כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

להילחם בשבילו- פרק 75

"אמא שלך גם ככה צוברת כעסים מינואר"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 87

פרק 75: להכיר

ליאם מסדר במעלית את המכופתרת הכחולה שלו עוד קצת ובעיקר מפשיל את השרוולים שלה עד למרפקים. הטון שלה כהה מהעיניים שלו במעט, אבל היא עדיין מדגישה אותן כמו שני פנסים בולטים ובעיקר מהפנטים.
אני מרגישה רע לדעת שלעומתו, אני לבושה לא חגיגי בכלל. הוא במכנסיים מחויטים בגוון קרם חוץ מהחולצה, שלא לדבר על נעליים מוקפדות, ואני לעומתו בג'ינס די רגיל. בחולצה שלי יש רמז לחגיגיות רק בצבע הלבן אולי. היא חושפת כתפיים (ואת השדיים שלי, שמתחילים להתנפח בקטנה) עם זוג שרוכים בצבע כסף. הנעליים שלי הם... סניקרס. אפילו לא עקבים.
"אני לא יודעת אם אתה הגזמת בלבוש או שאני זו שלבושה פשוט מדי," אני גלויה איתו כשאנחנו בדרך לאסוף את סבתא שלי. בסוף הסתדר כמו שסוכם, למרות התנגדות קלה של אמא.
"אני מתרגש, זאת ארוחה ראשונה שלי עם המשפחה שלך," הוא עונה תשובה שונה לגמרי ממה שהנחתי.
"את האמת? גם אני." גלים של כנות נשטפים ממני, מה קורה לי? ואם כבר גלים, נהיה לי חם באוטו ואני ישר מדליקה את המזגן. ריח הבושם של ליאם מתערבב עם שלי, אני מרגישה שאני לא יכולה יותר ופותחת את החלון מחדש. ליאם שואל אם אני רוצה לעצור בצד להקיא או משהו כשבדיוק הנייד שלי מצלצל. אמא. "הלו?" אני משתדלת לא לפגוש את המבט של ליאם. זה קשה, אני רואה שהוא עוקב אחרי התנועות שלי דרך המראה.
"אתם בדרך?" יש משהו מאוד תוקף בקול שלה, לא ידידותי בעליל.
"כן." אני לא רוצה לספק תשובות דרך הקו, ולכן עונה במילים בודדות כל פעם.
"איפה?" אמא כמובן לא מרפה.
"לא רחוק." אני מרגישה איך הלחץ מתחיל להרתיח לי את הדם. זה לא טוב. "אמא, די. ניפגש בקרוב." אני לא מחכה לתגובה שלה וישר מנתקת. אני לא יכולה לסבול את זה שהיא מציקה לי.
ליאם דרוך ובכל זאת שואל, "הכל בסדר בניכן?"
אני עונה בטון כועס, "למה שלא יהיה?"
"אוקי, אז לא," הוא כמעט לוחש.
אני לא מקבלת את המלמול הזה. "מה? על סמך מה אתה מסיק את זה?"
"את לא שומעת את עצמך?"
"זה לא קשור אליך." אני נושכת את הלשון. שיט.
"על ראש הגנב בוער הכובע," הוא ממשיך במלמולים. "מה, היא לא רוצה שאבוא?"
"היא מפחדת שתפגע בי ובו." אני עוד צריכה לעכל שיהיה לי תינוק זכר. בן.
"אמרתי לך כבר, הבטחתי ש-"
"אמרתי לה גם," אני קוטעת אותו. "לא יודעת, ליאם. זה בינך לבינה. אתם משפחה עכשיו גם."
"נכון."
פתאום אני קולטת מה אמרתי ונבהלת. "אתה הולך לדבר איתה?"
ליאם לא מניד עפעף כשמשיב, "אם יהיה נחוץ- כן. צריך להרגיע את הרוחות (אמר שזה שיש בתוכו שד או אולי כמה) וכן לנסות לפתוח דף חדש. אני יכול להבין אותה באיזשהו מקום."
אני מצמידה את הראש לחלון ומקבלת מעט צינה מהזכוכית. אנחנו קרובים. "אני לא."
הוא נוגע לי בכתף. "אמא שלך לא נגדי, עופרי. תעשי הפרדה."
"אבל אמרנו שהפוסט טראומה חלק ממך ולא צריך לעשות הפרדה." אני מרגישה בלבול קל.
הוא מהנהן. "נכון, נכון. פשוט..." ושוב מסתבך במילים שלו. למה כל כך קשה לו לחשוב לאחרונה? מה קרה לחוט המחשבה שלו, למוח, מאז הניסיון ל... ? אני לא מסוגלת לבטא את המילה הזו אפילו במחשבות. ליאם ממשיך לדבר, בשעה טובה. "היא רוצה לוודא שאת תהיי בסדר גם אם אני לא, מבינה?"
אני נאלצת לשקר שכן, שאני מבינה. למען האמת? אני לא מבינה כלום. מה זה לא אהיה בסדר? אני יכולה להילחץ בקלות ולהשתגע, רק שאני מבחינה בבניין מוכר. "פה."
"לבוא?" הוא כבר מחנה את האוטו בזריזות.
"עדיף שתחכה באוטו." אני כבר פותחת את הדלת ולא בודקת את התגובה שלו.
אני סוג של רצה אל הכניסה תוך כדי שאני עוברת את הכביש לפני ושמחה שבדיוק מישהו מהדיירים יוצא. אני לא זוכרת את הקוד כאן אף פעם. אני עולה במעלית ומופתעת לגלות את דלת הבית של סבתא כבר פתוחה ואותה מוכנה.
"באת לבד? זה לא האוטו שלך." היא שואלת תוך כדי חיבוק.
אני מחייכת לעצמי. "אה, הצצת מהחלון?"
"כן. זה המכונית של חבר שלך?"
"כן." אני עוזרת לה עם השקיות. כרגיל היא באה אלינו עם הרבה שקיות.
"טוב, הגיע הזמן לפגוש את הבחור. בואי נרד." סבתא מזרזת אותי, וזה מצחיק.
אני מחכה ליד פתח המעלית עד שהיא תנעל את הבית, וכשאנחנו בדרך למטה אני אומרת, "אל תביכי אותו בשאלות על יובל, טוב? הפרק הזה די מאחוריי או אולי בשלמותו כבר." אני באמת צריכה לוודא שלא ייפלט שום דבר מיותר.
סבתא מעבירה את ידה בשיערי. "לפעמים אני שוכחת שאת כבר גדולה."
ליאם מחכה מחוץ לקאיה שלו וכשמבחין בנו, הוא עושה סיבוב אל הדלת במושב בו אני ישבתי ופותח אותה לסבתא. חנפן או מנומס?
"אין צורך בחורצ'יק," סבתא אומרת לו מרחוק כשאנחנו מחכות שהכביש יתרוקן. "מה השם שלך שוב?" היא שואלת כשאנחנו מתחילות בחצייה.
"ליאם." הוא מחזיק את הדלת בכל זאת עד שסבתא ממש יושבת בפנים. הוא קורץ אלי כשהוא חוזר למושב הנהג, ואני מסדרת את השקיות במושב האחורי רגע לפני שאני נכנסת גם.
"אני סבתא אסתר או אסתי, איך שתרצה." היא מסדרת את הסיכה הוורודה והמבריקה שבשיער שלה. "בן כמה אתה?"
"25.5." ליאם מדליק את הוויז ואומר לי דרך המראה, "יש לנו נסיעה לא ארוכה. לפחות לא מה שחשבתי. אולי יהיו פקקים בהמשך."
"אל דאגה, אני לא מתכוונת לחפור לכם." סבתא מחייכת חיוך קל. "אז שמעתי שאתה ועופרי הכרתם במסעדה. עופרי, את כבר לא עובדת שם, נכון?"
"אני כבר חצי שנה בחברה של השכרת רכבים. אחות של ליאם סידרה לי. פחות כאבי גב ושרירים." אני משועשעת מהשיחה הזו, היא פחות מתוחה משחשבתי.
"ואיך הכרתם שם?"
"עשו לאחיין שלי את הברית שם." ליאם נשמע כל כך סבלני ומתוק.
כל הזמן הזה נראה לי רחוק כל כך, כאילו עברו מיליון שנים. עברה רק שנה וחצי מאז בסך הכל.
"אתה בחור בר מזל אם עופרי עצרה את העבודה שלה ומצאה זמן להסתכל עליך," סבתא אומרת משהו שיכול היה להביך אותי בקלות. במקום זה, אני מצחקקת. ליאם משיב שהוא יודע ומספר על לימודי המשפטים שלו והמשרד של יוסף. "עוד אין לנו עורך דין במשפחה, זה טוב." סבתא באמת מצחיקה. היא מצחיקה גם אותו.
יש כמה דקות של שקט ובסוף סבתא מפרה אותו ומסתובבת אלי. "אז אני אזכה לראות אותך מתחתנת כבר?"
ליאם אמנם מרוכז בנהיגה, אבל אני שמה לב שהוא קשוב כולו. אני פותחת את החלון כשאני מרגישה שהאוויר נגמר ובו זמנית מחנק מסוים מציף אותי. "למה את מדברת ככה, סבתא? כל דבר בקצב שלו."
ליאם קופץ על המילה קצב ורומז, "יש לך נינים, אסתי?"
"לא פגשת אף אחד מהמשפחה של עופרי, בחורצ'יק?" סבתא שוב מסתובבת אלי. "חשבתי שהוא בא איתך בפסח."
"לא, לא. את מתבלבלת עם שני וגיא. שני זאת בת דוד שלי ליאם כרגע פוגש אותך ולאט לאט את השאר."
סבתא מרימה את הקול ואומרת, "למה חיכית כל כך הרבה זמן? תראי איזה נאה. כמו דוגמן."
ליאם נעשה אדום, ואני אדומה מהצחוק הבלתי פוסק שמשתלט עלי ומעיף את החרדה סופית.
סבתא חוזרת לשאלה של ליאם. "יש לי שני נינים מהבת דודה הכי גדולה של עופרי. היא בת 36. יש לה ילדה בת ארבע ונסיך קטן בן שנתיים. אני כמובן רוצה עוד, אבל השאר כל כך רחוקים. גם מחתונה רחוקים. אותי חיתנו בגיל 16. את נועה אחות של עופרי אתה מכיר? היא הנכדה הכי צעירה שלי."
ליאם מחליף איתי מבט דרך המראה. אני מהססת לרגע ואולי ליותר. זה הרגע להגיד את זה?
"סבתא, תכננתי לספר לך בהמשך הערב, רק שכבר העלינו את זה ו... אולי באמת עדיף כשאנחנו לבד. אל תיבהלי. זה לא משהו רע. עוד חצי שנה ככה יהיה לך נין ממני."
"איזה יופי!" סבתא מגיבה מיד. היא נשמעת מאושרת מהמשפחות של שנינו, זה בטוח. "ואת בטח תתנהגי, כלומר אתם, כמו הסלבז ולא תתחתנו, נכון? קלטתי אתכם."
ליאם עונה בשמי, "כרגע לא." אני שומעת בשתי המילים האלו את האכזבה בטון שלו.
"טוב, גם נין זה בסדר אם לא חתונה. זה בן? כבר יודעים בוודאות?"
"כן." אני בכל זאת נשארת צמודה לחלון הפתוח.
"איך ההורים הגיבו?"
"עדיף שלא תדעי." אני נאנחת ומנסה לא לשחזר את המבט של אבא כשגילה. אני לא מצליחה לשכוח את זה.
ליאם יוצא להגנתי. "הזמנים השתנו והכל בסדר."
אני רוצה להגיד לו שהלוואי. אני רוצה להגיד הרבה דברים. אני רוצה שהערב הזה יעבור בשלום. זה קשה להיות במתח כזה כי אני יודעת ומרגישה שיקרה משהו בארוחה. אולי סוף סוף הלחץ הזה ישתחרר?
סבתא מדברת איתי ואני קולטת את זה רק בדיעבד. "כמובן. העיקר שהחיים שלך סוף סוף מוצאים כיוון."
אני לא יודעת אם כיוון זו הגדרה נכונה. אני בכלל לא יודעת לאיזה כיוון ללכת. אני עדיין מבחינה במבט של ליאם שמצטלב עם שלי כל כמה שניות. הוא כבר לא משרה עלי רוגע. שיהיה כבר מחר בבוקר.

אני מרגישה לא נעים לראות את הצלחת של ליאם ריקה, אבל לא כי הוא אכל כמו שאני רגילה לראות אותו. הוא לא העמיס עליה אוכל, הגיש לעצמו ממש מעט. הוא נראה מתוח וזו כנראה הסיבה למה הוא לא בדיוק אכל.
כשנועה הולכת לחדר שלה ונכנסת לעולמה עם האוזניות, ואני באמת מוודאת זאת, אני מבקשת מאמא בצד שתפסיק. אני יודעת שליאם מרגיש לא נעים ובטח שלא בנוח פה בגלל המבטים שלה. היא אמרה לו שלום קר מאוד לעומת אבא, שנשאר לבבי אליו והתעניין בחזרה הקרובה שלו ללימודים. אבא גם העדיף להעלות נושאי שיחה כדי שלא תהיה שתיקה מביכה, ושניהם דיברו על כך שעדיף שנטוס לפראג ("שעופרי תלך קצת ברגל, היא צריכה ספורט בסיסי") ולא לברצלונה או פריז.
אמא מביאה לשולחן בסלון כוסות תה וכמה חתיכות עוגה. ליאם יושב מאוד מתוח וזקוף בקצה, ואני צמודה אליו. הוא מעביר את האצבעות שלו על הגב שלי. "לא צריך לכעוס, עופרי. אני מרגיש גם שגם ככה אמא שלך צוברת מספיק כעסים עלי מינואר," הוא לוחש.
אבא שומע איכשהו ומגיב, "זה לא מרוע או... תשמע, מה שקרה שם זה... זה לא פשוט. אני עוד לא הייתי ער, שמעתי על הכל למחרת בבוקר."
אמא הולכת מהמטבח לסלון כל רגע בכוונה. אני מכירה אותה ויודעת שהיא מנסה להתחמק.
"זה קרה ונגמר. אמא צריכה לשחרר." אני מרחיקה ממני את התה, וליאם שוב מקרב את הכוס אלי. הוא לא מבין שזה דווקא שואב את הברזל המועט שיש לי בגוף. אני מנסה להימנע כמה שאפשר מלקבל עוד דקירות בווריד. זו לא חוויה נעימה, בלשון המעטה.
אמא נעצרת פתאום בכניסה למרפסת ופותחת אותה בכוח. "אני צריכה לדבר עם ליאם לבד."
ליאם מהנהן, אוסף את כוס התה שלו ויוצא בעקבותיה למרפסת. רק שאף אחד מהם לא ישבור שם את הספל שלו, זה קרה מספיק כשגיליתי לה שם שאני בהיריון.
ככל שהדקות עוברות, אני מבינה שהם מנהלים שיחה רגועה כי אני לא שומעת קול מורם או צעקות, אם לקחת את זה רחוק. אבא וסבתא מדברים בסלון ומקשים עלי לשמוע על מה ליאם ואמא מדברים. היא אומרת לו דברים קשים? הוא ייקח את זה קשה?
"עופרי, את צריכה להיות רגועה בשביל העובר. תשתי משהו." סבתא מתחילה עם הדאגות וגם היא מקרבת אלי את התה.
"אני בסדר." אני מכריחה את עצמי לנשום ועוברת לשבת על הספה השנייה, הריקה. אני עוצמת עיניים ומנסה להתנתק מהמציאות. אני מתעוררת בפתאומיות כשליאם מעלי.
"נרדמת?" הוא מתיישב על קצה הספה.
"יש מצב." אני קמה לאט ומרגישה איך האוכל עולה לי מהקיבה לגרון.
"מה, סחרחורת?" הוא נותן לי לתפוס לו את היד.
אני מנסה לנשום וכשאני מרגישה את הקיא מגיע לי לפה, אני בקושי מצליחה לומר "קצת" ורצה לשירותים להקיא.
אמא וליאם מחכים לי מחוץ לדלת כשאני יוצאת. ליאם עוזר לי לקום, ואמא שוטפת לי את הפנים. אני מרגישה כמו ילדה קטנה.
"בואי נלך לחדר שלך." הוא תומך בי עד שאני שוכבת על המיטה ומעלה את הרגליים שלי. "את בסדר? צריכה אוויר?" הוא פותח את החלון עוד.
אמא חוזרת עם כוס מים. "לא נגמרו לך הבחילות עוד?"
"אולי האוכל לא התעכל כמו שצריך. לא יודעת." אני מרגישה צריבה בוושט. אני שוכבת על הגב, הידיים שלי לצידי הגוף. ליאם מכסה אותי בשמיכה שכאן ומלטף את הלחי שלי.
"את רוצה ללכת הביתה?" הוא מתיישב על כיסא המחשב ומתקרב אלי. "תנוחי עוד קצת, תתאוששי וניסע."
"מה היא אמרה לך?" אני מנצלת את זה שאמא הלכה לחדר של נועה.
"נדבר על זה אחר כך." ליאם מסתכל על דלת החדר. אני לא מסוגלת להרים את הראש. אני עוצמת עיניים ומרגישה איך הגוף שלי מתחיל לרעוד מעצמו. "עופרי, את בטוח בסדר?" הוא שם לב לכך.
אני שומעת את אבא אומר לסבתא מהסלון שהוא כבר ייקח אותה הביתה. סבתא נכנסת לחדר, אומרת לי להרגיש טוב ואומרת לליאם ששמחה להכיר אותו. "תשמור עליה, היא רגישה. תמיד הייתה."
ליאם מחייך אליה ובו זמנית לוקח את כוס המים מהספרייה ועוזר לי לשתות עוד קצת. "תעלי טיפה את הראש, שלא תיחנקי."
נועה נכנסת לחדר ומחבקת את ליאם שיושב, בגלל זה קל לה. "אני אוהבת אותך מאוד מאוד," היא אומרת לו.
"גם אני אותך." הוא מניח את היד שלו על הכתף שלה. "מתי תבואי לישון אצלנו?"
"היא תזכור לך את זה, אל תלהיב אותה." אני מזיזה את העיניים אל שניהם. אחותי ממש מאושרת וזורחת לצידו.
"יש מקום במיטה שלי גם בשבילה," ליאם אומר משהו שנכון. כרגע. יש מצב שכאשר תגדל לי הבטן יתחיל להיות צפוף מדי שם. אני מניחה את היד על הבליטה, אולי גבעה, שצמחה לה ומנסה להתחבר שוב אליו. זה קשה מדי. אני לא מצליחה. זה נראה לי לא מציאותי.
בסוף אני מצליחה לקום, וליאם משכנע את אמא שאין שום סיבה בעולם שאשאר לישון פה. אני כן רוצה להישאר, אבל לא אומרת לו את זה. כשאנחנו באוטו שלו, אני מחליטה שאין שום מצב בעולם שאני מרפה מהסיבה בגללה כנראה הקאתי: לחץ.
"עכשיו תורך לשתף אותי."
ליאם לא מתרגש. "כלום ממה שהיא אמרה לא יהיה לך חדש, תאמיני לי." הוא מניח את היד שלו על הברך שלי. "את רוצה להתקלח בטח, נכון? אולי נשארו מים חמים."
אני לא מוותרת. "ליאם, נו. מה היא אמרה?"
הוא עונה בשלווה, "את מה שאת כבר יודעת. אני יודע שאני אצטרך להוכיח לה שבאמת לא אעשה שום דבר שיפגע בך או בקטנצ'יק."
אני מחייכת. "קטנצ'יק? איזה כינוי חמוד."
"נקרא לו ככה בינתיים." ליאם מפהק. "אני עייף בלי הכדור, זה טוב."
תוך שנייה אני מתעצבנת מחדש. "שוב לא לקחת אותו?!"
"אני לא יכול לנהוג איתו, את יודעת את זה." הוא עדיין רגוע.
"אתה משחק איתם, אני לא אוהבת את זה." אני חוזרת על עצמי שוב ושוב. הוא מתעלם. כשאנחנו מגיעים לדירה, אני נכנסת ישר להתקלח. ליאם מוציא את פאביו לטיול הלילה וחוזר בדיוק כשאני מסתרקת. "תבלע אותו עכשיו," אני סוג של מצווה.
הוא נכנס לחדר, מוריד את הבגדים, לובש מכנסיים קצרים ונשאר בלי חולצה. "לא צריך." הוא עולה למיטה. "אני נרדם לבד עוד שנייה. את באה?"
אני לא יודעת איך לאכול את כל זה. אני בעצם לא רוצה לאכול. לפחות לא עכשיו. אני עולה למיטה בעקבותיו ומקווה ששום דוב לא יגיע בלילה הזה. כמה שעות אחר כך, כשאני נזכרת ששוב שכחתי לסגור את התריסים והשמש נכנסת פנימה, אני מגלה את ליאם ישן לידי וששתי הבקשות שלי התגשמו: הבוקר הגיע, מה שרציתי, והכל בסדר. שיישאר ככה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מחכה להמשךךך
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
כותבת אותו ברגעים אלה
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
אמאלה איזה מתוקה נועה, אני ממש שמחה שהארוחה הזאת עברה בשלום, אבל ליאם חייב לקחת את עצמו בידיים עם הכדורים, זה לא צחוק
הגב
דווח
טען עוד 13 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשביל הסיפור
להילחם בשביל הסיפור
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
דרמה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
מאת: Avishai Hai
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי