כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 68

"הוא ליאם אחר"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 68: לשקוע

באותו הלילה אני לא ממש נרדמת. אני כן מצליחה לא להעיר את ליאם בשלב מסוים שאני עוברת לסלון וסתם צופה בסרטים של דיסני. אני אשכרה רואה את הזריחה ומחליטה שאם אני כבר ערה, אני אקח את פאביו לטיול. הכלב שלנו מסתכל עלי במבט של "לכי לישון" וקם מהמיטה שלו בלית ברירה בסוג של צליעה. אני בהתחלה חוששת, אבל מהר מאוד נרגעת כשתוך כמה דקות בהליכה הוא בסדר.
עכשיו כולם יודעים חוץ מנועה. עזבו את התגובות, אני בטוחה שאחותי תגיב אחרת. השאלה היא איך ומה זה אחרת. אני מנסה לחשוב על טיימינג לספר לה ושכן יהיה מתאים בשונה מאיך שבישרתי לאחרים.
באותו היום ליאם ואני שוב הולכים לרוץ בפארק הלאומי (אני רוכבת) ונשארים אחר כך לנוח על שמיכת פיקניקים בצל, להתחשב בכך ששנינו לא עושים כלום היום. למרות החום, יש הרבה אנשים דגש על ילדים כאן. החופש הגדול נגמר בעיקרון מחר, אבל משום שהראשון בספטמבר הוא ביום שבת, יש להם עוד סוף שבוע שלם לפני החזרה ללימודים. אני מחליטה שבשבוע הבא ימי העבודה שלי יהיו שלישי, רביעי וחמישי בעיקר בגלל שבראשון אחרי הצהריים, ליאם ואני הולכים למטפלת שלו. יש לי תחושה שאצטרך להיות חזקה ולא מוטרדת לפני ואחרי, ולכן עדיף ככה.
בערב הוא מלמד אותי להכין פשטידת תירס או יותר נכון: הוא מכין ואני צופה בו ויושבת על אחד מהכיסאות שבמטבח.
"אמא שלי דיברה איתי מקודם, כשהתקלחת." הוא מוציא בקלות שתי תבניות אינגליש קייק מהארון שמעל הראש שלו. "היא אמרה שהיא מקווה שמה קרה אתמול לא יגרום לך להרגיש לא בנוח לבוא אלינו מחר נגיד."
"מה יש מחר?" אני סותמת את האף ועוצמת את העיניים רגע לפני שאני בולעת עוד ויטמינים וחומצה פולית. תאמינו או לא, זה עובד. באמת לא מרגישים את טעם הלוואי הנורא.
"סתם, חשבתי שנלך לאכול שם ארוחת ערב. יאיר ויעל יהיו גם. יש לך רעיון לתוכנית אחרת?"
אני פותחת עיניים ומסיימת בשלוק את כוס המים שלי. "לא, פשוט זה יהיה מביך. רק שירי שמחה בשבילך."
"בשבילנו," הוא מתקן אותי בכוונה וממשיך לבחוש את הבלילה. "אפשר להישאר פה, אם בא לך." מבינים לפי הטון שלו שהוא דווקא כן רוצה ללכת.
"בסדר, נלך. אני מחר בבוקר הולכת עם אמא שלי לטייל קצת בביאליק ולחפש מכנסיים." אני מפחדת לאללה מהרגע ששום ג'ינס שלי לא יעלה עלי.
האוכל טעים לי, כצפוי. בקטע הזה כן זכיתי. ליאם מאתגר אותי להכין אחת כזו בעצמי בשבוע הבא, ואני מסכימה. ואז הוא זורק לאוויר משהו שאני מודה שלא השקעתי בו מחשבה מעולם.
"למה ההורים שלך אף פעם לא מזמינים אותי לארוחת שישי אצלם?"
"אה..." בעיקרון, ליאם עצמו נמנע מלהגיע לשם מאז מה שקרה עם מאיה. "אני לא יודעת." אני באמת לא.
"חשבתי שיהיה נגיד מגניב אם נהיה בראש השנה אצלכם. אני לא באמת מכיר את ההורים שלך, לא כמו שהייתי רוצה לפחות." הוא מכניס לפה חתיכה נוספת ואומר בפה מלא, "תגידי להם שאני בא."
"אנחנו אצל סבתא שלי."
"נו ו? את היית אצל סבתא שלי גם. אני פשוט אצטרף." הוא לא מתרגש מהרמיזה לדחייה שלי.
"אני אדבר עם אמא שלי מחר." אני מנסה לרצות אותו ומקבלת רק הנהון. הוא הולך לסלון ורואה איזה משחק כדורגל של מכבי תל אביב. אני עוברת לשבת לידו כמה דקות אחר כך, ולא מאמינה שאני באמת צופה בכדורגל ומבינה מה אני רואה. כשאנחנו הולכים לישון, ליאם משועשע מכך. אני יותר.

סוף השבוע בסימן המשפחות שלנו עובר ככה:
המשפחה שלי- לא בעד שליאם יגיע לראש השנה אצל סבתא. אבא מעדיף שיבוא לארוחת שישי רגילה או לחג סוכות/שמחת תורה. אמא עוד אוגרת בתוכה כעסים כנראה כי שלוש המילים שלה "לא בא בחשבון" חוזרות על עצמן בכל השיטוטים שלנו בין החנויות. אמא טוענת שדברים צריכים לקרות בהדרגה ולא בבום טראח, לדבריה. "נתחיל בזה שאולי באמת נזמין גם את סבתא לארוחת שישי או חג ורק אחר כך שליאם יכיר את כל המשפחה המורחבת."
"הנסיבות-"
"את רוצה שישאלו אתכם למה אתם לא מתחתנים? את מכירה את המשפחה."
ואני מבינה שהיא צודקת...
המשפחה של ליאם- משתדלת יותר מדי להראות שהכל בסדר שהם כבר לא נראים אמינים וכלום לא נראה טבעי. משהו בי מקווה שכל שהזמן יעבור, דברים יסתדרו. שיעל לא תנעץ מבט מאוכזב בבטן שלי, שיאיר לא יחקור את ליאם יותר מדי כדי להוכיח לו שהוא לא מוכן ובעיקר שענבר תדבר איתי בלי לפחד. כמו פעם. כל המצב הזה לא נעים בכלל. ואם חשבתי שהוא לא נעים? יום ראשון מגיע ואיתו הפגישה שליאם כל כך חיכה לה.
הוא חוזר מהריצה שלו תוך כדי שאני משרבטת ציורים על נייר העיתון ועוצר לידי בדרך למקלחת. "איזה יופי. מה זה?"
"זה אמור להיות פאביו רץ בפרחים. לא בדיוק הולך." אני מרימה את הראש אליו.
הוא נותן לי נשיקה באף. "זה עדיין יפה. באמת." והוא נכנס להתקלח.
אני לובשת שמלה רגילה ולא מתאפרת בכלל. אין לי ראש לכך, להתחשב בזה שהוא יהיה עסוק בשיחה הזו. אני מרגישה מעט מאוימת, אבל יודעת שהיא הכרחית. ליאם יוצא מהר מהמקלחת, לובש סתם טי שירט, ג'ינס קצר וכפכפים, ואנחנו יוצאים לדרך.

"זה פה." הוא מצביע על בנייני רכבת ישנים כשהאוטו פונה אל רחוב צה"ל (שם מדהים לרחוב לטיפול פסיכולוגי בגלל משהו שקרה בצבא) בקריית אונו. הוא מוצא חניה אחרי שני סיבובים מהירים ולאחר מכן מוביל אותי אל מעבר לכביש, אל אחת הכניסות. לבניינים האלה אין דלתות.
אני מדליקה את האור תוך כדי שאנחנו מטפסים במדרגות עד לקומה השנייה. הוא נוקש על הדלת ומסתובב אלי. אני מסדירה את הנשימה. כבר שכחתי מה זה מדרגות רגילות ולא נעות/מעלית.
הדלת נפתחת באיטיות, כמו בסרט אימה (או אולי ככה אני מרגישה) ומישהי בגובה ממוצע מתגלה בפנים. היא מחייכת אלי אחרי שאני נכנסת פנימה בעקבות ליאם ולוחצת לי את היד. "אני סהר, נעים מאוד."
היא לבנה מאוד על אף הקיץ שבחוץ והזרועות שלה מלאות כתמים, עם דגש על אזור כפות הידיים. יש לה קארה חום בהיר ועיניים בגוון זהה רק שמעט כהה יותר. היא לובשת גופיה כחולה וג'ינס ונועלת סנדלים פתוחות שמציגות לק אדום קלאסי. בציפורני הידיים יש לה לק ג'ל בצבע כחול כהה. זה מזכיר לי שבקרוב אני כבר לא אוכל לעשות לק ג'ל.
אחרי שאני מציגה את עצמי, היא מובילה אותנו אל החדר הראשון מתוך שלושה שיש בדירה הקטנה הזו. הסלון כל כך פצפון שיש בו רק שני כיסאות מרופדים והוא מתמזג עם מטבח לא גדול במיוחד. אני מזהה רק מתקן מים שם. החדר עצמו כן מרווח. הקירות בו צבועים בתכלת מרגיע כזה, הפוך בטח ממה שהשיחה תהיה. הוא מרוהט בסך הכל במספר חפצים: בפינה ליד החלון יש שולחן מחשב עם מחשב כמובן וכיסא. חוץ מזה, יש ספה ארוכה במרכז החדר, ספת יחיד מולה ובניהן מפריד שולחן זכוכית עגול שיותר צמוד לספה הארוכה. ליאם מרחיק מעט את השולחן שבטח צמוד לו לרגליים כשהוא מתיישב ראשון. אני מתיישבת לידו, רואה שעל השולחן יש רק חבילת טישו ובקבוק מים ולאחר מכן רואה את סהר מסתכלת על השעון שבקיר רגע לפני שהיא סוגרת את הדלת. זה סתם שעון לבן ומשעמם, אבל בטח בשעה או אולי פחות שנהיה כאן, חשוב לתכנן את הזמן.
"אמרתי לליאם שזה רעיון טוב אם תגיעי לכאן ונעלה את הכל ביחד. אני מקווה שתוכלי לקחת מהשיחה כלים להתמודדות בעצמך, בטח שאתם מצפים לתינוק עכשיו." היא מסדרת את הכריות שמאחוריה. "רוצה לספר לי איך את מרגישה בימים או שבועות אחרונים?"
אני משלבת את הידיים ובהתחלה חוששת אם כדאי לי לחשוב ולשים פילטר לפני מה שאגיד או להוציא הכל. מה, לספר שאני מאוכזבת שהוא לא שם בשבילי בסיטואציות שכן רציתי שיהיה?
אני מחפשת משהו לא שגרתי להסתכל עליו כאן בחדר ולא מצליחה. "אה... אני חושבת שליאם יודע שעכשיו בגלל הכדורים השגרה שלו נראית אחרת ו... הוא יודע שאני חוששת שהוא לא יוכל לדאוג לו או לה, כשיגיעו. כרגע אני מסתדרת נגיד כשיש לי בחילות ואני מרוחה בקיא שלי, אני מוצאת את הכוחות לדאוג לעצמי. כרגע אני לבד."
היא מהנהנת הנהון אחד שיגיע מתוך רבים בשעה הזו. "ליאם, מה שעופרי אומרת חדש לך?"
"לא." אני רואה בזווית העין שהוא מסתכל עלי. "הלוואי שהייתי יכול לקום ולהיות איתה כשהיא צריכה, אבל אני באמת ישן חזק. השגרה השתנתה כי עכשיו אני מתעורר מאוחר ואין לי את הכוח לרוץ או האנרגיה הדרושה, לא יודע. באיזשהו מקום היום שלי התקצר."
"מה הכוונה התקצר?" היא מעבירה את המבט ממנו אלי.
"עד לפני חודש הייתי קם בשש בבוקר לרוץ ובשבע היום שלי היה נפתח. כל זה במצב נורמלי, כן? עכשיו אני מתעורר בסביבות עשר."
"תשאלי אותו מה הוא עושה כשהוא קם חוץ מלרוץ." אני מקווה שהדברים שלי הם לא מכה מתחת לחגורה בשבילו.
ליאם מחייך במבוכה. "אני עכשיו לא עושה כלום. לא הסתרתי את זה ממך, סהר. אם לא ההליכות עם אבא שלי למשרד שלו או לבית משפט, אני רב היום בבית עם הטלוויזיה או מבשל."
"רב היום." אני נאחזת במילים האלו.
"ומה את מצפה?" סהר מהנהנת.
"לא יודעת. אם הוא לא רוצה לעבוד אז שימצא לעצמו תחביב."
"אני כן רוצה בחודשיים האלה עד שהלימודים יחזרו למצוא לנו דירה חדשה ולעצב לו או לה את החדר. עופרי לא בעד," הוא חושף משהו שנכון.
"עוד מוקדם מדי," אני ממלמלת.
"את בעצמך הספקת להבין את מה שקרה? אשאל אחרת, מה מונע ממך לתת לליאם את האוקי למצוא דירה, נגיד?"
"הוא מחפש כבר. לא שואל אותי. נכון, ליאם? ראיתי במחשב שלך. בראש שלי אני רוצה לתת לדברים להתעכל ונגיד בסביבות נובמבר זה יהיה זמן טוב להתחיל להריץ הכל."
"למה לדחות אם אפשר עכשיו? זה לא שאת בחודש ראשון, את כבר פתחת את השלישי, לא? עד שנמצא אופציות, נבקר בדירות, נחליט... כל זה לוקח זמן. אין לנו הרבה זמן. אני לא רוצה לעבור שאת כולך לקראת הלידה ובטח שלא אחרי."
יש משהו בדברים שלו. "אני עדיין מרגישה שמוקדם מדי."
הוא נאנח.
"עופרי, אם לדברייך ליאם היה יכול לדאוג לך, היית רואה את כל זה אחרת?"
"הוא כן דואג נגיד שהוא מבשל לי או מחזיר אותי מהעבודה. אני פשוט ציפיתי לדברים אחרים. נגיד כל מה שקורה בחודש האחרון? זה נראה כמו סיוט שאני לא מתעוררת ממנו."
"אז בואי נפתח את זה."
"אני יודעת שהמלחמה מגיעה בכל מיני סיטואציות ומשתקפת בהן ביום יום. נגיד על הנפצים, את בטח יודעת (הנהון). זה לא רק האזכרה של יונתן או יום ההולדת או יום הזיכרון. מדובר בעוד מיליון ואחד דברים שכנראה לא גיליתי עדיין. הדבר היחיד שמשותף להכל? איכשהו, בסוף זה תמיד שקע אחרי גג יומיים. לא סתם אמרתי סיוט. זה כבר ככה חודש. יכול להיות שעד עכשיו הבלגתי ולא התעקשתי מספיק מהסיבה שכן, זה תמיד עבר בסוף. הוא לא רוצה לשתף, לי נמאס ללחוץ. אני לא יודעת מה לעשות, אוקי? הוא לא רוצה שיעזרו לו. הוא הראה עד הפעם האחרונה שהוא מסוגל לחזור לשגרה בעצמו. דווקא עכשיו כשהוא לא, והוא אמור לשתף, הוא נוצר את עצמו יותר." בסוף זה יוצא גם יוצא. לא נעים לי מכך שאני מתעלמת מהקיום של ליאם, שממש נושם עלי. לא נעים בכלל לדבר עליו בגוף שלישי.
"אני לא רוצה לשתף בדברים שלי כמו שהיא לא משתפת בשלה. היא לא מבינה שזה משהו אישי שלי." ליאם מנצל את העובדה שאני שותקת, מושיט יד אל השולחן ומביא לי את בקבוק המים החדש. "תשתי."
"מה דעתך על מה שעופרי אומרת, על התאריכים שחוזרים על עצמם?" סהר רגועה מאוד, כמעט רדומה אולי.
"שהיא יודעת שאני מנסה להתמודד ולפעמים לא מצליח בניסיון הראשון. הלוואי שהייתי יכול להזיז את התאריכים קדימה, אבל אי אפשר. זה חלק ממני. היא לא מבינה את זה. היא אמרה לי פעם שהיא רוצה 30% מלחמה ו-70% ליאם ולא הפוך. אולי את תצליחי לגרום לה לקלוט שהבקשה שלה לא הגיונית." הוא משנה תנוחה וזז ממש על הספה. הוא כועס.
"ליאם, אמרנו פעם שכל אדם אחר מבחוץ לא יבין את מה שאתה. תזכור, כשהעיניים רואות, זה הרבה יותר קל מכל מילה או תיאור. לא סתם אומרים שתמונה אחת שווה לאלף מילים." הקול שלה כולו שליו. היא מסתכלת עלי. "עופרי, למה את מתעקשת שהוא ישתף אותך?"
"כדי שאני אדע מה לעשות, איך להתמודד. אנחנו הולכים להיות משפחה, לא?" משהו במוח שלי שולח אות ליד שישר עפה להיות מונחת על הבטן. "יש פה מישהו שצריך שיהיה לו אבא שידבר עם אמא ולא יברח." אבא. אמא. וואו. כן, עופרי. לנשום. זה אמיתי.
"יש משהו ספציפי שאת רוצה לדעת? אולי כדאי שתתמקדי בדברים-"
"סיפרתי לה כמעט כל מה שקרה בשטח. אני לא מבין מה אפשר עוד?" ליאם קוטע אותה ומנופף בידו לרגע. "היא רוצה לדעת על השיחות שלנו. אני רוצה לשמור על הפרטיות שלי וגם יודע שזה ילחיץ אותה. יודע בוודאות. למה אז?"
"אתה מקבל כלים ואני לא. אתה זה שבא הביתה זועף. את יודעת שהוא היה בתוך פקעת עצבים כמעט ארבעה חודשים? איך אפשר לחיות ככה? טוב שלא נסתמו לו הוורידים."
באיזשהו מקום הרגיש לי לרגע שכל אחד לוקח את השיחה למקום שלו, וסהר היא באמת הקול הניטרלי היחיד כאן שמעביר שאלה ממני אליו או הפוך. למה רק לרגע? כי מאותו המשפט, היא הפנתה אלי את הגב בגסות רוח.
"את פנית לגורם מקצועי לקבלת סיוע? כי אני יודעת שליאם הציע לך להתקשר לנט"ל למשל."
אני שותקת, המומה. ליאם קופץ על העגלה כדי להראות שהוא צודק.
"רק פעם אחת? הייתי איתה מאוד ברור. היא רוצה שזה יהיה רק ממני, לא ממנה. היא מחוץ לתמונה, היא... בשבילה? כל זה רחוק ממנה-"
"מה?" אני בהלם. "אני חיה את זה איתך חזק יותר מאז שעברנו לגור ביחד, על מה אתה מדבר?"
"זה שהתבגרת ואת ממשיכה להתבגר, לא אומר או סותר את העובדה שאת מסרבת להבין. את מסרבת להכיל, עופרי." הוא מסתכל לי בעיניים.
"זה לא נכון." אני מתעקשת.
"רוצה דוגמא? עזבי את מה שקרה אחרי המירוץ של נט"ל, ששם זרקתי לך על הסיוע בפעם הראשונה." הוא נושם עמוק. "יש לי כמה דוגמאות."
"עדיף שמבחינת זמן נתחיל במה שהכי מציק לך." סהר מהנהנת גם אליו. אם הנהון היה ענף אולימפי, הייתה לה מדליית זהב.
"את כל מה שקרה אחרי הנפצים לדעתי כבר פתחתי מולה, סבבה? גם את מה שקרה בלילה של יום ההולדת של יונתן, לדעתי. כשסיפרתי לך בסביבות פברואר שאני מתקשה להירדם, את המשכת הלאה בשגרה שלך בלי להתעניין ואם התעניינת? שאלת ישר על כדורים. לא איך אני מרגיש, מה איתי, מה את יכולה לעשות כדי לשפר את ההרגשה. ישר ביררת על האופציה של כדורים. את כאילו רוצה לשתק את הכאב שלי לגמרי.
"עוד דוגמא. כשחגגנו למאיה יום הולדת, עופרי באה איתי. מה היא זורקת לי בסוף? 'איך בסוף הכל תמיד נהיה עצוב' משהו כזה. לא זוכר בדיוק. הייתי שיכור, אבל לא מספיק וכן קלטתי את זה ועיבדתי את זה למחרת. היא לא הבינה את הקשר שלי ושל מאיה תקופה כל כך ארוכה. וואו. ועד שהיא הבינה? עברה לשאול 'למה עצוב' או משהו כזה." הטון שלו עולה ועולה ככל שעוד דברים נזרקים. "ובסוף מה קורה? היא צוברת כעסים בעצמה, מתכנסת בעצמה ואז בום בום בום יורה הכל, ממש מתפוצצת עלי. איך אפשר לשתף מישהו כזה במשהו כזה רגיש? זרקתי לה בעדינות על הקטע עם הגופות. היא ישר ברחה לחדר. היא לא מסוגלת להתמודד וסתם לוחצת."
"תגובתך, עופרי?"
"כמו שאמרתי כבר: אני מבליגה עד שאני לא יכולה לצבור יותר וכן, בסוף מתפוצצת."
היא מנידה את הראש. "לא על זה. מכל מה שליאם אמר עכשיו, רק על זה נעצרת? מה עם העובדה שאת לא מכילה? מה עם העובדה שאת מתחמקת כשזה מגיע לרגע בו את צריכה לצאת מאזור הנוחות שליאם מספר עליו ולעשות דברים עצמך?"
"ליאם מספר?"
"להשתמש רק בו ולא בעזרה חיצונית."
"ההורים שלי או אחותי הם לא עזרה חיצונית," הוא ממלמל בכעס. "היא רק מערבת אותם במקום להתמודד."
"את מחפשת הבנה? תמיכה? מה את בדיוק מחפשת? את מנסה להבין דברים? תשתפי." היא מקרבת את הספל שלה אל שפתיה המשוחות באודם חום (מזעזע).
"כל דבר שיעזור לי לפענח-"
"לפענח!" הוא קוטע אותי. "כאילו מדובר באיזו חידה. החיים שלי הם שלי וזהו."
"חשבתי שאני החיים שלך."
יש שתיקה מעיקה בחדר. היא נמשכת כמעט שתי דקות. אני מצליחה לשמוע את המחוגים בשעון זזים קדימה ומתקתקים מרב שהיא חזקה.
"עופרי, ליאם אומר שלאחרונה הוא כן רואה שזווית הראייה שלך השתנתה מעט. האם את רואה שינוי אצלו?" היא מניחה את הכוס חזרה על השולחן בקול מרגיז.
"הוא פחות כועס. היום נגיד בבוקר הוא כן כעס עלי ושכח את זה שאני קמה לפעמים ולא מרגישה טוב בגלל הבחילות. הכלב שלנו עשה צרכים בבית כי לא התעוררתי כמו שחשבתי. אמרתי לעצמי שאנמנם כמה דקות אחרי ששוב קרסתי במיטה ובסוף נשארתי לישון עוד. אני פחות מתרגשת כי בעבר הכעסים שלו היו נוראיים יותר. כן, הוא משתפר."
"אז שניכם רואים אחד בשנייה שינויים. כבר מפתח טוב להתחלה." היא מציצה בשעון שלה. "עופרי, ליאם אומר וחוזר שאת לוחצת עליו. האם זה חד צדדי בעינייך? רק את לוחצת?"
"ממש." אני נוחרת בבוז ועוברת לדבר בטון גברי מאולץ למדי שבכלל לא נשמע כמו ליאם. "תחליפי עבודה. תלמדי. תאכלי טוב. צ'ק צ'ק צ'ק." אני מסמנת עם היד עט שמצייר וי ומגלגלת את העיניים.
"אז מה בעצם את רוצה?"
"שהוא ידאג לעצמו וירפה."
"אמרה זאת שלא מרפה כשהיא רוצה לדעת משהו." אני מרגישה את המבט שלו ננעץ עלי.
"אני חושבת שהשיחה עכשיו תגרום לעופרי להבין מה הדבר הראשון שהיא צריכה לעשות. אני חושבת שאני גם יכולה לסייע לה. בבקשה, ליאם, צא החוצה. הזמן שלנו ייגמר עוד כמה דקות ואנצל את הסוף כדי לדבר עם עופרי."
הוא מהנהן (נדבק ממנה? ), קם ויוצא לא לפני שהוא סוג של מצווה עלי לשתות עוד מהבקבוק.
"את רואה?" אני מגלגלת את העיניים ובלית ברירה דוחפת את פיית הבקבוק אל שפתיי. "הוא לא מניח."
"במקרה הזה אני רואה בן זוג שדואג לחברה שלו שבהיריון ולא תתייבש. אל תוציאי דברים מפרופורציות." היא מעבירה את משקל גופה אל הרגל השנייה ומעבירה את שיערה אל מאחורי אוזן שמאל. "עופרי, אני מכירה אנשים שיכולים לסייע לך דווקא עכשיו. זה זמן טוב להתחיל."
"אני לא צריכה סיוע. אני צריכה כלים להתמודד."
"אוקי. אוקי. את קוראת לזה כלים להתמודד. בסדר. נקודת המבט שלך כרגע במצב שהיא לא רואה את התמונה בצורה נכונה, שתדעי לך." היא שוב מציצה בשעון.
"מה? מה זאת אומרת? מה הוא כבר מספר לך פה עלי?"
"שום דבר מזה לא חדש לך." היא קצת קרה. "גילית את זה לבד היום. פשוט מעלים בקול את מה שידוע מראש מהשערות."
"נקודת המבט של ליאם אם כבר לא רואה דברים כמו שצריך. הכדורים האלה לתמיד? הם מעוותים אותו לגמרי. פעם באמת אהבתי את זה שהוא שקול, הגיוני, מכוון אותי. הוא היה סוג של מדריך כזה, יש מצב שעוגן, שסמכתי עליו, שהערצתי איך הוא התקדם למרות כל מה שעבר. כל זה נעלם בחודש האחרון." אני מתחילה לבכות ולוקחת טישו מהשולחן. בסוף אני צריכה אותו. "אני לא מכירה אותו ככה. הוא בן אדם אחר. אפילו הריצה, הריצה! זאת שהייתה חלק ממנו, כבר לא שם כמו שצריך. כמה עוד אפשר לראות אותו כבוי מול מסך שדולק? זה באמת סוף העולם."
"את מצטטת את אביב גפן מסיבה מסוימת?" היא מרימה גבה.
"כשהפסקנו לקוות." אני מקנחת את האף. "אני כבר לא יודעת מה יהיה בהמשך. אני לא מסוגלת לתכנן כלום ובטח שלא לדמיין. יש שם משפט של 'כבר שכחנו מה זאת אהבה' וזה לא בהכרח נכון כרגע, אבל כוח ההרגל ישאיר אותנו ככה פלוס תינוק."
"יש בשיר הזה בית-"
ואני מצטטת אותו בקלות: "אז תיקח את הכדור שיעיף אותך/הרחק מכאן/בסוף ימצאו אותך מת/יכתבו שהיית שותק/אם מתים רק יכלו לדבר מה היית אומר/היית צועק לכולם/תסתכלו זהו סוף העולם."
הפעם סהר לא מהנהנת. היא נושמת עמוק. "זאת פעם ראשונה שהתמודדת עם מוות כה קרוב, נכון? זאת אומרת, לא מוות ממשי כי ליאם כן ניצל. את מבינה על מה אני מדברת."
"זה מרחף לי מעל הראש כל הזמן." אני מתעוורת מהדמעות.
"תראי, מה שהוא ניסה לעשות זה... אי אפשר לדבר על זה ביד אחת. זה סוג של דחף. הכדורים מאזנים עכשיו את הדחף הזה-"
"הם הופכים אותו להיות ליאם אחר. הוא לא היה ככה אחרי הפעמים האחרות. הוא לא אמר שהדוב ישאיר הרס שאני אצטרך לחבר ולבנות הכל מחדש לבד." אני נסערת.
"לבד? מי אמר שלבד?" ובלי שום התראה היא קמה מהכיסא שלה. "אני חייבת לסיים. בשישי בשעה אחת יש לי חלון פתוח של שעה שבדרך כלל אני משתמשת בו כדי לסדר את היומן שלי כאן. אני מקבלת עד 12:00, אבל במקרה שלכם זה נראה לי הכרחי שאדחה אותה לשעה שתיים ושתבואי."
"עם ליאם?"
היא מתקדמת אל הדלת, ואני קמה בלית ברירה. רגע לפני שהיא פותחת אותה, היא משיבה מילה אחת: "לבד."
ליאם מרים את הראש מאיזה מגזין צבעוני במיוחד כששומע את הדלת נפתחת וקם כמו קפיץ. "הכל בסדר?" הוא שם לב לעיניים האדומות שלי.
"כן." אני איכשהו מרגישה שאני צריכה חיבוק ונצמדת לו לחזה. הוא סוגר עלי את הזרועות שלו.
"בטוח?"
אני לא רואה איך סהר מגיבה ואם בכלל. אני רק שומעת אותה אומרת שאני יכולה לקחת את בקבוק המים איתי. אחרי כמה דקות של חושך בין הידיים שלו, סהר מראה לי איפה השירותים כדי שאשטוף פנים. אני שומעת את ליאם שואל מה קרה לי שפתאום התחלתי לבכות, והיא משיבה בקול המאפיין לפגישה הזאת-רגוע-ששום דבר לא שגרתי. היא נפרדת מאיתנו, וליאם עוזר לי לרדת במדרגות חזרה אל הרחוב. עדיין לא חושך לגמרי, סוג של דמדומים.
"נו." הוא לוחץ. "מה היא אמרה לך שאת ככה?"
"כלום."
"כן, בטח." הוא אוחז בכף היד שלי כדי שלא אפול. "תגידי בקטנה ואני אשחרר, מבטיח."
"היא רוצה שנדבר לבד ביום שישי." אני נמנעת מלפגוש את המבט שלו.
"לבד?" הוא כאילו לא שומע?
"כן." אני נושמת לרווחה כשאנחנו מגיעים לכניסה ואומרת שמכאן ועד לאוטו אסתדר לבד.
"אוקי." הוא מוציא את השלט מכיס הג'ינס שלו. "את רוצה שנלך לאכול משהו איפשהו? הקניון של קרית אונו פה באזור."
"אני רוצה הביתה. לישון." אני באמת צריכה מנוחה אחרי השעה הזאת וכל כך שמחה שמחר אני לא עובדת.
הוא מהנהן (די. ), מחכה עד שאני נכנסת ונכנס אחרי. "אולי כדאי שתאכלי משהו לפני? תזכרי שלא אכלת כמו שצריך היום. לא היית רעבה בגלל הבחילה."
"אתה יודע לבשל פסטה רוזה עם גבינה צהובה מותכת מעל?" אני מרגישה את הבטן שלי מקרקרת ואת בלוטות הרוק בפעולה.
"בזמן שאני אנסה לעשות את זה, נספיק לאכול גם קינוח בבית קפה שבקניון." הוא עוד לא מתחיל בנסיעה. "רוצה ללכת אז?"
"וכולם יראו אותי עם עיניים אדומות?" אני משפילה את המבט.
ליאם מרים לי את הסנטר עם אצבע אחת שלו. "זה קצת שוק בשבילך, הלם התחלתי, וזה יעבור. מבטיח לך שאנשים יהיו עסוקים בעצמם ובשופינג שלהם שלאף אחד לא יהיה אכפת. לך אכפת מפסטה עם שמנת ורוטב עגבניות וגבינה צהובה." הוא צוחק בכוונה כי הוא יודע שאני רוצה את זה.
"טוב." אני נכנעת. "ניסע לקניון."
הוא מניח את כף היד שלו על הברך החשופה שלי ואת היד השנייה שם על ההגה ומתחיל לצאת מהחניה. אנחנו שותקים כל הדרך, והגוף שלי חלש מדי כדי לחשוב. בקניון גם כמעט לא אפשרי, בטח לא עם הרעש והבלאגן של... כן, אז מה אם הלימודים התחילו היום. יש עדיין אי סדר והרבה ילדים כאן. אני אוכלת ואנחנו מדברים על הדירות שליאם ראה כבר. גם אני נדבקת בהנהונים בסוף. ובסוף הכל עולה וצף (וגורם לי לשקוע בשעה הגורלית הזו שם בחדר) כשאני מנסה לישון. אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק כשבחילה מציפה לי את הגוף. אין לי כוחות נפשיים להקאות שוב. אני מנסה לחשוב על משהו לחשוב עליו, משהו שירגיע אותי. בין כל השחור הזה שבעיניים שלי אני מצליחה לדמיין אותי אוחזת בתינוק קטן ובוכה משמחה. זה מה שרציתי, לא? וזה יקרה ממש עוד מעט.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Liron Shapira
Liron Shapira
מתי ההמשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
עובדת עליו
הגב
דווח
guest
מחכה להמשךךךך:))
הגב
דווח
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
מלחמה
גן עדן של לוחמים
גן עדן של לוחמים
מאת: Zak Simon
קָטָן שֶׁלִּי ♥
קָטָן שֶׁלִּי ♥
מאת: ימית טייב
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
מאת: Nizan Zarotski
ריבאונד
ריבאונד
מאת: צ'יקו - chiko
סיפורים אחרונים
להתאהב במפורסם
להתאהב במפורסם
מאת: דניאל .
אהבת חייו
אהבת חייו
מאת: secret charm
צו שמונה
צו שמונה
מאת: סויר .
בסוף נפגשנו פרק 13
בסוף נפגשנו פרק 13
מאת: יעל יעלי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema