כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 66

"עשו עלייך אמבוש. חטפו אותך ושמו אותך בתוך דמות שאת לא"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102

פרק 66: סיבה לחיות

ליאם ומירי עוצרים בכניסה לחדר בזמן שאמא ואני נכנסים פנימה אל חדר הרופא. הוא מהנהן ולא מרחיב במילים כששומע על ההחלטה שלי. אני לא חושבת שצריך מילים בכלל. הקול היחיד בחדר מלבד הנשימות החנוקות מבכי שלי הוא ההקלדה המהירה של הרופא, שבסוף שובר את הדממה עם תדפיס של מספר עמודים.
"אני מפנה אתכם למוקד בו תצטרכו לדבר עם רופא מומחה להפלות. צריך הרי לעבור ועדה." הוא מסתכל על אמא, שמחקה אותו ומהנהנת בעצמה. "משם והלאה כבר ישיגו לכם את התור שצריך. מומלץ לערב סמכות נוספת בסיפור כמו פסיכולוג. אני לא רוצה ובטח גם את לא שהבת שלך תישאר במצב לא טוב. מדובר בתהליך מורכב וצריך הכנה נפשית."
"מה זה אומר? יכולים לא לאשר?" אני פותחת את הפה לראשונה מאז שהגענו לכאן.
"אם הסיבה היא הגיל שלך והעובדה שלפי המידע שיש לי במערכת את לא נשואה, אמורים לאשר." הוא מסדר את המשקפיים על אפו. "את צריכה להיות כנה מאוד עם הרופא כי בלי האישור לא ייתנו לך לבצע את הפסקת ההיריון."
"זה יהיה עם כדורים? שאיבה?" לאמא מסתבר יש ידע על הנושא.
"כרגע הכדורים מאוד גבולי. אם תצליחו למצוא תור בשבוע הקרוב יש סיכוי שכן וההפסקה תבוצע על ידי כדורים. ככל שהזמן יעבור המטופלת תגיע לשלב השאיבה והגרידה." הוא שוב מסתכל עלי. "אל תסתירי שום דבר והכל יסתדר. הרופא שם ירצה את טובתך."
כשאנחנו מתכוננות ליציאה, אמא אוספת את הדפים ואומרת, "עופרי, תגידי שהאבא של העובר הלום קרב שאושפז השבוע בגלל התקף נוסף."
אני מצטרפת אל אמא והדוקטור המהנהנים ופותחת את הדלת ראשונה. ליאם עדיין במסדרון. אני צוללת אל זרועותיו והוא עוטף אותי בחיבוק. אני שומעת את אמא ומירי מדברות מאחורינו כשאנחנו בדרך חזרה למכונית.
מירי מבקשת מליאם שניכנס קודם ואני רואה אותה ואת אמא מתרחקות אל קצה הרחוב.
"זה עניין של כמה ימים עכשיו." אני כולי רועדת. "הלוואי שזה לא היה קורה."
ליאם חוגר את חגורת הבטיחות שלי ועובר לחגור את שלו. "מה הרופא אמר לך? מה עושים עכשיו?"
אני מתחילה לספר לו כשפתאום אני רואה את אמא ומירי מתקדמות אלינו בהליכה מהירה. אני מפסיקה ושואלת מה קרה, אני הרי לא טיפשה ויודעת שמסתירים ממני משהו. מסתבר שמירי ואמא בכלל לא התכוונו להסתיר.
"מחר בבוקר באסותא רמת החייל. אמרתי לך בדיוק מה להגיד כשישאלו אותך את שישאלו. זה אמור להספיק, לפי המידע בטלפון." אמא פועלת במהירות לעומת מירי שרק מתניעה את הרכב. "עופרי, אני לא יודעת אם אוכל לבוא איתך כי בכל יש לי עבודה מחייבת ו-"
מירי קוטעת את אמא. "אני אהיה איתה. הכל יהיה בסדר. היא כמו הבת הרביעית שלי." רביעית? אה, נכון. יעל.
"את תהיי בסדר? את רוצה שאנסה לבקש עוד יום חופש?" אמא מסובבת את הצוואר אלי ורואה אותי שעונה על ליאם ואדומה מבכי.
"אני אסתדר." אני מוציאה עוד חתיכת טישו מהחפיסה שליאם הביא לי. הוא עצמו אומר שהוא יהיה גם. אמא חוזרת לשגרת ההנהונים, ואני חוזרת לשגרת הבכי.

כשאנחנו בדירה שוב, ליאם נכנס למטבח ישר ומוציא מהפריזר כיכר לחם. "את רוצה גבינה לבנה, צהובה, חומוס? תגידי מה. יש הרבה ממרחים."
"אני לא רעבה." אני מצליחה להגיע לספה למרות הרעידות והעובדה שהוא לא תומך בי יותר.
"אין דבר כזה לא רעבה. את צריכה לאכול." הוא מוציא כמה לחמים ומכניס אותם להפשרה במיקרוגל.
"אמר זה שלא אוכל," אני ממלמלת ונשכבת עליה. אני נחנקת מהר כי איכשהו הנשימות פחות איכותיות כשאני על הגב.
"מי אמר? אני מכין עכשיו לעצמי פרוסה עם גבינה לבנה." רק הקול שלו נשמע עד שהמיקרוגל מצפצף.
"אני יכולה כדור שלך?" אני מרגישה איך הכל עולה לי ורצה להקיא את כוס המים ששתיתי בקליניקה.
הוא רץ אחרי לשירותים וצופה בי מקיאה מהלחץ. "לא." הוא עוזר לי לקום ולשטוף פנים. "את רוצה שאני אעזור לך להתקלח?"
"אני חושבת שאני יכולה לבד." אני כולי מסוחררת ותופסת לו את המותן כשהכל מסתובב.
"את לא. זה בסדר." הוא מתיישב על האסלה הסגורה ומוריד את החולצה שלי קודם. "תשבי פה במקומי ואני אלך להביא לך בגדים, בסדר?"
אני מהנהנת. הוא עוזר לי לשבת והולך. אני עוצמת את העיניים ותוך כדי מורידה את הטייטס שאני לובשת וגם את התחתונים. מה קורה לי? למה משהו בי מתנגד למה שהחלטתי מתוך היגיון?
ליאם חוזר עם תחתונים, מכנסיים קצרים וגופיה שלי ומניח אותם איפשהו באזור הכיור. הוא מושיט יד, אני קמה ונכנסת אל האמבטיה. "כן. תשבי." הוא עוזר לי להתיישב ומתיישב בעצמו מחוץ. הוא פותח את ברז המים ומרחיק אותו ממני תוך כדי שהוא בודק שהמים לא חמים מדי. בכל זאת אוגוסט. הוא מזכיר לי את אבא ככה כשהייתי ממש ממש קטנה. אני מרגישה ככה שוב עכשיו. "בסדר הטמפרטורה?" הוא זוקף את הזרוע כך שהברז בדיוק מעל השיער שלי. המים חמימים. אני מהנהנת. הוא שוטף את הפנים שלי שוב עם היד הפנויה ומנגב לי את האף. זאת תחושה לא נעימה ביחד.
אני לא מצליחה לדבר. אני בקושי מצליחה להסתכל עליו. הוא לא אומר כלום יותר. הוא עושה יותר. הוא יודע לחפוף לי את השיער עם השמפו והמרכך ולשטוף. הוא יודע גם מה זה ג'ל רחצה מסתבר. עם שתי ידיים חסונות במיוחד הוא מצליח להרים אותי. אני אוחזת לו בכתפיים כשהוא מלביש לי את התחתונים והמכנסיים. אני כולי רועדת, זזה ומפריעה. הוא לא מתייאש. כשמגיע הרגע לשים את החולצה, הוא כבר מתעייף ומתיישב חזרה על האסלה. איכשהו נוצר מצב שהפנים שלו בדיוק מול הבטן שלי. הייתי בטוחה שהוא שוב ייתן שם נשיקה כמו שעשה בבית החולים או יגע בעור שם או לא יודעת מה. הוא מפתיע אותי ופשוט מתעלם.
"בואי." הוא פותח את דלת המקלחת וקם. "את צריכה לאכול."
אני לא מצליחה לזהות את הטון שלו. אני הולכת אחריו למטבח וקולטת שבעצם לא הסתרקתי. אני עושה צעד וחצי חזרה לכיוון המקלחת ונופלת. הוא רץ אלי.
"עופרי." הוא מרים אותי לאט חזרה. "זה לא הולך ככה. את בוחרת לא לדבר, אבל אני לא יכול להבין מה קורה לך אם את לא מדברת."
"ככה אני איתך כל הזמן." אני אוחזת בו עד שאני על הספה.
"המלחמה היא משהו רק שלי, אוקי? יש הבדל עצום בינה לבין זה שכרגע בתוכך נמצא משהו שגם שלי. אני אמור להיות מעורב, לא?" הוא צודק.
"אני פשוט לא רעבה, טוב? אני מפחדת ממחר ולחוצה ובסטרס. אני אנסה להירדם." אני קמה ללכת לחדר השינה, וליאם עוצר אותי. "מה? אני רוצה לישון."
"לא לזוז." הוא הולך מהר באמת לכיוון חדר השינה וחוזר עם שמיכה וכרית. "תשני פה, בסדר? אני אראה טלוויזיה ואת תשני לידי. בסדר, אם את לא רוצה לאכול, אל תאכלי. אני מביא לך מים. לשתות את חייבת."
לישון אני לא מצליחה. אני מנסה להרגיע את עצמי תוך כדי שאני בוהה בליאם שעובר מסרט לסרט עד שאיכשהו מגיע כבר הערב. אני רואה אותו בולע את הכדור שלו לקראת השעה שמונה ושעה אחר כך הוא די מתנדנד בבית.
"בואי נלך למיטה." הוא הולך לכיוון החדר, ואני מבחינה שהוא מתווכח עם העפעפיים שלו. כן, סימן שהכדור מתחיל להשפיע.
ליאם מדליק את הטלוויזיה בחדר כשאני בדיוק נכנסת פנימה ומטפסת על המיטה. אני שוכבת לידו ומרגישה שהסטרס גודל כשאני לא בתנועה. אני מרגישה כמוהו.
"אתה תיכף תירדם. אתה בטוח שאני לא יכולה לקחת אחד לעצמי? אני רוצה לישון."
הוא מצמיד אותי אליו כך שאני צמודה לצלעות שלו וחשה איך הן עולות ויורדות בקצב הנשימות שלו. "לא, לא, לא. את לא רוצה. תסמכי עלי ותאמיני לי בקטע הזה."
"אני יכולה להחזיק לך את היד?" אני נשמעת תלותית.
הוא משלב את כף היד שלו בשלי. "גם אם יהיה לי נמק אני לא עוזב."
אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק, עוצמת עיניים ומנסה להקשיב למה שמשדרים בטלוויזיה. הגוף לאט לאט מכניס את עצמו למצב שינה, אבל בו זמנית הוא משגר שהוא מוכן לקום לשירותים להקיא עם התכווצויות מוזרות בבטן. על מה מדברים שם בטלוויזיה? ליאם נרדם? לא, עופרי. אל תפתחי עיניים. לנשום. עוד מעט תירדמי. עוד מעט תירדמי. עוד מעט...

התזוזות של ליאם במיטה מעירות את המוח אל המציאות, אבל הגוף מסרב להתעורר אל הבוקר הספציפי הזה. ליאם עצמו כבר ער ותוך כמה שניות אני מרגישה את האצבעות שלו משחררות את כף היד שלי ועולות אל הפנים. היי, ישנו ככה כל הלילה.
"עופרי, צריך לקום."
אני פותחת עיניים לאט ורואה איך כל החדר מסתובב סביבי בשחור ולבן עד שצבע כחול מסוים שאני אוהבת מרגיע הכל. אני אוחזת במיטה עד שהסחרחורת נרגעת ונותנת לראש לשקוע מחדש בתוך הכריות. אני לא רוצה ללכת.
"אני לוקח את פאביו לסיבוב מהיר למטה. תתחילי להתארגן בינתיים, טוב?" הוא מפנה את תשומת ליבו אל הנייד שלו שלא מפסיק לרטוט. השעון המעורר שלו על רטט כנראה כדי שלא ייבהל כשקם משינה לא טבעית, רצונית, של הכדורים.
אני מתחילה לבכות אוטומטית ומרגישה איך הראש לא כואב לי אחרי כמה שניות, אלא מתפוצץ מכאבים. אין פלא. לא אכלתי אתמול ושתיתי ממש מעט.
ליאם כבר לא יודע מה לעשות איתי, ולכן הוא לא עושה כלום. הוא קם, נכנס למקלחת שלו ומצחצח שיניים. אני שומעת את הברז פתוח, את הרעש של משחת השיניים כשהוא פותח ולאחר מכן סוגר אותה. אני מכריחה את עצמי לנשום מאף ולהוציא מהפה, אבל החדר מרגיש לי חנוק. הוא באמת סגור ורק המזגן פועל. בסוף אני מרגישה את הקיא עומד לי בגרון, יודעת שאני לא אספיק להגיע למקלחת שלי ומקיאה ממש בסמוך אליו.
הוא יורק את משחת השיניים מהפה שלו. "את בסדר?" הוא לא נוגע בי בכלל. נשאר לעמוד.
"זה יעבור." אני לפתע קולטת שבאמת ברגע שיוציאו אותו ממני זה יעבור. לא יהיה לי עוד למה להקיא.
"תתחילי להתלבש." הוא מסדר את השיער שלו בקטנה עם מעט מים אחרי שמניח את המברשת חזרה במקום. מסתבר שהוא סיים לצחצח שיניים וזה היה מהיר. הוא חוזר לחדר, מוציא מהארון טי שירט תכולה וג'ינס עד הברך ונועל כפכפים. כשפאביו שומע את הכפכפים שלו, הוא נכנס לחדר ומתחיל לרוץ. "בוא, הולכים לטייל." והם שניהם נעלמים מהעין שלי ובהמשך מהבית עם טריקת דלת.
אני מצליחה איכשהו למצוא את הכוחות וניגשת אל הארון. מה לובשים לוועדה כזו בכלל? אני מוציאה ג'ינס וגופייה ומחפשת בסלסילת ההלבשה התחתונה את הגרביים שלי. אני צריכה ללכת למקלחת קודם לצחצח שיניים. המוח שלי בכלל במקום אחר מהגוף, הוא רץ קדימה.
גם הזמן בסוף רץ. כשליאם חוזר, הוא שואל אם אני מוכנה ומבשר שאמא שלו עכשיו אוספת את אמא שלי. אני נכנסת למקלחת שלי, מבינה שאין לי מספיק זמן לסדר את השיער ואני גם לא במצב רוח, ואוספת אותו לקוקו רגיל. ליאם כמעט נכנס בי כשאני יוצאת ובנס נשפכות מספר טיפות של מים לרצפה ולא כוס שלמה.
"תשתי." הטון שלו סוג של מצווה עלי.
אני מרחיקה את הכוס. "אני לא יכולה." הגרון שלי כולו יבש ויש לי בפה עוד את טעם הקיא למרות שצחצחתי שיניים.
ליאם דוחף לי אותה לפה. "אין דבר כזה לא, עופרי. את חייבת."
אני נשענת על הקיר ומרגישה כאבים לא מוסברים בגב. אני מסתכלת עליו במבט פודלי מסכן שירחם עלי, והוא עושה בדיוק ההיפך. הוא מנצל את העובדה שהכוס ביד שלי, הולך לשולחן הסלון ואוסף ממנו את המפתחות שלו.
"בואי."
אני מניחה את הכוס על השולחן והולכת בעקבותיו אל הדלת. אני מרגישה שהרגליים שלי לא רוצות ללכת, אבל הן הולכות כי ליאם די דוחף אותי.
"אני לא מסוגלת," אני לוחשת כשאנחנו במעלית ואני מרגישה איך אני על סף התמוטטות.
"מה?" הוא לא שומע.
"אני לא..." ואני תופסת לו את היד כדי לא ליפול.
"בואי." הוא מושך אותי אל הלובי כשאני לא מצליחה לעבור את דלתות המעלית ומשם החוצה. אני מזהה בקצה השביל את המכונית של מירי ואת אמא יושבת לידה.
אני מצליחה להשתחרר מהאחיזה שלו והוא כנראה לא מרגיש בכך כי הוא טס קדימה. "אני לא מסוגלת," אני אומרת שוב, כמעט ואין לי קול. ליאם הפעם דווקא כן שומע. הוא מסתובב אלי.
"מה? את רוצה להשאיר אותו?"
אני בוכה מחדש, והוא חוזר אלי, תופס לי בזרוע ומכאיב לי. "אני לא יודעת, ליאם."
"החלטת כבר שכן." הוא פותח את דלת המכונית ואומר לשתי האמהות שלנו, "היא לא רוצה עכשיו ללכת. אומרת שלא מסוגלת."
אמא יוצאת מיד החוצה. "עופרי, את מבינה את התוצאה של להשאיר, נכון? עוד שבעה חודשים יהיה לכם תינוק."
"אני לא רוצה כל החיים לחשוב כשיכול היה להיות לי ילד ואין לי. אני לא רוצה להיות ברגע שאחרי." אני תופסת את היד של ליאם כשאני מרגישה שוב סחרחורת. "אני לא רוצה את כל זה."
"אין לא רוצה." אמא הופכת להיות קשה. "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת מה את רוצה, או היית רוצה, אבל כרגע יש מצב כזה: את בהיריון. את וליאם קיימתם יחסי מין לא מוגנים והתוצאה שלהם היא פשוטה: יש לכם ילד בדרך. את לא מוכנה לזה ואת יודעת את זה."
"אני לא מוכנה לכל העניין הזה של הפלה." אני חושבת שאני עומדת להתעלף כי הכל מסתובב והפעם במהירות קיצונית יותר. ליאם מרגיש בכך ומושיב אותי חצי באוטו כך שהרגליים שלי עדיין על הכביש.
"אז את רוצה לשמור את העובר?" הפנים של ליאם זורחות פתאום כמו השמש של חודש אוגוסט. הוא מסתכל על מירי, שנראית עדיין כלא מאמינה. גם אני לא.
"את רוצה שנלך, תשמעי קצת הסברים ותשקלי שוב?" היא שואלת.
"זה רק יסבך את הכל." אמא מניחה את היד שלה על מצחה וסוג של מגרדת אותו עם האצבעות. "אני לא יודעת עד כמה את מבינה מה זה ילד, עופרי. זה לא עוד לקום בבוקר המאוחר, זה לא עוד לצאת בלילה זה... זה להיות נטו סביבו."
"תהיה לליאם סיבה לחיות," מירי מבטאת את בקול בטוח את מה שעובר לליאם בראש. ליאם עצמו עכשיו שותק.
"החיים של עופרי יעצרו." אמא עכשיו מדברת כאילו אני לא נמצאת במרחק של כמה סנטימטרים ממנה. "היא לא מוכנה לזה, מירי. אני גם לא חושבת שליאם מוכן. הם צריכים להתרכז בהחלמה שלו."
"את וליאם קולטים מה אמרתם בכלל?" בסוף אני תמיד משחררת את מה שאני נוצרת. "הילד הזה יבוא כי אני לא רוצה להפיל לא כי לליאם תהיה סיבה לחיות. אנחנו מדברים פה על המוות כל כך בטבעיות, אבל אם יש לך, ליאם, כוונה לעשות את זה אז תגיד ואני אכנס לאוטו ונסיים עם זה." איזה מצב סוראליסטי.
אמא קופצת ישר. "נו, את קולטת ישר שהזמן עכשיו לא טוב. למה את צריכה את זה?"
"היא רוצה." ליאם נזכר לדבר. "והיא מחליטה. ואם היא לא רוצה ללכת לבית חולים הזה, אנחנו לא נלך. אני אמרתי כבר את דעתי."
עכשיו מירי קופצת. "תבקשי מאיתנו כל דבר שאת צריכה, באמת. אל תתביישי. אל תחשבי בכלל על הצד הכלכלי."
"מה כלכלי עכשיו?" אמא נועצת בי מבט ומדברת לאט כך שיש רווח בין כל מילה שלה: "עופרי, את מבינה מה זה אומר?"
אני מהנהנת ומרגישה איך העיניים שלי נעצמות. הראש שלי איכשהו נוטה הצידה ואני לא יודעת אם אני מאבדת את ההכרה או נרדמת במושב במכונית.
"אני אקח אותה הביתה. היא צריכה להירגע וגם לאכול עכשיו. היא לא אכלה אתמול." ליאם נוגע לי בברך. "עופרי, קומי."
"לא בלעת גם את הכדורים?" הקול של אמא, שמתחיל להזכיר צעקות, גורם לי לפתוח עיניים. "את מבינה שהיריון זה לא משחק כן בא לי יום לא בא לי? את תגרמי נזק לעצמך."
"אמא, אני לא מסוגלת." אני שוב מתחילה לרעוד.
"בסדר. גם אתמול אמרתי לאבא שאני צופה שזה יקרה. נחזור לרופא נשים שלך שוב ותתחילי לקחת ויטמינים וכל מה שצריך." אמא פותחת את הדלת של המושב שלה. "אולי אני אספיק להגיע לעבודה בהפתעה."
"תלכי עם נועה לטייל. אל תלכי לעבודה." אני מצליחה לקום. "היא אכלה כל כך הרבה חרא בתקופה האחרונה בגלל כל המצב. שאבא לא יהיה חד הורי בסוף בגלל כל זה."
"רעיון טוב." אמא כבר נכנסת למכונית, ומירי נותנת לליאם חיבוק ועושה הקפה אל הצד שלה.
אנחנו חוזרים אל הלובי ומשם למעלית, ואני רואה הקלה על הפנים של ליאם וגם... חיוך.

אני מתעוררת לבד כשאני שומעת את ליאם מדבר בטלפון. הוא לא לידי. פאביו כן, ואני כמעט דורכת עליו כשאני קמה מהמיטה. "טיילו איתך?" אני שואלת אותו כשאני שמה לב שהוא קופץ כשאני נועלת את הכפכפים. "ליאם?"
הוא יוצא מחדר העבודה אל המסדרון, הנייד שלו אכן במצב שיחה צמוד לאוזן. "אני אדבר איתך עוד מעט, סבבה? עופרי קמה." והוא מנתק. "זה יאיר. ישנת טוב? איך את מרגישה?"
"ישנתי הרבה, אני חושבת." אני קולטת שהשעה שמונה, מה שמאשר שכן.
"כן, לא רציתי להעיר אותך. ידעתי שאת צריכה את זה." הוא מתחיל ללכת לכיוון המטבח. "אני מניח שברגע זה את לא רעבה, אבל שתדעי להמשך: הכנתי לך עוף ותפוחי אדמה ואני מצפה שתאכלי." הוא פותח את התנור, ותוך רגע הדירה מוצפת בריח של בשר. אני לא יודעת אם אני סולדת מהריח או שאני בסדר איתו. פאביו מאושר ממנו ורץ לליאם.
"לקחת אותו לטייל?" אני שואלת ומחפשת רמז שהוא בעצם החגורה שזרוקה עדיין בשולחן שבסלון.
"בסביבות שתיים, משהו כזה. את רוצה לצאת איתו? אני חושב שהוא יכול לחכות עוד שעה, שעתיים."
הוא מתקרב אלי ובעצם עובר אותי כך שהוא נכנס לחדר העבדה. "עם מי דיברת?"
"אני מתחיל לחפש דירה גדולה יותר. גם ככה תמיד חשבתי שצפוף כאן ועוד חדר לא היה מזיק." הוא מנחית עלי את זה בבום. תוך שניות אני חוזרת להיות עופרי הלחוצה ומכריחה את עצמי ללכת לסלון ולשבת על הספה.
"סבלנות." הרוגע מסרב להגיע. "ליאם, הכל עוד טרי. תן לי לעכל את כל זה. מה לעבור דירה עכשיו?"
"מה, זה מיידי לך מדי? פשוט הזמן-"
"מה יקרה אם זה יקרה עוד חודשיים?" אני מרגישה צמא ומבקשת ממנו כוס מים. הוא רץ ישר להביא לי.
"טוב." הוא מהסס לרגע. "אני יכול לחזור לחדר עבודה?"
"דיברת עם אישה. זאת הייתה מאיה?" משהו בי לראשונה לא כועס כשאני אומרת את השם שלה.
"כן. היא... היא..." הוא מתפתל. "היא רוצה שניפגש, היא דואגת ו... אמרתי לה שלא מתאים. היא רוצה לקפוץ היום. אמרתי לה שאחכה שתתעוררי ונדבר על זה. בכל זאת גם את גרה פה. להשאיר אותך לבד לא בא בחשבון."
"היום?" אני מתעלמת מכל מה שבא אחרי. "כבר מאוחר. עד שהיא תבוא... ליאם, זה היה יום עמוס רגשית מאוד. הוא מתווסף לאחרים. אתה לא רוצה קצת מנוחה בעצמך?"
"מגיע גם לה מנוחה. היא מאוד דואגת לי," הוא אומר משהו שנכון.
אני מהנהנת. "בסדר. שתבוא. אני לא רוצה שהיא תדע, טוב? על... על התינוק. אתה יכול לספר לענבר, לשירי, ליאיר. לה לא."
הוא מתקרב אלי, ואני אוטומטית מחבקת לו את הצלעות. "אני מקבל את הבקשה."
"חסר לך שלא." אני מצליחה להושיב אותו לידי, ואנחנו מחליפים רוק ומשלימים פערים של הימים האחרונים עד שמאיה מתקשרת.
כשהיא מגיעה, אני מעדיפה ללכת להתקלח. ליאם מבקש שאעשה זאת הפעם במקלחת שלו, ואני מנצלת את העובדה להיתקע בחדר שלו, במובן החיובי. אין טעם שאדחף לשיחה שלהם. אני מביאה לחדר צלחת עם האוכל שהכין, בקבוק מים ואת הדברים שלי מהמקלחת. בדיוק כשאני נכנסת למקלחת, אני שומעת אותה נכנסת לדירה.
הבטן מתחילה לקרקר לי ממש ואני עוד לא דקה מתחת לזרם, ולכן אני יוצאת מהר עם כמה שכיף לי במים החמים. אני מתלבשת במהירות ומתיישבת על המיטה עם הצלחת בין הרגליים. קדימה לאכול. כבר שכחתי איך זה.
אחרי כמה ביסים, יש לי בחילה. אני מכריחה את עצמי להמשיך לאכול בגלל ההחלטה שלי ומתגברת עליה. אני מכריחה את עצמי להתמקד בטלפון ולא באכילה עצמה, כי אם אחשוב עליה באמת אקיא בסוף. אני נזכרת שעדי שלחה לי שתי הודעות ולא עניתי עדיין. הנה הזדמנות.
"היי עדי,
לא סיננתי בכוונה. אני גם לא כועסת ואני בסדר. ליאם פחות. עכשיו חוזר לעצמו. מה שסיפרתי לך שקרה בינואר היה מקרה קל לעומת מה שקרה בשבוע האחרון. הוא היה בבית חולים ומשם אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. הבנת כבר הכל אז במסעדה כשהכל היה טרי, זוכרת? מקווה שאת מבינה למה לא עניתי".

אני גולשת בפייסבוק, אותו לא עדכנתי כבר שבועיים שלמים כשפתאום הנייד מצלצל. עדי.
"היי." אני מניחה את המזלג בצלחת. די חיסלתי את הרב. יופי.
"היי? OMG! את בסדר? איך אפשר להיות בסדר ככה?" היא כולה בתוך הטקסט שלי מסתבר, לפי האמוציות שבטון שלה. "את נשמעת גם רגיל. מה, זהו? הכל נגמר?"
"אפשר להיות עכשיו. לאט לאט הכל חוזר לנקודת הרוגע." אני מותחת את הרגליים ומזיזה את הישבן לכיוון הכריות כדי שאוכל להישען על המיטה.
"עד ההתקף הבא," עדי אומרת משהו נכון.
אני מורידה את הצלחת לרצפה, אבל משאירה את בקבוק המים לידי. "משהו כזה." יש שקט על הקו. אני לא יודעת מה להגיד ממש. בסוף יוצא לי, "מאיה פה."
"וואלה." ועדי גם שותקת לרגע. "ו... ואיך את עם זה?"
"אני חושבת שבסדר." אני מנסה לא להתפתל. אני באמת בסדר. אין לי מה לקנא במאיה יותר. אסור לי לתת למחשבה הזו לרוץ בראש, אבל כרגע ההיריון מחסל כל סיכוי שמאיה וליאם יהיו ביחד. הם לא, עופרי. די. די. תפסיקי.
"את נשמעת מוזר. אני חייבת לומר." אוף. היא עלתה על זה שקורה משהו שונה.
להגיד? לא להגיד? אם לליאם אני לא מרשה לספר למאיה, זה בסדר שאספר לה? אני יכולה להחזיק את זה עוד קצת, נכון? לא, אני לא יכולה.
"עדי, אני בהיריון."
היא שואגת אל תוך הטלפון (כצפוי): "מה?"
"כן. היו כמה ימים של מחשבות, אי סדר וכמעט הפלה." אני מתחילה לשחק עם הפקק של הכדור. דלת החדר סגורה, לכן אני לא שומעת מה קורה בחוץ, כלומר בשיחה של מאיה וליאם.
"את עובדת עלי. את לא אמיתית." הטון שלה מסגיר שהיא באמת לא מאמינה לי.
"לא, לא. זה אמיתי. אני תיכף מתחילה את החודש השלישי. ליאם כל כך שמח... עדי, יש לו לב." עכשיו אני מרגישה הקלה אמיתית כשהבום בום בום הזה קופץ לי לאוזניים.
היא אומרת משהו שאני לא מוכנה אליו בכלל. אני מרגישה שאני נחנקת כשהמילים האלו יוצאות ממנה.
"עשו עלייך אמבוש, עופרי."
"מה?" יש לי כוח לבטא מילה אחת.
"מה מה?" עדי לא מתרגשת ויורה הרבה, או אולי הכל. "את לא מוכנה לחיים האלה שיהיו לך. את כולך שקועה בפנטזיה שאת פשוט לא שמה לב שאת וליאם בקושי מכירים שנה וחצי. את עוד לא בת 24!"
מתהפכת לי הבטן ופתאום אני כן רוצה להקיא את מה שאכלתי. "ציפיתי לתגובה שונה."
היא נשמעת שילוב שלי וגם של אמא כשהיא שואלת, "אתם מביאים ילד לעולם כדי שלליאם תהיה סיבה לחיות?"
"זה לא ככה בדיוק." לכי תספרי לה הכל.
היא כמובן לא יודעת כשהיא משיבה, סוג של תוקפת, "זה כן! מה, את באמת רוצה לשבת בבית עם פליטות של תינוק כשעוד לא עשית כלום עם החיים שלך? תעזבי את הרצון של ליאם. זה מה שחלמת עליו עם יובל?"
"חלמתי הרבה דברים. זה כן סוג של." אני לא ממש יודעת אם המזגן דלוק או לא, ולכן אני שולחת יד ופותחת את החלון. אני צריכה אוויר.
"את דיברת על בנות בשכבה שלנו שהתארסו כבר וזה כשבפועל את רצה קדימה ועושה ילד." אני לוקחת לגימה מהבקבוק תוך כדי שהיא ממשיכה, "את מבינה בכלל לאן את נכנסת? ילד זה לא צעצוע ולא הכלב הזה שלכם, עופרי."
"למה את מדברת אלי ככה?" אני באמת לא מבינה מה קורה לעדי.
"מה ההורים שלך חושבים?" היא מעדיפה לענות בשאלה. השיחה הזאת לא בטונים שאני רוצה שתהיה. היא ממשיכה, "הם לא מרגישים שחוטפים את הבת שלהם ומלבישים אותה בתור דמות שהיא לא תוכל לשחק לעד?"
"טוב. הבנתי לאן אנחנו ממשיכות מפה." אני מרחיקה את הנייד מהאוזן.
"איך הבנת? את לא מבינה כלום." היא עדיין בתוך משחק השאלות.
"ביי."
היא מבינה שלא אשתף איתה פעולה ומנתקת. אני מרגישה שבא לי חיבוק חם ומוצאת את עצמי קמה מהמיטה, יוצאת מהדלת והולכת אל הסלון. מאיה וליאם יושבים כל אחד בספה נפרדת, והוא הביא לה לאכול גם מהאוכל שהוא בישל לי. היא לבושה בטי שירט בצבע סגול לילך (יש לה קטע עם הצבע הזה) וג'ינס ובכללי נראית הרבה יותר טוב משציפיתי לראות אותה. יש לה שיזוף בעור, אבל לא עמוק מדי.
"היי." ליאם עושה לי מקום כשמבין שאני מגיעה לשבת לידו. אני מחבקת אותו חזק, ממש חיבוק מוחץ שאני מרגישה את הצלעות שלו ובסוף הדמעות נושרות. "מה? מה קרה?" הוא נותן לי נשיקה בשיער ולאחר מכן מרים לי את הסנטר.
"סתם. אני שמחה שאתה פה איתי." אני באמת. אני מחייכת גם אם העיניים שלי לא ורואה שמאיה מחייכת אלי בחזרה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 11 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מחכה לפרקקק הבאא
בקוצר רוח:))
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
מקווה שיעלה עד שבת
הגב
דווח
guest
התמיכה של מירי לא מהסיבות הנכונות. כל הכבוד שהיא מציעה עזרה כלכלית, אבל היא פשוט רוצה שלליאם תהייה סיבה לחיות. היא לא רואה את טובת הילד
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 24 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 102
להילחם בשבילו- פרק 102
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 101
להילחם בשבילו- פרק 101
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
סיפורים אחרונים
מהופנט ממנה
מהופנט ממנה
מאת: Alisa ♠
סליחה שאני אוהבת אותך
סליחה שאני אוהבת אותך
מאת: No One
מאסר עולם בתוך עיניה פרק 4
מאסר עולם בתוך עיניה פרק 4
מאת: קריסטין .
ספר הג'ונגל של סינדרלה
ספר הג'ונגל של סינדרלה
מאת: הילדה הזאת
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
"מִשְׁפָּחָה"
"מִשְׁפָּחָה"
מאת: בתאל דורון
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף