כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

החוזה- פרק 3

כשזרה מתקשרת

הנסיעה באוטובוס מתארכת בגלל תאונה בין אופניים חשמליים למכונית. אני לא אמורה להיות מופתעת, כי זאת תל אביב אחרי הכל. אולי הייתי צריכה ללכת ברגל. הדירה שלי לא כל-כך רחוקה מקוורץ, בדיוק 2 תחנות! ואיכשהו תמיד אני מעדיפה לקחת את האוטובוס. כן, תקראו לזה עצלנות, תקראו לזה... אוקיי, רק עצלנות. אין לי תירוץ אחר. אני מניחה שזאת הדרך של היקום להתנקם בי על זה.

אני פותחת את הפלאפון כדי להודיע ליניב, המנהל, שאני מאחרת, ונתקפת במבול של התראות. חלקן ממספרים מוכרים, וחלקן מחסוי. 21 שיחות שלא נענו. פאק, השיא הקודם שלי היה 3, וגם הן היו מאימא שלי כשרק עברתי הנה. אני פותחת את הוואטסאפ, וגם שם המצב זהה. יש הודעות מאימא שלי (כמובן), מיעל, מהקבוצה של המלצרים ב'ברנה', מהגוש, ומ... אורי. הוא שלח לי שלוש הודעות.
אם להיות כנה, די התעצבנתי מהתגובה שלו בצהריים, ציפיתי שיראה קצת הבנה ולא יתנהג כמו אבא שלי, אפילו אפשר להגיד שקצת ירד לי ממנו. אני ממשיכה לגלול למטה כדי לנסות להסיח את הדעת אבל הוא כמו חתיכת מסטיק שנדבקה למוח שלי. עדיין שם. אוקיי, על מי אני עובדת. אני נכנסת להודעות שלו.

"היי, איך את?" 14:35

"חחחח רוני התחרפן עוד 5 פעמים מאז שהלכת ואת היחידה שמבינה את הסבל שלי!" 15:13

"הרגע המוזר הזה שאחותי שואלת אותי אם אני מכיר את המלצרית מהסרטון ואם היא יכולה לקבל תמונה" 18:41

שלושה משפטים בוואטסאפ ואני שלולית ששכחה את כל העקרונות שלה. זה די עצוב. אני מנסה לחשוב על משהו שנון לכתוב לו, אבל אין לי. אז אני שולחת לו סלפי עם הכיתוב:
"החיים הזוהרים של כוכבת סרטונים ויראליים בישראל" כשמאחוריי רואים את המושב המלוכלך של האוטובוס.
אני גם שולחת לאימא שלי הודעה שאדבר איתה מחר בצהריים, בלי לנסות לקרוא אפילו את כל ההודעות ממנה. היא נוטה להשתמש ביותר מדי סימני שאלה, זה מרגיש כמו הדרך שלה לצעוק עליי דרך המסך. מזל שהיא עדיין לא הבינה איך מתפעלים את עניין ההקלטות.
כשהאוטובוס עוצר בתחנה אני סוף סוף מרימה את העיניים שלי מהפלאפון ואני קולטת ילדה שבוהה בי. מתוך אינסטינקט אני בודקת שהשיער שלי לא נראה מצחיק... ואז המחשבה המוזרה הזאת, הכל-כך חיה בסרט שזה מביך, צצה לי בראש. היא מזהה אותי מהסרטון. לא, אין מצב. עוד הוכחה לכך שכשהמוח שלי כן מקבל מספיק שעות שינה הוא שוקע בהזיות. אני מעיפה עליה מבט שוב והיא כבר בוהה מחוץ לחלון. תודה לאל שאף אחד לא שומע מה הולך לי בראש.

'קוורץ' הוא הבר הכי מנומנם בתל-אביב. אם 'ברנה' היא המקום שאני הולכת אליו כדי להרוויח את רוב המשכורת, השכר מקוורץ זה ההשלמה הקטנה הזאת, אפשר לומר שאלו דמי הכיס שלי. בשיא העומס יש מלצר אחד, ברמן וכמובן שיש את יניב, הבעלים. אבל רוב הזמן, יניב נמצא פה לבד. כי, טוב... אין כל-כך את מי לשרת. זה מדהים. בעיקר, כי אני לא ברמנית ממש טובה. אני יודעת למזוג בירה בסדר, ולעיתים נדירות הקוקטייל שלי נראה כמו שהוא אמור להיראות. אבל לאנשים שכאן לא אכפת. הם לא באים לכאן כדי שיראו שיש להם חיים, כמו בערך 98% מהאנשים שפוקדים את הברים בתל-אביב. הם באים לכאן כדי להשתכר במחיר יקר מאלכוהול ממש זול, ואני מכבדת את זה. יש ב'קוורץ' יתרון נוסף כמובן. יש כאן במה. יניב הוא מוזיקאי, וההורים שלו מימנו את הבר הזה כדי שיוכל להציג את הכישרון שלו מדי ערב, וגם כדי שיוכל להרוויח כסף. במהלך הזמן שאני עובדת כאן, הבר הזה לא משיג אף אחת מהמטרות. יניב נראה די מיואש, הלהקה שלו התפרקה אחרי הסינגל האחרון, ומאז הבמה משמשת כעוד מקום אחסון. במשמרת הראשונה שלי שאלתי אותו אם אוכל לשיר עליה, הוא אמר שכן... אם לא יהיו לקוחות, ובתנאי שאסדר את השולחנות אחר-כך.

וכאן מתחילה ההודאה הצפויה והקלישאתית שלי. אני רוצה לשיר. וכן, בגלל זה עברתי לתל-אביב. אני יודעת שהסיכוי שאתקדם לבמה גדולה יותר די קלוש. אני יודעת שיש עוד אלפים כמוני, שחושבים שהם יצליחו להגשים את החלום, ובסוף רובנו המוחלט נמצא את עצמנו בעבודה משרדית אפורה ומשעממת. ועדיין, אני גם יודעת שאם לא אתן לזה לפחות צ'אנס, תמיד אחשוב על מה היה יכול להיות. אימא שלי לא ממש מכבדת את השקפת העולם הזאת. היא רוצה שאתחיל ללמוד, שאוריד את הראש מהעננים. היא אפילו קבעה לי אולטימטום. כל עוד אני גרה בבית שלה, אני מתחילה תואר. היא הייתה בהלם כשאמרתי לה שאני עוברת לדירת שותפים. היא עדיין בהלם שעברו חמישה חודשים ולא ברחתי בחזרה הביתה. תמיד היו בינינו חילוקי דעות, היא אומרת שאני דומה יותר מדי לאבא שלי. ואם היה לכם ספק, היא לא מתכוונת לזה בתור מחמאה. גם לאבא שלי היה אותו הג'וק, רק שאצלו הג'וק הזה עבר מוטציה והפך לג'וק מעופף. מהסוג הבלתי צפוי, שיכול להופיע רגע אחד על הקיר ורגע אחד להיעלם. במקרה שלו ההיעלמות הייתה לארה"ב, ממש אחרי שאחותי הקטנה נולדה. לא דיברתי איתו יותר מחמש שנים, ואני חושבת שאם תציבו אותי במסדר זיהוי יחד עם עוד בנות, הוא לא יידע לזהות את הבת שלו. בהתחלה ממש כעסתי עליו, אני עדיין ממש כועסת. אבל, כנגד כל הציפיות, חלק ממני יכול להבין את ההחלטה הפחדנית הזאת. אחותי, אימא שלי ואני היינו עוגן שמנע ממנו להגשים את עצמו ולהגיע לכוכבים, אז הוא פשט חתך אותנו מהחיים שלו. זאת האמת.

יש רק בעיה אחת קטנה עם החלום שלי לכבוש את הבמות הכי גדולות, לגרום לקהל לשאוג את המילים לשירים שלי. אני משותקת מפחד רק מעצם המחשבה שאעלה לבמה הזאת, וקהל של שני אנשים מרגיש לי כמו מיליון. חשבתי שבסוף אאזור אומץ, שבמה כזאת קטנה היא בדיוק המקום לאלף את המפלצת הפחדנית ששולטת בי. אבל חמישה חודשים של התחמקות מוכיחים לי אחרת. אולי את החלום לשיר ירשתי מאבא, אבל את פחד הקהל ממש לא.

"היי, את נראית קצת הפוכה." יניב אומר לי כשאני נכנסת, הוא נמצא מאחורי הבר.
"כן, אני חושבת שהגוף שלי כל-כך התרגל למחסור אקוטי בשעות שינה שהוא לא יודע מה לעשות במצב אחר." אני עונה ועונדת את תגית השם שלי. יניב אומר שזה גורם ללקוחות להרגיש יותר בבית אם הם יודעים מה השם של מי שנותן להם שירות. לדעתי, זה בולשיט. הם לא רואים אותי, הם רואים את הכוס שאני ממלאת, ואני לגמרי בסדר עם זה.
"טוב, היום יש תנועה, אז תשתי קפה או משהו ותתאפסי." הוא נשמע לחוץ. אני מניחה שגם אני הייתי לחוצה אם היה לי בר כושל בתל אביב, וחוב עצום להורים שלי בגיל 43.
"כבר שתיתי. אבל אל תדאג." אני מחייכת ומנסה להרגיע אותו.
אילן, המלצר מתזז בין השולחנות כאילו הוא במצב של חיים או מוות, למרות שיש רק שלושה שולחנות לשרת. הוא לא היה שורד דקה בברנה, זה בטוח. המחשבה על רוני מתחרפן ממנו מעלה בי חיוך.
"אז איך עבר היום?" יניב שואל בזמן שאני מבריקה את הכוסות.
"פיטרו אותי." אני עונה, לא כדי לעורר רחמים. אני יודעת שאין מצב שהוא ייתן לי עוד משמרות.
"כן, האמת שראיתי." הוא מחזיק את הפלאפון שלו ואני קוברת את הראש בין הידיים.
"גם אתה?! זה בכל מקום!" אני נאנחת.
"לא בכל מקום, אבל קשה לפספס את זה."
"אני מתגעגעת לזמנים של פעם, שיכולתי לעשות פדיחה אטומית והעולם היה ממשיך כרגיל."
"אל תתנהגי כאילו את יודעת איך היה פעם. את אפילו לא יודעת מה זה דיסקמן." ליניב יש נטייה לחשוב שלכל מי שמתחת לגיל 30 אין מושג איך נראה העולם לפני האינסטגרם.
"השם די מסביר את עצמו. היה שם דיסק." אני עונה והוא מגלגל עיניים.
"בכל מקרה, לדעתי את צריכה להיות שמחה שיש לזה תיעוד."
"כן, כי מי לא היה רוצה לראות את ההשפלה הפומבית שלו הופכת לעוד יותר פומבית בפייסבוק."
"על מה את מדברת? אנשים מתים עלייך."
"פףףף..." אני עונה והפעם תורי לגלגל עיניים.
"אני לא צוחק, אני אפילו שוקל לתלות שלט בחוץ 'תפוזינה עובדת כאן', כדי שיכנסו אנשים."
"כן, ואני אחלק להם חתימות! רעיון מעולה, יניב!"
"נכון, ואז תשפכי עליהם מיץ, שיקבלו את החוויה המלאה."
"פשוט גאוני." אני עונה.

המשמרת עוברת בלי אירועים מיוחדים ואני סופרת את הדקות לסוף שלה.
"תסלחי לי." איש מבוגר ניגש לבר.
"כן, מה תרצה לשתות?" אני שואלת ומנסה להיראות שירותית ולא משועממת לחלוטין.
"רק רציתי ללחוץ לך את היד. כל הכבוד לך."
"מה?" הוא לוקח את היד שלי בכוח ואני לוחצת את שלו מחוסר נעימות.
"הראית לשמוק הזה שלא ככה מתנהגים! אימא שלו חינכה אותו להיות כזה פושטק, מזל שיש בחורות כמוך. תמשיכי כך!" הוא הולך ממני ואני מסתכלת על יניב.
"מה זה היה?"
"את סלב, נו." הוא מושך בכתפיים כאילו זה מובן מאליו.
"להיות אישיות נערצת בקרב בני גיל הזהב... זה החלום." אני מחייכת בניגוד לרצוני.

כשאני מגיעה הביתה השעה היא שלוש בבוקר. זמן זה דבר מוזר, הוא יכול להרגיש כמו זיקוק יום הולדת שנעלם לך מהידיים או להימתח כמו הגומי הכי חזק שנוצר. היום הזה היה מהסוג השני. תודה לאל שהוא מאחוריי.
בדיוק ברגע שהעיניים שלי נעצמות והשינה מתחילה לעטוף אותי עדן נכנסת לחדר שלי ומדליקה את האור.
"היי, יש פה מישהי שמבקשת לדבר איתך." היא מצביעה על הפלאפון שלה.
"מה? למה היא התקשרה אלייך? מי זאת?"
"היא לא מוכנה לומר לי. היא מבקשת אותך. והיא לא מפסיקה להתקשר."
אני קמה מהמיטה בחוסר רצון ולוקחת את הפלאפון.
"הלו?" הקול שלי צרוד.
"או! סוף סוף! נטע, קשה להשיג אותך." הקול מהצד השני אומר.
"מי זאת?" אני מתמלאת בחרדה. שיחות באמצע הלילה זה אף פעם לא טוב.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אלה בר עקוב אחר אלה
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
חן בנלולו
חן בנלולו
המשך
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
אלה בר
החוזה- פרק 4
החוזה- פרק 4
מאת: אלה בר
החוזה- פרק 9
החוזה- פרק 9
מאת: אלה בר
החוזה- פרק 7
החוזה- פרק 7
מאת: אלה בר
החוזה- פרק 5
החוזה- פרק 5
מאת: אלה בר
סיפורים אחרונים
אהוב שלי
אהוב שלי
מאת: Hilla Elmoalem
סיפור אישי
סיפור אישי
מאת: ליבי ברגר
פצעים של הטרדה
פצעים של הטרדה
מאת: From my heart
לא אחפש
לא אחפש
מאת: Bateli Aya Yamran
המדורגים ביותר
יובנטוס נגד ארסנאל
יובנטוס נגד ארסנאל
מאת: אבי בשחור לבן
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
מומלצים מהמגירה
לאלוהים אין העדפות
לאלוהים אין העדפות
מאת: SAHAR ..
כבר מזמן זיינת את הלב שלי
כבר מזמן זיינת את הלב שלי
מאת: Kipod Kipod
"הוא מפסיק לחזר אחרייך ופתאום נהיה לך רגש אליו"
"הוא מפסיק לחזר אחרייך ופתאום נהיה לך רגש אליו"
מאת: Tehila Tuil
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף