כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 71

נושא החתונה... שוב.

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106

פרק 71: בסוף הכל יוצא

כשאני מתעוררת שוב, השעה כמעט תשע. אני מרגישה עייפה עדיין, אבל גם רעבה מאוד. ליאם לא ממש זורם עם הרצון שלי לפסטה שוב, והוא אומר שעדיף שאוכל בשר. אני לא ממש רוצה עכשיו עוף, קציצות או שניצל ומופתעת כאשר הוא מציע שניסע לBBB ברמת החייל. אני מתקלחת, אנחנו נוסעים ואוכלים בסופו של דבר רק לקראת אחת עשרה וחצי. אולי זאת בעצם הסיבה למה אני מתעוררת בבוקר למחרת עם תחושה מוזרה ובעיקר הרגשה שאני נפוחה.
אחרי שעמדתי לליאם על הראש אתמול כשחזרנו לבלוע את הכדור שלו, ועוד באיחור רציני מבחינת זמן, הוא עשה זאת, ולכן ישן עכשיו. אני מוציאה את פאביו לטיול הבוקר ומוצפת מיד באווירה של ערב חג. ראש השנה מתחיל היום.
בגינה שליד הבית יש ילדים במתקנים ותמיד איכשהו זה מגיע למצב שיש מישהו שרוצה ללטף את פאביו. אני מרגישה כבדה מתמיד כשאני מנסה לעצור את פאביו שרץ בין המדשאות כדי שישב. אני מסתכלת במבט חטוף על קבוצת אמהות שיושבות תחת השמיים שטופי השמש ומפטפטות על הבישולים העתידיים והנסיעות לארוחות החג השונות. הן כולן מוקפות באופניים קטנטנים ואוחזות בבקבוקי מים. יש גם שקיות במבה וחטיפים נוספים בהישג יד.
כשאני חוזרת לדירה, ליאם עדיין ישן. אני משחררת את פאביו, שישר מתקפל בתוך המיטה שלו ועומדת מול המראה הארוכה שבחדר שלנו. אני מרימה מעט את החולצה הקצרה שאני לובשת ו... אני לא רק מרגישה נפוחה, אני באמת כזו. הבטן שלי עכשיו נראית כמו גבעה קטנה. מה, כל זה בגלל ההמבורגר? אני מנסה להכניס אותה ונתקפת כאב על השנייה הראשונה, מה שגורם לי לוותר. אני לא מאמינה. אני מעבירה עליה את היד ומרגישה שהיא קשה. וואו.
אני ניגשת לצד של ליאם במיטה ומנערת לו בעדינות את הכתף. הוא מתעורר אחרי כמה שניות, מהר משהנחתי. "הכל בסדר? מה השעה?" הוא ממלמל בעיניים עצומות.
אני מרימה את המבט אל הממיר. "רבע לעשר."
הוא פותח עלי מבט כחול מהפנט מוקף ריסים ונשאר לשכב. "הכל בסדר?"
"אני לא יודעת אם זאת השאלה הנכונה." אני מכניסה את היד מתחת לשמיכה, מוצאת את שלו, מוציאה אותה החוצה ומניחה אותה על הבטן שלי. "אני חולמת?"
"אני לא מרגיש כלום," הוא אומר אחרי כמה שניות. הוא עדיין באותה תנוחה. "את חולמת מה? את נראית לי אותו דבר."
רגע, מה? דמיינתי? "אתה לא מרגיש שהיא קשה יותר?"
הוא לוחץ בעדינות עם שתי אצבעות שלו על העור שלי. אני כן מרגישה הבדל. "לא ממש," הוא עונה תוך כדי פיהוק.
אני מורידה את היד שלו וחוזרת לעמוד מחדש מול המראה. אני כן נראית אותו דבר כשאני עומדת ישר מולה עם החולצה מופשלת. עמדתי בפרופיל מקודם? אני זזה מעט ומגלה שכן. בפרופיל רואים את הבליטה. "אתה רואה?" אני מסתכלת על ליאם דרך המראה.
הוא עובר לשבת ונשען על גב המיטה. "רואה מה?"
"מה מה? יצאה לי הבטן." אני מסתובבת ועומדת מולו.
"לא." הוא נראה מבולבל. "את נראית לי אותו דבר כמו שהלכנו לישון."
אני עושה חצי סיבוב ומרימה מעט את החולצה מחדש. "ועכשיו?"
צבע הפנים של ליאם הופך לוורדרד. "וואו." הוא מסמן לי להתקרב אליו. "כשאת עומדת ככה, כן. רואים קצת הבדל."
אני מגיעה שוב למקום שלו ליד המיטה, והוא כבר עם הרגליים בחוץ, מעיף את השמיכה, אבל עדיין יושב עליה. "לא חשבתי שזה יקרה כזה מהר," אני אומרת.
הפעם הוא מרים את החולצה שלי ומקרב את הראש שלו אל הבטן שלי. כשאני עומדת, הראש שלו מגיע לי מתחת לשדיים. הוא מתכופף מעט ונותן נשיקה לבליטה, מה שבעצם עשה כבר כשהיינו בבית החולים. עכשיו זה בסדר. עכשיו אני מרשה לעצמי להתרגש ולא דוחפת אותו לאחור. הוא ממשיך, ואני צוחקת בהנאה לתחושה של השפתיים שלו מרפרפות על העור שלי. זה מסוג הדברים שכן חלמתי עליהם, לא אשקר.
"מזל שקנית בגדים רחבים לחג." ליאם מרחיק את הראש בהדרגה ומרים את המבט אלי. הוא פותח את הזרועות שלו, כורך אותן סביב הגב שלי ומושך אותי אליו כך שאני על הברכיים שלו. "מתנה יפה לשנה החדשה."
"ללא ספק." אני מנשקת את השפתיים שלו עם הפסקות כדי לדבר.
גם הוא מדבר. והרבה. "אני לא יודע כמה זמן יש לנו לאכול משהו ביחד כי אני צריך ללכת מוקדם. אמרתי לאמא שלי שאני אעזור לה ואני גם רוצה לקחת אותך להורים שלך." הוא מציץ בשעון שבממיר. "נצא בסביבות אחת ככה, בסדר?"
אני מהנהנת. "כן, רעיון טוב. ככה אספר לנועה." אני קמה בסופו של דבר כדי לאפשר לליאם לצחצח שיניים ומוציאה מהארון את הגופייה המנצנצת הוורודה שקניתי והמכנסיים הבהירים.
"את קולטת שעברה שנה מאז שחזרתי בעצם?" הוא מתמתח ונכנס למקלחת שלו, רק שהוא משאיר את הדלת פתוחה.
"את האמת שלא. הזמן באמת טס." אני מקפלת את הבגדים מחדש ומניחה אותם על המיטה תוך כדי שאני מועכת את הקבלה ביד. הקאתי בשקית של המותג ביום שישי, ככה שבעצם העליתי אותם לדירה כשחזרנו מהמיון ככה.
ליאם מכין לנו חביתות לארוחת בוקר ותוך כדי שאני עורכת שולחן במרפסת החמימה בקטנה, הוא מדבר עם מאיה בטלפון. אני שומעת אותו מאחל לה שנה טובה גם ושהם יכולים להיפגש השבוע באחד הערבים. אני כבר לא מקנאה, אני חושבת. הלוואי שבשנה הזו הפרק הזה באמת יהיה מאחוריי.
ליאם מביא דברים למרפסת בהדרגה. בהתחלה את הסלט שהכין, אחר כך את החביתות ובסוף את המיץ והלחם. אני מביאה כוסות וממתינה שיתיישב גם.
"איזה תאריך יפה היום, נכון?" הוא דוחף מעט את השולחן כך שהרגליים שלו יכולות להיכנס כמו שצריך. "9.9. פעם אהבתי את המספר הזה."
"לכל אחד היה בחיים תקופה של מספרי מזל." אני מצחקקת ולמרבה ההפתעה אוכלת בתיאבון רב.
"אל תתני לפאביו מהקוטג'. הווטרינר לא מסכים." ליאם סוג של מגרש אותו כשהוא מתיישב מתחת לשולחן. "לא. אסור לך."
"אה, נכון. יום חמישי הלכת איתו לווטרינר בבוקר." השבוע הזה היה מבולגן שאני לא באמת זוכרת אותו כבר. "מה, למה אסור?"
"יש לו את האוכל שלו. זה יכול לגרום לו לכאבי בטן." ליאם מחליף איתו יותר מבטים מאשר איתי.
אני מהנהנת ולא אומרת כלום. צלצול באינטרקום נשמע, והוא מזנק מהכיסא. "מי זה?" אני שואלת כשליאם הולך לכיוון הכניסה. מהמקום בו אני יושבת קשה לראות דרך המצלמה מי האורח הלא צפוי. רק שזו לא מירי שוב.
"משהו," ליאם עונה מילה כללית מאוד, ואני מסתקרנת. יכולתי לקום, רק שהחביתה מאוד טעימה לי ואני ממשיכה להתרכז בה. כשליאם פותח את הדלת, אני לא רואה אף אחד. אני רואה אותו יוצא לפתע לכיוון הלובי, ופאביו אחריו. מה זו הסודיות הזו? קרה משהו? בסוף אני על הרגליים וכמעט יוצאת מהדירה בעצמי כשליאם מופיע מולי עם זר פרחים ביד.
"שנה טובה." הוא מושיט לי אותו. אני נהיית אדומה יותר מהר מהפרחים הבודדים שכאן בצבע הזה. הזר עצמו צבעוני ויפה מאוד.
"לא היית צריך." אני לרגע לא מאמינה. כבר שכחתי איך זה לקבל פרחים. אני חושבת שהפעם האחרונה הייתה בט"ו באב לפני שנתיים. יובל לא בדיוק הפתיע אותי, אבל עדיין שמחתי לקבל פרחים, דובון קטן ושוקולד קליק עם קורנפלקס כמו שאני אוהבת. אני מקרבת את הזר אל האף, מריחה את הניחוח הטרי והמתוק ו... מתעטשת. ליאם צוחק וחוזר למרפסת כדי לסיים לאכול. אני כבר מחפשת אגרטל ומבינה שאולי בכלל בדירה אין אחד כזה. ליאם מאשר שאין ושהוא יביא כבר מהבית של ההורים שלו בלילה. גאון. אני חוזרת למרפסת ומתחילה לפנות את הכלים, עם כמה שזה לא מנומס. "איך תחזור באמת?"
"מה זה איך תחזור?" הוא שופך את המיץ של הסלט מתחתית הקערה. "באוטו שלי. מה השאלה הזאת?"
"בגלל הכדור." אני מקווה שאני לא נשמעת לוחצת. יש לי תחושה שהוא משחק איתם ביומיים האחרונים, ואני לא אוהבת את זה בכלל.
הוא לא מסתכל לי בעיניים. "אה, זה. ענבר תיקח אותי אם אני ארגיש עייף. את נשארת לישון אצל ההורים שלך, נכון? היא תישאר פה אם באמת אצטרך."
אני מרגישה רגועה יותר. "כן, אני אשאר שם ושהיא תבוא לישון פה."
ליאם קם בלי התראה ומתחיל לאסוף את הכלים שנשארו. "אחלה. אני אקח אותך בבוקר או שתחזרי במונית אם תרצי להיות פה לפני שאתעורר. פאביו יבוא איתי." והוא פשוט עובר לידי ונכנס למטבח.

הבית מתמלא ניחוחות של בצק טרי שנאפה בתנור. אני יוצאת מהמקלחת ולמרות שקשה לי עם ריחות עכשיו, אני כן מתגרה.
"במה אתה עוזר לאמא שלך בדיוק?" אני עומדת בכניסה למטבח. ליאם בפנים זז ממקום למקום עם מגבת על הכתף (זה משעשע) ופותח בדיוק את מדיח הכלים. עכשיו אני באמת רואה שהוא בחר להשתמש בו.
"היא מנסה איזו רולדת בשר ומעדיפה שיהיה גיבוי אם לא יצליח לה. אני אכין עוף בתנור בקטנה ואעזור לה עם תוספות, אם היא תצטרך." הוא עוצר לרגע ומסתכל עלי. אני רק עם המגבת סביב הגוף. "הציצי שלך יגדל גם תיכף." הוא מחייך בקטנה, אבל לא מתקרב אלי כמו שחשבתי יעשה.
אני לא ממש יודעת איך להגיב למשפט הזה. אני מעדיפה להעביר נושא ומנסה להציץ בתנור. "מה אפית? מה יש שם?"
"סתם, עוגת תפוזים. צ'יק צ'אק." הוא נשען על השיש. "יש מים חמים?"
"מה אתה חושב?" אני עונה בשאלה.
הוא מסמן לי להתקרב אליו, ואני עושה פרצוף נגעל. "את לא רוצה נשיקה?"
"עדיף שתתקלח. אתה מפוצץ קמח." אני מרשה לעצמי לצחוק ומתחילה ללכת לחדר כדי להתלבש. אני שומעת אותו תוך כדי מארגן דברים אחרונים ובסוף מופיע בחדר. אני עוקבת אחרי התנועות שלו דרך המראה. הכל מאוד מחושב: מוציא חולצה מכופתרת לבנה, מוציא ג'ינס בהיר, מוציא את הנעליים החגיגיות מהמגירה, מכין את הבושם של הרמס (שאני פחות מתחברת לריח שלו) ומוריד את המגבת שתלויה על דלת המקלחת.
"הכל בסדר?" המבט שלנו מצטלב הפוך, כלומר דרך המראה עדיין.
אני כמעט פולטת שאני מרגישה שאנחנו צריכים לדבר, צריכים לעשות את השיחה הזו כבר, אבל נרתעת. אני רואה אותו מוריד את החולצה השחורה מלאת הקמח ואת הג'ינס הקצר וכבר בהיכון להיכנס אל המקלחת. זה לא מתאים עכשיו, זה לא הזמן.
"כן, כן." אני מרימה את המסקרה שלי מהשידה וחוזרת להתאפר. הרבה מחשבות רצות לי בראש, לא אשקר, אבל משהו בבטן (לא מישהו הפעם) אומר לי שזה לא הזמן ושאשחרר.
תוך פחות משעה אנחנו במכונית של ליאם, שמגלגל את העיניים מההתראות של הוויז. הדקות לבית שלי רק עולות ועולות. "וואו, חשבתי שאם נצא מוקדם רמת גן תהיה פחות פקוקה," הוא אומר.
"אולי כולם עוזבים אותה," אני ממלמלת.
הוא מגיב, "או באים אליה."
הנחיריים שלי מלאים עכשיו בריח של שלוש תבניות האינגליש קייק שנמצאות במושב האחורי. ליאם החליט שאת הרביעית אקח איתי לאמא ואבא, והיא על הברכיים שלי.
אני מעבירה יד בשיער שלו ומתעלמת מכך שאולי אני מפריעה לו בנהיגה. הוא שם עליו משהו שעשה אותו מעט קשה מקדימה. הוא בסוג של כרבולת מצחיקה לצד, אבל עם המכופתרת הזו שגונבת את ההצגה, הוא חתיך אמיתי.
"אתה צריך ללבוש יותר כחול, להדגיש את העיניים." אני מעבירה את היד אל הג'ינס שלו ומשאירה אותו על הירך שלו.
הוא מוריד יד אחת מההגה ומשלב אותה בשלי. "אמרתי לך כבר שלקראת המעבר שלי למשרד של אבא ובתי משפט ועניינים נצטרך לקנות יותר מכופתרות."
"אני יודעת שכבר אמרתי את זה, אבל באמת מעניין אם לו או לה יהיו עיניים כחולות גם." אני זוכרת שבשיעורי ביולוגיה נאמר משהו על גן כהה דומיננטי.
"מה זה משנה? העיקר שהוא או היא יהיו בריאים." ליאם כולו בוגר ורואה דברים אחרת ממני.
"כן, אתה צודק," אני חוזרת למלמל.
"את לא מודעת כמה את יפה, זה הקטע," הוא קוטע דממה של כמה שניות וממשיך, "אני חושב את זה מהרגע הראשון שראיתי אותך ולא משנה באיזה מצבים ראיתי אותך, הדעה שלי לא משתנה. העיניים שלי רואות עדיין משהו שאת לא כנראה. לא יודע. גם כשאת בוכה, לחוצה, כועסת, במתח... את הבן אדם הכי יפה שראיתי בחיים שלי. כן, אני שטחי וחיזרתי אחרייך בהתחלה בגלל זה. אני יודע. תפסיקי להתעסק כבר באיך הוא או היא יצאו, כי גם אם הם יהיו דומים לך, ואני רוצה שיהיו דומים לך, הם יהיו כל כך יפים."
אני שותקת, מובכת. ליאם ממשיך.
"נגיד היום? הייתי בטוח שבשלב מדידת הבגדים שקנית תיכנסי למוד כזה של 'אני שמנה' עכשיו או משהו והפתעת אותי לטובה. לא עשית שום ביג דיל גם אם יצאה לך הבטן בקטנה. הבגדים שקנית באמת מחמיאים לך, אבל זה לא משנה. אני אוהב אותך בעיקר בלי בגדים ואם הייתי יכול הייתי דוחף לך כמה אצבעות עכשיו."
אני מגחכת בקול ומעט מחייכת. הוא מבחין בכך דרך המראה.
"באמת. לא שכבנו מלא זמן, לא?"
אני מהנהנת. "אני חושבת שמיולי."
"ואת לא מפחדת לעשות סקס בהיריון או משהו, נכון?"
"לא, לא. נראה לך?" אני קצת נבהלת מהמחשבה הזו.
"רושם ביומן: סקס לשנה החדשה." הוא מוסיף צחוק מתגלגל וכובש.
המכונית עוצרת ממש בכניסה לבית. אני לא רוצה ללכת, באמת שלא. ליאם מקרב את הראש שלו אלי ונותן לי נשיקה בלחי כי אני לא מוכנה בראש עוד לפרידה. אני מזיזה את הצוואר ככה שהאף שלו נוגע בשלי.
"אולי נחזור הביתה ונחגוג לבד רק שנינו?" אני שואלת ומתקנת ישר, "שלשותינו, שלא תתעצבן."
"לא הפעם." הוא מצמיד את השפתיים שלו לשלי לנשיקה מהירה. "אפשר מחר לחגוג, ערב חג שני. אתם שוב עושים ארוחת פנקייקים וגבינות?"
"אני לא יודעת." אני מניחה את כף היד שלי על הלחי שלו. האצבעות שלי משחקות במעט הזיפים שיצאו לו. "חבל שאני לא יכולה לחזור אליך כבר הערב."
"מה, את רצינית?" הוא פוזל לרגע לשעון. "עוד פחות מיממה ואנחנו ביחד שוב. חוץ מזה, תזכרי שאת זו שלא רצתה לעשות איתי את החג."
"כן, אתה צודק." אני נאנחת ופותחת את דלת הרכב עם היד שקרובה לידית. "שנה טובה, אהובי."
הוא מנצל את זה שאני בדיוק משתחררת מחגורת הבטיחות ויותר גמישה מבחינת תזוזה ומצמיד אותי אליו בקלות. "שנה טובה, יפה שלי." הוא מדביק לי נשיקות על הלחי.
"לא, לא." אני מתרחקת ממנו. "אתה לא ערס, תפסיק."
"מה? את יפה," הוא חוזר על עצמו.
אני תולה בו את המבט שלי. "וזהו? בעצם מכרת לי סיפורים שם באוטו שלך אחרי שחיכית שאסיים את המשמרת על המחויבות שלי ובלה בלה?"
"לההה, את תתחילי עכשיו." הוא שם את שתי הידיים על ההגה אחרי שמזכיר לי על העוגה. "ד"ש למיכאל ודניאלה וגם לנועה!" והוא בעצם סוג של מגרש אותי.
אני סוגרת את דלת האוטו וצופה בו מתרחק. תוך כדי שאני עושה את דרכי אל הבית של ההורים, אני באמת מבינה שכל אוגוסט לא שכבנו. אני חושבת שהפעם האחרונה הייתה יומיים לפני שהכל התחיל, לפני האזכרה של יונתן. זה מטורף שפעם היינו כל כך מסורים לזה וחיכינו רק להתאחד בסדינים ופתאום היו דברים אחרים. דברים שאני מודה שלא חשבתי מעולם שיקרו.

אני עוד לא פותחת לגמרי את דלת הבית וכבר נועה על הרגליים.
"למה את פה מוקדם?" היא נראית מופתעת לגמרי, אפילו לא מתקדמת כדי לחבק אותי.
אני מניחה את העוגה על השיש והולכת אל הסלון, שם אני מגלה את אנג'לינה ג'ולי בתחפושת מוכרת. "מליפיסנט?" אני שואלת ויוזמת את החיבוק.
"כן." נועה הולכת למטבח.
"סרט יפה." אני לא מספיקה להגיד על העוגה והיא כבר פותחת את נייר הכסף שעוטף את התבנית בסקרנות. "ליאם אפה עוגה לחג, הביא לכם גם."
"מגניב!" היא מוציאה מהמגירה סכין וכבר חותכת לעצמה. "אבא הזמין פיצה בצהריים כדי שאמא תוכל לבשל את הקציצות שלה, אם בא לך."
"וואלה." אני באמת קצת רעבה ופותחת את המקרר. אכן יש שם מגש עם שלושה משולשים.
אבא בדיוק יוצא מהחדר כשאני מחכה ליד המיקרוגל. "יופי, טוב שאת פה." הוא מחליף איתי מבט מהיר תוך כדי שנועה טורפת את העוגה.
"אבא, ליאם הביא עוגה מזה טעימה." וואו. היא לקחה ממש חתיכה גדולה, שתשאיר גם לו ולאמא.
אבא מחייך אליה. "שלא תשבעי עד הערב."
"איפה אמא?" אני מוציאה את הפיצה מהמיקרוגל והולכת לשבת על הספה בסלון.
אבא לא זז מהמקום. "נחה. עבדה קשה. אעיר אותה כשאסיים להתקלח. נועה, כשהסרט נגמר תתחילי להתארגן גם." הוא מסתכל על השעון. "אני רוצה לצאת עוד שעתיים."
נועה חוזרת לשבת מול המסך, ואני חוזרת לחשוב על איך לספר לה תוך כדי שאני אוכלת. זה לא אמור להיות מסובך. איכשהו הסרט נגמר מהר משחשבתי, ונועה כבר הולכת למקלחת.
אבא מבין שעדיין לא סיפרתי לה, אם השקט שיש בבית לא הופר. אני כולי מובכת. "אני אמורה לשמש דוגמה ואני הכי רחוק מזה עכשיו."
"זה נכון." אבא מהנהן. "אבל כרגע אל תסתכלי על זה ככה."
אמא יוצאת מהחדר ומתיישבת לידי. "אני חושבת שעדיף שנהיה נוכחים בשיחה הזאת גם."
אבא עושה פרצוף. "אנחנו נאחר, דניאלה. ערב חג. פקקים."
"אנחנו לא." אמא מתעקשת וקוראת לנועה שבדיוק יוצאת מהמקלחת לבוא עם המסרק והגומיות לסלון. "בואי, עופרי צריכה לספר לך משהו."
נועה יוצאת לבושה בשמלה סגולה חמודה ורצה אל הסלון. "אני רוצה צמה סינית, טוב?"
"בסדר." אמא מסמנת לה לשבת ומתחילה לסרק אותה. "עכשיו עופרי רוצה לספר לך משהו."
אני רוצה להגיד לה שהיא כבר אמרה את זה. אני מתוחה. אני מסתכלת על אחותי, ומשהו מוזר קורה. העיניים שלה מוארות.
"את וליאם מתחתנים?"
אני משפילה את המבט כשאני מבינה שגם בגיל 10 יש סדר מסוים לדברים ואחותי מודעת אליו. "כרגע לא."
היא מסתכלת על הידיים שלי. "הוא הציע לך נישואים? איפה הטבעת?"
"לא, לא. לא קשור לחתונה." אני נושמת עמוק ומחפשת קצת סיוע מאמא ואבא. הם שותקים. "נועה, עוד מעט תהיי דודה. אני בהיריון."
נועה צורחת, כצפוי. "מה? כבר?"
אני מסמיקה כולי. "כן."
לנועה לא אכפת שאמא בדיוק מתחילה לקלוע את הצמה שלה והיא מחבקת אותי. "איזה מתנה מגניבה לשנה החדשה."
אני מרימה את העיניים. "כן?" זאת תגובה קצת לא צפויה.
"כן, ברור." היא כולה מחויכת. "זה בן או בת?"
"נדע עוד שבועיים ככה." איבדתי כבר את המציאות עם לוח השנה ואני חייבת באמת להתעדכן מתי הבדיקה הזאת.
"את רוצה בן או בת?" היא לא נותנת לי לענות ואומרת, "אני רוצה שתהיה בת."
"גם אני." אני מחייכת אליה חזרה.
"אפשר לבוא כשיודיעו לך?" היא כולה נלהבת.
"כן," אני עונה ישר. אם שירי וענבר רוצות לבוא, למה שאחותי לא תבוא?
"אמא תבוא גם?"
אני עונה בחיוב אוטומטית ופתאום מבינה שאי אפשר שיהיו שם יותר מדי אנשים. אני צריכה להתייעץ עם ליאם מה לעשות.
בסוף אנחנו יורדים לאוטו מאורגנים ומחויכים. החיוך שלי נמחק כשנועה זורקת בתמימות, "חשבתי שקודם מתחתנים ואז עושים ילדים."
אבא לא אומר לה להפסיק, אלא מחזק אותה באיזשהו מקום. אאוץ'. "אחותך הייתה מורדת מאז ומעולם. תעשה הכל ההיפך."
אמא מלקקת את האצבעות באמת מהעוגה של ליאם. "תגידי לי שהוא תותח אמיתי," היא אומרת לי ואז אומרת לנועה, "שום מילה היום לאף אחד. זה עדיין סוד."
נועה מחזירה לה סימן של מפתח על השפתיים וממש מסתכלת עלי כדי שלא אפספס זאת בעצמי. אני מחייכת אליה בקטנה ומרגישה איך מתהפכת לי הבטן.

אמא, אבא ונועה מחליטים שהשנה הם הולכים לבית הפנקייק בערב החג השני, וליאם מחליט שאנחנו נוסעים להורים שלו, אף על פי שרציתי להיות לבד. הוא הגיע לאסוף אותי בצהריים המוקדמים מהבית של ההורים כשענבר באוטו גם. בעיקרון, זה היה הרעיון שלה שנגיע והוא אימץ אותו, שכח את מה שדיברנו עליו בפעם האחרונה שנפגשנו.
אנחנו יושבים בחצר לבד. כולם כבר בפנים, מפנים את הכלים האחרונים. ליאם דוחה את הפינוי של שתי הצלחות שנשארו פה ובעצם שלנו. לא באמת היה אוכל, יותר כיבוד.
"תגידי, את... את לא רוצה שנתחתן?" הוא שואל בהפתעה גמורה בשבילי.
אני כמובן בהלם. "מה? מאיפה הבאת את זה?" איכשהו אני מצליחה לדבר.
"את זו שכל הזמן רצתה וחלמה להתחתן. זה נראה לי הזמן, לא?" הוא כולו רגוע וטבעי. הכי ההיפך ממני כרגע.
אני מתעשתת. "לא. לא ככה. לא מדחף."
"את רצינית?" הוא נראה פגוע. "כמעט שנה וחצי את דיברת על כמעט חתונה שלך ו... וכשאני מציע לך, סוג של מציע לך שנתחתן, את מסרבת?"
אני לא מאמינה לעצמי כשאני אומרת, "יש הבדל בין חלום למציאות." זה הכי רחוק מעופרי של פעם.
"נכון. עכשיו זאת המציאות." משהו בטון שלו דוחק אותי.
"אל תלחץ, די." האוויר אוזל לי למרות שאנחנו באמת בגינה באוויר הפתוח. אני הולכת לשירותי האורחים ומסתכלת על עצמי דרך המראה. אני נראית חיוורת. אני קולטת שאני רועדת ואיכשהו כל מה שאכלתי עולה ותוך רגע אני מקיאה. אני שוטפת פנים, וכשאני מסתכלת על עצמי במראה אני מגלה שכל האיפור שלי מרוח. המסקרה קרובה לעבור לי את הלחי.
"עופרי?" אני שומעת את הקול של שירי מעבר לדלת. יש מצב שהיא שמעה, שכולם שמעו, אותי מקיאה.
"יש מצב את מביאה לי מסיר איפור וצמר גפן?" אני כבר מכירה את השירותים פה. אין כאן כלום מלבד סבון ידיים, נייר טואלט ומגבת.
"בטח, ברור."
אני מנסה לשמוע אם היא אומרת עוד משהו או עושה את מה שביקשתי. אני מזהה את הקול של מירי ממלמל משהו לא ברור, עד שהיא גם נמצאת מעבר לדלת. "עופרי, קרה משהו?" היא שואלת. זה מה שחסר לי, לעשות סצנה.
"לא." אני מרגישה בחילה נוספת מהשאריות של הקיא שבפה שלי ומכריחה את עצמי להוציא הכל.
שירי חוזרת מהר, ואני מסירה את הכל כולל הכל. כשאני יוצאת, ליאם הוא זה שממתין ליד הדלת.
"בואי." הוא מניח את כף היד שלו על הגב שלי. "ניסע הביתה."
"מה קרה לה היא הקיאה פתאום?" אני שומעת את יוסף שואל כשאנחנו כבר מחוץ לדלת. אני גם מספיקה לשמוע את מירי עונה לו, "אולי עוד חלשה מיום שישי."
אני לא מסוגלת להסתכל לליאם בעיניים. אני לא יודעת אפילו למה. לא עשיתי משהו לא בסדר. גם הוא לא. הוא בסך הכל אמר את מה שנועה אמרה אתמול, רק שאיכשהו ממנו זה היה נשמע... אחרת. מפחיד מדי.
אני מקווה לא להיכנס להתקף חרדה ומנסה להרגיע את הרעידות. אני מצליחה בסופו של דבר לשלוט בגוף שלי ולא להקיא שוב כשאנחנו מגיעים, ואני ישר נכנסת למרפסת. אני רואה דרך הכתף את ליאם בדיוק בולע את הכדור שלו. עשר וקצת.
"את באה למיטה?" הוא שואל מרחוק.
"אני לא אצליח." אני מנגבת עם היד את הדמעות שיוצאות.
הוא ניגש אלי ושוב מניח את כף היד שלו על הגב שלי. "סליחה. אני לא התכוונתי להלחיץ אותך. בואי לישון. אל תגיבי ככה." הוא מחבק אותי מאחור ואת הידיים הפעם כורך סביב השדיים שלי. אני מרגישה יותר רגועה ובטוחה ככה, אבל עדיין משהו בי מסרב להירגע.
"אתה גורם לי-"
"ששש... לא. לא." הוא לא נותן לי לסיים את המשפט ומתחיל לתת לי נשיקות בשיער. "זה בסדר. ב-2018 באמת לא חובה להתחתן כבר."
ואנחנו נשארים ככה מול הנוף של רמת גן בלילה כשחוץ מהמכוניות, הרעש היחיד זה הנשימות הקטועות שלי מהבכי. בסוף ליאם לוקח אותי למיטה (הכדור משפיע) ונרדם כשכף היד שלו משולבת בשלי. אני נשארת לשכב על הגב ולא מבינה למה דווקא עכשיו אני לא מצליחה לדמיין, שאולי היא כאן, את החתונה שתמיד רציתי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מחכה להמשךךך
התמכרתי לסיפוררר
את כותבת מדהיםם
מרתקת אותי כל פעם מחדשש
הגב
דווח
1 אהבתי
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה!
אשתדל בימים הקרובים
הגב
דווח
guest
ליאם בעיני מושלם והתנהג מדהים הפרק הזה
הגב
דווח
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 106
להילחם בשבילו- פרק 106
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 105
להילחם בשבילו- פרק 105
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
סיפורים אחרונים
מכתב לאהובתי
מכתב לאהובתי
מאת: Tsahi Barshevsky
זכרונות
זכרונות
מאת: בר לוי
מאז שהדבר הזה קרה
מאז שהדבר הזה קרה
מאת: אורי אוחיון
עולם ללא הפסקה
עולם ללא הפסקה
מאת: Lior K
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף