כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

להילחם בשבילו- פרק 77

"זה יתפוצץ לנו בפרצוף"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111112. להילחם בשבילו- פרק 112

פרק 77: לטפל בעצמי

אני בסוף נרדמת ואם אני לא טועה, יש אור יום קלוש בחוץ כבר. הולך להיות לי יום הפוך. ליאם כמעט לא מתהפך ובטח שלא מתעורר במהלך הלילה. למעשה, הוא מעיר אותי בערך כשעונה לנייד שלו ואומר שאני ישנה ושלא מתאים שעכשיו. מה? עם מי הוא מדבר? ועל מה? אני עומדת לפתוח את הפה ואת העיניים על הדרך ולשאול עם מי הוא מדבר, כשהוא קם מהמיטה ובהמשך רעש של צעדים מתווסף, מה שאומר שהוא יצא מהחדר. אין לי באמת כוח לעשות את זה, בטח שאני נזכרת שבעצם הייתי ערה כל הלילה. אני צוללת חזרה לשינה במהירות ומתעוררת שוב כשאני מרגישה את כף היד של ליאם על הלחי שלי. היא הפוכה, אבל המגע עדיין נעים.
"עופרי?" הוא מדבר ברוך.
אני פותחת את העיניים ורואה באופן די מטושטש את הפנים של ליאם ממש מעלי. הוא יושב צמוד אלי בקצה המיטה ומחייך חיוך קלוש שלאט לאט הופך לחד יותר מבחינת המבט שלי. הנה, זה עובר.
"מה השעה?" אני מרגישה את המתכת הצוננת של השעון שלו על הלחי שלי גם.
"כמעט שתיים עשרה." הוא מחכה בסבלנות עד שאעבור ממצב שכיבה לישיבה ושואל בעדינות, "את בסדר? בחילות?"
"לא, דווקא לא היו לי בחילות בוקר הרבה זמן," אני עונה.
"זה לא בהכרח בבוקר, לא?" הוא שואל, ואני שמחה לראות שהוא בקיא בחומר שהוא קורא בספר שהוא קיבל.
"כן." אני מורידה את היד שלו ומשלבת אותה בשלי. מהר מאוד אני נזכרת בלילה של אתמול, אבל בו זמנית גם בחוסר הביטחון שלי, שגרם בין היתר ללילה הלבן, ואיך נצמדתי אליו חזק בהתחלה.
"את לא עושה כלום היום, נכון?" משהו בהתנהגות שלו מוזר, יכול להיות שהמריבה של אתמול עוד זורמת לו בדם?
"אמרנו שנלך לים, לא?" בכנות, לא הכי מתחשק לי ללכת.
הוא מהנהן. "השכן מקומה 19, זה שמוכר את הדירה, התקשר כשישנת. הוא אמר שהוא בבית עד אחת ככה, את רוצה ללכת?"
"כן." אני שמה לב שהתשובות שלי לא ממש ארוכות, ויש מצב גדול שליאם מפרש את זה ככעס מאתמול, ולכן מהסס לדבר איתי. אני קמה מהמיטה, יוצאת מהחדר אל המקלחת 'שלי' ורואה אותו דרך הכתף צמוד לגב שלי. "אני אתלבש ונלך."
"בלי לחץ, הכל טוב," הוא ממלמל.
אני זוקפת גבה. "מישהו אמר שאני לחוצה?"
הוא לא ממש יודע איך לענות ובסוף הוא בוחר שלא. הוא מעביר יד בשיערו, ומשום שהוא ארוך ומלא כל כך, התנועה הזו די פורעת אותו. אני תוהה אם להגיד לו בפה מלא משחת שיניים שהוא חייב להסתפר כבר אם הוא לא מבין לבד. השיער שלו ארך כל כך, שהקצוות שלו מתחילים להיות מתולתלים, משהו שראיתי רק כשהוא חזר מדרום אמריקה. הוא אז העיף אותם מיד. מאיה אמרה אתמול שהוא לא מוזנח כבר, נכון? בעיניי הוא כן נראה ככה אחר ואולי גם פחות מושך. בעצם בטוח.
"למה את מסתכלת עלי ככה?" הוא מכווץ את הפנים שלו.
"מה?" אני מעדיפה להיתמם.
"את סוג של בוהה בי, לא יודע."
אני חייבת לציין שהוא נראה מבוהל. התחושה הכללית מאז שהתעוררתי היא שליאם כנראה הולך על ביצים. הסיבה ההגיונית היחידה לכך היא המריבה, אני לא מצליחה לעלות על משהו אחר.
"תסתפר."
משהו בי מקווה שהמילה האחת הזו שלי תשרה מעט רוגע על האווירה המתוחה. אני עדיין עייפה מכדי להבחין אם היא באמת כזו או אולי זאת אני שהלכה לישון בדיוק ככה. אני מסתכלת על ליאם שמסובב את הגב אלי והולך אל המטבח. מכנסי הטרנינג שהוא לובש יושבים לו בצורה ממש מושלמת על האגן ודי מגרים אותי, אבל אני מחזיקה את עצמי מלומר עוד משהו, בטח שהוא מתעלם מהספק הערה ספק בקשה (הוראה? ) שלי.
הוא מסתכל עלי לשבריר שנייה במבט די אדיש, מוציא את הקומקום ופותח את ברז המים מהמתקן כדי למלא אותו. "רוצה תה?" הוא שואל באגביות.
אני יורקת לכיור את משחת השיניים כשאני מרגישה שהפה שלי מיצה את עניין הצחצוח ונעצרת בין הסלון למסדרון. "כן, תודה."
הוא לא מסתכל עלי שוב. אני מחליטה להיות עניינית בשיחה איתו אחרי שאסיים להתארגן עד שהוא יחזור להיות הוא. אין לי מושג אם הוא יספר לי אם זה בגלל אתמול או לא, ולמען האמת עשיתי אתמול את מה שהייתי צריכה. לא עוד קיר אגו.
אני לובשת מכנסיים של בנות הפווארפאף שקניתי בFIX, קולקציה ממש מתוקה ומעלת זיכרונות ילדות יחד עם החולצה הקצרה הרחבה שלבשתי אתמול לארוחה עם מאיה. לא בדיוק מתאים, אבל בשביל לראות דירה כמה דקות לא צריך להשקיע. ואם כבר השקעה, אני נועלת כפכפים ומרגישה קצת מבוכה לדעת שאני צריכה לסדר את הציפורניים ברגליים. הלק ששירי מרחה לי ביולי התקלף לגמרי והציפורניים ארכו ודי התבלגנו שוב.
ליאם הספיק להניח את הכוס שלי ליד הספה בסלון ומסמן עם העיניים שלו כשאני מתקדמת למטבח שהיא שם. הוא לא אומר כלום עדיין, רק שעון על השיש כאשר הרגליים שלו שלובות. הכוס שלו... רגע, אין לו כוס בכלל. אולי הוא שתה כבר כשהתעורר, אני מזכירה לעצמי. הוא קם לפני.
אני נושפת על הכוס שלי וכמעט שואלת אותו על הנסיעה העתידית לים כשהנייד שלו מצלצל. הוא חושף ישר שזאת מירי כשאומר, "היי, אמא." מירי אומרת משהו עכשיו, והוא איכשהו נמנע מלהסתכל כשעונה לה, "אמא, כשעופרי ואת תיפגשו היא תעדכן אותך על הבדיקה הבאה שלה, סבבה? אני באמצע משהו. נדבר." והוא מנתק. הוא מתנהג כאילו אני לא לידו וזה קצת פוגע בי.
אני מחליטה לפתוח את עניין עיצוב הדירה העתידית, משהו שלמעשה די מרגיע אותי. תכנון פרקטי תמיד עדיף על דמיונות שמפתחים חרדה. "אני מניחה שחדר העבודה בדירה שם למעלה הוא הממ"ד גם, לא? אמנם זה חדר קטן בטח כמו פה, אבל אנחנו חייבים לשים שם איזו ספה נפתחת או מיטה." אני עוצרת לרגע, כמעט אומרת שאולי אפשר לשים במחסן חלק מהדברים, רק שאני לא מצליחה לחשוב מה.
ליאם סוף סוף נזכר איך לדבר. "למה? כדי שתוכלי לברוח ממני כל פעם כשנריב?"
הלב שלי מחסיר פעימה. משהו בי לא היה מוכן למצב רוח קרבי כזה. העיניים שלו מעט מאיימות כשהן פוגשות את שלי. אני מזנקת מהספה וקמה לעברו, באיזשהו מקום הוא עדיין הביטחון שלי ואני כן מרגישה מעט לחץ בגוף. הוא דוחה אותי כשאני מנסה לגעת בו, ואני כועסת והולכת בהפגנתיות לכיוון החדר. תוך כדי שאני צועדת, אני בעצם קולטת שהוא צודק ואני באמת בורחת. אני מסתובבת חזרה אל המטבח ומחליטה שאין טעם להסתיר עוד את מה שברור.
"עצם זה שאתה מתעלם, מתנהג ככה וגם לא מכחיש זה... זה מראה שכן. זה מראה שזה בתוכניות שלך, בראש שלך." אני לא רוצה לפרוץ בבכי מתוך הכעס. אני בעיקר מבועתת.
ליאם כולו גוש אחד גדול של קרח. "את עושה מזה יותר ממה שזה, לפחות בשבילי."
"אני חושבת שהעלינו את זה כבר אתמול, לא? שאמא שלך בצד שלי בקטע הזה." אני עדיין לא בטוחה שאנחנו מדברים על אותו נושא. מסתבר שכן.
"גם לי יש זכות החלטה." הוא לא זז ממקומו ויוצר סוג של הרתעה. אני לא מכירה אותו ככה.
"התשובה שלי היא לא, ליאם. אין פה שום משא ומתן." עכשיו אני כן מרגישה סחרחורת וגם את התה עולה לי בגרון. אני פוזלת לשבריר שנייה לכיוון המרפסת ותוהה אם לצאת לנשום אוויר.
הוא אומר משפט ממש קשה שמנוגד לגמרי לקרירות בה הוא עומד, "את אוטמת אוזניים ולי את אוטמת את הפה."
לתת לקטנצ'יק שם בלי פירוש כבד כל כך, מוכתם בדם, רחוק מהמתוק והוורוד שהעולם אמור להיות כשיצא לי מהגוף (אני עדיין לא מאמינה שהוא שם), זה לסתום את הפה בעיניו?
אני מוצאת את עצמי מתחננת, הדמעות מבצבצות, "אני אדבר איתך על כל, כל, כל נושא שתרצה. לא על זה. ליאם, בבקשה. די."
הוא לא מתייחס. "זה מפריע לך לך בתור שם שני נגיד?"
אני מוצאת את עצמי מרימה את הקול ונחנקת מהבכי שצץ לו. "זה לא יקרה!"
הוא לא מספיק להגיב וכבר הנייד שלו מצלצל שוב. הוא מסתפק בשתי מילים שגורמות לי להבין שאני חייבת ללכת לשטוף פנים כי אנחנו יוצאים מהבית גם אם לא מהבניין. "אנחנו עולים."

"נרגעת?" ליאם נועל את דלת הדירה כשאני יוצאת מהמקלחת ומסתכלת על הרצפה כל הדרך למעלית. "בואי במדרגות, מה יש לך? כולה שתי קומות." הוא פותח את דלת האש החסינה שקרובה לדירה.
"איך אתה רגוע ככה?" אני מסננת. "הנשמה של קטנצ'יק עוד לא נוצרה ואתה כבר הורג אותה ומכתים אותה."
"שוב, את לוקחת את זה רחוק וממש מגזימה." הוא מחכה עד שאני בפער של כמה מדרגות ממנו.
אני מוצאת את עצמי אוחזת במעקה. "אני לא רוצה, טוב? די כבר. תעשה את הקעקוע הזה אם זה מה שירגיע אותך."
"מה יכול להרוג בשם שני?" השאלה הזו שלו יכולה להרוג גם אותי. אם לא היינו מגיעים לקומה ה-19, כנראה הייתי מתפרצת עליו שוב.
מקס, בעל הדירה, מחכה לנו עם הצ'יוואווה הנבחן או הנבחנית שלו בכניסה ללובי הקומות. הוא לוחץ לליאם את היד ואומר את מה שעלה לי לראש מהרגע שהגעתי לכאן, "מכירים את השכנים רק כשעוברים דירה."
"דבר אחד בטוח: מותר כלבים בדירה," ליאם אומר וממהר להסביר שגם לנו יש.
"תעשו איתה מה שאתם רוצים." מקס מכניס אותנו אל חלל גדול מאוד שמהר מאוד מזכיר את הדירה של ליאם, רק בלי הרבה רהיטים. למשל במטבח, אין שום שולחן. רק שיש לא עמוס בכלל. אני לא בדיוק רגועה כשמקס עושה לנו סיור בין החדרים, ולכן אני לא מרוכזת. רק כשאנחנו יוצאים למפרסת, נופל לי האסימון שזה בעצם אותו הצד ואותו הנוף כמו הדירה של ליאם, רק עם חדר אחד יותר במסדרון. אני רואה עכשיו יותר פרטים מנקודת המבט כאן, נגיד את ההמשך של הכביש. פתאום אני לא לחוצה יותר בכלל. טוב, אני כן. פשוט ממש קצת. זה אמור להיות קל יותר אם נשחזר כל דבר כמו בדירה עכשיו ופשוט את החדר שליד יחידת ההורים נשאיר ריק עד שנתחיל לתכנן אותו לפרטי פרטים לבואו של קטנצ'יק.
"מתי הכניסה אמרת?" אני שואלת, ומשהו בפנים של ליאם מראה שהוא מופתע.
"אתם לחוצים בזמן או משהו?" מקס מרים את הכלב/ה שלו כי היא לא מפסיקה לנבוח ומשלים, "בעיקרון אני מצטרף לאשתי ולבת שלי ב-1.1, אבל אני יכול לפנות אותה עוד קודם בדצמבר."
"דצמבר זה טוב, לא? באיזה חודש תהיי?" השאלה הזו של ליאם גורמת למקס להוריד את העיניים לבטן שלי ישר. זו תחושה לא נעימה במיוחד.
"שישי בערך." אני מרגישה איך הרגליים שלי מתחילות להתעייף.
"את רוצה?" ליאם מראה שהוא כן יודע לשאול כשצריך על משהו שאנחנו צריכים החלטה משותפת ולא דחף לא הגיוני.
אני מהנהנת. "אמרתי לך, כמה שפחות בלאגן עדיף. רק עולים שתי קומות, זה בטח לא יהיה כמו לעבור רחוב או משהו."
מקס מותח את שפתיו לחיוך וניגש למטבח. "אתם רוצים לשתות משהו? אני אעבור אתכם על החוזה. אתם צריכים עורך דין?"
"אני במקרה קצת יודע על חוזים." ליאם מחייך חזרה, לראשונה הבוקר אני חושבת, ומסתפק במשפט הזה.
"זה בסדר אם ארד לדירה?" אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו.
"בטח." ליאם נותן לי את צרור המפתחות שלו.
אני יורדת במהירות במדרגות, פותחת את הדירה וסוג של טסה אל חדר השינה שלנו. אני מוציאה את הלפטופ שלי וכמעט לוחצת על ספר הטלפונים והכתובות כשאני רואה מייל מועבר מליאם מהיום בבוקר. מה? מה זה? הכותרת שלו היא: 'תדפיסי במשרד שלך'.
אני לוחצת על המייל ורואה בו בסך הכל קובץ PDF בודד עם... וואו. הוא באמת עשה את זה הבוקר. אני פותחת אותו ואכן רואה פרטי חבילה לפראג באוקטובר, כלומר אוטוטו, פחות מחודש. אני נזכרת מה רציתי לעשות, מחליטה לא להתפזר ומקלידה בלוח המקשים בנייד את המספר שסהר נתנה לי. אני חייבת טיפול פסיכולוגי גם, אין מנוס מזה. ובתור התחלה? אני מעדיפה שליאם לא ידע.

כשהמציל מודיע שנגמרו שירותי ההצלה, אני יוצאת מהמים הרדודים והזהובים ומתקדמת אל ליאם ששוכב לו על המגבת ולא זז. מסכם את ההתנהגות שלו ליום הזה. כשהוא חזר מהדירה של מקס, שבקרוב תהפוך לשלנו, הוא אמר לי שהוא צופה שנריב עוד הרבה על עניין השם וכדי שנניח את זה עכשיו בצד. משום שסגרתי פגישה ראשונה כבר לשבוע הבא, אני מסכימה, מה שכמובן מפתיע אותו. הוא הספיק גם לפרסם את הדירה היום ביד 2 וקיבל מספר טלפונים ממתעניינים בשעות האחרונות.
"תיכף יהיה חושך ולא נראה את הדברים שלנו." אני סוג של עומדת מעליו. "שנתקפל?"
"עוד כמה דקות." הוא עם עיניים עצומות והנייד שלו על החזה שלו. "לא ישנת טוב בלילה, נכון?"
"איך אתה יודע?" אני מחזירה בשאלה ולוקחת את המגבת שלי. נראה לי שאלך לשטוף את הגוף מהחול בינתיים.
"סתם, את מתוחה כזה כל היום." הוא עדיין רגוע, זה בגלל הכדורים? "כשנגיע הביתה תתקלחי ותלכי לישון. את רוצה לעצור בדרך במק'דונלדס או ששבעת מהשניצלונים והצ'יפס שאכלת מקודם?"
"לא, אני בסדר." אני באמת מרגישה ככה. חתיכת שינוי איך שהיום הזה התפתח.
"טוב, אז פשוט תתקלחי ותלכי לישון. מחר שישי לא צריך להשקיע בארוחת ערב אם תרצי ללכת להורים שלי. גם תוכלי לישון יותר."
"אולי אני אקפוץ להורים שלי בבוקר-צהריים ככה. אבא שלי חזר עכשיו לשגרה עד חנוכה." אני מחייכת לעצמי, וליאם בדיוק פותח עיניים וכנראה לא מבין מה הסיבה לחיוך.
לא ממש דיברנו לעומק בשהייה שלנו כאן בחוף. אני המשכתי לקפוץ לי בין הגלים, כמו שאני אוהבת. ליאם נשאר לשכב על החוף ולא נכנס למים אפילו פעם אחת. הבנתי שזנחנו את נושא השם והפעם היחידה שהעלינו את קטנצ'יק לשיחה הייתה כשליאם שאל אם אני מרגישה אותו זז בתוכי. עניתי שעדיין לא ושברור שאעדכן אותו כשזה יקרה. אני לא יודעת למה הוא לא מאמין לי כשאני שוב ושוב עונה לו שזה לא קרה עוד ובטח שלא סומך עלי. אני מרגישה עדיין אותה עופרי, רק עייפה יותר ונפוחה יותר בבטן.
העייפות משחקת אותה, ומזכירה לי את עצמי שאחרי בריכת השחייה בתור ילדה, וכשאני יוצאת מהמקלחת אני ישר צונחת למיטה ונרדמת. החיסרון בכך הוא שלא בדקתי אם ליאם בלע את הכדור שלו או לא, ולצערי גיליתי באותו לילה שלא.
אני מתעוררת מזיעה קרה שמגיעה בעקבות סיוט שהעיר אותי. אני על הגב בחדר, ממלמלת עדיין מתוך שינה שנקטעה את המילה "לא" עד שהשפתיים מקבלות הוראה מהמוח שאני במציאות ושאפסיק. אני לא יודעת אם אני מרגישה הקלה. אני מרגישה פחד.
אני יודעת שלחזור לישון אני לא אצליח, ולכן אני קמה מהמיטה בסוג של דממה וקודם כל הולכת למקלחת שלי. אני שוטפת פנים, חוששת להסתכל על עצמי במראה. אני כולי חיוורת. אני יוצאת למטבח, מדליקה את האור בו ומוזגת לעצמי מים. הספרות הכחולות בשעון שבמיקרוגל חושפות ששלוש וכמה דקות. אני מרגישה קור לא רצוני תוקף אותי עד העצמות ולא יודעת מה לעשות. אם אחזור לחדר כדי ללבוש משהו חם יותר מגופיה ומכנסונים, אעיר את ליאם. אני מסתכלת על הספה בסוג של תפילה שיש שם שמיכה ומגלה שלא. אני יושבת עליה ורועדת, החלום עולה לי בראש מחדש. כל פרט בו.
אני שומעת את הקפיצים של המיטה ולאחר מכן צעדים, מה שאומר שלא פאביו הוא זה שהתעורר. ליאם מופיע במסדרון כמה שניות לאחר מכן. "את בסדר?" הוא משפשף את העיניים שלו ונמנע מלהסתכל על האור שבמטבח.
"היה לי חלום לא טוב." אני קמה ישר וסוג של מזנקת עליו לחיבוק כדי להירגע. אני יודעת שאני צריכה אותו במצב הזה.
"בואי." הוא כורך סביבי את היד שלו ואני מניחה את שלי על פלג הגוף העליון החשוף שלו, בסמוך לכתף. לא שמתי לב אפילו שהוא הלך לישון בלי חולצה הלילה. "רוצה לספר לי?" הוא שואל תוך כדי שהוא נותן לי נשיקה בלחי.
אני מצמידה את האף שלי לצוואר שלו ושואפת לתוכי את הריח שלו. "חלמתי על קטנצ'יק."
"אבל אמרת שזה חלום לא טוב."
"זה לא היה." אני נחנקת ומעלה את היד השנייה שלי אל כיוון העורף שלו כך שאני סוג של לוחצת עליו את החיבוק. הוא סוגר אותי ומצמיד אותי אליו יותר.
"אז מה היה שם? מה חלמת?" הוא מדבר לאט, בסבלנות.
אני עוצמת את העיניים רק בגלל העייפות שרודפת אחריי, רק שמהר מאוד כל התמונה עולה לי בחזרה. אני הולכת בשדה ירוק ליד גדר עבה, כמו גבול. אני שומעת הרבה פיצוצים ומתכופפת כל פעם אל האדמה, מפחדת בין היתר למעוד מהסלעים שכאן. אני יודעת שליאם שם, מעבר לגדר, ואני מחכה לו שיצא. יש לי משהו לספר לו. בתוך כל הירוק הזה יש משהו עטוף בבד לבן מוכתם באדום שמפר את השלווה בצד הזה. הפיצוצים בצד השני הרסו שם את השלווה מזמן. פה, בצד שלנו, יש עדיין תקווה לחיים חדשים. אולי גם לנו יהיה. קודם כל הוא צריך לצאת לראות מה התוצאה של הפיצוצים כאן, במקום שאמור להיות בטוח. ליאם צריך לבוא כבר, והוא לא מגיע. אני צריכה לספר לו משהו. לא שוב לספר לו על חיים שנקטעו בטלפון פה.
"עופרי?" ליאם לוחש לי באוזן ומבהיל אותי לרגע. אני צריכה להודות לו על כך שהוא החזיר אותי למציאות. הוא מרחיק אותי ממנו לאט, אבל יד אחת שלו על המותן בעוד השנייה על הגב. "מה חלמת על קטנצ'יק?"
"חלמתי שחזרת למלחמה, אני חושבת. לא הייתי בגבול אף פעם, אני לא יודעת. בכל מקרה, חיכיתי שם כדי לספר לך משהו או יותר נכון להראות לך משהו. להראות לך את קטנצ'יק כנראה. רק שהוא... רק שהוא היה..." אני מושכת את האף ומסיימת בהשתנקות את סוף החלום, "הוא היה מכוסה סדין לבן מלא דם ו... מת."

"לא יודע, אמא. חלאס כבר! אני לא רוצה להעיר אותה, לא. רגע, אני לא יודע לבשל? תפסיקי להתנהג כאילו אני בן שנתיים, טוב? היא לא ישנה טוב כבר שני לילות, ואני רוצה שהיא תישן. אז נדפוק בדלת ונפתיע, טוב? את מוכנה להפסיק ללחוץ? לא יודע מתי היא תקום, די! לא, אני לא אעיר אותה גם אם יהיה שבע בערב והיא עוד תישן."
ליאם לא לידי בחדר, קל להבין את זה מהמרחק המסוים שהקול שלו נשמע. קל גם להבין שאני ערה שוב, אבל הפעם לא מסיוט חוזר. אני מרגישה את הלב שלי עדיין הולם חזק בחזה. הוא הרים אותי לחדר כשכמעט התעלפתי לו בידיים, חיבק אותי חזק ממש שנגמר לי אוויר, אבל העדפתי להיות ככה מאשר התחושה המאוימת האחרת. "זה רק חלום," הוא אמר וחזר על המילים האלו עד שנרדמתי על החזה שלו.
"מה קשור לזה שהיא בררנית עם אוכל? תטגני שניצלים היא תאכל." ליאם עדיין עצבני שם במסדרון. "אני מתחיל לספור שבתות עד פראג רק שיהיה שקט לסוף שבוע אחד מהטקסים האלה של ארוחת שישי, תאמיני לי. טוב, אמא. כן גם קציצות זה בסדר. אמא שלה בממתינה, ביי."
אמא?
"היי, דניאלה. יכול להיות שהנייד שלה על שקט, לא יודע. היא לא הרגישה טוב בלילה וישנה עכשיו." ליאם נשמע פחות לחוץ. "אני אגיד לה להתקשר כשהיא תתעורר, היא רוצה לבוא אליכם. לא, לא צריך שתבואי, הכל בסדר, סתם חולשה. היינו בים והיא הייתה הרבה במים עם הגלים, אולי בגלל זה." הוא שקרן אלוף.
אני רוצה לצאת מהמיטה, רק שהרגליים שלי הצמיחו שורשים. הן ממש קשות. אני מרגישה כאילו אני דבוקה למזרן. התחושה הזו די מפחידה אותי. אני כולי בחרדה כשליאם נכנס פתאום לחדר ותוך שנייה המבט שלנו מצטלב.
"התעוררת מהצעקות שלי?" הוא ממהר להתנצל כשאני מהנהנת, מטפס חזרה למיטה ונשכב לידי שוב. "את בסדר, עבר?"
תוך רגע הכל מציף אותי מחדש ואני בוכה שוב. "לא ממש."
הוא נותן לי נשיקה במצח. "את רוצה לנוח עוד קצת?"
"זה לא קשור למנוחה ממש." אני מקרבת את כף היד שלי לשלו. "אני לא יודעת אפילו מה זה, זה באמת רק חלום." אני נאנחת.
"גם לי יש סיוטים, זה לא חדש לך." הוא מגרש מפניו את השיער שלו, שמרב שהוא ארוך מסובך עכשיו.
"ואיך אתה מתמודד איתם וחוזר למציאות?" אני מסתכלת עליו במבט מאוים, אני לא רוצה להיבלע בזה.
"קודם כל, קטנצ'יק עדיין פה והוא יהיה פה כל הזמן, פשוט בהמשך כבר לא בבטן שלך, אלא איתנו פה במיטה אולי או במיטה שלו." הוא מחייך חיוך קטן. "ואיך זה עובר? הם שוקעים ביום יום. את תיכף תתעוררי, תיסעי להורים שלך ותשתפשפי בשגרה. את רוצה שניסע להורים שלי לארוחת ערב?"
"אבל למה זה עלה בחלום דווקא ככה? למה הוא היה מכוסה בסדין כזה?" אני לא משחררת.
"ככל שתלחצי על זה יותר, את תיכנסי כולך לזה מחדש. זה לא טוב. הוא לוחץ עם האצבעות שלו על הכתף שלי ומתחיל לעסות. "את כולך תפוסה."
"כואבות לי הרגליים," אני מודה.
"תישארי במיטה עוד קצת עד שיעבור. להביא לך משהו לשתות, לאכול לפה?" הוא עובר ממצב שכיבה לישיבה.
"למה היית ער בלילה?" אני מוצאת את עצמי חושבת על זה.
"מה?" הוא כמובן לא מבין מאיפה הבאתי את זה, אבל הוא לא מבולבל. הוא יודע למה אני מתכוונת.
"לא בלעת את הכדור שלך, נכון? אחרת היית ישן חזק." אני רואה שהוא מרחיק את היד שלו ממני.
"את כאילו מנסה להיכנס ליום יום בזה שאת שוב מנסה לשלוט בקטע של הכדורים?" הוא שוב נמנע מלפגוש את המבט שלי, ואני מזהה טיפה כעס בקול שלו.
אני עוצמת את העיניים ומרגישה איך החולשה עוטפת אותי. עניין של כמה דקות ובטח אפול לשינה שוב, אני לא רואה את עצמי קמה עדיין. "אתה זוכר כשהשתחררת מה אמרת לאמא שלך? אני זו שאהיה אחראית על הכדורים."
"בסדר, לא לקחתי, טוב?" הוא כבר מוציא את הרגליים מהמיטה. הלוואי שהייתי מסוגלת גם. "את נתפסת על זה יותר מדי בקטע של להציק."
"אתה חושב שגם אמא שלך מציקה לך. אולי שתינו צודקות ואתה זה שטועה?" אני מצמידה את השמיכה לגוף שלי יותר כשקור לא מוסבר מתקיף אותי.
"לא יודע. אין לי ראש לזה. להביא לך משהו לשתות או לא?" הוא עומד ועושה צעד לכיוון הדלת.
"לא, תודה." אני עוצמת עיניים מחדש וחושבת על כיוון אחר לחלום: אולי בכלל קטנצ'יק יגיע למשפחה מתה כי ליאם ואני לא מפסיקים לריב והוא סוג של חלום?
***
הנשימות של ליאם סוגרות עלי וגורמות לי לפתוח עיניים. אני אפילו לא יודעת כמה זמן ישנתי.
"אני מצטער." הוא מבין שאני ערה ונותן לי שוב נשיקה במצח תוך כדי שהוא מתקרב אלי. "אני לא צריך להתנהג אלייך ככה, את בסך הכל דואגת לי ואני צריך לדאוג לך עכשיו גם."
"אני מפחדת שזה לא יעבור."
"זה יעבור." הוא מול הפנים שלי ממש, האף שלו נוגע בשלי. "אני מבטיח לך. הכל בסדר." יד אחת שלו כרוכה סביב הכרית בעוד השנייה יורדת מתחת לשמיכה ונעצרת על הבטן שלי. זה מוזר להגיד את זה, אבל רק המגע שלו שם גורם לכל זה להיראות מציאותי יותר.
"אני גם רוצה כדורים לישון חלק," אני ממלמלת, לא יודעת אם אני באמת מתכוונת לזה.
"אני לא חושב שמותר לך," הוא אומר משהו הגיוני. "איך המשמרות שלך שבוע הבא? שגרה תעשה לך טוב."
אני כמעט מספרת על הטיפול ביום ראשון ונושכת את השפה. הוא לא צריך לדעת עדיין, ככה סיכמתי עם עצמי. "עובדת ביום ראשון, שלישי ורביעי. אני חושבת שביום ראשון אסע לקניון אחרי העבודה, אני רוצה לקנות משהו."
"סבבה." הוא לא חוקר אותי. זה טוב. "רוצה לצאת לסיבוב? פאביו טייל איתי קצת בבוקר, אבל אפשר ללכת לפארק הלאומי קצת להסתובב איתו."
"נספיק ללכת להורים שלך?" אני מרימה את הראש אל הממיר. רק אחת עשרה. בטח שנספיק.
"יאללה, בואי." הוא מושך אותי החוצה מהמיטה עם היד החסונה שלו, ואני מבינה שבאמת עדיף לצאת לחיים בחוץ מאשר לשחזר שוב ושוב את רגעי האימה מהסיוט.

"היי, אל תעשה את זה הרבה, טוב?" אני בין מבקשת מליאם לשואלת אותו תוך כדי שאני לוקחת את גביע הגלידה ממנו. אנחנו הולכים בפארק הלאומי סביב האגם בערך חצי שעה ועצרנו הרגע בין בית הקפה לקיוסק הקטן.
"לעשות מה?" ליאם מייצב את הרצועה כדי שפאביו לא יקשה עליו לאכול. היא גם ככה כבר די הדוקה, לא קשורה, לכף היד שלו.
"אל תגיד הרבה להורים שלי ושלך שאני לא מרגישה טוב כשיש דברים... דברים כאלה." אני מנסה להטביע את זיכרון הסיוט בגלידה המתוקה. היא כן מנחמת אותי.
"את מעדיפה להלחיץ אותם יותר? קחי טרמפ על המצב שלך עכשיו וזהו. עובדה שהכל בסדר מבחינתם, אני חושב." הוא מוריד חזרה את משקפי השמש שלו אל עיניו ומתחיל ללכת לכיוון המדשאות.
אני מחפשת מקום מוצל ופנוי וזה קצת משימה בלתי אפשרית עם כל המשפחות פה, שלא נדבר על ריח המנגל שנמצא בכל פינה. "מצב," אני חוזרת אחרי המילה שלו בסוג של לגלוג. "זה לא בדיוק מצב זה... טוב, לא משנה. אני חושבת שזה גם מלחיץ אותם להגיד כל שבוע בערך שאני לא מרגישה טוב."
"את האמת? עם התזונה הכושלת שלך זה לא יפתיע אף אחד." הוא מפתיע אותי במשפט הזה.
אני זוקפת גבה. "אכלתי דווקא בסדר אתמול."
"בכללי." הוא לא מתרגש. "אם אמא שלי תכין לך היום עוד דברים חוץ משניצלים, את תאכלי, טוב? תזכרי שהגוף שלך צריך עוד דברים חוץ מפחמימות וקצת חלבונים ואת לא נותנת לו. הגלידה בסוף היא סוכר שהופך לפחמימה."
"היית צריך להיות מדריך כושר או משהו." אני מגלגלת את העיניים.
"יופי, עופרי. את יודעת להתחמק מדברים באמת טוב מאוד." הוא פותח עלי פער קל בהליכה.
"נו, ליאם." אני מפחדת שהגלידה תיפול לי כי באמת המוכר הפגיז בכמות הכדורים ואין מצב שיש פה שניים, בטוח יותר. "אני משתדלת, נכון? אתה רואה שאני משתדלת."
"תשמעי, זה נשמע כאילו אני רב איתך. אני לא. אני פשוט עושה את מה שביקשת ממני לעשות- לקרוא קצת את הספר הזה שאמא שלי הביאה אז ליאיר כשיעל הייתה בהיריון. את לא עושה רבע ממה שכתוב שם בשלב הזה של ההיריון, סבבה? את אפילו לא עושה ספורט בסיסי שזה ללכת. אני רואה מה את עושה עם פאביו בגינה, יושבת על ספסל והוא מטייל בקטנה סביבך ומצטרף. זה לא טוב."
"המסעדה הייתה הספורט שלי, אתה יודע את זה. אף פעם לא הייתי ספורטאית-"
"את יודעת לרכב על אופניים, לא? קחי אותן ובואי, תצטרפי אלי לאיזו ריצה כמו בהתחלה. ברור שבעבודה שלך עכשיו את הולכת פחות, אבל מה שעשית במסעדה זה קריעת תחת, לא ספורט." הוא לא מנסה לשכנע אותי, הוא די מתעקש. "אני בטוח שגם ככה הגוף שלך יפריש איזה חומר, ברח לי השם שלו, שעוזר לישון טוב בלילה. מה אכפת לך?"
"טוב." אני מזייפת חיוך למרות שהוא בכלל לא מסתכל לעברי ומניחה שזה מה שישחרר אותו. בסוף שנינו משתחררים במיטה כשאנחנו חוזרים לדירה ומגלים שהשעה רק אחת וחצי.
"אז את כן מרגישה טוב?" ליאם שואל בחיוך זדוני משהו תוך כדי שאני מורידה לו את התחתונים. מספיק שאני אעביר את האצבעות שלי על הקצה של הזין שלו כדי שהוא יגלגל את העיניים וייפול ממש על הגב אל תוך הכריות.
"כשאני חרמנית שום דבר לא משנה לי." אני מנסה לתמרן את המבט שלי בינו לבין... בינו השני. הוא כמובן גומר מהר, וכשאני קמה לשטוף ידיים וחוזרת אני מופתעת לראות אותו עוד בהכרה.
"נכון אמרתי לך לרכב על אופניים?" הוא שואל, וכולו זקוף עוד.
"נו?" אין לי ממש סבלנות להמשך ואני לא מבינה למה הוא בוחר לפתוח את זה מחדש דווקא עכשיו, כשבא לי לעשות לו קצת נעים וכיף.
הוא מותח את שפתיו לחיוך ענקי ומושך אותי עם היד אל פנים המיטה. "נתחיל בזה שתרכבי עלי."
"מה? לא." אני קצת נבהלת מהמחשבה.
"למה לא? בחיים לא היית מעל מישהו?" ליאם לא עוזב את היד שלי, אבל מרפה את המשיכה. אני יודעת שהוא יוותר אם לא ארצה ובטח אאכזב אותו.
"לא." אני מרגישה איך אני מסמיקה.
"את רוצה לנסות? אם יכאב לך נפסיק ישר, באמת." הוא מרים את הצוואר מעט. "תנסי, עופרי. מה אכפת לך?"
"אני אפילו לא יודעת מה לעשות." אני רגילה שאני זו ששוכבת על הגב והוא מעלי.
"פשוט תטפסי עלי ואני אכנס לתוכך ככה. אחר כך זה כמו... זה כאילו אני אהיה סוס." הוא מצליח להצחיק אותי בתיאורים האלה שלו. "את תראי שככה תרגישי את הכיף חזק יותר. באמת."
אני סוג של מתיישבת לו על הבטן, אני גם קצת באוויר, ובסוף יודעת שאני צריכה לזוז לאגן. "בטוח?" אני עדיין לא כל כך סגורה על זה.
"צריך להרגיל אותך לעוד תנוחות." הוא כולו בטוח ומורה לי להישאר באוויר בדיוק מעל הזין שלו. שתי הרגליים שלי בין שני צידי הגוף שלו, והן מתחילות להתעייף. אני רועדת.
"אני נכנס, בסדר?" הוא מרים את הגוף שלו מעט תוך כדי שאני מתכופפת עם עיניים עצומות. הוא מרים יד אחת שלו ונוגע לי בשפה. "היי, תפתחי עיניים. מה יש לך? זה כיף."
"כן, כן." אני נושמת עמוק, לא יודעת מה קורה לי. בהדרגה מסוימת אני מרגישה אותו נכנס לתוכי עד שאני ממש עליו, העור שלי נוגע בשלו.
"כואב?" הוא שואל ישר כשהמבט שלנו נפגש.
"לא." אני מסתכלת עליו וממלמלת, "מה עכשיו?"
"אמרתי לך, תרכבי. תתחילי לזוז." הוא מעלה את היד שלו אל השיער שלי. "יאללה, עופרי. חיים רק פעם אחת."
אני מניחה את שתי הידיים שלי על הבטן שלו ועושה את מה שנראה לי נכון לעשות. זה מוזר כי פתאום אני באמת מרגישה אותו זז בתוכי ולא רק נמצא שם וזהו. ליאם עצמו נהיה אדום ומזיע מהר, והוא גם מרים את הגב כשאני מעט עולה כדי להכניס את עצמו עמוק יותר, אני חושבת. כשאני מרגישה תחושה חמימה בפנים סוף סוף, אני מתחילה ליהנות ולהשתחרר. הבעיה העיקרית היא שגברים גומרים מהר מדי, וליאם די מעולף על המיטה אחרי שלוש דקות בערך.
"עד הפעם הבאה תלמדי ליהנות גם, אני מבטיח לך." הוא מתנשם ונותן לי נשיקה בראש כשאני עוברת לשכב צמוד אליו. "לפחות שינינו קצת, זאת גם התחלה."
"אני צריכה עוד הרבה להשתפר," אני ממלמלת, נבוכה.
"זה כיף דווקא לדעת שיש עוד לאן לשאוף. לא יהיה משעמם." הוא מחייך את החיוך היפה שלו ועוצם עיניים.
אני חושבת מה להגיד לו, לשאול, אולי גם לבדוק וכשאני עומדת לעשות את זה, אני מגלה שהוא כבר ישן. אני עוצמת את העיניים רק אחרי שאני ממש נצמדת לגוף המזיע שלו, הריח לא מפריע לי לשם שינוי, ומצליחה להירדם גם, הפעם חלק.

ארוחת הערב אצל מירי ויוסף עוברת מעל המצופה. אני אוכלת את כל מה שהיא בישלה בשבילי, בטח שאני תחת מעקב צמוד של ליאם, ואחר כך שנינו נשארים עוד קצת בגינה עם כולם. מזג האוויר מתחיל להתקרר, וליאם מוריד לי סווצ'ר שלו מהחדר שלו לשעבר שבקומה השנייה. הוא מדגים במיומנות איך הוא מחליף חיתול לשליו ומצליח גם להרדים אותו, ואני הופכת לשלולית עד ששירי מעירה אותי חזרה אל ההווה.
"אז את רוצה לבוא?" היא חוזרת על השאלה שלה.
"לבוא לאן?" ליאם מתערב.
"שיר מהעבודה שלנו מארחת את כולנו בבית שלה, יש לה בית ריק. זה לא בילוי מסוכן או משהו, דורש סך הכל להתלבש בקטנה ולבוא. תשחרר אותה." היא מוציאה לליאם לשון.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב," הוא עונה בשמי. בא לי לעשות לו דווקא באותו הרגע וללכת בכוונה, אבל אני עייפה באמת אחרי שני הלילות האחרונים ונאלצת לוותר. אני עולה עם ענבר לחדר שלה, רואה איך הוא כבר מקבל צורה אחרת כשרובו ארוז. ליאם אמר לי עדיין לא לספר למשפחה שלו כלום על הדירה החדשה, ולכן אני יושבת על קצה המיטה שלה ומקשיבה לה נסחפת בתיאורים על עיצוב הדירה שלה ושל בן.
בבית אנחנו צופים ביחד בסרט "באהבה, סיימון", וליאם בולע את הכדור שלו רק כשהסרט נגמר. אני חושבת ככה שנרוויח כמה דקות שיחת נפש במיטה ביחד, כמו פעם, אבל הוא עסוק בהתכתבות עם כפיר, שמסתבר שיצא לדייט לא מוצלח.
"סיפרת לו?" אני מכניסה לסל הכביסה את הגרביים שלי ותוהה אם לגרוב חדשות או לישון בלי.
"על קטנצ'יק?" ליאם נועל את מסך הנייד שלו ומניח אותו על השידה שלו. כאני מהנהנת, הוא משיב, "לא ממש. לא סיפרתי גם לנופר. אני לא יודע, זה לא מרגיש לי כזה נחוץ כרגע. אולי כשנתחיל את שנת הלימודים ונשב כולם ביחד אני אספר."
"הלידה שלי בטוח לא תפגע בלימודים שלך?" הנה משהו שלא חשבנו ובטח שלא העלינו בקול בכלל.
"מה, השתגעת? זה לפני הכל. אפשר תמיד לעשות קורס שוב." הוא מפהק ומעלה את השמיכה. "אני חושב שהלילה אפשר לישון בלי מזגן."
אני באמת קולטת שהאוויר ממש נעים. "נכון." אני לוקחת את השעון שלי ומכוונת אותו לשמונה בבוקר.
"למה את שמה שעון מעורר?" הוא מכבה את האור לגמרי, ועכשיו רק התאורה הכחולה של הנייד שלי מאירה את החדר.
"אני נוסעת להורים שלי מחר, הרי לא הלכתי היום. רוצה לבוא?" אני כבר יודעת את התשובה.
"לא, לא. יש לי איזה פרויקט לסיים במחשב. תיקחי את האוטו." הוא מסתובב לכיוון שלי כך שהוא חצי על הגב חצי על הבטן. "ותמסרי לנועה ד"ש."
"עלי." אני מניחה את הנייד שלי בצד גם ומצטרפת אליו אל פנים המיטה. "אני אצטרך את האוטו גם ברביעי כי יש לי בדיקה ישר אחרי העבודה, אלא אם כן אתה רוצה לבוא."
"מה, הבדיקה החודשית כזה? סריקה?"
אני מהנהנת. "אני לא רואה שבני הזוג באים כל הזמן, בהתחלה כזה ואולי בסוף. מה שאתה רוצה."
"אני אבוא, למה לא? עוד חודש ועוד חודשיים זה כבר באמת יהיה בעייתי וצפוף." הוא עוצם עיניים. "ברשותך, אני מרגיש שעוד שנייה אני נרדם. לאחל לך שינה נטולת חלומות?"
"אמן." אני מתהפכת על הגב ובוהה בתקרה. ליאם הרדום עוד ער בקטנה ומניח את היד שלו על הבטן שלי. אני מלטפת לו את האצבעות ומכריחה את עצמי לרוקן את הראש מכל מחשבה. בסוף זה מצליח, ואני נרדמת.
בשבת, אצל ההורים, לא נרשם שום דבר חריג. נגיד הגעה של ליאם? זה כן היה חריג. אף אחד לא הופתע מזה שהוא לא בא, גם אם הלימודים שלו אכן דופקים בדלת. אבא רצה שניסע לסבתא ספונטני, אני פחות, וחזרתי לדירה כשהם נסעו. נועה רצתה לבוא אלינו, אבל אמא כמובן זכרה שאמרתי שליאם מכין עבודה ואמרה לנועה שעדיף שלא נפריע לו. לא עשיתי שום דבר מיוחד. ליאם הציע שנלך לקניון ביחד בערב במקום שאלך מחר אחרי העבודה, ואני פסלתי ישר. הוא ירד למרכז המסחרי שליד הבית, הביא לנו מגש פיצה וראה כדורגל בסלון. אני מצאתי את עצמי לראשונה מזה הרבה זמן יושבת עם עיפרון רישום במרפסת ומנסה לצייר משהו או יותר נכון לשרברב. לא הלך. ליאם התנגב מאחוריי ושאל מה זה, עניתי שאני לא יודעת עוד והפכתי את הדף. ניסיתי פילים קטנים כי היה לי חיזיון קל לאיך אעצב את החדר של קטנצ'יק. אני רוצה להיות זו שתצייר על הקירות.
יום ראשון סוף סוף מגיע. אני מסתכלת על השעון הרבה בעבודה, רוצה שהיום כבר ייגמר. אני שמחה שארוחת הצהריים היא סוג של הפסקה טובה להעברת הזמן, פחות שמחה שהאוכל לא טעים לי. הבנות מספרות על המסיבה בבית של שיר, שכבר גילתה על ההיריון שלי, ואני מקשיבה ולא אומרת כלום. הפעם למדתי, ואני מכינה את התיקיות כך שבשעה עשרה לארבע אני קמה מהכיסא אל החדר בו הן נמצאות בידיעה שכאשר אני חוזרת למשרד שלי, אני יוצאת מכאן. אני פוגשת את אלי בכניסה לחדר שהוא בעצם סוג של מקלט. הוא בדיוק עם אחת שסידרתי מחדש בשבוע שעבר.
"הכל פה נראה טוב יותר מאז שהגעת. מה שלומך?" הוא מחייך אלי. אנחנו מדברים הכי בכללי שיש, והוא מצביע על אחת מהתיקיות שביד שלי. "גולן הוא לקוח VIP. יש לאשתו חנות של מוצרי תינוקות בבאר שבע, יש מצב שגם בפתח תקווה. את רוצה שאדבר איתו כשיגיע העת? הוא בטוח יעשה לך מחיר טוב."
"אני אשמח." אני מחייכת קלות ופונה אל הכונן האימתני.
איריס מגיעה בדיוק כשאלי יוצא, והיא לעומתי מתקתקת את הכנסת התיקיות. "אז מתי החתונה?" היא שואלת באגביות.
"מה?" אני לרגע מדמיינת או ש... ?
"מה מה? את ואח של שירי לא מתחתנים? היא אמרה שהיא חייבת לקנות שמלה לחתונה של אח שלה ויש לה פחות מחודשיים." היא עושה פרצוף של 'תנחתי, גברת', רק שאין לי מושג על מה היא מדברת.
"אולי אחד מהידידים הטובים שלה מתחתן, לא יודעת. ליאם ואני לא מתחתנים," אני אומרת את מה שנראה לי הכי הגיוני.
"אני בטוחה שהיא אמרה אח שלי," איריס אומרת ולא בדיוק מרפה.
"אני אומרת לך ממקור ראשון שלא." אני סוגרת את המגירה ומסתלקת מהחדר עם מעט נימוסים. "נתראה ביום שלישי." אני כמובן מגיעה למשרד שלנו, חוטפת את התיק שלי ורצה במדרגות אל הכניסה, לא מחכה למעלית. אני רואה בדיוק את האוטובוס מרחוק, רצה אל התחנה ותודה לאל ולרגליי שעוד בכושר ומספיקה. אני מסדירה את הנשימה תוך כדי שאני מחפשת מקום לשבת ויודעת שעכשיו סוף סוף אולי תהיה לי שליטה לפחות בעצמי.
***
אחרי שאני עושה היכרות קצרה עם איבון, המטפלת שמומחית בטיפול וסיוע לנשים של הלומי קרב, על פי דבריה של סהר, אני פותחת ישר על אירועי סוף השבוע האחרונים: ההתעקשות של ליאם בנוגע לשם יונתן לקטנצ'יק.
"אולי זה עולה לי כסיוט, אני לא יודעת. חלמתי שהילד מת בדיוק ליד גבול ופיצוצים ומשהו שנשמע כמו מה שליאם סיפר לי." מזל שהכנתי את עצמי לבכי שיצוף מהר. אני לוקחת חתיכת טישו נוספת מהחבילה שהבאתי איתי. "הוא פשוט גוזר את הגורל שלו כבר."
איבון השלווה מהנהנת (כי זה מה שפסיכולוגים עושים הכי טוב). "זאת הסיבה שאת מתנגדת? אין משהו מעבר?"
"כל פעם קורה משהו שקשור למוות של יונתן שעושה את הסיפור... הופך את לליאם למה שנקרא "ליאם אחר". אני לא רוצה את זה 24/7 בחיים שלי. בבן שלי." הגרון שלי מתחיל לכאוב מהבכי.
"והוא מסרב לקבל את ההתנגדות שלך מטעמי הנצחה, לדעתך?"
אני שותקת לרגע, מעבדת את השאלה במוח. מה הכוונה? הרי אין כאן שום דבר מעבר להנצחה, לא? הוא רוצה לזכור לתמיד. אני מעדיפה לא לבזבז זמן יקר על מחשבות בעצמי. "אני לא מבינה."
"למה הוא לדעתך מתעקש לקרוא לילד שלכם על שמו של חבר שלו?" היא זזה מעט בכורסה שלה, אך לא מאבדת את הקשר העין איתי.
"כי כל זה חלק ממנו. גם התינוק הזה יהיה. זה עדיין לא נותן לו זכות לקרוא לו ככה. זה לא יקרה." את סוף המשפט אני אומרת בטון נוקשה. אני מרגישה כאילו משכו אותי וגררו אותי חזרה אל לב המריבה עם ליאם בסלון.
"את מאוד חד משמעית ונשמע שגם הוא. מישהו מכם יצטרך להתפשר בסוף, את יודעת. תשעת החודשים יגיעו לסיומם ואיתם האי וודאות לגבי השם. כל ילד נולד עם שם." בקטע הזה, היא לא מחדשת לי.
"זה יתפוצץ לנו בפרצוף, זה בטוח."
היא מעלה את מה שאמרתי לה שליאם זרק. "שם שני זה סוג של התגמשות, מצידו של ליאם."
"לא!" אני מגלה שאני מרימה את הקול.
"אוקי. אוקי. מהשיחה הראשונה איתך אני למדה שאת תזדקקי לטיפול הזה גם, חופף לטיפול של ליאם. קורה לא פעם שיש משהו, מצבים, בחיים שמקרינים על בנות הזוג. את נמצאת בשלב שאת באמת כבר עמוק בתוך זה וגם את, עם כמה שיהיה לך קשה לקבל את זה, שקועה ומלאת חרדות. יש מצב שאת אפילו לא שמה לב אליהן והן נטמעו בך, אבל זאת לא התנהגות טבעית."
"מה?"
"התגובות שלך הן בכי, חנק. ככה מגיב אדם שנמצא בחרדה."
"הקאות?" אני ממלמלת.
היא מהנהנת. "גם. אני מקווה שעד הלידה שלך נצליח להשתלט על הכל. את תצטרכי להראות התמדה מצידך והפנמה."
"הפנמה?" בחירת המילה הזו נראית לי משונה.
"לא להכחיש. זה בסדר לסבול מחרדות ולהגיב בשלל צורות וצבעים אליהן. קחי הרבה אוויר כי את באמת תצטרכי אותו להמשך."
אנחנו נפרדות עם הידיעה שמעכשיו אצטרך לפנות את ימי חמישי שלי בבוקר כי לרב אחרי הצהריים שלה מלאים, ואני מסכימה ורק אומרת לה על הטיסה, אם התמדה זה חשוב. היא לא דואגת, מדפדפת ביומן ואומרת שאגיע ברביעי באותה השעה.
אני מחליטה לקחת מונית לקניון וכך בעצם יוצא מצב שאני חצי משקרת לליאם. המזל איתי, כי כשאני בדיוק בכניסה ליאם שואל איפה אני כי הוא קפץ לקניון גם לקנות משהו בחנות כלי כתיבה. אני מגיעה לחנות בהליכה מהירה אחרי שאני קונה לעצמי אודם חדש שממש רציתי, וכאילו מראה שעשיתי משהו אם כבר הסתובבתי.
"זה הכל?" הוא כמובן מפקפק קצת.
"שתיתי גם מילקשייק בבית קפה." זה גם חצי שקר כי קניתי מילקשייק במק'דונלדס.
"טוב." הוא מחייך אלי וקונה לעצמו קפה לקחת מארומה לפני שאנחנו יוצאים. "אה, שכחתי להגיד לך. הדירה שלנו, סופי. עוברים בתחילת דצמבר."
"וואלה." אני מחייכת חזרה ומרגישה קצת כאב בטן. "ומה עם הדירה שלך? הסתדרת במכירה?"
"יש מתעניין שנשמע רציני. אני נפגש איתו שוב ביום שלישי בבוקר."
אני מרגישה עדין מעט מחנק כשאנחנו בדרך למרות שהחלונות פתוחים ומזג האוויר אכן מסמן שנכנסים לסתיו. כשאנחנו שוב בדירה, אני על סף כניסה למקלחת כשליאם מבקש שאעבור על הכדורים שלו, כי הם נגמרו. אני הולכת "למקום הסודי" כשהוא במקלחת, ממלאת את הקופסה שלו מחדש ומוציאה את פתק ההנחיות. אני עוברת ישר למי אסור לבלוע את הכדורים שעוזרים לו לישון, וכמובן שלנשים בהיריון אסור.
אחרי שאנחנו מעבירים את הערב המאוחר בשיחת חולין על המעבר העתידי, שרק מגבירים את הלחץ הזה, ליאם הולך לישון. לסהר יש מחר אירוע בערב, והיא הקדימה את הפגישה איתו לשמונה בבוקר. אני יושבת בחדר העבודה מול המחשב וגולשת בכל מיני אתרים של חנויות טבע על כדורי שינה או הרגעה טבעיים. אני לא רוצה את התחושה המתוחה הזו לנצח, היא לא רצויה בכלל ומתישה אותי. אני על סף הירדמות מול המסך כשפאביו נכנס פתאום לחדר, מגיח מתחת לשולחן ורץ חזרה לחדר השינה. אני לרגע לא מבינה מה קורה פה עד שאני רואה את הצואה שלו שם. אוי. מסכן. לא הצליח להתאפק וכנראה שליאם לא הוציא אותו כמו שצריך בצהריים וכשהתקלחתי. יכול להיות שהוא בכלל לא טייל בערב? אני אוספת אחריו את הצואה, מדדת לחדר ושמחה לפחות שאירדם כי באמת שהייתי פעילה היום. המוח כמובן עובר לעבוד (לפעול במרץ) כשהעיניים עצומות ואני ישר נתקפת בהלה שאם ליאם לא הוציא את פאביו לטיול, כמו שסיכמנו מראש אתמול, איך הוא יטפל בקטנצ'יק? איך נצליח להיות הורים ביחד? לא, לא, לא, עופרי. לכי לישון, בבקשה. לא עוד לילה לבן מלא במחשבות ופחד.
לרגליים יש רעיון אחרי כמה דקות. הן קמות אל הסלון, מדליקות את הטלוויזיה וגורמות לעיניים לשקוע בסרט אלאדין ובסוף גם להירדם. השקר הזה של "שקעתי בסרט" עובר חלק כשליאם מתעורר. אני יודעת שלא אוכל לשרוד כך לנצח, ולכן אני הולכת ישר לאחת מחנויות הטבע שגוגל מפות הראה שיש לנו ליד הבית וקונה איזה רגיעון. תאמינו או לא, אולי זה בכלל פסיכולוגי, זה עוזר ואני ישנה טוב. וגם עוזר שליאם לא יודע מכל זה, ואת הכל אני עושה מתחת לאף שלו, כאילו מדובר באיזה פשע. אני מקסימום מתביישת, מינימום לא רוצה להלחיץ אותו ובטוח שכבר פחות לחוצה בעצמי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
עוד פעם הוא משחק עם הכדורים. היא בסוף תעזוב אותו באמת
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
גם אם היא רוצה, ומשהו בה רוצה, היא לא תעשה את זה
הגב
דווח
guest
אני לא יודעת אם אנשים כמו עופרי מסוגלים לחכת לטיפול ושיעזור להם. נגיד עם סהר היא הייתה מאד לא מוכנה לשמוע מה שלא רצתה לשמוע... כאילו שהיא לא בסדר. ולמה להסתיר מבן הזוג שלה את זה שהיא הולכת לטיפול? הוא רק יתמוך בזה
הגב
דווח
טען עוד 13 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
שלא תעז
שלא תעז
מאת: אתי בן ארויה
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
סיפורים אחרונים
חבורת מד''א  פרק 11 חלק ג'
חבורת מד''א פרק 11 חלק ג'
מאת: אור קרסנר
זה לא סוף העולם
זה לא סוף העולם
מאת: שיר פיליבה
להעיף אותך גבוה
להעיף אותך גבוה
מאת: Yael Shayn
עונג וכאב
עונג וכאב
מאת: Yael Shayn
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan