כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 69

"ליאם פגש מישהי שהוא טוען שנעלמה"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106

פרק 69: נעלמים

ליאם מעיר אותי למחרת בעדינות ולא בדרך שאני אוהבת. במקום שהאצבע שלו תשחק לי בריסים, כף היד שלו מונחת על הלחי שלי. העור שלו חם, והמגע לא נעים לי בכלל. אני מתעוררת ישר ומורידה לו אותה.
"ישנת בסדר?" שואל זה שישן לא בסדר עד לא מזמן.
"תגדיר מה זה בסדר." אני שוכבת על הגב ומהדקת את השמיכה שהתרחקה מהגוף שלי חזרה.
"הבנתי כבר אתמול שיהיה לך קשה להירדם." הוא מסתובב על הצד, ככה שהמבט שלו עלי. "לפחות לא התעוררת עם בחילה, נכון? זה נראה שישנת שינה רצופה."
"נכון." אני מנצלת את העובדה שכף יד שמאל שלו על השמיכה ובודקת מה השעה. תשע וכמה דקות. "קמת גם עכשיו?"
"כן. אני אקח את פאביו לטייל." הוא עדיין לא זז.
"אוקי." אני מרגישה איך השיחה מאתמול עולה לי לאט לאט ונושמת עמוק אוויר של מאוורר שדלוק כל הלילה. "כיבית את המזגן? אני זוכרת שכשהלכתי לישון הוא היה דלוק."
"הוא עובד על טיימר או משהו." ליאם נראה מהוסס כשהוא מושיט את היד ומשאיר אותה באוויר לכמה שניות. "אני יכול?" הוא שואל בטון שתואם להתנהגות שלו ומכוון אותה כך שהיא נעצרת אמנם בשמיכה, אך בדיוק מעל הבטן התחתונה שלי.
"אין שם שום דבר עדיין שאפשר להרגיש, ליאם." אני לוקחת את היד שלו וכדי שלא יתאכזב מכניסה אותה מתחת לשמיכה וגם מתחת לחולצה שלי. אני לא יודעת למה העור שלי מצטמרר מתחושת המגע שלו שם. "נכון?" אני שואלת אחרי דקה בערך. כף היד שלי עדיין מעל שלו.
"זה עדיין קסום לדעת שאנחנו שלושה עכשיו, שיש בפנים שם בתוכך מישהו שנפגוש בקרוב." הוא מרחיק את האגודל משאר האצבעות וממש ממשש את האזור שבין הבטן התחתונה שלי למפשעה. "הוא פה, נכון?"
"כן," אני משיבה ומוסיפה, "או היא."
"או היא." הוא מחייך ומעביר את העיניים שלו לכניסה לחדר. אני מסתכלת בעצמי לראות מה יש שם ומהר מאוד מגלה את פאביו נכנס פנימה.
"בעצם נהיה ארבעה," אני אומרת ומסמנת לו עם היד שמחוץ לשמיכה להתקרב לצד שלי. הוא לא מתייחס והולך למיטה שלו. "אוי, הוא בטח רוצה ממש לעשות קקי אם הוא מתנהג ככה."
"כן, אני אקח אותו," ליאם חוזר על דברים שאמר מקודם ועוד לא קרו. "תגידי... את זוכרת את הטיסה לפריז שהתבטלה?"
אני מרימה גבה. "מה נזכרת בזה? אמרתי לך אז בבית חולים שהבריאות שלך מעל הכל."
"כן, אבל עדיין. גם אני חיכיתי לחופשה הזו." הוא לא מתעייף וממשיך ללטף לי את עור הבטן. פתאום כן נעים לי, בשונה מהמגע על הלחי. "אני יודע שהמערכת שלי השנה לא כוללת את ימי חמישי ושישי, אז אפשר לנסוע לאן שהוא אחרי החגים. הכל יהיה זול בגלל השגרה."
"כן, חופשה בארץ זה נחמד. משהו פה." אני עוצמת עיניים ולא רואה שום מקום שאני רוצה לנסוע אליו.
"למה בארץ? אפשר לטוס לסופ"ש קצר בחו"ל. מקסימום אפסיד את יום ראשון, לא יקרה כלום," הוא אומר ומפתיע אותי שבעצם כבר בירר על משהו, "שאלתי את יעל עד מתי את יכולה לטוס לחו"ל והיא אמרה שעד חודש שביעי זה בסדר, כל עוד הטיסה לא מסובכת. ראיתי אחלה דילים למינכן, פראג, ברצלונה... פריז עדיין נשארה יקרה, אבל אם תרצי נטוס לשם."
"אני אחשוב על זה." אני מתעוררת מחדש לחדר ומתמתחת. ליאם מבין את הרמז, מוציא את היד מהשמיכה ומסתובב אל פאביו עכשיו.
"רוצה שנלך לטייל?"
"אל תלהיב אותו. בטח תצאו רק עוד חצי שעה." פאביו מתחיל לקפוץ, ואני רוטנת. "יופי, ליאם."
"אני מצחצח שיניים ויוצא. אני, בניגוד אלייך, יכול לרדת למטה עם פיג'מה." הוא מוציא את הרגליים שלו בקלות מהמיטה ולאחר מכן את כל הגוף. "מה עושים היום?" הוא שואל באגביות.
"מה אתה 'בילבי'?" אני מגלגלת את העיניים ועוקבת אחריו במבט כשהוא נכנס למקלחת. "נראה כבר, לא יודעת."
"מה החלטת על ראש השנה? זה בדיוק עוד שבוע. בעצם, שבוע פחות יום. הערב עצמו ביום ראשון." הוא מכין את מברשת השיניים שלו.
"אני אלך למשפחה שלי, אתה לשלך וניפגש פה או מקסימום למחרת." אני יודעת שאני צריכה לספר לנועה בערב הזה על כך שהיא תהיה דודה.
ליאם מהנהן. "אם תרצי, אני אקח אותך יום שישי לסהר."
"חשבתי לטייל בקניון של קרית אונו לפני, את האמת. מצאתי שם בגדים חמודים שאם הם נשארו, אקנה אותם לחג." אני מורידה את השמיכה ומבינה שגם אני צריכה לקום. "אסע כבר באוטובוס. יש בהמשך הרחוב אוטובוס עד לשם."
"אני יודע." הוא מכניס את מברשת השיניים שלו ואומר, אם הבנתי נכון, "מה צ'בא לך."

אני עוד לא מספיקה לדפוק על הדלת וכבר מישהו שבדיוק מרכיב את משקפי השמש יוצא החוצה ממנה ומרחיק אותי צעד אחורה. אני מפילה בלי כוונה את שקית השופינג שלי ובטעות מתנגשת בסהר שמתכופפת לעזור לי להרים אותה. זה מביך.
"הקדמת ברבע שעה." היא מובילה אותי פנימה אל תוך הדירה ומצביעה על החדר שבכניסה. "תחכי פה. אני רואה שעשית קניות בקניון שליד בטח." היא נכנסת לרגע אל החדר, יוצאת ממנו עם חתיכות טישו מעוך, משליכה אותן אל פח האשפה שבמטבח ושוטפת ידיים.
"יש חג עוד יומיים." אני בוחנת את המראה שלה. היא לבושה בשמלה משובצת קלילה בצבעי שחור לבן ולא נעים לי לומר, רק שהיא מזכירה לי לוח שחמט.
"נכון." היא מציצה בשעונה. "עשר דקות ככה ואכניס אותך." והיא נעלמת בחדר התכלת שפתאום מרגיש לי מלחיץ ולא רגוע בכלל. על מנת לא להיות על קוצים, אני פותחת את ההודעה שעדי שלחה לי שוב תוך כדי שאני קמה אל המטבח ומוזגת לעצמי מים. טיפשי מצידי לא לקחת בקבוק. חם מדי. אני קוראת אותה בפעם המי יודע מה ולא יודעת מה לענות. היא הפתיעה אותי, במיוחד אחרי שלא שמעתי ממנה כל הזמן הזה.
"היי עופרי,
לא התכוונתי שיצא ככה, אני מקווה שאת מבינה את זה. ככל שהימים עוברים ואנחנו לא מדברות, אני מבינה שיש מצב שנפגעת ממה שאמרתי. אני כן עדיין חושבת באותה הדרך וכן רוצה שניפגש ונדבר על זה ולא רק בטלפון, בסדר?
"
אני לוגמת מהמים הקרירים ותוהה אם לכתוב לה שאני לא רוצה להיפגש או שאני צריכה לענות בחיוב לבקשה שלה ולשמוע מה יש לה עוד לומר, כאילו לא שמעתי מספיק מאז הטיסה ליוון. היא טעתה ובגדול ולא מסוגלת להודות בכך. בתוך המחשבות, סהר יוצאת מהחדר ופוסעת לכיווני. אני קמה מיד, לוקחת את השקיות שלי ומניחה אותן עם התיק שלי בפינת החדר. סהר מספיקה לסגור את הדלת ולהתיישב כשאני מכניסה לתיק את הנייד ושמה אותו על שקט.
"את נראית מוטרדת, קרה משהו?" היא מניחה את רגליה זו על זה. אני משתפת בלי להיכנס ליותר מדי את הפרטים את התגובה של עדי לגילוי ההיריון ואת ההודעה שלה. סהר מהנהנת ושואלת לבסוף, "את מרגישה ככה? או שמבחינתך העולם מעולם לא עצר מלכת?"
אני מרגישה לא נוח על הספה ומנסה לסדר את הכריות בהתאם לגב שלי. "הכל קרה כל כך מהר. אני בטוח לא רוצה להיות בהיריון עכשיו, אבל אני כבר. זה לא נכון לומר שהעולם עצר, כי דברים כן קורים. יכול להיות גם שאני לא אותה עופרי מאז ההתקף הזה של ליאם. הוא חושב שאני ישנה הרבה כאסקפיזם ולא כי אני עייפה. שמעתי אותו גם משתף את אמא שלו בזה."
"וזה באמת ככה?"
"אני לא יודעת."
היא מהנהנת (שוב). "תראי, עופרי. ליאם הסכים שאשתף אותך בכמה דברים שעלו כאן בחדר. אני מכירה אותו כמעט שלוש שנים. תקופת הטיפול איתו כמובן לא קבועה. הוא בא והולך בהתאם לצורך. אני לא לוחצת עליו אף פעם מהסיבה שאני יודעת שאם הטיפול לא קורה מהרצון שלו- הוא לא יצליח."
הפעם תורי להנהן. "זה נכון."
"אחד הדברים שליאם אמר והסכים שאהיה גלויה איתך עליו הוא האגביות בה את אומרת דברים. מה זה אגביות? למשל על הגופות שהוא ראה. את מסוגלת לדמיין את זה? את מסוגלת לראות עם שחר ראשון את עצמך הולכת בין גופות מוטלות ברחוב? גרוע מכך, גופות של אנשים שהכרת, של חברים שלו."
"לא." אני חוטפת צמרמורות ונהיה לי קר מהמזגן.
"העיניים שלו כן ראו את זה ולא צריכות לדמיין. מה שקורה הוא שהן מעבדות למוח זיכרון שהפך לפלאשבק. אני לא יודעת כמה את בקיאה בתחום, אבל פלאשבקים נוטים לחזור כשהם מקבלים פתח לכך ומספיק משהו קטן, משהו ביום יום שיעיר אותם." היא חושבת לרגע וזורקת לאוויר, "למשל ל"ג בעומר. הריח הזה והאוויר השרוף בשבילו הם מסוכנים. הם יכולים תוך רגע להציף הכל."
"אני יודעת על הפלאשבקים ויודעת שהוא חי את הזיכרונות. אני לא יודעת מה יקרה ש... מה יקרה כשהוא יתפוצץ?" אני ישר חוטפת את כוס המים שלי מהשולחן.
"יש סימנים. זה לא קורה סתם ככה." סהר לא מתרגשת מהתגובה שלי. "את צריכה להיות עם היד על הדופק כל הזמן ובו זמנית להדגיש בפני ליאם שהוא לא לבד. הוא מאוד חושש שבסוף תעזבי אותו, כמו שקרה לו בעצם עם כולם. רק החברה של יונתן ז"ל נמצאת שם בשבילו, מנקודת המבט שלו. הוא מפחד מהתגובות שלך, ולכן לעיתים קרובות לא משתף אותך. הוא בוחר בכך כדי שלא תתנהגי שוב כמו בהתחלה."
"הוא מרגיש ככה גם עכשיו?" אני נושכת את כוס הפלסטיק החד פעמית.
"את זה את צריכה לשאול אותו." היא מאבדת קשר איתי לרגע כשמסדרת את הכריות שבכורסה שלה ולאחר מכן נשענת עליה מחדש. "יש במערכת היחסים שלכם סוג של קיר אגו. תתגברו על המחסום הזה מהר בשל נסיבות הזמן והתינוק שבדרך. מה יקרה ביום הזיכרון הבא? באזכרה הבאה? אתם כבר תהיו הורים."
"אני לא אוכל לעזור לו כי אצטרך להיות עם התינוק," אני אומרת את מה שנראה לי נכון.
"הוא לא צריך עזרה כזאת וכאן הבעיה. את לא מבינה. הוא פשוט רוצה שתהיי שם בשבילו בלי לחזור לנקודת ההתחלה שוב ושוב."
"אני תמיד אשאל כי הפאזל הזה לא ברור." גם זה נראה לי נכון. נכון מאוד.
"אז תפסיקי." סהר עוצרת את הדיבור השוטף לרגע. "תרכיבי במקום פאזל משפחתי שלאט לאט מקבל מסגרת."
אני מרימה גבה. "את מעודדת הדחקה? שהוא לא ידבר ובסוף תמיד הכל צף?"
"את רואה בזה כהדחקה, זה ההבדל. ליאם רואה את זה, את המלחמה, כל הזמן. הוא לא יכול להדחיק." היא זוקפת את האצבע שלה. "הוא כן יכול לדעת מתי הוא צריך לדבר. צריך, עופרי. לא חייב."
"הוא נוצר בתוכו יותר מדי." אני בעצם מתווכחת איתה?
"כולנו." היא בקושי מנידה עפעף.
"מה? לא." אני מתעקשת.
"כן. את חושבת שהסיפור שלו מורכב. שלך יהיה ככה מנקודת מבט של מישהו אחר," היא מגיבה מיד.
אני לא מסכימה בכלל. "יש הבדל בין להיות קרוב כל כך למוות כל הזמן ולאבד את החיים מאשר לייצר חיים לא מתוכננים."
"את חושבת ככה."
אני נועצת בה מבט גס מדי, בלי להתכוון. "את כאילו מנסה לגרום לי להסתכל על כל התמונה אחרת?"
"זה הצעד הראשון וההכרחי." היא מהנהנת בעיניים עצומות וחושפת צללית מבריקה בצבע ברונזה.
"הכרחי? את קצת מגזימה."
"קיר אגו, עופרי. לא רק את צודקת ולא רק ליאם צודק. הסיפורים של שניכם מתחברים עכשיו, אבל זה לא אומר שבהכרח חייב להיות חיבור של מה שקרה קודם. יש לך את הרקע." היא אוספת את הספל שלה.
"האירועים מהעבר משפיעים על אירועים מהעתיד."
היא משיבה רגע לפני שלוגמת ממנו, "כבר נגענו בזה."
"לא נכון." בעיניי זה לא ככה. "ביום ההולדת של יונתן השנה במקום לשתות ולהיעלם הוא ילך לצעוד לו בצפון. אני אהיה קרובה ללידה, ולכן לא אוכל להצטרף אליו. אני נטרפת מחשבות מהיום הזה. ממש חוששת."
סהר נשארת שלווה כששואלת, "מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות וכבר לא קרה?"
ואני עונה משהו שלא תואם לטון שלה בכלל, "שליאם יתאבד."

סהר נושמת עמוק ואת ההנהון מחליפה במצמוץ איטי. "את שמת לב לדברים שקרו לפני האזכרה?"
"לא."
"כלום?"
"לא היו רמזים לבליעת כמה כדורים במכה."
"את בטוחה?"
"כן." השאלה מערערת אותי ואת התשובה שלי, ואני מוסיפה, "הוא לא ישן בלילות. כשהגיע היום עצמו הוא כן היה מתוח מאוד. אני זוכרת רק מהנסיעה בחזרה שפשוט החזקנו ידיים והוא ביקש ממני בלי לדבר, רק עם תנועה, שלא אגיד לאח שלו שום דבר. ביום הזיכרון הוא גם היה ככה, בסוף זה עבר לו."
"את העלית לבד את יום הזיכרון. את זוכרת מה קרה בלילה בבית המלון בחיפה? מה לא עשית?"
"איך יודעת על בית המלון?" הרי זה קרה לפני ההתקף בשלושה חודשים כמעט.
"ליאם העלה את זה כחלק מהנושא עליו אנחנו מדברות. את זוכרת את הלילה הזה?" היא לא נותנת לי לקטוע את הרצף.
"מה לא עשיתי?" אני מנסה לשחזר ולא מצליחה. "אני לא יודעת, לא זוכרת."
"הוא בכה בשירותים ולא קמת. הוא גילה בדיעבד שכן היית ערה. מנקודת המבט של ליאם, את הפכת את הפוסט טראומה שלו לשגרה במקום לתת לו סוג של חיזוק חיובי שיוריד ממנה מעט, אבל מעט כזה שיהיה משמעותי." סהר כאילו נותנת לי אגרוף בבטן. אני מקווה שהבעיטות העתידיות שלה או שלה לא יכאבו ככה.
"הוא אמר לך שהוא התאכזב?" אני מנסה לא לרעוד.
"הוא לא ציין את המילה אכזבה. דיבר בעיקר שיש לו הרבה ציפיות ממך ולפעמים הוא חוטא ומגזים. הוא פשוט פגש בלילה הראשון כשישנת אצלו מישהי שהוא טוען שנעלמה."
אני קופצת בספה, סוג של בהלם. "מה?! הוא זה שנעלם עם כבר. הכדורים מעלימים אותו."
"תעזבי את הכדורים. מה היה בלילה הראשון כשישנת אצלו?"
"הקשבתי לו וחיבקתי אותו," אני עונה מה שנכון.
סהר מתרווחת בכורסה ואומרת בסוג של טון מנצח, "אמרת לבד."
אני לא מבינה מה הולך פה. "אני עושה את זה גם עכשיו." כן הצעתי לו ללכת איתי לטיול בלילה של ההתקף וכן ניסיתי לחבק אותו בפורים. זה לא נכון.
"לא. עכשיו את מתערבת ומנסה לפתור משהו שלא בכוחך לפתור. את לא אמורה לטפל בו כמוני. אין לך את ההכשרה. את מוסיפה עליו לחצים." היא פשוט מפילה עלי הכל. "בכל התקף קטן, את תמיד לוקחת אותו לנקודת ההתחלה במקום להיות בהווה. דווקא בהתקף הגדול, שהוציא את כולם מהכלים, היית מבחינתו מבסדר."
"הוא כעס שהתקשרתי להורים שלו." אני רואה בעיניים את המבט האדום שלו שם בסלון, כשיוסף ומירי נמצאים בין כל צד שלו, ואני על הברכיים מתחננת שיקשיב לי.
"כשהוא התעורר מההרדמה והבין שבעצם לא קרה לו את מה שחשב שיקרה, הוא הודה לך על זה. הוא חשב שמאוחר מדי והוא הולך למות." המילים האלו שלה גורמות לי לרעוד שוב. למה לא הבאתי סווצ'ר?
"הוא לא אמר לי את זה אף פעם," אני ממלמלת. זה באמת חדש לי. אני לא יודעת מה קרה כשהוא התעורר, עם מי הוא דיבר ועל מה.
"אנחנו שוב באותה נקודה. כשביקרת אותו ישר תקפת למה במקום לנסות גישה אחרת. הוא אמר לי שהוא פחד ממך ומהפגישה איתך יותר מאשר עם ההורים שלו. הם אוהבים אותו ואיתו בלי תנאי. איתך, בשבילו, זה יותר מסובך." היא מציצה בשעון שבקיר. "נגמר הזמן."
"אחלה דרך לסיים את הטיפול הזה. אני עם סימן שאלה גדול," אני ממלמלת וקמה.
"קיבלת כאן הרבה פרספקטיבות איך לפתור אותו. אם את עדיין מרגישה שאת צריכה עוד תמיכה וסיוע, אני יכולה להפנות אותך למישהי שהמומחיות שלה היא "הצד השני" של הסיפור, הנשים של הלומי הקרב. את רוצה?"
"אה, מישהו אחר? לא את?" לפתוח את הכל מחדש שוב נראה לי מטלטל מדי.
"אני מלאה עד אחרי החגים ונוסעת גם בין לבין. ליאם יהיה פה הרבה. יש לו לפחות עד מרץ טיפולים. אם הוא יראה לנכון שתגיעו שוב ביחד, הדלת שלי פתוחה." והיא מלווה אותי אל מחוץ לחדר אחרי שהיא מושיטה לי כרטיס עם שני מספרי טלפון חתומים בשם "איבון קרן-משה".
אני מופתעת. "באמת? עד מרץ?" אני מכניסה את הכרטיס לארנק שלי. סהר מסתפקת בהנהון. "וליאם באמת אישר את כל זה?"
עכשיו אני קולטת שיש לה ביד תיקיית קרטון. היא פותחת את הגומי שלה ומושיטה לי את דף הסכם ויתור הסודיות עם הנדון שהיא... אני. אני מחקה אותה, מהנהנת ויוצאת מהדלת אחרי שהיא מברכת אותי בשנה טובה ואני מחזירה גם. מעניין אם באמת תהיה אחת כזו.
אני יורדת בחדר המדרגות המיושן עד לכניסה ומנסה להיזכר בדרך לתחנת האוטובוס לכיוון הבית. אני מחליטה לחצות את הכביש ומגלה שצדקתי. הלוח מראה שיש אוטובוס עוד שתי דקות. אני מתיישבת על ספסל הברזל ומנסה לדמיין את ליאם על הספה הזו פעמיים בשבוע. ליאם, שלאט לאט כל השכבות שלו מתקלפות, נראה לי רחוק מהבחור שהכרתי ודמיינתי שיהיה. אני מנסה לראות אותו מתפרק שם על הספה ומספר הכל, מה שלא מאפיין אותו בכלל. אולי גם מסהר הוא שומר דברים? אולי הוא לא מספר לה הכל?
כשהאוטובוס מגיע, אני לא מאמינה למראה עיניי. הוא מלא כל כך, שהייתי בטוחה שהנהג לא יפתח לי את הדלת. משום שאני לבד בתחנה ככל הנראה, הוא כן עושה את זה. אני נדחקת בצפיפות עד שאני מעבירה את הרב קו ומחפשת חתיכת עמוד או איזו ידית לאחוז בה כדי לא ליפול. אני לא יכולה אפילו להוציא את האוזניות שלי מהתיק. אני מסתכלת אל עבר סוף האוטובוס. אין ולו מושב אחד פנוי. בתוך כל זה, השיחה עולה לי לראש. אני משחזרת אותה עד שאני מרגישה בגוף סוג של לחץ לא מוגדר. אולי כי אני במקום חנוק? אני מכריחה את עצמי לנשום רק שאין לי אוויר. אין כאן אוויר בכלל. מישהי בדיוק צועקת לנהג מסוף האוטובוס שיגביר את המזגן. הוא מוכרח. אני מחכה לתגובה שלו ורואה מבט זועף שלו דרך המראה הגדולה והמרובעת. הוא לא עונה לה בכלל. מישהי משיבה בקולי קולות שמתקמצנים על תדירות גבוהה יותר בשישי בצהריים. אני מרגישה איך הכל סוגר עלי ותוהה אם לברוח מהאוטובוס בתחנה הקרובה או ש... אני מרגישה סחרחורת. לא. לא. זה לא הזמן. אני רואה מטושטש, מחפשת משהו לאחוז בו, מישהו... אני מתחילה לראות שחור. לא, אני לא יכולה להתעלף באוטובוס הזה. אני לא יכולה להתעלף באוטובוס. אני לא יכולה להתעלף. אני לא יכולה. אני לא... ואני כן.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 14 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
סיפור מרתק
הגב
דווח
guest
מתי המשךך
הגב
דווח
guest
מחכה להמשךך
התמכרתיי
הגב
דווח
טען עוד 26 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 106
להילחם בשבילו- פרק 106
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 105
להילחם בשבילו- פרק 105
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אחותי הגדולה לירון וחיית המחמד שלה, סרטן.
אחותי הגדולה לירון וחיית המחמד שלה, סרטן.
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
תקועה- פרק 39
תקועה- פרק 39
מאת: Lee B
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף