כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1

לא סתם צירוף מקרים פרק 8

יומיים בלבד!

נקודת מבט אביטל:
"הלו?" אני מצליחה לדבר בביטחון מוחלט.
יש! , הצלחתי להראות לו שהוא לא יכול להשפיע עלי בקלות.
כמו הפעם ההיא ששפכתי עליו קפה, והוא הצליח להשפיע עלי בכך שגרם לפיטורים שלי.

"אביטל?" נימת קולו כעוסה מאוד, זה לא מראה סימנים טובים לסיבה של השיחה הזאת.

"כן, אני פה". אני מקשיבה לו, בעודי הולכת לסלון, יושבת על הספה וצופה בטלוויזיה בלי עניין אמיתי בסרט שמשודר עכשיו.

"למה לא עשית את מה שאמרתי לך?" הוא תוקף אותי עם השאלה הזאת.

אני לא מבינה למה הוא מתכוון
אני חושבת, שיהיה טיפה יותר ספציפי.
ככל שאני מכירה אותו יותר, כך אני מבינה אותו פחות.
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת אותו.
למה הוא לא יכול להיות ברור יותר? .
קשה לי מאוד עם אנשים שמדברים איתי בחידות כמו שהוא עושה תמיד.
"למה לא דחית את הפגישה עם עידן לעוד יומיים, כמו שאמרתי לך?". הוא מתלונן בקול זועף ועצבני.
מה?! , שיט! , אני לא מאמינה! , שכחתי מזה לגמרי, אני כזאת סתומה! .
מה אני אגיד לו עכשיו? , ששכחתי מהפגישה הזאת? , איך הוא יראה את זה? , אני לא רוצה שהוא יחשוב שלא אכפת לי וייתיג אותי בתור חסרת אחריות, רק בגלל טעות אחת...
אוף, אני יודעת שאסור לי לברוח מטעויות, אני צריכה להתמודד איתן ויהי מה. אני כזאת טירונית, זה פשוט ברח לי מהראש.

אני חושבת לי בעודי מתהלכת מצד לצד בין המטבח, לחדר השינה, מחדר השינה לחדר המקלחת והשירותים, מחדר המקלחת והשירותים לסלון, ותוך כדי אני מנסה להימנע ממכשולים כמו הכיסאות החומים שבסלון, המיטה שבחדר השינה, השולחן בסלון. אוקי אביטל, אני אומרת לעצמי, לנשום! להירגע! , ואז לענות לו! . אני לוקחת שתי נשימות עמוקות, אך חלשות שלא ישמע אותן, מתכוננת לבאות אך קולו המסוקס קוטע אותי.

"אביטל, את שם?" הוא שואל אותי בקול מחוספס וחזק. אני שומעת קולות של טלוויזיה, הוא בטח הדליק אותה.

"כן, אני פה". אני עונה לו.
לבסוף אני מחליטה, להתמודד עם הטעות שעשיתי. "אני שכחתי מזה לגמרי, אני מצטערת". אני אומרת בקול חלש, כדי שלא ישמע אותי.
אבל, הוא שמע, הרי ברור שהוא שמע אחרת, לא הייתי צריכה להזיז את הטלפון מהאוזן שלי מחשש שאתחרש.
"את שכחת מזה לגמרי?
, מה אכפת לי אם שכחת!". הוא צועק את זה בקול רם מאוד.
"את עושה ממני צחוק או אולי מהעבודה הזאת?! ,
את בכלל רוצה את העבודה הזאת?
הוא ממשיך להפגיז אותי בשאלות.
זה היה לקוח חשוב מאוד! בגללך איבדתי אותו עכשיו!".
הוא ממש עצבני, ובצדק.

איך יכולתי להיות כל כך טיפשה, ולשכוח מזה? "אתה צודק, אני ממש מצטערת". אני אומרת ולאחר מכן מוסיפה "אני מבטיחה לך שאני אסדר את זה". אני אומרת לו בעודי מושכת בשערות שלי מרוב מתח בציפייה לתגובתו. אני חייבת שהוא יסכים לזה, הוא עוד עלול לפטר אותי. וזה לא משהו שאני יכולה להרשות לעצמי, כי המשכורת שאני מרוויחה ממש משתלמת לי ואני רוצה לחסוך לעתיד כך שאני חייבת להישאר בעבודה הזאת. אני ממשיכה להתהלך מצד לצד, הלוך ושוב.

הקול שלו נמוך ועצבני, והוא נשמע כנהמה.
הוא לא כועס עלי, הוא רותח עלי! .
"תסדרי את זה? , איך בדיוק? את הרי חדשה בתחום ואין לך מושג מה לעשות!". קולו עולה בפתאומיות, במילה האחרונה, מראה לי עד כמה באמת הוא עצבני עליי.

הוא צודק, אני באמת טירונית בתחום העסקים! . אני חושבת לעצמי
"אני יודעת, אבל תן לי לפחות לנסות לסדר את זה".
יש שקט ארוך, אני מחכה לתגובה שלו.
הוא יתן לי הזדמנות לתקן, או שלא? . אני חושבת, אך, אז פשתה השתיקה.

רגע של דממה משתרר. הוא כנראה חושב על זה עוד קצת.
הוא חוזר לדבר אליי בטלפון.

"יש לך יומיים לסדר את זה, למרות שאני בטוח שלא תצליחי". אני שומעת צליל חזק של ניתוק מהטלפון שלי.

"תודה על הבעת האמון מצדך", אני לוחשת לעצמי.
אני משאירה את הטלפון, על השולחן, ומכבה את הטלוויזיה.
הרי בכל מקרה, אין לי חשק לזה.
אני הולכת לחדר השינה שלי כדי להירדם ולשכוח את היום הקשה הזה.
בתוך השמיכה החמימה שלי, אני כבר חושבת כבר על דרך לפתור את הבעיה שאני יצרתי.

שמונה בבוקר- משרדי החברה.

אני יושבת בכיסא השחור בעמדת המזכירות כבר עשר דקות. כשקמתי בשעה שבע בבוקר, כל כך מיהרתי למשרד בשביל לתקן את הטעות שלי, עד שלא שמתי לב למה אני לובשת.
פשוט זרקתי על עצמי חצאית שחורה, חולצה לבנה מכופתרת עם שרוול קצר ונעלי בובה שחורות.
אני מקווה שאני לא נראית מוזנחת.
את השיער שלי השארתי פזור, בתקווה שהוא נראה נורמלי.

בכלל לא הסתכלתי על עצמי במראה לפני שיצאתי מהבית, אמא שלי לימדה אותי שאין צורך להסתכל כל כך הרבה זמן במראה. בעצם על מה בדיוק יש להסתכל? .
הרי המראה שלי נשאר אותו הדבר.
יש לי גוון עור שחום, אותו אני ממש אוהבת כי לדעתי הוא מתאים בול לשיער השחור שלי, שלא הגיע לי אפילו לכתפיים. בדיוק כמו צבע השיער שלי, כך גם צבע העיניים שלי: שחור.
האף שלי ממש קטן, אני ואמא שלי תמיד צחקנו עליו, כי הוא היה כל כך שונה משלה.
יש לי שני דברים שקיבלתי מאמא בגנים ואלה הם: את השפתיים הדקות שלי, ואת הגובה התמיר שלי.
אני לא אוהבת להחצין את הגוף שלי.
"בשביל מה אנשים אחרים צריכים לראות אותו!".
זה משפט שאמא שלי תמיד חזרה עליו שוב ושוב.
היא תמיד הייתה חוזרת עליו, כדי שלא יקרה לי מה שקרה לה. זאת אומרת, האונס של אימי על ידי אבי.
הסיכוי שגם לי יקרה מה שקרה לה, הוא גבוה.
בכל זאת, אחת מתוך חמש נשים נאנסות בחייהן.
(דברי הכותבת: זה נתון אמיתי, באמת אחת מתוך 5 נשים נאנסות בחייהן, עצוב מאוד. )

אני מגששת במחשב הנייח, שנמצא ליד המדפסת הלבנה, בשביל לחפש את פרטי הלקוח.
אני צריכה לפתור את הבעיה שעשיתי, ואולי כדאי לי פשוט לנסות לדבר איתו. אני אנסה לשכנע אותו לתת עוד הזדמנות לחברה, טוב, בעצם לטום.

אני לא בטוחה אם אני עושה את זה בשביל טום או בגלל שעשיתי טעות ואני צריכה לתקן אותה.
אני מאוד מקווה שהאפשרות השנייה היא הנכונה. שכן, זה לא מתאים בכלל, אוף.
למה אני חושבת עליו כל כך הרבה? , זה לא מרגיש לי לגיטימי.
זאת גם לא פעם ראשונה שאני חושבת עליו, אוח... מה קורה לי? .
אני מרימה את ידי ומנפנפת בה מול מצחי, כאילו אני ממש מעיפה את המחשבות שלי על טום.

אני צריכה להתרכז עכשיו במה שחשוב.

אני רואה על מסך המחשב, כל מיני קבצים שונים, כמו: 'חשבונות', 'לקוחות', 'פרטי עובדים', 'יומן חודשי' וכו'...
אני לוחצת עם העכבר של המחשב על הקובץ: 'לקוחות' .
בקובץ יש כל מיני פרטי לקוחות, שאת שמם אני לא מזהה. אני לוחצת על לחצן החיפוש ומקלידה את השם: עידן. איזה מזל שזכרתי שקוראים לו עידן.
אני מאוד מקווה שאין כמה אנשים שקוראים להם עידן, כי אני לא יודעת מהו שם משפחתו.
החיפוש הסתיים ולפני אופציה אחת: עידן רשף. אוה, איזה מזל שיש רק עידן אחד, אני רוקדת לי ריקוד ניצחון קטנטן ולאחריו אני לוחצת על השם שלו, ונכנסת לכל הפרטים עליו, כמו: שם מלא, תפקיד, מספר טלפון, דואר אלקטרוני וכו'...

אני לוקחת עט כחול כהה מערימת העפרונות והעטים שיש בתוך אחת המגירות שבשידה, שלצד שולחן העבודה שלי, רושמת את מספר הטלפון ואת הכתובת שלו על פתק קטן, מתוך ערימת פתקים בצבע לבן שמונחים ליד המחשב.
אני קמה מיד מהכיסא אחרי שרשמתי את מספר הטלפון והכתובת שלו ואני יוצאת ממתחם המזכירות אל עבר המעליות ומשם אל היציאה מהבניין.

הגיע הזמן לתקן את הטעות שלי! , בכל זאת יש לי רק יומיים. אני רוצה וצריכה את העבודה הזאת, כך שאסור לי לפשל עכשיו.

אני יוצאת מבניין המשרדים של החברה, לכיוון תחנת האוטובוס בשביל לתפוס מונית ובליבי תקווה לכך, שבשעות האלו עידן נמצא בביתו, זהו יום שישי כך, שהסיכויים שהוא יהיה בבית גבוהים מאוד ולטובתי.
אני מסתכלת על הפתק שבו רשמתי את הכתובת ומספר הטלפון של עידן, מנסה לברר עם עצמי את הזמן שייקח לי להגיע אל ביתו.
הרחוב שבו הוא גר נמצא במרחק הליכה של חצי שעה מכאן, לכן אני מעדיפה לתפוס מונית, כך אגיע יותר מהר.

אני מגיעה לתחנת האוטובוס, עומדת שם כדי לנופף באוויר, למוניות שיעברו באזור התחנה. אני רוצה לנסוע לכתובת של הבית שלו, אבל זו לא קצת חוצפה מצידי? , אני בכל זאת הולכת לבית של מישהו, שמבחינתו אני זרה מוחלטת. בנוסף לכך, אני בכלל לא הודעתי לו בטלפון שאני מגיעה אל ביתו.
למרות שזה לא מנומס, עדיף שאני גם לא אודיע לו, אני עוד עלולה לגמגם לו, באמצע השיחה ולעשות לעצמי בושות.
חוץ מזה, שיחה פנים מול פנים, היא תמיד הכי טובה. אני רק מקווה שהוא לא יקבל את זה רע? , כי זו בכלל לא הכוונה שלי והדבר האחרון שאני רוצה כרגע זה שגם הוא יכעס עליי. הלוואי שרק טוב יצא מהבלאגן הזה שיצרתי לי.

לאחר חמש דקות שבהן חיכיתי למונית שתעבור, אני רואה מונית צהובה מתקרבת לאזור שבו אני עומדת, אני מרימה את ידי ומנפנפת לנהג, כדי שיעצור את המונית. הוא רואה אותי ועוצר את המונית במרחק קצר ממני. אני עולה על המונית ואומרת לו את הכתובת של עידן.

נהג המונית מתחיל לנסוע, "קדימה, אביטל". אני לוחשת לעצמי, "תסדרי את הבלגן שיצרתי".

טוב, אז כנראה שהגיע הזמן לפגוש את עידן.
**********************************************
היי, סליחה על זמן ההמתנה הארוך.
אל תשכחו להגיב לי בתגובות.
אוהבת מאוד.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלומית קאסה עקוב אחר שלומית
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שלומית קאסה
שלומית קאסה
היי חברים, סליחה על השעה המאוחרת אבל רק רציתי להגיד שאני מעלה פרק עוד 5-10 דקות.
הגב
דווח
חן בנלולו
חן בנלולו
מושלם מחכה לפרק הבא
הגב
דווח
guest
מחכה להמשךךך:)
הגב
דווח
טען עוד 2 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלומית קאסה
לא סתם צירוף מקרים פרק 4
לא סתם צירוף מקרים פרק 4
מאת: שלומית קאסה
לא סתם צירוף מקרים  פרק 5
לא סתם צירוף מקרים פרק 5
מאת: שלומית קאסה
לא סתם צירוף מקרים פרק 7
לא סתם צירוף מקרים פרק 7
מאת: שלומית קאסה
לא סתם צירוף מקרים פרק 9
לא סתם צירוף מקרים פרק 9
מאת: שלומית קאסה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
טעם אישי פרק 27
טעם אישי פרק 27
מאת: Maya B
טובעת במילים
טובעת במילים
מאת: הלל .
הם כותבים על בחורות אבל כל מה שרציתי זה שתשתוק איתי
הם כותבים על בחורות אבל כל מה שרציתי זה שתשתוק איתי
מאת: הלל .
ושוב אתה
ושוב אתה
מאת: אנונימית ...
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D