כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 70

"ציירת הכל איך שאתה רוצה. הדברים לא באמת ככה"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 97

פרק 70: ועכשיו ליישם

אני לרגע לא מבינה מה קורה ואיך הגעתי לשבת באוטובוס שפתאום ריק. מישהו צורח לי באוזן ומבהיל אותי כהוגן.
"גברת! גברת! את בסדר? זוזו! תנו לה אוויר." זה הנהג? מי זה?
אני ממצמצת ומרגישה איך אני מאבדת שיווי משקל רק ש... מישהי אוחזת בי. "קחי. תשתי." היא דוחפת לי בקבוק מים פתוח לפה. "את התעלפת ואת האמת זה צפוי עם הדוחק הזה."
"אוקי. הכל בסדר." אני מנסה לקום וקולטת שמסתכלים עלי. אני על סף נפילה ומזל שהאישה הזו עוד תופסת לי את הזרוע.
"וואו. וואו. שבי. את רוצה שנתקשר למישהו שייקח אותך?"
"נהג, יאללה! יום שישי!" נשמעת צווחה מאחור.
"אני לא נוסע עד שהיא לא בסדר." כן, האיש הזה שצועק הוא הנהג.
"אני ארד פה ואתקשר אליו." אני מנסה לנשום עמוק ושוב לא מצליחה. שלוק המים הזה עולה לי בגרון, ואני מקיאה על הרצפה ישר.
"הכל בסדר. הכל בסדר." האישה הנחמדה עוזרת לי לקום. "אני יורדת פה ואשאר איתך עד שהוא יבוא. בואי."
"את בטוח תסתדרי?" הנהג מנגב זיעה ממצחו. בטח הבין כמה חם פה.
האישה עונה בשמי, "עדיף שהיא תהיה באוויר פתוח מאשר כאן. תיזהרו שמישהו לא יחליק על הקיא שלה."
"אני אטפל בזה." הנהג רץ לקדמת האוטובוס.
"רק תפתח את הדלתות," אומרת האישה ומחזירה אותו בריצה אל העמדה שלו.
אנחנו יוצאות אל הרחוב, ואני מגלה שלא התרחקתי הרבה מהקליניקה של סהר. "זה בסדר," אני אומרת לה כשהיא עוזרת לי לשבת על הדשא שיש כאן. אנחנו בתחנה שצמודה לגינה. אני מחייגת לליאם, והוא לא עונה. אני לא רוצה להלחיץ את אמא ואבא, ולכן אני בודקת בארנק אם יש לי כסף מזומן למונית.
"הוא לא עונה לך?" האישה אוחזת לי בכתף. היא עוד עומדת.
"אני אזמין כבר מונית." אני מחטטת בתיק ומרגישה חנוקה מתיק. איפה הארנק?
"הנה. השקית שלך." היא שמה לידי את השקית עם הבגדים לחג. שכחתי ממנה.
הנייד שלי מצלצל. ליאם. "היי," אני עונה ומשתעלת. אני לא רוצה לשתות עוד מים כי אני לא רוצה עוד להקיא. "אתה... אתה יכול לבוא לקחת אותי? אני ב... אני ברחוב..."
"תני לי אותו." האישה מסמנת עם כף ידה לעבר הנייד שלי. "שלום. היא בסדר, הרגישה חולשה והתעלפה באוטובוס ההמוני. כן, גם אני חושבת שעדיף שתיקח אותה. אנחנו ברחוב לוי אשכול מספר..." והיא מסתובבת אל עבר הגינה. היא מהנהנת ומנתקת.
"הוא בא?"
"כן. אני אשאר איתך בינתיים." היא מניחה את התיק שלה על הדשא.
"את לא חייבת. זה בסדר. תודה לך, עשית מעבר." אני לא יודעת מה קורה לי כשאני עוברת פתאום לשכב על הדשא. ככה הכאב הזה בראש פחות חזק.
"הכל בסדר. את סובלת מקלאוסטרופוביה?" עכשיו אני שומעת רק את הקול שלה.
"לא, לא. אני פשוט... אני בהיריון." אני נושמת מהאף ומרגישה בפה שאריות של הקיא. איכס. אולי אני אשטוף את הפה עם בקבוק המים?
"את צריכה לשמור על עצמך, על העובר ולהימנע מאוטובוסים כאלה. פשוט נורא מה שקורה במרכז בשעות עומס."
אני מעדיפה לא לפתוח עיניים. "זה חד פעמי. תודה לך שוב, גברת."
היא ממשיכה להתלונן על התחבורה הציבורית תוך כדי שהיא מנסה לשכנע אותי לשתות עוד ואני מסרבת. משהו כמו עשרים דקות אחרי, אני מרגישה צל מעלי וריח מוכר. אני פותחת את העיניים בהדרגה ורואה את ליאם. "בואי." הוא תופס לי את הכתפיים ולאט לאט עוזר לי להתיישב. "מה קרה?"
האישה מספרת לו שוב, ואני חוזרת לשכב כי הראש שלי עוד כואב. ליאם מודה לה, קולט שאני לא מסוגלת ממש לקום ומרים אותי לאוטו. הוא זורק את התיק שלי והשקית במושב האחורי ולאחר מכן חוגר אותי.
"אני לא ילדה קטנה. קצת מנוחה במיטה ויהיה בסדר," אני ממלמלת ומורידה את משענת הכיסא לכמעט שכיבה.
"טוב." הוא מתעסק בוויז במקום לנסוע הביתה.
"מה? לאן זה?" אני קולטת בזווית עין שהוא כותב בחיפוש "טרם בני ברק". "לא, ליאם. אני רוצה הביתה."
"אם היית עכשיו לבד, הייתי לוקח אותך הביתה לנוח. לא כשאת בהיריון. אני לא רוצה שמשהו יקרה לך או לו. אם את בסדר באמת, כמה דקות משחררים אותך. מה לעשות שאין קופת חולים בשעה כזו?" והוא מתחיל בנסיעה.
"ליאם, לא." אני מתחננת. "בבקשה. אני רוצה הביתה."
זה לא עוזר, ואנחנו מגיעים לבני ברק מלאת השיפוצים של הרכבת הקלה ורחוב ז'בוטינסקי ("רחוב הרשע", עדי ואני היינו קוראות לו פעם). הוא עוזר לי לצאת מהמכונית, וכשאני מקיאה מעט מהמים ששתיתי על המדרכה, הוא מרים אותי שוב. אנחנו יושבים בסוג של חדר המתנה, ואני בטוחה שנבלה כאן כל השבת. אני מניחה את הראש על הכתף שלו ושומעת את המספר הראשון מתחלף ו... רגע, מה? עוד מישהו אחד לפנינו וזהו?
ליאם מתפקד די בסדר, אני חושבת. הוא יושב עם ידיים שלובות, בכלל לא מתעסק בנייד. אם כבר הוא עסוק בכך שהוא מסתכל עלי כמעט כל שנייה. כשהוא רואה שאני רצינית או יותר נכון מפוחדת, הוא נותן לי נשיקה במצח. הוא יודע לתפקד ב"מקרי חירום". אני מעדיפה לא לחשוב שזה ככה. אולי טעיתי.
כשמגיע התור שלנו, הוא עוזר לי לקום. אני מצליחה ללכת ומרגישה שהכאב בראש חולף מעט. אנחנו נכנסים לאחד מהחדרים, שם מקבלת אותנו מישהו בחלוק לבן ומתחתיו בגדים בטורקיז. "שלום." היא מסתכלת עלי. "את עופרי, כן?"
ליאם שם את כרטיס קופת החולים שלי על השולחן. "כן, זאת היא."
"אין צורך. כבר בקבלה נתת את הפרטים. אני כאן כדי לבדוק לה דופק ולחץ דם. למה באת?" היא מסתכלת עלי בעיניים מפוצצות ריסים.
"אה... התעלפתי באוטובוס." זאת נראה לי סיבה די מגוחכת לבוא לפה.
היא מקלידה במחשב. "אוקי. עוד משהו?"
"היא בהיריון." ליאם נועץ בי מבט שאני מפרשת "איך את משמיטה פרט כזה חשוב?".
"שליש ראשון?" היא מקלידה עדיין.
"כן," אני עונה.
היא עוזבת את המחשב, קמה מהכיסא ומוציאה ממחשב על גלגלים כמו אטב כביסה עם גומי שמזכיר אוזניות של מנחי טלוויזיה. "תני את כף היד," היא מבקשת ומצמידה את האטב לאחת מהאצבעות שלי. תוך רגע המחשב הזה עושה רעש של דופק. היא מסתכלת על המספרים. "תקין. בואי נמדוד לך לחץ דם."
ליאם נשאר לשבת ומרגיש לי לרגע שהפך להיות פסל. אני מקרבת את הכיסא אל השולחן לה, והיא כורכת סביב הזרוע שלי את הסקוץ' השחור הזה שמתהדק סביבי. זה כואב קצת.
"קצת נמוך." היא בוחרת להסתכל על ליאם ולא עלי. "אני בכל זאת אשלח אתכם למיון נשים כדי לשלול דברים שקשורים לעובר ואולי באמת תקבלי עירוי. תלכו לקבלה, הזימון יהיה שם. שבת שלום." והיא איכשהו מחייכת וליאם חצי מחייך אליה חזרה.
"מעיני הישועה פה באזור, לא?" אני שואלת כשאנחנו מחכים שהפקידה תתפנה.
"ניסע לתל השומר, פחות סיכון שיזרקו עלינו אבנים כי אני נוסע בשבת." הוא מזיז את הרגליים שלו בצורה מסוימת שמעידה שהוא חסר סבלנות. מה לעשות שיש פה פקידה אחת והיא בטלפון? "לכי תשבי." הוא מסמן עם היד שלו לכיוון הכיסאות שמול.
כשאנחנו יורדים חזרה למכונית, אני עדיין מנסה לשכנע אותו ללכת לבית חולים אחר. "אפשר גם לבלינסון. פתח תקווה לא רחוקה מהבית גם. אני בסדר, נו."
"מה יש לך?" הוא שואל רגע לפני שפותח את האוטו. הוא לא עצבני כמו שחשבתי שיהיה, אני מודה. "מה משנה לך הבית חולים? אני לא מבין מה את רוצה."
העיניים שלי מתמלאות דמעות. "אני לא רוצה לחזור לתל השומר שוב."
ליאם קולט. "אה." הוא מתרכך ישר. "לא יאשפזו אותך שם, אל תדאגי. חוץ מזה, המחלקת יולדות לא בכיוון. נראה לי שהמרפאת נשים הזו שם."
"עדיין... השער." אני לא מצליחה להירגע.
הוא מתכופף מעט ומנשק לי את הלחי. "די, נו. יהיה בסדר. את אמרת את זה בעצמך."
הנסיעה לשם שקטה. כשאנחנו עוברים את השער המוכר, כל הגוף שלי מתכווץ. ביחד עם הסחרחורות שהולכות ובאות וכאב הראש, הבחילות בגוף שלי מתחזקות. אני מקיאה שוב מיצי קיבה בשקית הקניות שלי. שורף לי בכל הגוף.
ליאם מוביל אותי אל תוך מסדרון שאמר לו השומר להיכנס אליו ומוצא די מהר את הקבלה. הוא מושיט לפקידה בקבלה את תעודת הזהות שלי עם ההפניה מטרם, ואנחנו אפילו לא צריכים להמתין לשבת. תוך רגע יוצא מישהו מהחדר הקרוב וקורא לנו לבוא. "בואי. שבי." הוא מסמן לי לעלות על מיטה מעט גבוהה. "באיזה שבוע את?"
"אני חושבת ש-11." אני גרועה בספירה הזו.
הוא מהנהן ומורה לליאם לשבת על כיסא שליד העמדה בה המחשב שלו. ליאם מרים אחד בשקט מופתי ומתיישב די קרוב אלי. המישהו הזה נראה צעיר. רופא צעיר. "את כבר יודעת איך עובדות בדיקות אולרטרסאונד, נכון? נעשה לך בדיקה מהירה עכשיו ואם הכל בסדר רק ניתן לך עירוי קצת למרץ, להחזיר לגוף נוזלים ותלכו הביתה."
אני מורידה בלית ברירה את המכנסיים והתחתונים, ונותנת לרופא להכניס לתוכי את המכשיר. ליאם מקפל אותם כמה פעמים עד שהוא מרים את העיניים במכה. רגע. הוא שומע עכשיו ראשונה בעצם את הבום בום בום. את הלב שלו. או שלה. אני מחפשת את התגובה שלו. הוא עוזב את המכנסיים ומסתכל על המסך. "זה הלב שלו?"
"כן. והוא בסדר גמור. יופי." הרופא מחייך אל שנינו ומצביע על משהו במסך. "הוא מתפתח יפה מאוד. כאמור, מפה עירוי מהיר והביתה. אם את רואה שאת לא מסוגלת באמת לשתות, כדאי שתפני לרופא או רופאה שלך ותבקשי עירוי כל שבעה-עשרה ימים ככה. זה נהוג אצל הרבה נשים שרוצות לעקוף את מערכת העיכול."
ליאם מרוגש, אני רואה את זה עליו בפנים. אני חושבת שלא ראיתי אותו מרוגש ככה אף פעם בעצם. הוא חולם לרגע ושוכח מה אני רוצה כשאני מבקשת את המכנסיים והתחתונים שלי חזרה. אני מרשה לעצמי לחייך אליו בתוך כל הלחץ הזה כי אין לי כבר מה להיות. "אתה חמוד," אני אומרת לו כשאני יורדת מהמיטה ולובשת את התחתונים. הוא כמעט משיב. כמעט. כשמגיע הרגע ללבוש את המכנסיים, אני מרגישה את החולשה הזו מחדש וכמעט מועדת אל הרצפה. עם אינסטינקט חתולי מדהים הוא מזנק אלי, תופס אותי ושואל את הרופא לאן ללכת. הוא מצביע על החדר שבהמשך תוך כדי שליאם מודה לו ויושב על הברכיים כדי לעזור לי להתלבש. הוא כן מסוגל לדאוג לי... שוב טעיתי.

מובילים אותנו אל חדר צדדי מאולתר בתוך סוג של חדר אחיות. ליאם יושב על המיטה ואני על כיסא, וזה מצחיק אותי לרגע. האחות טוענת שככה העירוי יחדור מהר יותר, ואני מהנהנת ואוחזת בקצה המיטה כשהיא מחברת לי מחט לווריד. "עירוי ראשון?" היא שואלת כשאני פותחת עיניים. אני מהנהנת. "יש מצב שאחר כך יהיה לך דימום קל מהמקום שבו המחט. לא להיבהל, נשים פלסטר וזה יעבור תוך כמה שעות."
היא סוגרת עלינו את הפרגוד, וליאם רואה איך אני מחווירה מהבהלה למשפט האחרון. "הייתי צריך להחזיר אותך אם לא לקחתי," הוא ממלמל ומעלה את הרגליים שלו מהרצפה אל המיטה. עכשיו הן באוויר.
"הכל בסדר." אני נושמת מהאף וסוף סוף מצליחה.
"הדוחק באמת גרם לכל זה או שזאת השיחה עם סהר?" הוא נשען על הקיר. רק שלא יפעיל לחץ וייפול.
"גם וגם." אני מעדיפה לא להסתכל על העמוד הזה שמעלי ועל מה שמטפטף בצינור מהשקית שתלויה שם. זה דוחה.
"ידעתי." הוא דווקא כן מסתכל על העירוי. "אם תצטרכי עוד שבוע הבא, אני אקח אותך. אל תצומי בכיפור גם."
"אני לא צמה." אני לא יכולה לא להיזכר מה קרה שם בחדר התכלת הרגוע, ההפך ממה שאני עכשיו. "גרמת לה לראות את התמונה מהצד שלך. ציירת הכל איך ש... איך שאתה רוצה. הדברים לא באמת ככה."
"את האמנית מבין שנינו. תציירי לו באמת לחדר העתידי." הוא מושיט יד ומעסה בקטנה את הכתף שלי.
"אל תתחמק."
"אין שינוי בגישה שלך, מה את רוצה שאני אגיד?" הוא נמנע מלהסתכל עלי. "אבוד."
"מה זה אבוד?" אני לא מרפה.
"עופרי, עדיף שנדבר על נושאים אחרים. לפחות נדבר, כן?" איך סהר קראה לזה? קיר אגו? "לדבר זאת כבר התקדמות. תחשבי עכשיו מה את רוצה לאכול שנחזור לדירה. נישאר כבר בבית היום."
אני לא רוצה לעצבן אותו. "טוב." ובסוף אני מסתכלת למעלה רק כדי לבדוק כמה עוד נשאר שם בשקית. זה יהיה ארוך.

משהו כמו חצי שעה אחרי, וכזו שנראתה לי כמו נצח עם השתיקה של שנינו, האחות נכנסת ומנתקת ממני את הצינור. ליאם מודה לכולם בשמי תוך כדי שאני מהדקת את חתיכת צמר הגפן, שגם ככה מהודק לי לזרוע עם נייר דביק, חזק יותר. אנחנו יוצאים מהמסדרון חזרה אל הכניסה, והוא עוצר פתאום.
"חכי פה. אני אביא את האוטו."
אני מרימה את העיניים אליו מהזרוע שלי. "למה?"
הוא דוחף לכיס המכנסיים שלו את דוגמית המשחה לחיטוי שהוא קיבל מהאחות. "מה למה? יש כמה דקות הליכה. תיכף אני בא." והוא הולך.
אני לרגע לא מאמינה כשכל זה קרה, אבל מה לעשות שיש לי הוכחה ממשית- נקודה מסוימת באזור המרפק שלא מפסיקה לדמם. כואב לי לקפל את היד. מה, ככה זה יהיה כל הזמן אם אצטרך עירוי? אני עוד לא מסיימת לחשוב וכבר מקבלת טלפון מאמא.
"היי," אני עונה באגביות.
"ליאם שלח לי הודעה שאתם במיון, הכל בסדר?" היא לא נשמעת לחוצה, וזה מקרין רוגע גם אלי איכשהו.
"כן, כן. אנחנו עכשיו בדרך לבית." אני נשענת על הדלת שלא נפתחת אוטומטית.
"את רוצה שאני אבוא?"
"אני בעיקר רוצה לנוח." זה באמת מה שאני רוצה. רוצה מאוד.
"בסדר." אמא לא לוחצת גם. "אל תגיעי למצב שאת לא אוכלת או שותה, בסדר? אני אתקשר שוב בערב, לקראת הלילה."
"טוב, אמא. שבת שלום." אני מקבלת ממנה את אותה הברכה גם ומתקדמת כשאני מבחינה בקאיה של ליאם מאיטה כשהיא מגיעה אלי.
אנחנו נוסעים בשקט לדירה, ואני יודעת שאין מצב שאני הולכת להגיד משהו. אין לי את הכוחות לזה ולא רק הנפשיים. כשאנחנו יוצאים מהאוטו, ליאם מפר אותה.
"יש מים חמים בוודאות. תתקלחי קודם." הוא עושה חצי סיבוב אלי ומחבק אותי כך שהזרוע שלו תלויה לי על הכתף.
"אני רוצה לישון." אני נותנת לו להזמין את המעלית ונשענת לו על החזה. "אני יודעת שאתה רוצה שאני אוכל, אבל אני באמת לא רעבה."
"אני אתן לך לישון קצת ואז נחליט מה הלאה." אני לא רואה את התגובה שלו.
"מה, מה הלאה? אני לא רוצה לצאת מהבית." הוא לא מכבד את זה שאני רוצה להישאר במיטה?
"לא, לא בקטע הזה. כאילו... כשתתעוררי אני אבשל משהו לשנינו... לשלשותינו לאכול." זה מוזר, אבל אני שומעת אותו מחייך.
הוא פותח את דלת הדירה, ואני ישר נכנסת פנימה ובהליכה מהירה מגיעה אל חדר השינה. אני מוציאה מהארון חולצת גופייה רחבה ומכנסונים, מעיפה לסל הכביסה שלו את הבגדים שלי ופשוט צונחת למיטה. פאביו, שלא מפסיק לנבוח בדקות הבודדות האלו, יוצא וחוזר מהחדר. ליאם נכנס אחרי בהתחלה וכשראה אותי מחליפה בגדים יצא ממנו. הוא חוזר עם הרצועה ביד.
"אני אקח אותו לטיול," הוא מודיע וקושר אותו. איכשהו פאביו רגוע יותר איתו, אולי כי הוא חושב שהם ירוצו. אני לא חושבת שליאם ירוץ היום.
"בסדר." אני קוברת את הראש בתוך השמיכות, וליאם עושה יותר מכך ומחשיך את החדר על ידי סגירת התריסים. רק ארבע וחצי, יש עוד אור חזק בחוץ. אני עוצמת את העיניים ונרדמת מהר מסתבר כי כשאני מתעוררת שוב, החלון פתוח וגם התריסים, רק שיש חושך. אני מרגישה את האצבעות של ליאם לוחצות על המקום הזה במרפק שלי איפה שהייתה המחט ומורחות על הנקודה הזו את משחת החיטוי. הן מעסות אותה אל תוך העור כמה שניות ולאחר מכן אני מרגישה את צמר הגפן סוגר על הפצע ושומעת נייר דביק מצמיד הכל. "היי," אני אומרת בקול צרוד. הוא עובר להסתכל עלי ישר.
"התעוררת מהר." הוא חצי מחייך. האור של המקלחת שלו דלוק והוא בדיוק עליו. "הייתי בטוח שתשני עוד."
"מה השעה?" אני מרגישה שאין לי עדיין את הכוחות לצאת החוצה מהמיטה.
"כמעט שמונה וחצי." הוא חונק פיהוק.
"לא יודעת עד כמה עמוק ישנתי." אני עוקבת אחריו במבט כשהוא עובר "לצד שלו" ומצטרף אלי במיטה. "דיברת עם אמא שלך, נכון?"
"אה, שמעת את זה?" הוא מכסה את עצמו. "כן, עדכנתי אותה שלא נבוא בסוף. אמרתי לה שאת לא מרגישה טוב ומה שקרה באוטובוס."
אני מרשה לעצמי להיצמד אליו וממש להשעין את הראש על החזה שלו. "אז אנחנו לבד."
"לבד." הוא נותן לי נשיקה בשיער. "את לא רוצה להתקלח?"
"לא ממש. אני מסריחה?" אני עייפה מדי אפילו בשביל לרחרח את עצמי.
"לא, לא." הוא צוחק. "סתם, לשפר את ההרגשה. את מכירה את זה שמקלחת עושה קצת שינוי במצב רוח הכללי, לא?"
אני לא מספיקה לענות וכבר אני שומעת את הדלת נפתחת. רגע, מה? אם ליאם פה לידי, מי זה? מהר מאוד אני נזכרת למי עוד יש מפתח ושומעת את הקול של מירי. "ליאם?"
ליאם מזנק מהמיטה כמו גור אריות עם רגליים טריות ומשיג אותה לפני שהיא נכנסת לחדר. "אמא, מה אמרתי לך?" אני שומעת אותו נושם עמוק.
מירי מתעלמת מהטון הכועס שלו, אם אני מזהה נכון. "הבאתי לכם אוכל." אני שומעת צעדים.
"את לא נכנסת. אמרתי לך משהו." אני רואה את הצל של ליאם במסדרון, די צמוד למשקוף. הצל של מירי זז. "עופרי לא מרגישה טוב, אני איתה וזהו. תכבדי את הפרטיות שלנו."
"אתה עושה דרמה משום דבר." היא לא מתרגשת. "תן לי לראות אותה."
"אמרתי לך לא לבוא." הוא כולו עקשן ולא נותן לה. "את חושבת שאני לא יכול לבשל משהו לבד? תלכי ותתני לה לנוח. הנה, הבאת אוכל אמרת. תודה."
"ליאם, תן לי לראות אותה." מירי רצינית עכשיו.
ליאם רציני יותר כשהוא משיב, "אם אמא שלה לא באה, ועופרי אמרה לה בפירוש לא לבוא, גם את לא צריכה להיות פה."
"ליאם, אתה לא יודע מה עושים במצבים של חולשה. אולי-"
הוא קוטע אותה בלי היסוס. "היינו במיון נשים. היא קיבלה עירוי ואמרו לה לנוח. ביי. נדבר בטלפון כמו שעשינו עד לפני שעה בערך." אני רואה את הצל שלו מניף ידיים. "אני איתה, היא לא לבד."
מירי לא מוותרת. "תן לי לראות אותה."
"אמרתי לא." גם ליאם לא מוותר. פאביו יוצא מהחדר אל המסדרון.
מירי מרימה את הקול עכשיו. "ליאם, די כבר. אתה לא היית ולא תהיה בהיריון. אתה לא יודע מה עושים במצבים מסוימים. אני אבדוק מה איתה ואלך, בסדר?"
"אני יכול להגיד לך מה איתה: היא במיטה. מה, קשה לקבל את זה?" הוא מעלה את הטון בהתאם. אני לא מכירה אותו ככה, אבל כן יודעת שהוא מאוד קנאי לפרטיות שלו. עכשיו שלנו.
"ליאם." אני רואה שהצל של מירי לא זז ממש מהמקום הזה במסדרון.
"במה את שונה מאמא שלה?" הוא משלב ידיים, אני חושבת.
"אני בטוחה שאם אמא שלה הייתה מגיעה לא היית מגרש אותה, נכון?" הטון של מירי עכשיו רגוע ומזכיר לי את של אמא. הוא גם גורם לליאם לתת לה לעבור בסופו של דבר והנה היא בחדר. אני לא מספיקה לומר משהו וכבר היד של מירי על המצח שלי. "יופי, אין לך חום. באמת רק חולשה. אני לא סומכת על ליאם בקטע הזה. הוא יכול להתרשל ואנחנו צריכים לדאוג לבריאות שלך. תאכלי ותשתי והכי חשוב תבלעי את התרופות שלך."
"אני בסדר." אני בעיקר מנומנמת ומרגישה איך העפעפיים שלי סוגרים עלי מחדש.
היא מהנהנת. "את נראית עייפה. תשני." והיא מתרחקת אחרי שהיא אומרת לליאם, "הנה. זה הכל." וכמה שניות לאחר מכן, יש טריקת דלת מבחוץ.
ליאם חוזר לחדר ומעסה את הרקות שלו. "כואב לי הראש."
"גם לי." אני לוקחת את הכרית השלישית שבמיטה ולמרות שאני שונאת לישון עם עוד כרית, אני מוסיפה אותה לשלי. "בלי דרמות, טוב?"
"את רוצה שאני אעזור לך להתקלח? אני נכנס." הוא מוריד חולצה.
"לישון." אני מצליחה להרים את השמיכה ולכסות את עצמי עד האף.
הוא מהנהן, רוכן אלי ונותן לי נשיקה במצח. "טוב."

אני מתעוררת בלילה כשאני מרגישה רטט קל בבטן שמהר מאוד הופך להיות כזה שמכריח אותי לקום מהמיטה. אני לא מצליחה להזדקף, תוהה אם להעיר את ליאם שבו זמנית אני נכנסת לשירותים שלו מהכאב. אני מתיישבת על האסלה, מרגישה הקלה רגעית שכמה חתיכות קקי יוצאות וקמה. הכאב הזה לא עובר. אח. אני לא מסוגלת לקום עכשיו חזרה למיטה. אני נושמת עמוק. הרגל שלי מתופפת על הרצפה ולא רגועה בכלל.
האור בשירותים מסנוור אותי. אני עוצמת את העיניים ולוחצת חזק (אמא פעם אמרה לי שבמצבים כאלה אני יכולה לקרוע את המעיים ושאפסיק) בתקווה שיצא עוד. כלום. מה קורה לי? למה קשה לי להזדקף? לקום? משהו קורה לו? לא אכלתי כמעט היום. אני חושבת שלא אכלתי כלום.
"הכל בסדר?" הקול של ליאם נשמע מעבר לדלת ומבהיל אותי כהוגן.
"כן. עצירות קצת." אני גלויה איתו. "יוצא חתיכות קטנות וזהו." אני עוצרת את עצמי בנוגע לכאב. לא רוצה להלחיץ אותו יותר.
"את בטוחה שהכל בסדר? להיכנס?"
"פרטיות." אני מרגישה את הרטט מתחזק ונרגע שוב.
"בסדר."
אחרי רבע שעה ככה, אני יוצאת למיטה בסוג של זחילה. אני מופתעת לגלות את ליאם מחכה עם כוס תה ביד. הוא עומד לשאול אותי בטח מה קורה לי, אבל אני שואלת אותו קודם: "רבע לשלוש, איך אתה ער?"
"לא לקחתי כדור."
אני כמעט נכווית מהתה. "ליאם!" אני מתרגזת, כצפוי. "אתה לא רוצה שאני אזיק לעצמי ואתה מזיק לעצמך."
הוא לא מתרגש. "אני בסדר. את רואה שאני בסדר, לא? לא יכול לישון כשאת ככה, לתת לך להיות לבד."
"אני בסדר. יעבור." אני מניחה את הכוס בצד שלי אחרי כמה לגימות ונכנסת למיטה מחדש. "מה, לא כאבה לך הבטן אף פעם?"
הוא מעדיף לא לענות ונכנס למיטה. אני מצליחה להירדם איכשהו ומתעוררת שוב כשהשעה שבע. ליאם לא לידי במיטה, אבל הוא כן לידי. הוא עומד בדיוק בכניסה למקלחת והוא מזיע. "את בסדר?" הוא שם לב שאני ערה.
"חזרת לרוץ?" אני משפשפת את העיניים.
"כן. פספסתי כמה ימים באמת." הוא מפהק.
"לא, לא טוב. חזרת לשגרה של פעם. אל תשבור את החדשה. אתה אמור לישון בשעה הזו." רק חסר לי שהוא יצא מאיזון שוב. הוא לא מתייחס ונכנס למקלחת. אני מחכה לו כשיצא, ומופתעת לגלות שהוא נכנס למיטה במקום לעשות דברים אחרים, שפעם היה עושה. אז זה לא באמת חזרה לליאם שהכרתי? אני לא יודעת. אני עייפה מדי לחשוב. אני עוצמת עיניים ומתעוררת שוב שכבר אחת עשרה בבוקר. ליאם ישן חזק, ואני מחליטה לא להעיר אותו. הוא עם הגב אלי, ואני מרשה לעצמי להניח את הראש על הכתף שלו ולתת לו נשיקה על עצמות הבריח. הוא לא מגיב, ואני נרדמת מחדש.
כשאני מתעוררת שוב, השעה כבר מעל שלוש. אני קמה לעשות פיפי והולכת למטבח. ליאם וגם לא פאביו לא בבית. אני לוקחת כוס מים, חוזרת למיטה ואומרת לעצמי שאם לא יחזרו בדקות הקרובות אתקשר לבדוק לאן הם הלכו. איכשהו אני נרדמת מחדש ומתעוררת בשש, כשרעש מהטלוויזיה של כדורגל נשמע חזק במיוחד.
אני קמה לסלון ומרשה לעצמי ליפול על הספה, די צמודה לליאם. "אני אמורה להרגיש רעננה ואני הכי לא." אני מרגישה כמו סמרטוט, למען האמת.
הוא כורך סביבו את הזרוע שלי. "את עובדת מחר?"
"לא. ערב חג." אני מפהקת ולוקחת מעט מהשמיכה. קר בסלון עם המזגן. הוא חולק אותה איתי ישר. "אני מרגישה קצת יותר טוב מבחינת החולשה, כאילו שזה עובר. תודה על הדאגה וסליחה שלא סמכתי עליך מספיק."
הוא מחבק אותי. "מחר שנה חדשה ונתחיל מחדש."
"זאת אמורה להיות שנה טובה. עם תינוק." אני שוב מפהקת.
ליאם מסדר בשבילי את הכריות כך שאני יכולה להירדם מהר מאוד. לא יודעת כמה זה טוב, אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר. "מה זה אמורה? היא תהיה."
"היא." אני מחייכת.
הוא מחייך חזרה. "זה בן, בדוק. אל תתלהבי סתם."
"תיכף נגלה באמת." אני מניחה את הראש על הכריות ומבינה שאני לא אצליח להילחם במה שקורה לגוף שלי עכשיו.
"קודם תגלי לנועה, לא?" אני שומעת את הקול של ליאם מרוחק למרות שהוא ממש לידי. יש מצב שאני עומדת להירדם מחדש.
"כן. מחר." אני מרגישה שנהיה לי קשה לדבר ונותנת לראש לנחות ממש בתוך הכריות. אני לא בדיוק נרדמת, יותר חושבת על איך אספר לאחותי הקטנה שבסופו של דבר לא שמשתי דוגמה טובה ושלא תעשה כמוני אף פעם.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
ליאם ממש מגונן עליה
הלוואי על כולנו כזה גבר!!!
עופרי צריכה לתת לו קצת יותר קרדיט על זה.
מחכה להמשך
ולרגע שהם באמת ידברו כמו שצריך ובלי הפרעות
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
יכולת להתמודד עם הפוסט טראומה שלו, לדעתך?
השיחה שלהם תהיה בקרוב...
הגב
דווח
guest
אם היו מסבירים לי כמו שצריך ואומרים מה לעשות כן הייתי יכולה אומנם בהתחלה הייתי נלחצת אבל מתאפסת על עצמי
ופועלת
מחכה להמשך:)
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 20 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
"אולי תכתוב עליי שיר?"
"אולי תכתוב עליי שיר?"
מאת: moshe shachar
סיפורים אחרונים
מהאות א - עד ת .
מהאות א - עד ת .
מאת: אודליה כחלון
למה הוא(פרק 3)
למה הוא(פרק 3)
מאת: Vlad Lebedev
למה הוא-פרק 2
למה הוא-פרק 2
מאת: Vlad Lebedev
למה הוא
למה הוא
מאת: Vlad Lebedev
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay