כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 67

לכי תספרי לכולם ש... את מצפה לתינוק

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109

פרק 67: החיים עצמם VS הפנטזיה שרציתי

יש את הקטע הזה בסרטים שכאשר האישה בהיריון וסובלת מבחילות בוקר, הגבר מזנק מהמיטה, תופס לה את השיער ובסך הכל די איתה בתמונה. הוא מסייע לה לקום, מכין לה לשתות, שואל לשלומה, מכסה אותה מחדש במיטה... כל מיני דברים שחלמתי עליהם, אני מודה, ורחוקים מאוד מלהתגשם.
אני אמנם מתעוררת מבחילות בוקר רק אחד לכמה בקרים, אבל באף אחד מהם ליאם לא היה לידי. הוא ישן כל כך חזק מהכדורים, שזה מרגיש כאילו הוא לא נוכח כאן. הוא לא התעורר או הראה סימני התעוררות ולו פעם אחת. תמיד הייתי לבד. תמיד הייתה גומייה לשיער בהיכון מהחבילה שאמא ונועה קנו לי מביוטיקר כשהלכו בסוף באמת ביחד לקניון בפתח תקווה. כל הגומיות מפוזרות במגירה השלישית שצמודה לאסלה בארון השירות שבמקלחת של ליאם. אני אף פעם לא מספיקה להגיע לשלי. ותמיד אותו דבר: מקיאה, רועדת קצת, מכריחה את עצמי לקום, שוטפת פנים וחוזרת לישון. גם אם אני משתדלת לא לאכול בלילה, זה לא עוזר. כשהגוף רוצה להעיר אותי עם הצרבת המעיקה הזו, הוא עושה את זה בלי שום בעיה.
כשאוגוסט מגיע לשבוע האחרון שלו, אני מקבלת טלפון מאלי, המנהל בעבודה שלי ושל שירי. הוא שואל אם אני רוצה לחזור לעבוד או שאחזור אחרי החגים שמתקרבים כבר. שירי סיפרה לו שליאם עבר תאונה, אושפז ועכשיו הוא בשיקום ואני תומכת בו. יאיר הגיב לזה בצורה שאני לא יודעת איך לפרש: "אז ככה את קוראת לזה?" ליאם לא התרגש והשיב: "תן לה לייפות את המציאות". התשובה שלי הייתה שאני רוצה לחזור. אני יודעת שאצטרך לספר לו גם ככה בקרוב שאיעלם לחופשת לידה לקראת מרץ. וואו. חופשת לידה. זה אמיתי. אני חושבת שעוד לא עיכלתי את המחשבה עצמה, אלא רק את מה שקיים. קיים ועושה בלאגן רציני בגוף שלי בינתיים.
הבקשה מאלי הייתה פשוטה: לרדת לשלוש משמרות בשבוע, כמו הסטודנטיות. הוא הסכים. ליאם עודד אותי לחזור גם ככה מאז שהדברים נרגעו ושלא אדאג. "זאת עבודה רגועה, בשונה מהמסעדה." אבל איך אפשר שלא לדאוג? אני יוצאת לעבודה כשהוא ישן ולא הפוך. הוא כבר לא קם לריצת בוקר. אני זו שמוציאה את פאביו לפני שאני יוצאת מהבית, וליאם בעצם רץ בסביבות הצהריים ולוקח את פאביו איתו. הבנתי כבר שהם נסעו לים ביחד. גם טיולי הערב נפלו עלי לבד. פעם היינו עושים ביחד, היום ליאם פעמיים בשבוע בטיפול. אין לי טענות על כך, הטענות היחידות שהוא עדיין לא מספר כלום. הוא מתנהג כמו זומבי קצת, אבל כזה שהולך על ביצים. בבית הוא רואה טלוויזיה הרבה, מחפש עדיין דירות ומדי פעם גם קורא. הוא הולך עם יוסי לבית המשפט או למשרד, אבל זה לא קורה בתדירות גבוהה.
ביום שני אחרי הצהריים, אחרי שעבדתי גם אתמול והיום, אני מגיעה הביתה ומגלה שהוא לא כאן. אני ניגשת למקרר, רואה את התזכורות שלו על הטיפולים ונושמת לרווחה. אני אוכלת את מה שהוא בישל לי, וזה קוסם לי שלפחות הוא מעסיק את עצמו גם בבישולים בשבילי ובשביל... התינוק העתידי. כן. להתרגל לזה. אחר כך אני מתקלחת ופשוט מרשה לעצמי להירדם על הספה כשהטלוויזיה דלוקה. הוא מעיר אותי בעדינות כשבחוץ אור יום חלש.
"מתי חזרת מהעבודה?" הוא מתיישב על השולחן ממש צמוד אלי.
"בארבע." אני מנסה לקום ולא מצליחה. הסחרחורות האלו יותר חזקות ממני. "אני מרגישה עייפה ו... מה השעה? שש וחצי? מוקדם מדי לישון."
"בואי ניסע עם פאביו לנמל תל אביב. נישב שם באיזה בית קפה ונראה את מה שנשאר מהשקיעה. אני צריך לדבר איתך."
אני מודה שאני סקרנית, תופסת לו את הכתף ומצליחה לקום. אני לא מרגישה צורך ללבוש משהו מעבר לג'ינס קצר, גופיה וכפכפים. הוא עצמו לבוש בטי שירט סגולה, גם ג'ינס ונועל נעלי ספורט. אנחנו קוראים לפאביו שיוצא מהחדר בריצה ויוצאים מהדירה אל המכונית. ליאם שותק ברב הנסיעה, ואני מחליטה לא להכביד עליו ומשחקת עם השירים דרך הבלות'וס שיש לו באוטו.
ליאם אוחז בפאביו, שדי מושך אותו קדימה ורוצה לרוץ חזק, ובו זמנית משלב את כף ידו בשלי כשאנחנו מתחילים ללכת מרידינג אל הנמל. כמה זמן לא היינו ככה, במוד הזה, ביחד... אני מסתכלת על השמיים הכתומים בכיוון מערב ומרגישה בפנים שזה סוף הקיץ שרציתי, קיוותי וחלמתי עליו. אני נכנסת עכשיו לתקופה ארוכה של אי ודאות והרבה התחלות חדשות. הן לא בהכרח טובות או חיוביות. יש הרבה לחץ באוויר, ואני מנסה להרגיע את המחשבות עם שאיפת אוויר מלוח מהים.
כשאנחנו מגיעים לאזור הנמל עצמו, ליאם מוצא מקום בין ההמונים שיושבים על הבטון שבין החנויות וצופים בשקיעה גם. חופש גדול, יש כאן הרבה ילדים. יש גם פסטיבל מגנום מסתבר, ואני משאירה את ליאם ופאביו לרגע וקונה לי אחד מפוצץ בסוכריות ומרשמלו.
אני רואה את ליאם מרחוק מחייך ומשועשע. זה משהו שלא ראיתי הרבה זמן אצלו. "קינוח לפני האוכל?" הוא שואל כשאני מתקרבת ויכולה לשמוע.
"האוכל במשרד לא היה משהו." אני מתיישבת לידו חזרה ומרחיקה את השלגון מפאביו שמרחרח אותו. "אסור לך."
"לא סיימתי את האילוף שלו עדיין." ליאם מלטף אותו אחרי שאומר לו מספר פעמים לשבת. זה לא ממש הולך. אני לא מגיבה, יותר בכיוון של מתענגת על השוקולד שנוזל לי בפה. "אכלת לפחות?" הוא נכנס לתפקיד ליאם הדואג שוב. אני יודעת שבחודשים אהיה חייבת לשתף איתו פעולה כי עכשיו הגוף שלי לא רק שלי.
"כן. רוצה?" אני מצמידה את המגנום לשפתיים שלו.
הוא מרחיק אותו. "לא, לא. לא תודה. תקשיבי רגע. שירי עדיין לא יודעת. גם ענבר לא וגם לא יאיר. אני כן רוצה שנספר להם ביחד."
"לא סיפרתי לנועה." למען האמת? אני לא יודעת איך לעשות את זה.
"האחים שלי גדולים יותר, זה אמור להיות פשוט." הוא ממשיך ללטף את פאביו.
"חשבת איך?" לאט לאט אני מתחילה לאכול מרק ולא קינוח.
"ט"ו באב היה כבר, נכון?"
"כן."
"אז סתם להזמין את כולם לארוחת ערב אצלנו?" הוא מאשר לאיזה ילד שרוצה ללטף את פאביו להתקרב ובו זמנית משגיח שהכלב שלנו לא יתקוף. אני כן עדיין מפחדת לתת לילדים בגינה שליד הבית של ליאם ללטף אותו.
אני צופה בליאם מתנהג בסבלנות שאני לא מכירה עם הילד שממש התאהב בפאביו, ומשהו בי כן רוצה שהוא יהיה ככה עם התינוק העתידי. ראיתי אותו עם שליו ככה, ואני יודעת שזה קיים בו, השאלה לכמה זמן זה יחזיק. כשהילד מתרחק, הוא מסתכל עלי במבט כחול סוחף שגורם לי להתגעגע להתחלה, כשלא ידעתי עוד כלום ולא ידעתי מה יגיע.
"אה... אני לא יודעת ממש לבשל. אני לא רוצה שהכל ייפול עליך וגם באיזשהו מקום השולחן שיש לא מתאים לכולם לארוחה ארוחה."
הוא מהנהן, אפילו לא מתווכח (טען בעבר שאם מתאמצים אפשר לשבת כולם סביבו). "רעיון אחר?"
"לא צריך ממש רעיון. כשנלך להורים שלך לארוחת ערב או סתם שנתארח. תמצא הזדמנות כשכולם יהיו וזהו."
הוא מניח את היד הפנויה שלו על העורף החשוף שלי, להתחשב בכך שהשיער שלי אסוף. אני לא יודעת איך לתאר את המגע שלו. הוא לא קר ולא חם. הוא כן מזכיר את ליאם שלי, לא אשקר, אבל לא כמו שאני זוכרת. "את נשמעת ש... שאת לא רוצה לעשות את זה." הוא לא מוריד את המבט.
"אני לא רוצה לעשות מזה רעש. מוקדם, ליאם. גם אתה כבר בחיפושים אחרי דירה. תאט קצת. אנחנו עדיין לא יודעים אם הוא זה בן או בת." אני מבינה שהטון שלו עולה ומחייכת אליו כדי לרכך את העניינים. "ואם הוא יקבל את העיניים הכחולות היפות שלך או את המכוערות שלי."
"היי, אל תגידי את זה." הוא מנצל את העובדה שהנחתי את הקרטון והמקל של הארטיק הצמוד בצד, ומעביר את היד שלו ללחי שלי. האגודל שלו מלטף אותה תוך כדי שליאם עצמו מנשק אותי. השמש שקעת, הצרות שלנו לא.

אנחנו מוצאים מקום באחת מהמסעדות ומשום שפאביו איתנו, אנחנו יושבים בחוץ. הוא יושב מתחת לשולחן, צמוד לרגליים של ליאם. יש משהו כובש ומרשים לראות את ליאם עם כלב, אני מודה.
ליאם מזמין איזה חציל עם טחינה, ואני מזמינה דג. "מלא סידן," אני אומרת לו כשהמלצר מתרחק ומקפידה לשמור על החיוך.
"אני מבסוט עלייך בקטע הזה. תגידי, יש לך תזונאית?" הוא שוב לוחץ. אני חושבת שהוא לא מודע לכך או שאולי אני זו שמדחיקה?
"עוד לא. ליאם, אני רק בהתחלה. שליש ראשון. לאט לאט." אני משחקת עם הקש ומעדיפה להסתכל על כוס המים שלי שהוא בדיוק ממלא.
"טוב. סליחה. לא מתכוון להלחיץ אותך ולהוסיף עלייך עוד עם השאלות."
אני מחליטה לפתוח את הסיבה בגללה יצאנו מהבית. "מה רצית לספר לי?"
הוא מניח את הקנקן חזרה על השולחן ולוקח נשימה עמוקה. "אני יודע שזה קצת מורכב ישמע, אבל זה הכרחי. עופרי, אני מניח שאם לא נעשה את זה עכשיו, רגע לפני ש... שהוא יגיע, זה יהיה מאוחר מדי." הוא מזיז את האישונים שלו לכל מקום וכל עבר בערך כאן ובסוף אומר את זה: "אני חושב שזה זמן מתאים ואולי יש לומר קריטי לטיפול זוגי."
אני לא מקבלת את השתיקה שמגיעה אחר כך, בטח שאני רוצה עוד פרטים. "תמשיך."
"נעלה שם הכל ביחד. הכל. את תעלי הכל. היא (הוא לא אומר מטפלת/פסיכולוגית) מחכה לפגוש אותך ושמעה עלייך. היא רוצה שנבוא כבר בפגישה הבאה."
"יש לה רישיון בכלל לטיפולים זוגיים?" לא להאמין שזאת השאלה הראשונה שאני שואלת.
"זה לא בדיוק טיפול זוגי קלאסי, כן? זה לדאוג שלא יצוף שום דבר שאפשר לסגור, לגשר עליו, כשהוא או היא יגיעו. בעיקרון זה מה שרציתי לספר לך. אני גם לא יודע הרבה. היא הציעה את זה בסוף היום ואמרתי שאגיד לך." הוא לא נותן לי להכניס מילה ושואל, "מתי תדעי אם זה בן או בת?"
"בחול המועד סוכות. אתה תבוא איתי לבדיקה." אני מציצה לעבר המטבח. אני חושבת שהמלצר מעמיס עכשיו למגש את המנות שלנו.
"ואת תבואי לטיפול."
"מתי?" אני מסתכלת מתחת לשולחן ורואה שפאביו רגוע. זה טוב. מעניין אם הוא מבין מה קורה.
"עוד יומיים."
"בשעה? כי אני עובדת." עבדתי אתמול, עבדתי היום והמשמרת הבאה תהיה ביום רביעי.
המלצר עוצר ממש לידנו ומניח את המנות על השולחן בצורה הנכונה לכל אחד. "בתיאבון." הוא כבר עם הרגליים לכיוון מזמין אחר.
ליאם מתחיל לפרק את המנה שלו ולא שוכח את השאלה שלי. "הטיפולים בדרך כלל בסביבות חמש-שש. אני לא זוכר את השעה המדויקת. תבקשי לצאת מוקדם קצת. תתקלחי וניסע."
אני כמובן מהנהנת להסכמה ומרגישה תחושות מעורבות מאוד. אני אוכלת בשקט וגם ליאם אוכל בשקט. אני מעבדת בראש את השיחה שלנו מהדקות האחרונות ושואלת משהו שאני באמת לא יודעת את התשובה עליו: "אתה רוצה בן או בת?"
הוא עונה בהתחלה את הקלישאה של "מה שאני יוצא אני מרוצה" והופך לרציני די מהר כשאני אומרת לו, "נו, באמת".
"את האמת?"
"סתם, מעניין אותי לדעת מה הציפיות שלך." אני מפרקת את הדג שלי במיומנות. הוא צלוי טוב. כדי שליאם לא יתעצבן, אני אוכלת הרבה מהסלט, למרות שהוא לא טעים לי.
"אני רוצה בן. זה נראה לי די ברור, לא?" הוא בוצע מעט מהלחם שלו ותוך רגע כפות ידיו מתמלאות בקמח לבן.
"אני רוצה בת," אני משיבה את מה שברור לי.
"אז מישהו מאיתנו יתאכזב." הוא מחייך אלי כשהמבט שלנו נפגש. "סתם. באמת. הכי חשוב שיהיה או תהיה בריאים."
אני כמעט שואלת אותו אם יש לו רעיונות לשם ועוצרת את עצמי.
א. אמרתי לו שמוקדם מדי לדבר על זה, ולכן אכבד את הבקשה של עצמי ואחכה עם זה.
ב. אני חושבת שאני יודעת איזה שם הוא ירצה, אם אכן הוא זה בן... ואני לא אתן לזה לקרות.

כשאנחנו חוזרים הביתה, ליאם בולע ישר את הכדור שלו. לצערי, זו כבר הפכה להיות שגרה שאני משגיחה על הקופסה המלאה, ולו יש רק כמה בודדים שלפי הרופא לא מספיקים כדי... אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו. הוא לוקח את השמיכה לסלון, מתיישב על הספה וקורא לפאביו לשבת לידו. זה נראה לי מוזר, כי תוך חצי שעה גג הוא ייפול לשינה ממש חזקה ויהיה לי קשה להעיר אותו.
"למה לא בחדר?" אני כבר צעד וחצי בתוך חדר העבודה שלו. אני רוצה לחפש לעצמי טייצים חדשים משום שבקרוב לא אוכל ללבוש עוד ג'ינסים, ובאינטרנט יש בשפע.
ליאם עוזב לרגע את הזפזופ בשלט. "כשאני ארגיש שאני נרדם, אלך לשם."
"אתה לא תחזיק מעמד עכשיו." אני עדיין מופתעת שלא נגמרו הסרטים שמעניינים אותו ב-VOD.
"הכל טוב." הוא מחייך ומלטף את פאביו, שמשעין על הברך שלו את הראש.
"נו, ליאם." אני נשענת על הקיר. "שנינו יודעים מה קורה כשאתה נרדם. אולי אתה לא מודע לזה באותו הרגע, כן? זה בלתי אפשרי להעיר אותך ואתה תישאר לישון פה."
הוא נושף קצת בכוח, מה שאומר שהוא כועס. "לא אמרת שאת רוצה לחפש בגדים באסוס או משהו? תלכי. את רוצה שמחר אקח אותך לקניון לחפש גם?"
"רעיון טוב." להתחשב בכך שמחר אני לא עובדת ולליאם אין טיפול, להיות רק בבית זה רעיון רע.

למחרת אנחנו קמים, וליאם מציע שאצטרף איתו לריצה. יותר נכון, אחזור לימים עברו ואני ארכב על האופניים בזמן שהוא ירוץ. להתחשב בכך שהתעוררתי בלי בחילה ואחרי שינה טבעית הבוקר, אני מסכימה. אנחנו נוסעים לפארק הלאומי, ואני בהלם שאני מצליחה לרכב באותה מהירות כמו שהייתה לפני מעל שנה. אני מרגישה רעב לקראת הסוף, והבטן שמתחילה לקרקר מציקה לי. ליאם מציע שנעשה משלוח לבית, ואני חושבת שאולי באמת עדיף כך משתי סיבות: קודם כל, פאביו איתנו. מרשים לראות איך הוא כן מצליח להדביק את הקצב של ליאם ולא מתעייף. שנית, ליאם עצמו מזיע מאוד. אני מרגישה שמקלחת לא תזיק גם לי, והנה אנחנו באוטו חזרה כשאני מזמינה אוכל וליאם נוהג.
אחרי המקלחות והארוחה, ליאם הולך לישון צהריים. אני לא יודעת אם זה בגלל הכדור הנוסף שהוא בולע או שהוא באמת עייף. אני הולכת לחדר העבודה, ממשיכה לחפש באתרי בגדים אחרים ונבהלת כשהוא מתעורר אחרי פחות משעתיים.
"רוצה ללכת לקניון או לא?" הוא מפהק.
"אתה רוצה ללכת? תהיה כן." משהו בי מרגיש שלא. אני צודקת. "אני אקח את האוטו ואלך לבד."
"סבבה."
ואני הולכת. וכשאני חוזרת (לא קניתי כלום), אני מגלה את ליאם שוב מול הטלוויזיה. עצוב לי לדעת שזה מה שהולך להיות בחודשיים הקרובים. אני מניחה את המפתחות על השולחן שבמטבח ומתקדמת פנימה, לא מתיישבת עדיין.
"מה אתה רואה?"
"סתם, איזה סרט אימה. זה יותר קומדיה." הוא עוצר אותו ומסתכל עלי. "איפה השקיות?"
"לא מצאתי את מה שרציתי. גם למצוא חניה היה קשה." אני מבחינה בתמונה הקפואה בסצנה מוכרת ומבינה שהוא צופה בסרט "מז"ל טוב".
"לא טיילתי עם פאביו עוד." כשליאם אומר את השם שלו, פאביו יוצא מחדר השינה שלנו. "את רוצה לקחת אותו?"
"רוצה ללכת לטייל ביחד יותר מאוחר?"
"אפשר." הוא לא משיב אם כן או לא, וזה מחרפן אותי.
"מחר אני עובדת. חמישי לא." אני נכנסת למטבח שוב ומוזגת לעצמי מים. ליאם לא שטף את הכלים שאכלנו איתם מהצהריים למרות שביקשתי ממנו בזמן שניקיתי את השולחן והרצפה. "אתה הולך עם אבא שלך לבית המשפט?"
"יש פגרה קצרה עכשיו. יש מקרי חירום וכאלה, כן? אני לא יודע אם אצטרף. לדעתי אני בבית." הוא כאילו מקבל את העובדה שהחיים שלו השתנו מקצה לקצה. מי זה הליאם הזה שפתאום די תקוע כאן ולא יוצא? אולי אזמין את נופר ואיתן מחר אלינו סתם לשבת? אני עומדת להציע, כשהוא מחזיר את הסרט וחוזר לחיים החדשים שלו.
אני מוותרת, מחליפה בגדים ומצטרפת אליו לספה לא לפני שאני לוקחת איזה מגזין שמצאתי בבית של ההורים השבוע ופילחתי.

איריס ואני מדברות על איזו סדרה טורקית שהיא רואה, ואני עסוקה בלגלוג עליה כשהודעת ווטסאפ מליאם מתקבלת בנייד שלי. אני מרימה גבה לרגע כשאני קוראת את ההודעה בפעם הראשונה כי הוא לא מודיע לי בדרך כלל על דברים כאלה מראש ובטח לא מגיע לאסוף אותי, אבל כשאני קוראת אותה בפעם השנייה, אני נזכרת במציאות החדשה.
"ההורים שלי הזמינו אותנו בערב וכולם יהיו. אני בא לקחת אותך כדי שתספיקי להתקלח ולהחליף בגדים".
כמה דקות לשעה ארבע, אלי תופס אותי בדרך חזרה ממגרש החנייה. "מה שלום חבר שלך? אח של שירי?" הוא שואל.
אני נזכרת מהר מאוד "בסיפור הכיסוי" שליאם עבר תאונת דרכים. "הוא בסדר יחסית. מתאושש. משועמם בבית." אני לא משקרת.
"כן, אני מבין אותו." הוא שוקע בזיכרון ומשתף אותי. "כשהייתי בן שמונה עשרה עברתי תאונה קשה כשהייתי חייל. נכנס בי ואן שלא ראה אותי בדיוק יוצא מהתיכון. דחו לי את הגיוס בשנה עד שאתאושש ואחלים לגמרי. קשה מאוד להיות מסוגר בבית."
אני מהנהנת.
"את יכולה להישאר עוד קצת או שאת ממהרת?" הוא מציץ בשעונו. "הגיעו כמה מסמכים בפקס שזקוקים לתיוק בהול." הוא מקפיד לחייך.
"אני צריכה ללכת מאוחר יותר להורים של שירי היום. תלוי כמה דקות זה עוד קצת." כתבתי לליאם שיגיע בסביבות ארבע וחצי, ואלי משיב שגג רבע שעה רגע לפני שהוא נבלע במשרד שלו שוב. הוא פותח את הדלת שנסגרה כשאני מחוצה לה.
"בואי." הוא נותן לי להיכנס פנימה ראשונה. "אני רק אעבור עליהם שוב כדי שבטעות לא תיקחי משהו שלא שייך לך."
אני שוב מהנהנת ומתיישבת מולו כשהוא מסמן לי על כך.
"כמה זמן את ואח של שירי ביחד כשאת כבר מכירה את ההורים שלו ואת המשפחה כל כך טוב?" הטון שלו לא דוחף אף כזה, אלא יותר ידידותי.
"שנה וחצי. אני כבר גרה איתו." אני מנדבת מידע בעצמי.
"חתונה בטח עדיין לא באופק, נכון? את בת 23, אם אני זוכר נכון. צעירה." זה מרשים שהוא זוכר.
"כן. אני בת 23." אני תוהה אם זה הזמן המתאים לשלוף לבוס שלי את מה שעתיד לבוא ואחרי שנייה של מחשבה מחליטה שאולי עדיף להיפטר מזה עכשיו, כל עוד יש לי הזדמנות ואנחנו לבד. "אני כן צריכה לספר לך משהו ש... שאולי קצת ישפיע על העתיד שלי פה."
הוא מרים את הראש מהדפים. "כולי אוזן. את רוצה להישאר איתו בשיקום וקשה לך עם השעות בבוקר?"
"לא, לא. לא קשור לזה." אני מנסה לא להסתכל לו בעיניים וזה קשה. "אה... אני... אני... אני בהיריון."
הוא מגיב מהר משחשבתי. "וואו. איזה יופי." הוא מחייך. אני מרגישה הקלה. "זה עוד לא היה לי במחלקה. תמיד באות לפה סטודנטיות ועוזבות בסוף התואר כשהשיא הוא גג אירוסין. לא הייתי למשל בחתונה של אף אחת."
אני מחייכת חזרה. "אני כן אשמח להישאר פה עד הלידה ואולי גם לחזור אחריה. אני לא בדיוק לומדת ו... זה פשוט הפתיע אותנו." אולי לא הייתי צריכה להרחיב יותר מדי וסוף המשפט מיותר. יש גבול גם לכנות.
"כל דבר בזמן שלו. לאט לאט. את בטח גם נמצאת עכשיו בסיטואציה לא פשוטה בחיים האישיים עם התאונה שעבר." הוא מניח את הדפים על מרכז השולחן. "אני אגיד למנהלת משאבי אנוש ליצור איתך קשר בתחילת שבוע הבא. הנה הדפים." והחיוך שלו מלווה אותי החוצה מהמשרד.
ליאם מחכה לי ממש בכניסה למדרגות הבניין כשאני מסיימת את יום העבודה ודוחפת את כרטיס העובד לתיק שלי. אני נכנסת לאוטו, והוא מתחיל ישר בנסיעה. פעם הוא היה יותר רומנטי.
"איך זה שכולם יהיו? סתם ככה?" אני מקווה שהוא לא מסתיר ממני משהו. כמובן שאת ההיריון שלי אי אפשר יהיה להסתיר לנצח.
"יצא. ענבר ושירי הרי גרות שם ויאיר ויעל באים." הוא כולו מרוכז בכביש ואולי טוב שכך. הרדיו מנגן שירים של טוקיו הוטל. זה משעשע ומפחית קצת את הלחץ. אני לא יודעת איך מכריזים על דבר כזה. זה בטוח לא כמו בסרטים שצועקים "We're expecting" או משהו.
"לא ראיתי את שירי בעבודה היום," אני אומרת את מה שנכון.
ליאם עושה פרצוף לא יודע. "אולי הלכה עם חברה שלה ליום כיף או משהו. ראיתי באינסטגרם שלה שהיא בים."
"אה."
אנחנו מגיעים לדירה, ואני שואלת את ליאם אם הוא טייל עם פאביו. אני הוצאתי אותו בשבע וחצי. הוא עונה שלא, ובמקום להתעצבן ולשאול מה הוא עשה כל היום, אני מעמידה עובדה שהוא בא איתנו. אני לא רוצה לחשוב שליאם נכנס לדיכאון, אבל כל הסימנים מצביעים שכן. אני לא יודעת מה לעשות ואם בכלל לשתף את מה שקורה בכותלי הדירה עם ההורים שלו. הייתי אמורה לשתף את הפסיכולוגית שלו בשיחה שהייתה מיועדת להיות היום ובאיזשהו מקום כן חיכיתי לה, רק שאתמול בבוקר היא הודיעה שהבן שלה חולה והיא תדחה ליום ראשון. בשביל ליאם מדובר בעוד כמה ימים להתחמק ולהישאר חסר מעש, ובשבילי לנסות לא להתעצבן על אורח החיים החדש שהוא אימץ לעצמו. זה קשה.
אנחנו יוצאים לבית של ההורים שלו כמעט שעה אחר כך, וליאם עוצר איזה סרט שהוא הקליט. אני כמעט רומזת לו בעדינות שהוא צריך למצוא לעצמו משהו אחר לעשות כשאני אומרת שהוא יכול להיות מבקר קולנוע עם הכמות שהוא צופה. אני רואה שהוא מקבל את ההערה די בסדר, מחייך בקטנה וממשיך להתרכז בנהיגה.
אנחנו עוד לא ממש נכנסים לגמרי פנימה מהשער, כשענבר ושירי מזנקות מהדלת אל החצר ועפות עלי בחיבוק.
"שכחנו איך את נראית!" ענבר ממש שמחה לראות אותי.
"את, לא אני. אני רואה אותה. היא חזרה לשגרה." שירי נראית שזופה באמת. "הייתי בים היום."
"כן, שמים לב." אני מסתכלת לאחור כדי לבדוק שליאם החולמני לא ישחרר את פאביו שיברח לכביש פתאום. פאביו אכן צמוד אליו לרגליים, ואני מניחה שבשבילו מדובר בשבירת שגרה טובה שהוא לא לבד וליאם איתו כל הזמן. רק שלא יפתח חרדת נטשה.
אני דוחפת את הדלת העבה ונכנסת פנימה אל הבית ראשונה. שירי וענבר עברו לחבק את ליאם. מירי ויעל מכינות במטבח כוסות קפה קר לכולם, יאיר יושב עם יוסף על הספה ושליו הולך סביב השולחן. הוא כזה מתוק.
"שלום." יעל נשארת במקומה.
מירי מתקדמת אלי ונותנת לי חיבוק קל. "שמעתי שחזרת לעבוד. טוב מאוד."
"כן." אני מנופפת קלות ליאיר שבדיוק מסתכל לכניסה. ליאם נכנס ראשון ושירי וענבר (שאוחזת ברצועה של פאביו) אחריו.
בהתחלה אנחנו יושבים על הספה ומתנהגים די רגיל. זאת אומרת, אני שותקת וליאם גם לא ממש מרחיב בדיבורים. יעל מספרת על מקרה מוזר בעבודה שלה, ואני עסוקה במחשבות מטרידות כמו מתי ליאם ימצא את הטיימינג לספר. אני כמעט לא נוגעת בכוס הקפה הקר שלי, לעומת ליאם שכן שותה את רובו במהירות. איכשהו, כששליו מגיע לידיים שלו, מגיע הרגע.
שליו צוחק כשדוד ליאם מניף אותו ולאחר מכן מושיב אותו על הברכיים שלו. ליאם מדביק לו נשיקות, ויאיר אומר בקנאה, "הלו, שלא יחשוב שאתה אבא שלו בטעות. אם אתה כל כך רוצה תינוק, תעשה לך אחד משלך עצמך."
ליאם ואני מחליפים מבטים מהירים. אני מצליחה לראות בזווית העין שגם המבט של יוסף נתפס בשל מירי. ליאם מכחכך בגרונו, מניח את הכוס שלו על השולחן ועם היד שעכשיו התפנתה מצמיד אותי אל הגוף שלו.
"הקדמת אותי את האמת." הוא לא ממש יודע על מי להסתכל. גם אני לא. אני בכלל מסתכלת על על הלק הלבן המתקלף שלי כשהוא מבשר: "עופרי ואני מצפים לתינוק."
בסרטים, מרימים כוס יין, כולם שמחים ומאחלים מזל טוב. במציאות, אף אחד לא מדבר. יעל שוברת את הכוס שלה בטעות. שוב מישהו שובר כוס.
"מתי פעם אחת אני אוכל להגיד שאני בהיריון בלי שתישבר כוס?" אני ממלמלת כשמירי מזנקת אל המטבח ומביאה סמרטוט.
יאיר הראשון שפוצה את פיו ואומר משהו שחשבתי לרגע שתקל על האווירה. "עדיף שליאם ישבור כוס, אם זה המצב." שוב שקט. זה לא. בסוף יאיר גם נשאר היחיד שמדבר. אני לא ממש מצליחה לפרש את הבעות הפנים של שירי וענבר, את שלו דווקא כן. הוא לא נראה מרוצה במיוחד. "זה לא מוקדם מדי, ליאם? אתה יודע לבד שילד זה חתיכת תיק. בגלל המצב שלך זה... זה לא הזמן המתאים. אתה לא חושב?"
מירי שותקת, כלומר מנקה עם יעל את הבלטה וחצי מלאת הרסיסים והמשקה, במקום שתספר את הגרסה שלה לכל מה שקרה בזמן האחרון. יוסף גם שותק. ליאם כן עונה.
"אני יודע שאני רוצה תינוק ומוכן לאחד. גם עופרי מוכנה." לא אכפת לו בכלל במה שקורה מסביב או מההערה של יאיר. הוא בעצם רומז שליאם ואני צריכים להתחתן. בפנטזיה שרציתי, החתונה היא אירוע שיא שאני מפיקה אותו שנה מראש אם לא יותר. מדידות של שמלות כלה, פגישות עם מאפרת, פגישות עם מסרקת... פתאום הכל יהיה מהר. לא. אני לא רוצה חתונת בזק. זה לא הולך לקרות. אני לא רוצה להתחתן ככה.
אני מעדיפה לא לשמוע את מה שיש ליאיר לומר עוד והולכת לשירותים. רק ששם, בלי להתכוון בכלל, אני שומעת את מירי ויעל מדברות. לרגע אני לא מבינה איך אני שומעת ברור כל כך, מהר מאוד אני מבינה שהשירותים של האורחים מחוברים עם אותו קיר למחסן השירות שצמוד למטבח.
"זה פנצ'ר. הם לא תכננו אותו," מירי אומרת.
"איך את נותנת לזה לקרות? הם לא במקום הזה בכלל." יעל נסערת. "את מבינה שמדובר בחיים של בן אדם, לא?"
"ליאם מאוד רוצה את התינוק. עופרי שקלה הפלה וכבר קבענו לה תור לוועדה. בסוף... בסוף הכל השתנה." מירי נאנחת. "אני לא יכולה להתווכח איתו, הוא ילד גדול."
"זה לא עניין של ויכוח בכלל. זה לראות את המציאות עם מסגרת ההיגיון." יעל לא נרגעת. "יאיר ואני החלטנו שאנחנו מביאים את שליו רק כאשר שנינו באמת היינו במקום הכי טוב-"
"כלכלי זה לא בעיה, אמרתי גם לעופרי. גם באיזשהו מקום ההורים שלה ואנחנו גרים קרוב מאוד אליהם. יעל, אני די בטוחה שהתינוק הזה יחזיר את ליאם לחיים האמיתיים. הוא יהיה כל כך שקוע בו שלא יהיה לו זמן ל... את יודעת."
"כן. זה נכון." הקול שלה מתחיל להישמע מרוחק, אולי הן חוזרות לסלון, כשהיא אומרת, "לא יהיה לו זמן לכלום. הם שניהם לא יודעים מה זה אומר."
אני נשארת לשבת על האסלה כמעט עשר דקות, עד שענבר דופקת על הדלת ומכריחה אותי לצאת. "את בסדר?"
"כן." אני סוגרת את ברז המים ומחפשת את המגבת תוך כדי שאני פותחת את הדלת. ענבר ממש מחכה בחוץ.
"אני לא רוצה שזה ייראה כאילו אני לא מפרגנת או שמחה או משהו, טוב? אני פשוט בת 27 ומוזר לי מאוד שליאם פתאום במהירות "מספיק הכל". זה לא אח שלי שאני מכירה, שלוקח הכל באיזי," היא מתוודה. אני מהנהנת וחוזרת לשבת בסלון בינה לבין ליאם. אף אחד לא מדבר לא על ההיריון וגם לא על הטיפולים של ליאם. הכי שיחות חולין רגילות בעולם. אני מרגישה לא טוב ורוצה ללכת, ממש מסמנת לליאם בצביטות על הברך כשענבר מחליטה שאם כבר זה יום הכרזות, גם לה יש משהו לומר.
"אני עוזבת את הבית."
"מה?" מירי לא מבינה מאיפה זה נפל עליה. מזל שהפעם לא נפלה שום כוס.
"בן ואני מצאנו דירה חמודה ברחוב ביאליק. הכניסה אליה באוקטובר, ממש אחרי החגים." היא נראית קורנת.
"בן זה הבחור שהתחלת איתו לצאת במרץ או משהו כזה?" אני מקווה שאני מחברת נכון את כל החלקים. תמיד החיים הפרטיים שלה נראו חידה בעיניי.
היא מהנהנת. "אני באמת צריכה לארגן איזה דאבל דייט אתכם."
"אחרי החגים זה אוטוטו. ראש השנה עוד שבועיים." מירי מבינה ששירי הולכת להישאר הגוזל היחיד בבית הענקי פה.
ענבר מחייכת. "כן. אני לא מאמינה שזה קורה."
איכשהו בין כל הברכות שמגיעות אליה רק, ואין לי בעיה עם זה, שירי מבקשת ממני ומליאם טרמפ לחברה שלה מהצבא שגרה ברחוב של הדירה שלו.
"אני היחידה ששמחה שיהיו לה שני אחיינים, אה? או אחיינית," היא אומרת כשאנחנו יוצאים לדרך ומלטפת את פאביו.
"כנראה." ליאם נשמע מדוכדך. אני בטוחה שהוא ציפה למשהו אחר.
"החיים שלכם כמו סרט דוקומנטרי, אבל עם סוף טוב." שירי מגחכת לרגע. "כזה שבאמת אף אחד לא היה מצפה."
"סוף טוב?" אני מרימה גבה ומחפשת את המבט שלה דרך המראה.
"יהיה לכם תינוק, מה יותר טוב מזה?" היא מחזירה שאלה.
אני שותקת במקום לתת תשובה ומבינה שבעצם כל זה הולך לקרות מהר ממה שאני חושבת. זה שאני עדיין לא מרגישה אותו או מתייחסת לקיום שלו כמעט בכלל, לא אומר שהוא לא מתפתח שם בפנים בגוף שלי. תיכף מתחיל ספטמבר, מה שאומר שכל זה הוא בעצם... חצי שנה. אמא. זאת אומרת, אני אהיה אמא.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 10 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
כל פרק יותר מרגש מהקודםם
מחכה ככ להמשך:)
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
מחכה להמשךךךך :))
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אולי הלילה
הגב
דווח
טען עוד 20 תגובות
כותבי החודש בספרייה
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
שלא תעז
שלא תעז
מאת: אתי בן ארויה
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan