כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 72

"תיישמי את מה שסהר אמרה לך ותשחררי"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 72: ימים של סליחה הגיעו

אני מתעוררת מקרני שמש שמתיישבות בדיוק על העיניים שלי ומתהפכת על הצד. ליאם ישן חזק כל כך שזה מפחיד. אני מצליחה לראות על השעון שבכף היד שלו שהשעה שבע וקצת. ישנתי בערך שש- שש וחצי שעות. אני מרגישה גירוי מעצבן בגוף שלא חולף משום מה. אני שולחת יד אל התריסים, מצליחה לסגור אותם מעט (ליאם יהרוג אותי, הוא לא אוהב שאני לא עושה את זה מהידית כי אשבור אותם בסוף) ומנסה לישון שוב. לא הולך.
אני עוברת לשכב על הגב ותוהה אם טיול עם פאביו ירגיע אותי. זה לא בדיוק משהו שצריך הרגעה, אלא... אני חושבת שקמתי חרמנית. אין בזה משהו רע, כן? אני פשוט לא יכולה לעשות כלום. אני חושבת. אני לא ממש רוצה לקום מהמיטה. אני מרימה את הראש בקטנה ורואה שפאביו ישן גם. מה לעשות? פעם יובל אמר לי שאם אני מרגישה ככה, ולו פחות מתחשק, לקום למקלחת ולהכניס את זרם המים החמים לפות שלי. בטוח יש מים חמים, אבל שוב, אני עצלנית מדי לקום מהמיטה. אני מנסה לחשוב מה לעשות כשבדיוק כף היד של ליאם זזה תוך כדי שינה. הוא מקפל את האצבעות שלו, ואני מרגישה געגוע וגם קצת יותר מזה לימים שהן היו נמצאות בתוכי. אני תופסת חזק את מפרק כף היד שלו ומכניסה את כף היד אל תוך התחתונים שלי. הוא לא מתעורר. זה מרגיש מוזר לדעת שהוא כמו בובה כזו כשהוא עם הכדורים כי הוא לא מתעורר גם כשאני מפרידה את האצבעות שלו ומכניסה לתוכי את אחת מהן. זה מרגיש כל כך טוב.
אני מצליחה לזקוף את האגודל שלו ולתת לו לרפרף לי על הדגדגן תוך כדי. אני מתחילה להתרטב ועוצמת את העיניים כשאני חושבת שתיכף תגיע האורגזמה. אני מתחילה לעלות את הגב אוטומטית מהמחשבה שאני רוצה את האצבע שלו עמוק יותר בפנים ו... הוא בדיוק מתעורר.
"מה את עושה?!" הוא נאבק לשחרר את האחיזה שלי ולא בדיוק מצליח. "את רצינית? כשאני ישן?"
"לא, לא." אני תופסת אותו ממש חזק. "אל תוציא. בבקשה."
הוא מתחיל לצחוק, וזו תגובה מפתיעה. "מה קרה לך?"
"אולי תזיין אותי?" אני לוקחת את היד הפנויה שלי ומניחה אותה על המפשעה שלו. יש לו זקפת בוקר.
"לא. לא ככה." הוא מוחק את החיוך. "אפשר את היד שלי, בבקשה?"
"לא." אני שוב עולה מחדש כשאני מרגישה איך הוא, החזק יותר כמובן, מצליח להוציא בהדרגה את האצבע ממני. היא כבר לא עמוק, אבל עוד בפנים. היא נאבקת בתוכי, ואני מתה על זה. "כן, תזיז אותה שם." אני מסתכלת עליו במבט מתחנן.
"אני לא מאמין." הוא מפהק בקולי קולות. "וואו, את ממש רטובה שם. כמה זמן... כמה זמן..." הוא לא מוצא את המילים ובמקום לחשוב מה להגיד, הוא מצליח להוציא את האצבע שלו ממני בסופו של דבר וגם את כל כף היד. הוא מנער אותה, מגלה שהמפרק שלו אדום מהאחיזה שלי ואז מקרב את האצבע שלו אל אפו.
"סליחה," אני ממלמלת.
"את ממש רטובה." הוא קם מהמיטה עם פרצוף נגעל. "היית נותנת לי להתארגן לפחות."
"לא צריך קונדום," אני אומרת משהו שגורם לו להסתובב.
"וואלה." הוא מחייך מחדש. "טוב, נו, שכנעת אותי. עוד לא יצא לי לגמור בתוכך ואני אשכרה זוכר את זה. תני לי לשטוף את היד ואני אנסה לחרמן אותך מחדש."
"אני עדיין." אני מסמיקה. "לא הצלחתי להגיע למה שרציתי."
ליאם שוטף ידיים ואומר תוך כדי, "לא יודע מה קורה לך, אבל אם זה קשור להיריון תתכונני שישר אחרי שהוא או היא באים, אני עושה לך עוד ילד רק כדי לקבל אותך עוד תשעה חודשים ככה."

"הקופה" או יותר נכון ערימת הקלפים שליאם מערבב לא ממש מחזיקה מעמד על מזרן המיטה, בטח עם המשקל של שנינו. אני בכלל מרגישה כבדה אחרי האורז הכתום והעוף שהבאתי לליאם ולי כארוחה מפסקת מאמא שלי. אני אמנם לא צמה, אבל אכלנו ביחד ועכשיו אנחנו משחקים טאקי.
"ההורים שלי רוצים לבוא לבדיקה גם עם נועה. נראה לי מצחיק שנלך כל המשפחה שלך ושלי לשם." אני לוגמת מבקבוק המים שלי למרות שאני לא צמאה, העיקר לרצות אותו.
הוא מחלק לנו את הקלפים. "יש הגבלה? כמה אנשים יכולים להיות בחדר?"
"אתה, אני, אמא שלך, אמא שלי, שירי, ענבר, נועה... שבעה אנשים בחדר אחד על רופא מסכן. אני לא חושבת זה רעיון טוב." אני הופכת את החבילה שלי. אוי, קלפים גרועים. נראה מה יהיה אפשר לעשות איתם.
"את רוצה אולי שנעשה נציגות? אמא שלי, אמא שלך ואני?" הוא שם שש אדום (או תשע? אני כל כך גרועה בזיהוי) מראש הקופה כקלף הפותח.
אני שמה 1 אדום. "לא ממש. אני רוצה שנהיה שם לבד."
הוא משנה צבע לצהוב. "כן, גם אני מעדיף שנהיה לבד אם מקזזים במוזמנים. ככה גם אף אחד לא יפגע."
"מוזמנים." אני מרשה לעצמי לצחוק ושמה 3 צהוב. "אני לא בקטע של לארח את כולם פה לארוחת ערב ולהודיע, אם זה עלה בראשך. גם לא מסעדה."
ליאם חושב לרגע איזה קלף לשים ובסוף לוקח אחד מהקופה. "לא חייבים ארוחה. סתם קפה ועוגה ולהודיע. אפשר לעשות את זה כמו באמריקה."
אני מרימה גבה. "מה?" אני נזכרת בסרטים תוך כדי שאני מבינה שאין לי מה לשים עכשיו ולוקחת גם קלף מהקופה. "עם קופסה ובלונים קופצים?"
ליאם שם טאקי משנה צבע. "ירוק." הוא מניח את קלף מספר 7 ואחריו משנה כיוון, שלא באמת משנה כשאנחנו רק שניים. הוא מרים אלי את העיניים שלו, והצבע שלהן הוא זה שאני עתידה לשנות במשחק. "כן. זה יהיה נחמד."
אני שמה משנה כיוון כחול, כאמור. "כן. נחמד. קצר וקולע."
הוא לוקח קלף מהקופה. "אני גם יכול להגיד לענבר להכין עוגה. היא אלופה בכל מה שקשור לאפיית עוגות וזילוף. אפשר להגיד לה שתעשה פשוט קרם חצי ורוד וחצי תכלת."
אני שמה 3 כחול ונשארת עם 7 ו-8 צהובים ו-4 אדום. "אתה לא תיבהל אם הבלונים יתפוצצו?" אני נזכרת בדברים של נופר במסיבת עצמאות בדיוק כאן בחדר.
"יש לך נייר דבק עדין כזה, לא? עם הדוגמאות." הוא לוקח עוד קלף מהקופה. "וואו, אני גרוע. כלום לא מתחבר."
אני לוקחת קלף מהקופה ויוצא לי טאקי משנה צבע. ולחשוב שחשבתי שאין לי מה לעשות עם הקלפים. "אתה מתכוון ווש טייפ?"
"אם ככה קוראים לזה." הוא שם 5 כחול. "אני חושב שהקלפים של ה+2 נשארו בתחתית. באסה."
אני משנה את הצבע לצהוב, זורקת את שני הקלפים ומכריזה: "קלף אחרון בידי."
"ממזרה." ליאם צוחק ומניח על ה-8 הצהוב 8 אדום. חה חה חה. ניצחתי.
"סבבה. אז נסכם שבדרך חזרה מהבדיקה רק נקנה בלונים וזהו. אני אביא ארגז מהסופר השבוע- סגור." אני מניחה את ה-4 האדום בראש הערימה. "וגם המשחק הזה."
"עוד סיבוב?" ליאם מחייך אלי ומתחיל לערבב את הקלפים מחדש.
אני מהנהנת ומוציאה לו לשון. "אני אנצח אותך שוב, אתה תראה."
"בינתיים אני רוצה לראות אותך שותה עוד." הוא מסמן עם המבט שלו לעבר הבקבוק שצמוד אלי. אני מהנהנת ופותחת את הפקק מחדש. עכשיו, כשאין לו את הטלוויזיה ליממה שלמה, אני אהיה התעסוקה שלו, ואני לא יודעת איך אני מרגישה עם זה.

אנחנו משחקים עד שמונה ויורדים לטייל ברחוב עד עשר. מזג האוויר מתקרר מעט, לא משהו רציני. אני הולכת עם סוג של מטפחת ענקית, של היא נקראת, על הכתפיים ומקשיבה לליאם שמספר על איך תראה השנה האחרונה שלו בלימודים עם שילוב הסטאז' במשרד של יוסף. אני לא דואגת לו ממש.
כצפוי ליום כיפור, אני פוגשת את נועה והחברות שלה על האופניים ברחוב הירדן ולה אני כן דואגת. היא נוסעת בלי להסתכל על הכביש בכלל, לא ימינה לא שמאלה. לקחו לה משהו כמו שתי דקות שלמות לקלוט שאני זו שקוראת לה וליאם נמצא לידי. היא מתייחסת אליו ולא אלי.
"התגעגעתי אליך!" היא יורדת מהאופניים שלה ועוטפת/מוחצת אותו בחיבוק. "אתה לא בא אלינו יותר."
ליאם ואני מחליפים מבטים מהירים שמסתכמים בשתיקה.
"מה קורה, מתוקה? איך בבית הספר?" הוא מלטף לה את השיער, שאסוף בצמה.
"משעמם." היא מרימה את העיניים אליו. "אתה מתרגש מזה שתיכף תהיה אבא?"
הוא מחייך אליה. "מה את חושבת?"
היא מחזירה שאלה לשאלה, "שכן?"
"ברור." הוא שולח יד ארוכה אל הכתף שלי ומצמיד אותי אליו. "תבואי אלינו בחופש סוכות כשנגלה אם זה יהיה לך אחיין או תהיה לך אחיינית."
נועה מסתכלת עלי. "מה? אמרת שאני באה איתך לבדיקה."
"יש שינוי בתוכנית. נדבר על זה מחר בערב או משהו." אני מפהקת ומושכת את ליאם לכיוון הרחוב של הדירה שלו. "בוא, כבר מאוחר."
"פעם הייתי יושב עם שמיכות על הדשא בפארק הלאומי עד הבוקר." הוא נענה למשיכות שלי ונפרד מנועה בנפנוף קל.
"פעם גם אני הייתי משחקת שש בש עם חברים שלי בכיכר אורדע עד עלות השחר." אני רואה בעיניים את הלילות האלה. "ואם כבר שחר, בלעת את הכדור שלך?"
ליאם עושה מהר מאוד את החשבון של שחר-כדור=דוב. "אקח עכשיו. בחיים לא בלעתי כדור בלי מים, אולי אני אשתה שלוק אחד בשביל זה באמת."
יש לי תחושה שהוא משקר ושהוא לא יבלע. אני צריכה עכשיו לעמוד על המשמר. "אל תשחק עם זה. די כבר."
"אמרתי שאני אקח, די את." הוא מרים עלי את הקול בקטנה. "חבל שאין לי דרך להדגים לך איך זה מרגיש להיות כלוא בתוך העולם הזה."
אנחנו עוברים למוד שתיקה שבא לי להעיף כבר. בא לי לפתוח את השיחה הזו שאנחנו דוחים ודוחים. זה שוב לא קורה כשליאם מראה לי איך הוא בולע את הכדור (ממש שם אותו על הלשון), מחליף בגדים לשינה וחוזר לסלון לקרוא ספר שמירי הביאה לו, ומסתבר שבכלל קנתה אותו ליאיר, על אבהות. זה משעשע אותי.
אני מופתעת מכך שאני נרדמת מהר ומבואסת לדעת שגם מתעוררת מהר מהרעש של הילדים והאופניים בדיוק מתחת לחלון שלנו. הפעם זכרתי לסגור את התריסים, רק שבמקום השמש אני מקבלת קריאות וצעקות. ליאם מתעורר כמה דקות אחרי, והנה אני מופתעת שוב.
"רעש כזה כן מעיר אותך ושאני סוג של מרביצה לך לא?" אני מרימה גבה.
"הבטן שלי מקרקרת, אולי הכדור לא רעיון טוב בלי לאכול." הוא מותח את הרגליים שלו. "איזה רעש, שיו."
אנחנו יוצאים למרפסת ומגלים שהרחוב מלא בילדים ואופניים. "בקרוב אצלך, אבא ליאם." אני מרשה לעצמי לגחך בקול ומצביעה על בחור שמלמד ילדה קטנה לרכב על אופניים עם גלגלי עזר.
הוא מגלגל את העיניים שלו. "כן, בטח. אני לא יודע לרכב על אופניים בכלל. את לעומת זאת..."
אני מתיישבת על אחד מהכיסאות. "מתי נרדמת?"
"לא הסתכלתי בשעון את האמת. קראתי עד שהעיניים שלי נעצמו ומצאתי כוח לחזור לחדר." הוא מתיישב לידי ופותח את קופסת הטאקי. "אני לא יכול לקרוא עוד. כואב לי הראש בגלל הצום. רוצה לשחק?"
"מספיק עם זה כבר." אני מרחיקה את הקופסה ממני. "בא לי שיגיע הערב כבר."
"גם לי." הוא מפהק. "נלך להורים שלי בערב לקפה ועוגה שאחרי הצום, טוב? אמא שלי אופה עוגות שיש ממש טובות תמיד ליום הספציפי הזה. אוכל קל ככה."
"סבבה." אני מסתכלת לכיוון המטבח. "אני לא רעבה עכשיו, אם אתה רומז על משהו. אני אחמם לעצמי לקראת הצהריים את העוף שנשאר." אני מרימה לשבריר שנייה את כוס התה שלי.
"תגידי, עכשיו כשאת סוג של רגועה והאווירה גם ו..." הוא שוב מסתבך במילים שלו. זה מוזר לי שזה קורה לו כל פעם מחדש כי הוא כן בחור חכם. "אולי תספרי לי... תספרי לי מה דעתך ולדעתך יקרה בהמשך אחרי השיחה עם סהר?"
אני נושמת עמוק. יש מצב שאנחנו פותחים את זה עכשיו. סוף סוף. "אתה מצפה ממני לא לשאול, אם הבנתי אותה נכון. היא כאילו רמזה לי להרפות. ליאם, לדעת זו זכות בסיסית."
"כן, אין בעיה עם לדעת." הוא מתחמק מהמבט שלי פתאום. "אבל לא כמו שאת מתנהגת. עצוב לי נגיד שאת בסדר... שזה פשוט לך... שאת בסדר עם הפוסט טראומה שלי במקום לעשות משהו."
אני עומדת לקטוע אותו, על סף התנפלות, והוא מדבר מחדש.
"אני לא מצפה לעשייה שהיא טיפול. אני לא..." הוא שוב מסתבך. "פשוט לחיבוק, לתמיכה שהיא לא תקיפה."
אני נדהמת. "לא הצעתי לך חיבוק בלילה עם הנפצים?"
"אני לא זוכר. מה שבטוח שאם בלעתי כדור בניגוד לרצוני בסוף, אותו הצעת יותר מחיבוק ולחצת."
אני שותקת. אני, לעומתו, זוכרת את כל מה שקרה בלילה הזה ובטח שאת הבוקר המלחיץ והלא נעים בכלל למחרת.
הוא ממשיך, "אני כן רוצה שתלכי לטיפולים גם ושלא נאגור עוד כלום. את במיוחד. עכשיו כל מקום בגוף שלך צריך להיות מוקדש לו או לה ולא לכעסים." באופן די טבעי, הוא מכניס את כף היד שלו מתחת לחולצה שלי ומשאיר אותה על הבטן התחתונה.
"ליאם, גם אתה וגם סהר מבקשים ממני להבליג. סהר אמרה שעכשיו הסיפורים שלי ושלך מתחברים וזה לא אומר שחובה בהכרח לדעת מה היה קודם. בעיניי זה לא נכון. יש לזה השפעה רצינית על כל דבר כמעט בהווה." אני מחפשת את המבט שלו בכוונה ומוצאת בסוף. הוא מבולבל.
"אני מטפל בהווה עכשיו, נכון?"
"כן." אני רואה שהוא עומד לומר משהו ולא נותנת לו. "אבל סהר אמרה שאתה בא והולך, זה לא קבוע. אני באמת לא מבינה מה אתה רוצה שאעשה."
"תיישמי את מה שסהר אמרה לך ותשחררי את השאר. זה לא באמת קשה." הוא מניח את היד השנייה שלו על העורף שלי ומעסה את העור שם. "באמת שלא. תשני מעט גישה וזהו. תסלחי לי, אם כבר סליחות, שאני לא מעוניין לשתף אותך במה שקורה בחדרי חדרים ובעיקר בראש שלי. תמשיכי הלאה, עופרי. אי אפשר להמשיך ככה לנצח ואת יודעת את זה בעצמך."
אני מהנהנת. "היא אמרה לי שם דברים מאוד קשים."
"אני יודע." הוא מוריד את שתי הידיים שלו ממני ומניח אותן לצידי הגוף שלו. "אם התעלפת כנראה לקחת הכל קשה, לא?"
"אני לא מבינה למה אתם חושבים שאני לא שמה לב לסימנים," אני משנה נושא בכוונה.
הוא חד משמעי. "כי את לא. את לא, עופרי."
"אני כן."
"את לא ותפסיקי להתווכח. אל תתווכחי. גם אם כן, גם אם שמת לב, את הדחקת את זה בתוכך." הוא נושם עמוק. "די, אני לא רוצה לריב. עכשיו תשימי לב."
אני איכשהו נזכרת בבוקר יום ההולדת של יונתן ז"ל. אני ישבתי במטבח עם ספרי הפסיכומטרי וליאם הלך בבית כמו קפיץ. מהר מאוד הבנתי מה יש היום, רק לא ידעתי ובטח שלא ניחשתי מה יקרה בהמשך הלילה ולאן הוא יוביל אותי. אז כן, ידעתי והדחקתי ביום הזה ספציפית. פחדתי.
"ומה אם אני חוששת?"
הוא מרים גבה. "ממה בדיוק?"
"פעם זה היה רק מהתגובות שלך. אתה יודע, נגיד כעסים ושתתפרץ עלי. אני די בסדר עם זה." אני גם מרגישה סוג של חשש לעלות בקול את מה שאני מרגישה. אני חייבת. "היום זה גם... ליאם, משהו בי עדיין מסרב לעכל את זה שניסית לפגוע בעצמך, במילים עדינות." אני לא מסוגלת לבטא בקול את המילה "להתאבד" ולא מסוגלת לעלות את הלשון את המילה מוות.
הוא מהנהן ולא מדבר.
"אתה יכול לספר לי מה קרה כשהתעוררת מההרדמה?" אני מקווה שאני לא לוחצת עליו, כי באמת שאין לי כוונה.
ליאם משתף פעולה. "בטח. מה את רוצה לדעת? דווקא את הרגע הזה?"
"אתה זוכר משהו מהרגע שהלכתי לטייל עם פאביו?" אני נושכת את השפה התחתונה מהפחד שביכול אסיג את הגבול.
"זוכר שהלכתי למטבח ובלעתי את הכדורים במכה. חשבתי על זה כל הנסיעה הביתה. אני יודע שנראיתי לך בסדר והייתי רגוע. המחשבה הזאת שזה הסוף די שלטה לי בראש וגרמה לי לשקוע בה. זוכרת שאמרתי לך או יותר נכון סימנתי להיות בשקט? כשנכנסנו לאוטו של יאיר?"
"כן." אני כולי קשובה, סקרנית, מתוחה.
"אז שם פחות או יותר אימצתי סופית את המחשבה שזהו, שלא אצטרך להתמודד עוד עם הפלאשבקים והחזיונות וכל מה שכרוך באותיות המרגיזות שיוצרות את PTSD. ככל שהדרך התארכה, ראיתי בעיניים לא רק את המראות משם, אלא גם את איך אני עושה את זה. אני סוג של הייתי שלם עם המחשבה הזו עד שפתאום את ופאביו חזרתם מהטיול והבנתי שמה שאני עושה לא ישליך רק עלי, את מבינה? לא יודע אם לקרוא לזה אנוכיות, אבל פחדתי שתהיה לך טראומה בעצמך לכל החיים מלראות אותי קורס על הרצפה ומת ממנת יתר. ניסיתי להקיא את הכדורים, את בטח זוכרת. הבנתי שהיה מאוחר מדי." הוא ממשיך לנשום עמוק, כל הגוף שלו רועד.
אני עוטפת בטבעיות את הזרוע שלו עם כף היד שלי. "הייתי קצת בהלם מהתגובה השונה של אבא שלך. הוא די הרביץ לך שם כשניסה להעיר אותך."
"הוא חשב שבלעתי נגיד שניים-שלושה. בלעתי שבעה." הוא מסתכל עלי במבט עצוב. "אני לא זוכר מה קרה באמבולנס אחר כך."
"איבדת את ההכרה."
"כן, יש מצב. ההורים שלי לא מדברים על זה. אין טעם לעלות את זה אם אנחנו רוצים לשים את זה מאחורינו ולא לחזור יותר, בתקווה שלא, למקום אפל כזה. אני לא אעשה את זה עכשיו אף פעם, אל תדאגי. הנה, בסוף התחרטתי." הוא לא מתנגד שאני מניחה את הראש על הכתף שלו.
"אתה זוכר משהו מהרגע שהתעוררת מההרדמה? כי אמרו לי שהודית לי או משהו." אני לא מרפה מהשאלה הזו. באמת שחסר לי כל שבב מידע שם, בעיקר מהסיבה שמירי לא שיתפה אותי ואף הרחיקה אותי משם.
הוא מגרד את הזיפים שלו. "התעוררתי עם תחושת שריפה בבטן. פחות או יותר הבנתי די מהר איפה אני ומה קרה ושניצלתי. אמא שלי הייתה בחדר וניגבה לי את האף כל כמה שניות. יצאו משם עוד שאריות של מה ששאבו. חשבתי שהקיא שם איתך בשירותים בחדר הוציא הכל, מסתבר שבקושי. הרגשתי חנוק וניסיתי לדבר, אבל באמת שהתחושה הנוראית הזו בגוף שיתקה אותי. אחרי כמה שעות היה יותר טוב וכבר הגיע פסיכיאטר והכל.
"חשבתי עלייך כמובן כי המחשבות רצו בשניות, דקות ראשונות. חשבתי שאת תהיי לידי גם. אחר כך הבנתי, או יותר נכון התברר לי, שאמא שלי לא נתנה לך לבוא כדי שלא תראי אותי במצב שהיה יכול להרחיק אותך ממני. המצב באמת היה רגיש. תשמעי, זה לא לחתוך וריד, עושים תפרים וזהו. זה בתוך הגוף. הכאבים היו גם כשבאת למחרת, פשוט הם דעכו. נגיד בלילה? לא הצלחתי לישון עד שלא שמו לי באינפוזיה משכך כאבים. אני חושב שהרופא עשה בכוונה שיכאב לי ממש, כדי להראות לי מה ההשלכה והנזק של מה שעשיתי." הוא נעצר לכמה שניות וממשיך, "רציתי לראות אותך כבר, באמת. באותו לילה, עד שהמשככים פעלו, חשבתי על איך אני אסביר לך הכל. חשבתי פשוט לחפש אותך בחוץ, כי הייתה לי תחושה שאת שם. לא יכולתי לזוז מהמיטה, הכאבים באמת היו חזקים. הבטן כאילו נדבקה לי לגב. זה יותר גרוע מעכשיו, שאני רעב."
"אמא שלך אמרה לך משהו כשהתעוררת?" אני שואלת בעדינות.
"לא. העדפתי לא לשמוע או לדעת כשהיא דיברה עם אבא שלי. שמעתי חלק מהדברים. אף ילד לא רוצה להיות מטרד להורים שלו. אני כבר כזה, מה אני אעשה." את סוף המשפט הוא אומר בטון חורץ.
"ואבא שלך? מה הוא עשה?"
"כלום. אנשים יצאו ונכנסו מהחדר כל הזמן, רק את לא. אני שמח שאמא שלי שמרה עלייך מזה עד השלב שהכאבים היו נסבלים וגם ה... הפרשות? לא יודע איך לקרוא לזה, נגמרו. כעסת עליה, נכון?"
"קצת. הייתי בעיקר באי ודאות. לא ידעתי אם ניסית ל... ל... אתה יודע." אני מוותרת על להגיד את המילה. "או פשוט להירגע."
"שבעה כדורים זה לא להירגע." הוא נאנח. "אפשר לנעול את זה הנושא לתמיד?"
"כן." אני מרימה את הראש ממנו וקמה מהכיסא. "אני חושבת שאחזור לישון. השעמום גורם לי להתעייף."
"אני אנסה גם. אין משהו אחר לעשות." הוא קם אחרי.
"שאלה אחרונה, אפשר?" אני שואלת כשאנחנו בין הסלון למסדרון.
ליאם נעצר. "אוקי."
"אם... אם היית יודע שאני בהיריון אז, היית עושה את זה?" אני תולה בו את המבט שלי.
הוא עונה תשובה שאני לא מוכנה אליה בכלל. "כן." יש שתיקה כזו, הלם מצידי, והוא ממשיך את התשובה כשאנחנו נכנסים למיטה. "באותו רגע שם כשיצאנו מהבית של יונתן, הכל היה נראה לי חזק כל כך. אני מנסה להיכנס למוד של אז ואין שום דבר שיעצור אותי, גם לא התינוק שבדרך. זה מאוד אגואיסטי מצידי, אני יודע."
"הכל בסדר." אני מכסה את עצמי בשמיכות ושומרת על מרחק מסוים ממנו. אני מכריחה את עצמי לא לפחד כשהוא סוגר אותו.
"מרגיש לי שלא." הוא משלב את כף היד שלו בכף היד שלי.
"אולי אני אלך לטיפול בעצמי גם. כן, אמרת אז שהמשפחה שלך הלכה ו... ועכשיו אנחנו משפחה ו... כן, כן. זה הכרחי." אני נושמת את הריח שלו עכשיו. הוא לא כזה טוב, להתחשב בכך שתיכף תעבור יממה מאז שהתקלח והוא גם לא צחצח שיניים, לעומתי. אני מרימה את העיניים אליו אחרי דקה אולי שתיים ארוכות שמרגישות נצח כשאין תשובה ומגלה שהוא נרדם.

ליאם יוצא מהמיטה לפניי ומעיר אותי. הוא מקלל. "רק שלוש, אוף. ארבע שעות בערך."
אני מרגישה עדיין עייפה, אבל קמה כדי לארח לו חברה בסלון ומחממת לעצמי את האוכל. הוא מרוצה.
"הייתי מציע לך ללכת לטייל, אבל חם ממש." הוא סוגר את השמשה של המרפסת כשהמזגן נדלק מעצמו. "יאללה, שיבוא כבר החורף."
אני לא אומרת כלום. אני צופה בו עובר לשכב על הספה ומעיין בעיתון החג. הוא מסדר את הכריות שמאחורי הראש ומעביר את הזמן ככה, בבהייה בתקרה כשנמאס לו מהקריאה.
"נורא להסתכל על הממיר והשעות לא עוברות," הוא אומר בקול מנומנם כשאני מסיימת לשטוף את הצלחת שלי ועוברת לשבת בספה השנייה. אני לוקחת את אחד מהמגזינים שמירי הביאה לי ומציצה בממיר. שלוש וחצי. הזמן באמת לא זז.
איכשהו אני מתעמקת בכתבות, במאמרים ובתמונות הצבעוניות עד חמש וקצת. ליאם עכשיו מאוד מנומנם. העיניים שלו סגורות, אבל הוא סוג של ער וגם מדבר.
"את לא מרגישה אותו או אותה בכלל בבטן שלך?" הוא שואל.
"לא." אני בטוחה גם שאני לא מפספסת כלום כי מבחינת המידע שקראתי אני עדיין לא בשבוע שמתחילות התזוזות.
"את חושבת שאני אצליח להרגיש? יעל נתנה לי לגעת לה בבטן רק שהיא הייתה בחודש שביעי." הוא מפהק.
"כשאני ארגיש תזוזות, נבדוק אם תרגיש גם." אני לרגע מדמיינת שאני שומעת דפיקה בדלת, אבל לא. ליאם מחזק אותי ואומר לי לגשת ולפתוח.
אני קמה מהספה לכיוון הדלת, וליאם עצמו נשאר לשכב. "אנחנו מצפים לאורחים?" הוא שואל כשאני מציצה מהעינית ולא רואה משהו דרכה.
אני פותחת את הדלת וממש לא מוכנה ל...
"עדי." אני זזה צעד אחורה. וואו.
היא מרגישה מספיק חופשי לנצל את הצעד הזה שלי ולהיכנס פנימה אל הדירה. "היי, ליאם." היא מנופפת לו קלות. הוא נראה לי יותר מבולבל ממני. מסכן. הוא לא משיב וגם לא מתיישב, כפי שציפיתי שיעשה. עדי נראית נינוחה לגמרי כשהיא משלבת ידיים ואומרת בטבעיות, "לא ענית לי להודעה אז אמרתי לעצמי שאקפוץ וככה לא תוכלי להתחמק."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי המשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תיכף
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
אני לגמרי מבינה את התגובה של עופרי שליאם אמר לה שהוא עדיין היה בולע את הכדורים אם הוא היה יודע שהיא בהריון גם אז,הוא ומירי אמרו לה שזאת תהיה סיבה לחיים שלו, ובכל זאת הוא היה מוותר עליהם, פרק מעניין מאוד מחכה להמשך
הגב
דווח
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
-כל החיים עוד לפנינו -
-כל החיים עוד לפנינו -
מאת: אודליה כחלון
בשיחה עם הלב
בשיחה עם הלב
מאת: Alma Cohen
כמו משוגע
כמו משוגע
מאת: תומר דגן
דרגון בול T- פרק 18
דרגון בול T- פרק 18
מאת: תומר דגן
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D