
Blackbird Night
פרק מקסים!
אני חושבת שעופרי לאט לאט לומדת לדבר עם ליאם על מה שמפריע לה וזה מאוד חשוב. שמחה שהיא שיתפה אותו בטיפול, זה נוגע אליו באופן ישיר ואני גם שמחה שהיא הלכה וטיפלה בחרדות שלה, זה מאוד חשוב גם כן, לה ולעובר. אולי איבון תצליח לגרום לה לא רק להפסק סימפטומים אלא ממש לא לפחד מכל דבר שלא מוכר. מבינה למה היא ממשיכה לעקוב אחרי יובל, אבל אני הייתי שומרת את זה לעצמי ;)
עופרי מסתירה את הבטן כי היא עוד לא מוכנה שהפייסבוק יידע על ההריון?
מחכה להמשך ❤️
הגב
דווח
1 אהבתי
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה!
אני גם רואה שלאט לאט "קיר האגו" נסדק וייתכן מאוד שישבר ויקרוס. זה טוב.
הטיפול חשוב לה נפשית כדי שיכין אותה להתמודד עם חרדות גדולות יותר שיגיעו (ספוילר ;) ) וליאם יזרוק לה גם שהוא לא רוצה שהעובר יקלוט שהיא עצבנית ומתוחה ויוולד ככה. זה יהיה משעשע. המשך הטיפול עם איבון יתואר כאן אבל לא במפורט.
את צודקת בנוגע למעקב אחרי יובל, היא עדיין לא מסוגלת לשחרר. יכול להיות שהיא גם רצתה לשמור לעצמה, הרי החזיקה את זה זמן מה, אבל כנראה בסוף הרגישה שהיא חייבת לשתף ואולי ליאם לא הבן אדם המתאים לכך.
עופרי מסתירה לא רק מהפייסבוק. היא מבינה שהיא הפכה להיות אחת מאותן בנות שהיא ביקרה שרצות מהר, מתארסות וכו. יכול להיות שהיא עוד מכחישה גם
הגב
דווח
guest
לא אהבתי את זה שהיא שוכבת איתו רק כדי לרצות אותו. סקס זה דבר הדדי
הגב
דווח
טען עוד 18 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 106
להילחם בשבילו- פרק 106
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 105
להילחם בשבילו- פרק 105
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
תקועה- פרק 39
תקועה- פרק 39
מאת: Lee B
סיפורים אחרונים
אני השתנתי והרבה פרק ה
אני השתנתי והרבה פרק ה
מאת: אדלין פודושבה
אני השתנתי והרבה פרק ד
אני השתנתי והרבה פרק ד
מאת: אדלין פודושבה
אני השתנתי והרבה פרק ג
אני השתנתי והרבה פרק ג
מאת: אדלין פודושבה
אני השתנתי והרבה פרק ב
אני השתנתי והרבה פרק ב
מאת: אדלין פודושבה
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף