כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 76

"הייתי צריכה לעזוב אותך כבר בינואר"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 87

פרק 76: (דברים שקורים) אחרי החגים

אני מתעוררת (שוב) בגלל פיפי לוחץ ובלית ברירה פותחת עיניים. אני מגלה ישר את ליאם ער, מסתכל עלי ובו זמנית משחק עם השיער שלי ביד אחת בעוד השנייה מונחת בין הבטן לשדיים.
"את ממש עייפה, אה?" הוא סוג של שעון על מרפק היד שעל הגוף שלי.
"מה השעה?" אני מצליחה לראות את השעון שלו הפוך ולא מאמינה לרגע. "וואו. אחת." אני משלבת את כף היד שלי בשלו ומנסה לדחות את הפיפי בעוד כמה דקות.
"לא רציתי להעיר אותך, בטח אחרי אתמול. אמרתי לעצמי את בטח צריכה לנוח יותר מבדרך כלל." הוא עובר לשכב על הגב.
"אל תזכיר לי את אתמול," אני נאנחת.
"אז בואי נדבר על היום, או יותר נכון מה שנשאר מהיום." הוא מעביר את היד הפנויה שלו משיערי אל שיערו. הוא באמת חייב להסתפר. "ההורים שלי עושים על האש. אמרתי להם שאני אראה איך את מרגישה ואחזיר להם תשובה אם נצטרף גם. את רוצה שנלך?"
אני מחייכת חיוך ממזרי שאני בספק אם הוא יכול לראות מנקודת המבט שלו, ולכן מסתובבת חצי על הגב חצי על הבטן. "אני רוצה משהו אחר."
ליאם ואני שכבנו בסך הכל פעמיים בשלושת החודשים האחרונים. חוץ מהפעם בה התעוררתי חרמנית ובסוף הוא זרם איתי, מצאנו עוד חלון הזדמנות בצהריים רגע לפני שהלך לטיפול. זה עצוב, אבל מרב שכל אחד עכשיו עסוק בעצמו ובדברים שעוברים עליו, אנחנו שוכחים איך ליהנות. בתחילת הקשר איתו כל כך נהניתי, עם דגש על המילה הזו, בכל מה שקשור לקיום יחסי מין. זה היה חדש לי, החלק הזה של התשוקה והאש. עכשיו אנחנו טרודים בכל העולם ואשתו, והרצינות תואמת למצבי הרוח.
"לכי תצחצחי שיניים קודם." הוא מוריד את היד שלו כמשחרר אותי. כשאני חוזרת למיטה ומשאירה מראש את המכנסיים והתחתונים שלי על הרצפה, אני מופתעת לראות אותו עדיין עם בגדים. "תשכבי על הבטן שנייה, אני רוצה לנסות איתך משהו אחר."
"ליאם של פעם?" אני סקרנית ומעט חוששת, אבל מצייתת לו וטומנת את הראש בכריות. אני לא רואה מה הוא עושה, אני כן מצליחה לשמוע שהנשימות שלו כבר לא עלי. הוא זז לחלק אחר במיטה. כמה שניות אחר כך אני מרגישה את האצבעות שלו על הישבן שלי.
"תהיי רגועה, טוב? אני צריך שתהיי רפויה." הוא נשמע רגוע באמת. הלב שלי ממש לא. מה הוא הולך לעשות? אני עוד לא מסיימת להריץ בראש תסריטים אפשריים וכבר מרגישה את אחת האצבעות שלו ב... רגע, מה? זה לא נעים לי בכלל.
"כואב לי," אני אומרת ישר.
"יובל לא ניסה איתך אף פעם?" ליאם דוחף את האצבע שלו עמוק יותר לפי הטבעת שלי ובמקום להרגיש מגורה ושריפה בגלל שכיף לי, אני מרגישה שריפה כי באמת כואב לי ואני כולי מתכווצת.
"לא. אתה יכול להפסיק?" אני לא אוהבת את התחושה.
"וזה רק עם האצבע," הוא מלמל ומוציא אותה. אני מרגישה אותה אחר כך נכנסת לתוכי כמו שאני אוהבת רק שהפוך. "ואת זה?" הוא מכניס ומוציא אותה במהירות, ואני מתרטבת ישר.
"דוגי? את זה ניסינו."
"ו?"
"פחות התחברתי."
ליאם נאנח (ואני גונחת כשהוא מוציא את האצבע שלו וחוזר לשבת לידי). "רוצה לנסות שוב או שאת מסתפקת רק בזיון של האצבע?"
"אפשר." אני עוברת לשכב על הגב.
ליאם לא נראה מרוצה. "את לא נראית בעניין."
אני מחליטה להיות כנה וילדותית. "אני מפחדת."
"אין לך ממה, באמת. ניסית עם יובל עוד תנוחות או שהסתפקתם בסקס רגיל רב הזמן?"
אני עונה בשאלה, "כמה פעמים שכבת 69?"
הוא מרים גבה. "אני לא סופר." יש שתיקה של כמה שניות, והוא מפר אותה. "לא יצא לך?"
"יצא לא ממש מוצלח. לא נהניתי." אני מעדיפה לא לעלות בזיכרון את הניסיון הגרוע מאוד של יובל ושלי באחת מהחופשות שלנו בארץ למה שנקרא "שינוי".
ליאם מהנהן. "יש לנו הרבה על מה לעבוד לפני שקטנצ'יק יתפוס לך נוכחות אמיתית בבטן ויקשה עלינו. הבנתי מיעל שאוטוטו יהיה לך קשה לישון על הבטן כבר."
"אז לעלות לך על הגוף הפוך ולמצוץ?" אני שואלת בפשטות, והוא פורץ בצחוק וכבר עולה עלי וגורם לי לפתוח רגליים ישר.
"בסדר, שיהיה רגיל עכשיו." והוא מתחיל להדביק לי נשיקות בפרצוף.

אנחנו מגיעים לבית של מירי ויוסף שכשכולם כבר בחוץ בשלב הארוחה. הייתי חייבת להתקלח ואני לא מבינה איך ליאם הסתפק בלנקות את עצמו עם החולצה שהשליך לכביסה וזהו. הוא נהנה לזיין אותי בלי קונדום וגם לא מכחיש את זה. למען האמת? גם אני נהנית.
"אני לא רוצה לחזור לעבודה," שירי מתלוננת כשאני מתיישבת לידה. מה, הזכרתי לה את העבודה? "אני עובדת מחר, מחרתיים ובחמישי ובאמת לא רוצה," היא ממשיכה.
"אני עובדת רק מחר. אלי אמר שיש דווקא ביקוש למשמרות מהסטודנטיות רגע לפני שהן חוזרות ללימודים." זה לא מפריע לי בכלל. גם יום עבודה אחד מספיק כדי לחוש מעט שגרה ולא אבודה.
"אתה זוכר את רביעי בבוקר, כן?" יוסף מזכיר לליאם משהו שאני לא יודעת אם שמעתי עליו או לא. יותר מדי דברים נכנסים לי מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה במהירות לאחרונה. משהו בי לא מסוגל להקשיב ולהכיל דברים אם הם לא ברי השפעה לעתיד.
כשאנחנו בדרך הביתה, ליאם מספר לי על תיק יחסית פשוט שאבא שלו נתן לו בתור התחלה. "אני שוב הולכת לראות אותך בחולצה מכופתרת?" אני נזכרת במרץ האחרון.
"כן. אני חייב."
אנחנו חוזרים בשעה שבע וחצי, ואני מוציאה את פאביו לטיול קצרצר למרות שרץ לו בגינה בבית של מירי ויוסף. כשאני בדירה שוב, ליאם שוכב על המיטה בחדר אחרי מקלחת, תודה לאל. "משהו מעניין בטלוויזיה?" אני מרימה את העיניים אליה.
"עוד מעט יש משחק של מכבי תל אביב מול ראשון לציון בגביע, אכפת לך אם אני אראה?" זה מוזר לי שהוא מבקש את רשותי.
"למה שיפריע?" אני עונה בשאלה ולוקחת את אחד הספרים שיש לי ליד המיטה. משהו בספרים האלה על ההיריון והלידה מזכירים לי מדריכי טיולים לחו"ל. עד שאתה לא בא בשטח, אתה לא באמת מבין שום דבר.
"בואי תהיי איתי פה." הוא מתופף על המזרן. "צפויה לנו תהלוכה מתחת לחלון עוד מעט."
"מה?" אני מרימה גבה וניגשת מיד אל התריס. אני רואה בהמשך הרחוב במה נבנית באמת.
"הקפות שניות. עושים את זה פה. יהיה לילה רועש." הוא לא מניד עפעף, מה שאומר שבשבילו מדובר במשהו שהפך לשגרה.
"אני מעדיפה לקרוא בשקט בסלון," אני משיבה ויוצאת החוצה כשאני שומעת את ליאם חוזר על המילה 'בשקט' בגיחוך. בהתחלה אני לא מבינה על מה הוא מדבר. מהר מאוד השקט מופר בשירים שמחים ובלהיטים ששונו להם המילים למשהו דתי למדי. אני זונחת את הסרט, עוברת לשכב על הספה ומרגישה איך מהר מאוד כאב ראש מבצבץ לו ברקותיי. שיט. ליאם צדק. אני מלטפת את פאביו שעבר לשבת לידי על הספה די קרוב לאגן שלי ומקווה שעד השעה אחת עשרה יהיה שקט. איכשהו המחשבות עולות לי לראש או יותר נכון לומר שחזורים של היממה האחרונה. אני מוצאת את עצמי על הרגליים, עומדת בכניסה לחדר. ליאם שקוע במשחק, מסתכל עלי לשבריר שנייה וצולל חזרה אל המשחק.
"בלעת את הכדור?"
הוא שם את הטלוויזיה על מצב מיוט. "מה?"
"בלעת את הכדור?" אני חוזרת על השאלה.
"עוד לא." הוא לא מחזיר את הקול למשחק.
"גם הלילה לא?" אני מרגישה איך כעס מתחיל להצטבר לי בגוף. הוא מתערבב עם תחושת פחד שיהיה כאן שידור חוזר של אוגוסט בקרוב מאוד. לא, לך מכאן דוב. אני לא מוכנה שתיכנס לי לביתה ותאיים על ההגעה של קטנצ'יק. אמור להיות שליו ורגוע עד אז. אני מחכה שיגיד משהו, והוא לא אומר כלום. נכון שאין בתקופה הקרובה שום "תאריך מאיים", זה עדיין לא אומר שהוא צריך לא לבלוע את הכדורים. "הבטחת לי אז בינואר שתטפל בעצמך, זוכר? שזה יהיה התנאי שאני אשאר, שאני לא... הייתי צריכה לעזוב אותך כבר אחרי אותו לילה שם בבית של מאיה." אני עכשיו מרגישה אכזבה עצומה ועומדת ללכת חזרה לסלון כשהוא עוצר אותי.
"הנה." הוא מוציא את הקופסה הקטנטנה עם הכדורים ובולע אחד כשפניו עוטות פרצוף מסוים. ברור שהוא עושה את זה כדי לרצות אותי. "בסדר?" הוא מוציא לשון כדי להוכיח שהכדור בדרך לקיבה.
אני מהנהנת, מקווה שאולי הלחצתי אותו קצת במילים שלי. אני מטפסת למיטה, והוא מחזיר את הקול למשחק. אני מעדיפה משום מה את הקול של השדר והפרשן מאשר מה שהולך מחוץ לחלון ונשמע פחות חזק מכאן. אני שומעת את פאביו נכנס לחדר והולך לצד שלו וגם את ליאם מזיז לו את המיטה לכיוון הקיר. אני מסתובבת לכיוון המקלחת כך שאני עם הגב אליו. הוא מניח על היד שלו על הבטן שלי, ואני מורידה לו אותה. הוא מנסה שוב, הפעם מניח אותה על המותן. משהו בי אומר לי לוותר, ואני נרדמת כשאני עם הגב אליו, בלי לדבר איתו.

הבנות מהעבודה לא מפסיקות לדבר על החזרה ללימודים במשך כל היום. במסעדה, היינו משתפים חוויות מהחופשה הקצרצרה. כאן לא מדברים בכלל על החגים שנגמרו, אלא על מה שיהיה אחריהם. שירי ואני יושבות זו ליד זו בהפסקת הצהריים, והיא מרשה לעצמה לקחת חצי מהשניצל שלי כשאני אומרת לה שהוא לא טעים לי. אני מסתפקת בתפוח ומעט טחינה ומבקשת מליאם שיכין לי אוכל. התעוררנו היום בבוקר כאילו כלום לא קרה, או יותר נכון לומר שאני התעוררתי והוא מלמל משהו לעברי וחזר לישון. הוא כותב חזרה שיגיע לאסוף אותי ונלך לאכול ביחד כי הוא צריך לקנות משהו וגם צריך את עזרתי.
אני נבלעת די מהר חזרה בעבודה, אבל הקול של שירי המתרגשת שמתחילה בקרוב את שנה א' משתלט על כל המשרד עד כדי כך שאלי מעיר לה שתדבר בשקט. אני מרגישה צביטה בגוף, האם אני מפסידה משהו שכולם כן עושים? התחושה הזו מלווה אותי עד השעה ארבע בדיוק, ואני קמה למרות שיש עוד מעט עבודה.
"לאן זה?" איריס שואלת ומצביעה עם העיניים על שתי התיקיות הסגורות שבשולחן שלי. "את לא יכולה להשאיר פה תיקים וללכת."
"נכון, נכון." אני לא יודעת מה קורה לי, אני כן יודעת שאני רוצה ללכת מכאן. אני עומדת לקחת את התיקיות אל החדר שבהמשך המסדרון כשאיריס אומרת שהיא כבר תיקח אותן בשבילי. "תודה, אני מעריכה את זה." אני מניחה את התיק שלי על הכתפיים, מרגישה איך הפיפי לוחץ, מורידה אותו והולכת לשירותים. כשאני על סף כניסה למשרד שלנו, אני שומעת את איריס שואלת את שירי למה אני מעופפת ככה. שירי מספרת לה שאני בהיריון, ואני לא רוצה לשמוע את התגובה שלה, ולכן נכנסת מיד.
"ביי. בהצלחה בלימודים." אני מציצה במסך ורואה שליאם למטה.
"מזל טוב, שירי סיפרה לי," היא אומרת ישר.
אני חצי מחייכת. "אה, תודה."
"ליאם פה?" שירי מתחילה לסדר את כלי הכתיבה חזרה לאיזו צנצנת מעוטרת בלבבות.
"כן, הוא מחכה לי." אני רוצה כבר ללכת.
"אני יכולה לתפוס אתכם טרמפ? אני רוצה לקנות דברים אחרונים ללימודים בחנות שליד הבית שלכם." היא על הרגליים.
"אנחנו לא נוסעים הביתה." אני מתחילה ללכת בכוונה. "ביי, נתראה."
אני לא יודעת אפילו למה אני סוג של כועסת על שירי. מה, אני כועסת כי אנחנו באותו גיל והיא עכשיו תחווה משהו ש... ? לא. אני לא רוצה ללמוד. זה סתם הצביטה הזו שגם יש כשאנשים מעלים תמונות בפייסבוק עם "שלום כיתה א" או משהו כזה. זה לא בשבילי. אני ממשיכה להיות מוטרדת במחשבות עד שאני רואה את הקאיה של ליאם ממש בסמוך למדרגות הכניסה.
הוא שולח יד ארוכה ופותח בשבילי את דלת הנוסע. "עופריקי," הוא אומר כשאני נכנסת ונותן לי נשיקה מהירה על הלחי. אני צריכה אותו, ואני יודעת את זה. אני מניחה לשפתיים שלי לרפרף על שלו עד שהבטן שלי עושה רעשים של קרקור.
"אז הולכים לאכול ואחר כך לחפש לי חולצות מכופתרות. אי אפשר לדחות את זה לנצח." הוא שם בוויז את קניון גבעתיים. "שם אין עומס כמו באיילון. אני חושב שיש שם קפה גרג ויש גם צ'יינה טאון למעלה ועוד איזה חומוס."
"אני אהיה הסטייליסטית שלך?" הרעיון מוצא חן בעיניי ואני מחייכת לראשונה הבוקר.
"משהו כזה, אל תתרגלי לזה. יש לי דווקא טעם טוב בבגדים לבד," הוא אומר משהו שנכון. "אם כבר בגדים, אני רואה שאת עדיין מצליחה ללבוש את הג'ינסים שלך." העיניים שלו פוזלות אל הג'ינס שאני לובשת גם עכשיו.
"כן, בערך. קצת לוחץ ובגדר נסבל כרגע. אני חושבת שכשהחורף יגיע לגמרי אני אעבור למכנסים מחוטים וטייטצים למיניהם."
"אוקי." ליאם לא ממש מבין בבגדי נשים, וזה בסדר גמור.
כשאנחנו מגיעים לקניון, אנחנו ישר עולים לקפה גרג. אני מעיינת בתפריט במהירות, מחליטה שאין לי ראש לגוון בהזמנות ולוקחת את הפסטה פיצה, כמו תמיד. ליאם מזמין איזה סלט וקפה ושואל אם אני רוצה מהלחם והמטבלים. "ביררתי על פראג," הוא אומר באגביות ומראה לי בנייד שלו מייל מסוכנות נסיעות. "את תהיי ספונטנית מספיק לנסיעה עוד שלושה שבועות ככה? זה בסך הכל חמישי סוג של מלא, כלומר טיסה בחמש בבוקר, שישי ושבת כן מלאים וראשון רק הטיסה. קמים לארוחת בוקר וישר לנמל התעופה ככה שנהיה פה בסביבות שש, שבע. זה טוב לי מבחינת הלימודים."
אני מתלהבת וכל השיחה הזו על חו"ל מרוממת את מצב הרוח שלי, שעולה מעט יותר כשהאוכל מגיע. אני תוהה אם להתחיל לבשל לעצמי ולקחת לעבודה ואין לי מושג איפה להתחיל בכלל. המעט שאני יודעת לבשל מושלם מתחיל ונגמר בפירה. אני כן יודעת להכין פסטה ברוטב עגבניות ולטגן שניצלים, אבל נגיד להכין קציצות או עוף כמו שליאם מכין? קשה מדי. אף פעם לא הייתי מהבנות שהתברכו בכישורי בישול מגיל קטן ופתאום זה קצת מציק לי שאני משתפת את ליאם.
"כשאני אכין לעצמי אוכל ללימודים, ואכין גם לך כמובן, את תעמדי לידי, סגור? תרשמי מה שצריך כדי שתזכרי וזהו. לאט לאט תהיי מיומנת. אני אקנה לך עכשיו פה בצומת ספרים איזו מחברת מתכונים קשיחה לפי נושאים." הוא מרחיק את הלחם ממנו ונותן לי אותו ואת החמאה, אהובתי, כמובן. "כולה שלך."
"ניסיתי פעם להכין אורז ושרפתי אותו ממש," אני ממלמלת.
"כן, את נזק." ליאם קצת פוגע בי למרות שהוא מחייך. "בסדר, אני אלמד אותך. עכשיו את תלמדי אותי לבחור מכופתרות שילכו עם עוד צבעים חוץ משחור."
אני מוציאה סכין ומורחת על הלחם את החמאה. "אתה צריך להתחיל ללבוש יותר כחול, להדגיש את העיניים שלך." אני חושבת לרגע ומתחרטת. "או שאולי לא, כי אז יתחילו איתך כל מיני מתמחות ואני אקנא."
"קנאת מספיק כבר, לא?" הוא קליל למרות שהכוונה שלו פחות.
"כן, אתה צודק." אני לוקחת את המפית שלו ומנקה את השפתיים שלי, שמלאות רוטב כתום. "אתה קנאת פעם במשהו שקשור אלי?"
"אני חושב שאני אקנא בקטנצ'יק כשתתחילי להניק אותו," הוא לוחש, שולח יד מתחת לשולחן ותופס את שלי. "הוא ישתלט על האיבר שאני הכי אוהב אצלך."
אני מרשה לעצמי לגחך ולהוסיף "חיחיחי" עד שאני קולטת שמסתכלים עלינו בשולחן שליד, מפסיקה ומעיפה לליאם את היד חזרה לצלחת. אנחנו עוברים בין החנויות וקונים בסוף שלוש חולצות מכופתרות בינתיים: שתיים בצבע לבן, אבל פחות עושה רושם של בית כנסת וחגים, ואחת בצבע כחול. ליאם נדלק על אחת אפורה שלא הייתה במידה שלו, ואני מציעה שנקפוץ לקניון אחר אם אנחנו כבר במוד כשהוא אומר שהוא רוצה לישון טוב לקראת מחר ולהיות מרוכז. את המחברת שהוא קנה לי הוא קובר במגירה השנייה במטבח בין המגבות, ואני מקווה שיהיה לי קל למצוא אותה ולשלוף בקלות כשאצטרך. אני לוקחת בגדים לשינה ועומדת להיכנס להתקלח כשאני בדיוק רואה אותו בולע את הכדור שלו ומרגישה מרוצה ומסופקת. הבעיה היחידה שלי איתם היא שאני מפסידה שיחות נפש של לפני השינה עם ליאם, והיו לנו כאלו לא מעט כשהכרנו. כשאני יוצאת הוא כבר ישן והטלוויזיה דלוקה. אני מכסה אותו בשמיכה שלנו יותר ולא מבינה איך הוא עדיין ישן בלי חולצה כי כן מתחיל להיות מעט קריר בלילות. אני עוברת גם לכסות את פאביו שדי מנומנם. "מחר יהיה לנו בוקר לבד." אני נותנת לו נשיקה בראש ועולה למיטה. החולצה שליאם בחר, והיא לא מהחדשות דווקא, תלויה מול הפרצוף שלי ואני נרדמת כשאני בוהה בה ומשחזרת את השיחה שלנו על החליפה שהוא לבש בחתונה של יאיר.

יש משהו קסום בישיבה עם פאביו על הספסל בגינה לבד, בין המדשאות והמתקנים. גן השעשועים ריק והסיבה ההגיונית היא שהשעה בערך שתיים עשרה בבוקר המאוחר. אני ממשיכה ללטף אותו על אוטומט ונהנית משלל ויטמין D בחינם שנמצא בדיוק מעלי. התעוררתי כשליאם התחיל להתארגן ולא ממש הצלחתי לחזור לישון, אבל כן נשארתי במיטה עוד קצת. הוא סידר את השיער שלו הבוקר בקטנה רק מקדימה והיה נראה לוהט גם ככה, שלא לדבר על כמה החולצה המכופתרת עושה אותו נאה יותר מבדרך כלל. אני עדיין מעדיפה אותו עם חולצה שחורה קצרה פשוטה וג'ינס, אבל זאת דעתי האישית. בכל מקרה, הוא לקח את פאביו לטיול בוקר זריז, והנה אני משלימה עכשיו את הטיול הארוך.
אני יותר ממופתעת לקבל מליאם טלפון שהוא בבית, וכשאני אומרת לו שאני בגינה, הוא משיב שאחכה. הוא מגיע תוך כמה דקות ומוצא אותי בקלות.
"נהנית משמש?" הוא עומד בדיוק מולה ומסתיר לי אותה. אני כמובן מתלוננת על כך, והוא יושב בצד השני שלי ונותן לי נשיקה מתוקה על השפתיים. אני מרגישה שאני רוצה יותר, פותחת את הפה ומתחילה לחפש את הלשון שלו. הוא זורם איתי לנשיקה מהירה עם הרבה רוק, ואני לא מצליחה לזהות מה הוא אכל. אני כן מזהה ריח של זיעה ורואה אגלי זיעה, במיוחד באזור בית השחי שלו, כשהוא על הרגליים שוב. החולצה מופשלת לו עד המרפקים והצלקת שיש לו ביד בולטת ממש באור היום. זה מזכיר לי שראיתי הבוקר, תוך כדי שבדקתי את מעקב החבילות שלי במחשב, שהוא חיפש רעיונות לקעקוע באזור הזה.
"אתה מתכנן לעשות קעקוע?" אני לא מתייחסת לשאלה שלו.
הוא מרים גבה. "איך את יודעת?"
"השארת את האינטרנט פתוח על זה ובבוקר כשנכנסתי לחפש משהו ראיתי." אני לא רוצה להישמע חטטנית, זה בדיוק מה שהיה.
הוא מהנהן. "אה, כן. את נגד קעקועים? לא זכור לי שציינת על זה משהו בשנה וחצי האלו."
"אין לי בעיות איתם. אתה הולך לעשות אותו על הצלקת, לא? האזור שהסתכלת זה פחות או יותר איפה שיש לך אותה." עכשיו אני מרגישה חטטנית. זה סך הכל עניין אישי שלו עם הגוף שלו.
הוא שוב מהנהן. "כן. חשבתי על הסמל של הגדוד ואולי לצרף את השם של יונתן מתחת או רק לחתום באות Y, לא יודע עוד." הוא נהיה רציני פתאום. "תגידי, אם כבר העלינו את יונתן וזה... אפשר שמאיה תבוא אלינו היום?"
בהתחלה אני לא מבינה למה הוא מבקש את הרשות שלי, רק שמהר מאוד אני נזכרת. "אתה רוצה לספר לה היום?" אני חשה לא בנוח לרגע.
"היא רוצה שניפגש ו... ו... אני לא מרגיש שיש מה להסתיר עוד, את מבינה? כולם יודעים הרי." הוא מעביר יד בשיער שלו. "את מחליטה."
אני חושבת לרגע ויודעת שבאמת אין מה להסתיר. אני מסכימה. "בסדר."
"יופי. אני אלך לסופר מפה אם אני כבר לבוש ואקנה דברים, כמה מצרכים גם, לארוחת ערב. את תערכי שולחן יפה ככה?" הוא מושיט יד ומלטף את פאביו שמאוד רוצה את תשומת הלב שלו. "שלום, יפיופי."
"אין בעיה," אני עונה. ליאם מתחיל ללכת, ולי מרגיש מאוד מוזר כל הסיפור הזה, אולי אפילו הטקס הזה. אני יודעת שזה חשוב לליאם, לספר למאיה ברשמיות, אולי אפילו להכריז, ולכן אני מנסה להישמע הכי רגילה שאפשר.
ליאם מזמין אותה לבוא בשבע, ואני מנצלת את הזמן הפנוי למקלחת ארוכה במיוחד. אני אוהבת לשבת באמבטיה עם המים החמים עלי ומפחדת מהחורף שתיכף יגיע רק בגלל ההמתנה הנצחית לדוד. אני עורכת שולחן בזריזות, לא ממש משקיעה מעבר למפיות והולכת לחדר לנוח. ליאם יוצא לריצה בסביבות שלוש, חוזר, מתקלח ונכנס לעניינים במטבח. תוך כדי שאני מתהפכת במיטה, אני שומעת את הפעמון מצלצל. אני מסתכלת על השעון שבממיר ומגלה שבול שבע.
ליאם נכנס לחדר לשבריר שנייה. "היא פה. תתארגני." הוא לבוש בג'ינס רגיל וטי שירט שחורה מקושקשת, כמו שאני אוהבת. אני פחות אוהבת את הכפכפים המוזרים האלה של אדידס שהוא מסתובב איתם בבית.
אני שומעת את הדלת נפתחת ואת הנשיקה המאוד חזקה שלהם ובטח שהחיבוק. ליאם מוביל את מאיה לסלון, ומהר מאוד הם מדברים על הטיפולים שלו והתהליך. הוא מאוד גלוי איתה. היא מתעניינת בחזרה שלו ללימודים, מספרת בקטנה על החזרה שלה והמתחים שלפני והם שוקעים באיזה זיכרון על בגרות שליאם השלים והיא עזרה לו ללמוד אליה.
אני לובשת ג'ינס קצר אדום וחולצה לבנה רחבה. השיער שלי נראה די בסדר למרות שהוא נוטה להתנפח כשאני ישנה איתו רטוב. אני מחליטה שאין צורך להתאפר ויוצאת אל הסלון. מאיה ישר מזנקת כשהיא רואה אותי. היא עוטפת אותי בחיבוק ומתיישבת חזרה בספה השנייה. היא לבושה בשמלה בצבע ורוד בייבי, נועלת הוואינס שחורות פשוטות ומאופרת רק במסקרה, אני חושבת.
"מה שלומך?" היא מחייכת אלי, ואני צריכה כמה שניות לעכל את הכל.
"בסדר, בסדר. איתך?" אני מתיישבת ליד ליאם ומסדרת את הכריות לגב. אני חייבת שיהיה נוח, כי לא נוח לי בכלל.
"גם. איך בעבודה עם שירי? בטח טוב יותר מהמסעדה." היא כאילו שואלת ועונה?
"הכל יותר טוב מהמסעדה," ליאם עונה בשמי. הוא מחליף איתי מבט מהיר. אני בקושי מספיקה להגיד משהו והוא כבר מניח את היד שלו על הבטן שלי וחושף את הבליטה הקטנה. לא חשבתי שהוא יהיה כזה ישיר, שיספר כזה מהר.
העיניים של מאיה מתרחבות בלי שהוא אפילו יגיד מילה. היא מרימה את היד שלה על הפה וכעבור כמה שניות ארוכות במיוחד היא מחייכת חיוך ענקי. "וואו! אני מה זה שמחה בשבילכם!" היא בעיקר מסתכלת על ליאם. "אתה הולך להיות אבא, אתה קולט את זה?"
"את האמת עדיין לא. אני כן מרגש בשל."
אני יודעת שהוא אומר את המשפט האחרון בעיקר כדי להרגיע אותי. אני איכשהו בסדר. התגובה של מאיה יותר טובה משל המשפחות שלנו, למשל.
מאיה כמעט שואלת איך זה קרה, אבל עוצרת את עצמה ושואלת באיזה חודש אני. ליאם שוב עונה בשמי, "משהו כמו שלישי וחצי." הוא מסובב את צווארו אל המטבח. "מאיה, את רעבה? בואו נלך לאכול. הכנתי ארוחת ערב."
"לא היית צריך." היא שולפת ממפרק כף ידה גומייה וקולעת את שיערה לצמה מהירה ולא ממש מדויקת. אני צריכה להפסיק להסתכל עליה ככה, אני יודעת. יש מצב גדול שהיא מרגישה שאני בוחנת אותה כל הזמן.
ליאם מגיש לנו את האוכל, אני מביאה בסך הכל לשולחן סלט וחצי, בקבוק מים וסודה. לא מובן לי למה ליאם לא הביא מהסופר קולה או בקבוק מוגז אחר, ומהר מאוד אני מגלה שמאיה שותה רק מים. הוא בישל חזה עוף מוצלח מאוד והכין כתוספת קוביות הומפרייז מעולות. אני חושבת שלא אכלתי הומפרייז ביתי אף פעם. במקום לעמוד לצידו וללמוד, הלכתי לישון. טיפשה שכמותי.
ליאם מספר על מה שקרה במשפט היום ואיך הוא שלט בתיק וכמה יוסף גאה בו. מאיה מספרת על עצמה, ואני לראשונה מגלה במה היא עובדת. מסתבר שהיא עוזרת אישית צמודה של איזה מנהל בית דפוס בפתח תקווה והיא אחראית על היומן שלו. היא עובדת מהבית בימים שיש לה לימודים ובין פעמיים לשלוש נמצאת במשרד איתו. יש לה גומחה שם והיא בעיקר עוזרת לו לתמרן את לוחות הזמנים. ליאם מסתכל עליה במבט מעריץ ודי מובן לי למה. למרות האובדן שלה היא ביום יום עם הראש על הכתפיים. ומהר מאוד אנחנו עוברים לדבר על האובדן, או יותר הנצחתו.
מאיה מניחה את המזלג שלה. "וואו, ליאם. היה מעולה." היא נשענת לאחור. "אני מפוצצת וגם ככה אני אוכלת מלא בתקופה האחרונה והחגים וזה."
"לא נורא, עכשיו תתחילי להתאמן לצעדה ותורידי את מה שעלית." הוא מוזג לי ואחר כך לו את מה שנשאר מבקבוק הסודה. "זהו, זה סופי התאריך?"
"זה כמובן יכול להשתנות כי ינואר ולכו תדעו אם תיפול שבת גשומה." היא מדברת מאוד לעניין. "אני שמחה שהתיכון שהוא למד פה כן שיתף פעולה ואף יזם את תאריך יום ההולדת ולא הנפילה ככה שזה יהיה חלק מיום לימודים ותהיה יותר נוכחות."
"חשבת על מעבר לצעדה? זאת אומרת, רק תלכו או שבסוף יהיה איזה משהו על במה או לא יודעת?" אני מסתבכת במילים שלי.
מאיה מבינה, למזלי. "אחותו ביקשה מהמחנכת שלו, שעדיין מלמדת, לשאת דברים והיא כמובן הסכימה. עוד לא חשבתי על מעבר. עוברים לי בראש מלא רעיונות, אבל הזמן מאוד קצר וגם התלמידים יהיו עייפים, יום שישי. אני לא רוצה שהם יאבדו סבלנות. זה אמור לבוא מרצון שלהם, התעניינות."
"מה למשל?" ליאם נשען לאחור בסופו של דבר ומשלב את ידיו.
מאיה מושכת את אפה. "בעיקר לספר להם על מי שהיה מבחינת מוטיבציה לגיוס העתידי. אני לא יודעת כמה זה ידבר לשכבות הנמוכות. שוב, כל צריך להיות ענייני כי יום שישי ועד גג אחת אמורים לסיים את הכל."
אני מרגישה חתיכת הקלה בגוף לדעת שאני הולכת לדעת הכל, שלב בשלב, איפה ליאם יהיה ומתי הצעדה הזו תיגמר. אני לא יודעת אם אוכל להצטרף לצעדה עצמה, אולי כן לנסיעה, ועדיין יש משהו מרגיע בכך שאין שום מסתורין והכל מול הפרצוף שלי.
אני עדיין לא סיימתי לאכול. אני מנקרת את ההומפרייז שנשאר בצלחת שלי וממשיכה להקשיב לשיחה שלהם, כמעט ואין לי מה לומר.
"את יודעת, בנינו. הופתעתי שלא שמעתי מנורית ואורן כלום בתקופת האשפוז שלי ואחריה. הם יודעים, לא?"
המשפט הזה של ליאם גורם לי לזקוף אוזניים מיד. הייתי כל כך עסוקה בנו, שלא חשבתי בכלל על הנקודה הזו.
"אני סיפרתי להם במשפט וחצי כשהכל עוד היה טרי. אתה מאוכזב?" מאיה לא נותנת לו לענות וממשיכה, "אני חושבת שהם בעיקר רצו לתת לך להחלים ולא להעיק."
"לא יודע אם אכזבה, הם כן היו נגיד טיפה מעורבים באשפוז הראשון. זה תמיד קורה אחרי האזכרה שלו, הרי יש קשר. חשבתי שהם יביעו טיפה התעניינות, ישאלו לשלומי. קיבלתי רק שנה טובה מנורית בווטסאפ וזהו." הוא חושף משהו שגורם לי להתכווץ במקום. לא ידעתי שזה כזה חשוב לו.
"אני זוכרת במעורפל שסיפרתי להם על זה שבדיוק חזרת הביתה. הייתי כולי בדאגה שאתה בסדר שאני לא באמת זוכרת את התגובה המדויקת שלהם. אני די בטוחה שהיא דאגה לך ואורן דאג. הם כן אמרו לי לעדכן אותם כשיהיה חדש. אולי זאת אשמתי שלא עשיתי את זה ממש." היא משפילה את המבט שלה.
ליאם קופץ. "לא, לא. זו ממש לא אשמתך."
"יש לך משהו הרבה יותר משמח להתרכז בו עכשיו, לא?" היא מסתכלת עלי ומחייכת בקטנה. "נו, עופרי, חשבתם על שם? למה אתה מצפים בכלל, זה בסדר לשאול?"
אני נחנקת בעיקר מהטון האגבי של השאלה הזו. אני רואה ששניהם מחליפים מבט שמאוד מאוד קשה לא לפספס.
"זה בן," ליאם עונה ומחזיר לה חיוך. "ולא, עוד לא חשבנו על שם. בינתיים אנחנו יותר באמת בקטע של לדאוג לדברים אחרים ואולי גם לעבור דירה."
מאיה מבינה מה זה דברים אחרים ולא מעיקה עוד בשאלות. אחר כך היא וליאם מדברים על החולצות המכופתרות שלו והוא כולו משועשע בנוגע ללבוש הרשמי.
"לא עוד ליאם המוזנח." היא מצחקקת וקמה. "יאללה, אני חושבת שאלך. כבר כמעט תשע ויש לי מחר עבודה מתשע עד שש. יום ארוך."
"אבל חמישי." ליאם קם בעקבותיה. "אני מלווה את מאיה למטה, בסדר?" זה מוזר שהוא מבקש את האישור שלי.
אני קמה גם, נפרדת ממנה בחיבוק הרבה יותר צמוד ממה שציפיתי ומקבלת "אני ממש שמחה בשבילכם, באמת", שגורם לי להודות לה.
אני מתחילה לפנות את האוכל ומגרשת את פאביו שישר מזנק על השאריות. אני רוצה לתת לו חזה עוף, אבל ליאם מדלקם את הנחיות הווטרינר ואין לי ראש לעוד נושאים למריבות. ליאם עצמו חוזר מהר משחשבתי. הם לא נשארו לדבר למטה, כמו שהנחתי. הוא נועל את הבית ומצטרף אלי לפינוי.
"לא אכלת," הוא ממלמל בטון כועס וזורק לפח בקולי קולות את חזה העוף הדי שלם שלי.
"למה? היה הומפרייז טעים מאוד." אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק ולהיות רגועה כשאגיד לו שאת אגיד. לא רוצה להתפוצץ עליו או לאגור בתוכי. הנה, זה קרה מקודם ואשתף אותו עכשיו.
"נו, עופרי, מספיק עם המשחקים. מה, את בכוח רוצה שנלך שוב ותקבלי עירוי? את יותר חזקה עכשיו, לא? תאכלי כבר כמו שצריך, את שוכחת שבגוף שלך יש עכשיו עוד מישהו." הוא מזיז אותי בכוח מהכיור ומתחיל לשטוף את הכלים.
"אם כבר אני זו שצריכה לכעוס. ראיתי את המבט הזה שלכם כשדיברתם על אופציה לשמות." אני גורמת לו להסתובב אלי, כצפוי. "אתה יודע, ליאם, רציתי בת רק כדי שלא יקראו לילד שלי יונתן."
הפנים שלו מחווירות במהירות, מה שאומר שהוא נבהל. "מה? למה? מאיפה הבאת... למה את חושבת ככה?" הגמגום הזה שלו כמובן מראה שתפסתי אותו לא מוכן.
"ההספד הזה שלך, שתספר לילדים שלך ותנציח אותו. אתה כזה צפוי!" ואיכשהו אני מוצאת את עצמי צועקת. "על גופתי המתה, שיט, לא משנה, ביטוי אחר. זה לא יקרה!" ונשברת לי כוס מרב עצבים.
ליאם לא מגיב ובעצם לא גורם לי להירגע בכלל. אני מנקה אחרי וכשאני מסיימת, ולו נותרו כלים ספורים בכיור, אני הולכת לחדר השינה וחוזרת לסלון עם שמיכה וכרית.
"אני מכינה אותך מעכשיו," אני ממלמלת בכעס.
הוא מסתכל עלי במבט מאוד מאוד אדיש. "את מכינה את עצמך למעבר לסלון?" הוא ממלמל חזרה.
אני מודה שהמשפט הזה שלו מצחיק אותי, אבל אני נושמת עמוק לא נכנעת לצחוק שרוצה לצאת. "אתה עושה הכל הפוך, אוקי? הפוך מכדי להחלים. לא בולע את הכדורים שלך, משחק איתם, עכשיו לא מרפה את עניין המוות גם מהחיים שאני יוצרת בשבילך. תפסיק כבר, ליאם. די." אני מרגישה הקלה עצומה כשאני אומרת את זה. לא עוד קיר אגו או איך שלא סהר כינתה את זה. "אם אתה לוקח את הכדורים כדי לרצת אותי, אז אל תיקח אותם בכלל ואל תהיה איתי. אתה אמור לעשות את זה בשבילך, אחר כך בשביל קטנצ'יק שכן יצטרך את אבא שלו מאוד ורק בסוף בשבילי. יש תהליך."
"הבנתי אותך כבר בפעם הראשונה, את לא צריכה לחזור על זה כל הזמן." הוא מנגב את ידיו בנייר סופג. "תחזירי את השמיכה לחדר, תפסיקי עם השטויות כבר."
"ליאם, זה לא יקרה." אני מחפשת את המבט שלו ומוצאת מאוד מהר. "שוב, אני מכינה אותך לזה. לילד הזה לא יקראו יונתן. תקעקע את עצמך בשם שלו כמה שאתה רוצה, מצידי שתכסה את כל הגוף שלך עם השם שלו. לילד זה לא יקרין. אני לא אתן לזה לקרות."
"את נשמעת כמו אמא שלי בעקשנות שלך," הוא חושף משהו שלא חדש לי. אני יודעת כבר שמירי דיברה איתו על זה.
"אז תתחיל להפנים ותציע שמות גם. אני כותבת במחברת ליד המיטה כל לילה כמה. אני מאוד אוהבת את השם דניאל לאחרונה." אני על הרגליים עם השמיכה. זה באמת מטופש לישון בסלון.
"לא עדיף שתחשבי על זה ברגע שתראי אותו או משהו? לאף אחד מאיתנו לא תכננו את השם." אמר זה שהרגע חשף שהוא תכנן מראש משהו ש... אמרתי שלא יקרה.
"ברור, סתם חושבת על זה עכשיו." אני הולכת למטבח עם השמיכה עלי, מרגישה סופר וומן או סתם מכשפה רעה מסרט של דיסני עם גלימה ופותחת את המקרר.
"עכשיו את רעבה?" ליאם זוקף גבה. "אני לא מבין אותך לפעמים."
"לא רעבה רעבה, רוצה משהו מתוק." אני מרתיחה את הקומקום. "ולשתות תה."
עכשיו הריב הזה לגמרי מאחורינו (או ככה לפחות חשבתי) כשהוא מוציא בקלות מהארון שמעל הראש שלי שני ספלים. "רוצה ללכת לים מחר? אפשר עדיין."
"נראה כשנקום כבר," אני עונה בסוג של התחמקות. אני מרגישה לא בנוח ללכת לים כבר.
"עכשיו את סופר עצבנית," ליאם מצטט משהו שראיתי בפייסבוק.
"מעניין למה." אני דורכת לו על עצבים חשופים. "הלוואי שהיית רואה הכל דרך העיניים שלי, אולי היית מקבל פרספקטיבה למה קטנצ'יק צריך להיות נקי מכל זה."
"הבנתי כבר," הוא כמובן משיב בכעס, ובו זמנית מכין לשנינו את התה. "שלא ישאב לך את הברזל, תיקחי אחר כך את תוספי התזונה שלך."
אני מחזירה, "הבנתי כבר", חוטפת את הכוס שלי והולכת לשבת בסלון מול הטלוויזיה. נראה שכל זה לא מזיז לו, כי הוא הולך לחדר העבודה עם הספל שלו בלי להסתכל עלי. כשהוא יוצא ממנו אחרי משהו כמו שעה, ואני שקועה בסינדרלה משנת 2015, הוא מאחל לי לילה טוב ומכבה את האורות בכל הבית חוץ מהמטבח. כשאני מגיעה לחדר, אני כמובן מוצאת אותו ישן עמוק. אני בוהה בו לכמה שניות ומעבירה את האצבעות שלי על עור הלחי שלו. הנשימות שלו כבדות, זה המינוס בכדורים האלה. אני עוברת לשכב במיטה, מכסה את שנינו לגמרי ודוחפת את עצמי בין החזה לזרוע שלו כדי להרגיש קצת מוגנת מהיום הזה. אני מכריחה את עצמי לחשוב על משהו אופטימי לפני שהלחץ יפציע וזה לא ממש הולך. אני מעבירה סוג של לילה לבן, במהלכו אני מתהפכת מספר פעמים (עדיין לא עוזבת לליאם את היד) ומרגישה איך מחנק מסוים סוגר עלי. אני לא רוצה להקיא וגם לא רוצה לצאת מהמיטה. אני עייפה מדי בשביל זה. אני מצליחה רק לרגעים ספורים להתנתק לגמרי מהמחשבות, אבל הן חוזרות בפתאומיות ומטרידות אותי כל פעם מחדש. אני שוכבת על הגב, בוהה בתקרה ומעדיפה להתרכז בדמעות שזולגות ומעט מקלות עלי. אין שום דבר רע בפורקן. זה טוב לנשמה, לא?
איכשהו היד של ליאם נוגעת לי בחזה מתוך שינה. אני מוציאה אותה החוצה, ואור ירח קלוש מאיר על הצלקת שלו. אני מעבירה עליה את האצבע שלי. יש מעין חספוס מצמרר על העור. אני מנסה לדמיין את היד שלו עם איור קבוע עליה. אף פעם לא נמשכתי לבחורים עם קעקועים. ואם כבר הזכרתי נשמה, אני לא אתן לכל מה שקשור למוות שמרחף פה להגיע לקטנצ'יק. אני אעשה הכל כדי להגן עליו מזה. זה לא מגיע לו. התעקשתי על זה בעבר, אני מתעקשת על זה עכשיו וכמו שזה נראה אני אתעקש עוד הרבה גם בעתיד.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
חן בנלולו
חן בנלולו
המשך פשוט מושלך
הגב
דווח
1 אהבתי
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה
מקווה שהיום או מחר
הגב
דווח
Blackbird Night
Blackbird Night
פרק מקסים ולא פשוט בכלל. מצוין בעיני שעופרי הבהירה לליאם את ההשלכות של העובדה שהוא משחק עם הכדורים.
אני בהחלט חושבת שהיא הייתה צריכה לדבר על עניין השם שמטריד אותה, אבל לא ככה בצורה של התפרצות שהוא לא מבין מאיפה נחתה עליו.
מעניין באמת למה אורן ונורית לא שאלו לשלומו של ליאם...
פרק מהמם מחכה להמשך ❤️
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשביל הסיפור
להילחם בשביל הסיפור
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי